הוראת הספרות – כיצד? / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לימוד הספרות בבתי הספר איננו סוגיה קלה אצל שום אומה, קל וחומר אצלנו. ובמידה שאנו מייחסים חשיבות ללימוד זה כגורם המעצב את נפש התלמיד, כלומר את הדור הצעיר, בה במידה אנו מתקשים להחליט בוודאות גמורה מה להכליל בתכנית הלימוד ומה לא להכליל, מה להכשיר ומה לא. שכן אם נניח, דרך משל, שהספרות אף היא בכלל מזון, שהוויטאמינים והקאלוריות קובעים את טיבה והשפעתה, מן הנמנע הוא להגיע לידי ידיעת כמות הקאלוריות והוויטאמינים, האצורה ביצירה פיוטית,סיפורית או מסאית של סופר פלוני או אלמוני. הספרות אינה במדידה ולא בשקילה, אלא בטעימה ובהערכה. פסק‑דעתו של המעריך אפילו יתלבש בניב חתוך וברור, הריהו מעומעם ואפלולי בהיותו יונק מספירת החוויה האינטימית, שאינה בת תיאור מדוייק. המושגים “מאזניים” ו“הכרעה” אינם אלא מושאלים בידנו מחמת מחסור ודלות באמצעי הבעה. גשמיותם וסמכותם מטעות את הבריות לחשוב, שאמנם נשקלה היצירה במאזניים ונמצאה מלאה או חסרה. מובן, שאין לנו ברירה אלא לומר כן אך האמירה מחייבת ענווה וידיעת המחיצה החוצצת בין העניין והנאמר עליו. מפני שכלי‑ההבעה קטן מן המובע.

לפיכך העזה גדולה היא לחבר תכנית לימוד הספרות של כל הדורות, שיש בה ממילא אמירת הן ולאו, בירור וניפוי, הכשרה ודחיה. ומשבח אני את המעיזים. הם נוטלים על עצמם אחריות רבה ואף מפקירים עצמם לביקורת. אולם גם ההעזה טעונה הגבלה, שאם לא כן היא עלולה לגרום רעה גדולה, ואז יתברר, שהשמרנות טובה הימנה. שכן השמרנות אינה מבטלת את הצורך במהפכה, היא רק דוחה אותה לזמן‑מה, לשעת‑כושר יפה יותר, ואילו ההעזה המופרזת יש שהיא מקעקעת יסודות ועוקרת נטעים ללא תקנה. על כן צריכים האחראים שבדור לשים בה מתג ורסן.

הכל מודים, שהספרות העברית עד מנדלי וביאליק בערך, רובה אינו נוח ללימוד בבתי הספר. לשונה קשה ונושאיה זרים לדור החדש בישראל. אבל אף דבר זה ברור, שבלעדיה לא תובן גם הספרות החדשה. יתר על כן: כל תודעתנו הלאומית והאנושית תהיה פגומה. אי אשפר לפרנס את הדור בספרות ההווה בלבד ללא תשתית בעבר הרחוק והקרוב. בשלשלת היצירה העברית מצויות חוליות שונות, גם חלשות, אך בלעדיהן אין בכלל שלשלת אלא חוליות נפרדו ללא חיבור. איני אומר, שצריך ואפשר ללמד את כל ספרות ההשכלה, ויש בלי ספק צורך בברירה קפדנית, אך העזה זו למחוק לחלוטין אל יל“ג כלימוד‑חובה היא מופלגת מאוד, וממילא מופרך טעמה. האמנם בטוחים מחברי התכנית בטחון מוחלט, ש”בין שיני האריות" או “במצולות ים” אינם עשויים להעניק הנאה וחוויה לתלמיד כמו שיר בן זמננו? ודאי יהיו אלה הנאה וחוויה מסוג שונה; אולם שוני זה שבהנאה הוא הנדרש. עלינו להטעימו גם טעמה של יצירה אחרת. ולא עוד אלא אפילו תהיה ההנאה משירים אלה פחותה מזו שבשיר בן זמננו עדיין אין מזה ראיה, שאין צורך ללמדם. יודעי דבר, שבדקו תכניות ללימוד הספרות אצל עמים אחרים, מעידים, כי הם אינם ממהרים לנער את חצנם מספרות ראשונים גם אם זו פחותה במקצת בערכה. ולא הבאתי את יל"ג אלא כדוגמה. הלא גם את מנדלי זנחה התכנית ותפסה ממנו כמה סיפורים קטנים, שאינם מסלתו של מנדלי.

קנה‑המידה האסתטציסטי, שהיה נקוט בידי מחברי התכנית, הוא שהוליכם עקלקלות. ה“וויטאמינים”, שהיצירה הספרותית מושיטה לנו, שונים ומגוּונים: ויטאמין יופי אינו בן יחיד. עליו בלבד אין להישען. צריכים להילוות אליו ערכי אמת ורעיון, ערכי אומה וחברה, ערכי טוב ויושר. בלעדיהם אף היופי יתום הוא. ודאי, בלי מינימום של אמנות אין יצירה, אך מיצוי הדין האסתטי כשיטה יחידה או עיקרית לבחירת חומר ספרותי לבתי הספר הוא טעות קשה והרת‑סכנות.

יתרונו של קנה‑המידה האמנותי והאסתטי בתחום ההערכה הספרותית ברור לכל ואינו צריך ראיה, אך אין לעשותו מכשיר לפסילת אותם תקופות וסופרים, שבלעדיהם אין לתלמיד ולא למורה כל תחושת רציפות. בדור זה אנו מתחבטים בבעיות שונות ואף בסתירות רבות, ולא תמיד אנו מזדרזים לחתוך ולהכריע. הכרה היא בנו, שחיבוטים וסתירות אלה הם מגופי הוויתנו והתהוותנו. אם בתחומי חיים אחרים כך, בתחום הספרות, שהיא שמרנית לפי שורש מהותה, על אחת כמה וכמה. יש לומר בפשטות באזני רותם המעיזים, שקנה‑המידה האסתטי מביאם לידי בחירה קיצונית: עדיין לא הגיעה השעה להכריע! כורח הוא שעוד עשור או שני עשורים יהיו התחומים והסוגים משורבבים קצת. נעשה כמיטב יכלתנו לברור את הטוב והיפה והאמנותי שבספרותנו ונגישם במבחר כלי‑ההגשה החינוכיים והדידאקטיים, אך ניזהר מאוד מפני קיצוץ שרשים וענפים, מתוך רצון, שכרם ספרותנו יופיע לפני תלמידינו בתכלית היופי. נישא ונסבול את “הפגם האסתטי”, כביכול, ביצירות מאפו, יל"ג, מנדלי ואחרים, ואל נתנכר אליהם. הם עדיין מסוגלים, בעידית שבהם, לזון ולפרנס גם את הנפש הישראלית של הדור הזה. כי אבות‑המזון הם. ובלי לקפח את היצירה הספרותית החיה והמתפתחת, שהיא תקוותנו, שסופרי ישראל שוקדים על טיפוחה האמנותי, חובה היא להודיע שספרות‑ההווה בלבד אינה דיה לעצמה ואין בכוחה למלא את התפקיד הדרוש. אף אין זה מן המידה להזדרז בהכללת ספרות חדישה בתכנית הלימודים. צריך ליצן לה שהוּת, כדי שתצטלל ותוכיח שתוכה כברה, ושהלהיטות אחריה אינה פרי אפנה בת‑יומה.

ההסתמכות על התלמידים, שאינם גורסים ספרות ימי הביניים ואינם מחבבים ספרות ההשכלה, מתמיהה מאוד. אילו ערכנו משאלים בקרב התלמידים, כדי לקבוע על פיהם את תכניות הלימודים, היו מתגלות תוצאות מדהימות. וכבר טבעו ליצני הדור מטבעות‑היתול שונים בענין זה. כל חינוך הוא “כפוי” במידה מסוימת ונקבע על ידי ותיקים ובעלי נסיון, הנוטלים על עצמם אחריות להחליט מה רצוי ומה אינו רצוי במערכת החינוך והלימוד. ולא עוד אלא שתלמידים רבים, לכשיתבגרו, לא יסלחו למחנכיהם על שנכנעו לחוסר‑נסיונם ולנטיית לבם ומנעו מהם דברים, שחובה לדעתם וצורך להם לדעתם. על כל פנים, תכנית ללימוד הספרות העברית מן הדין שתהיה פרי השקפת עלמם של המחנכים ולא של נטיית התלמידים. מחבריה חייבים לשוות לנגד עינים את טובת הפרט והאומה, את צרכי ההווה והעתיד. לפיכך יש לנהוג זהירות גדולה בברירת החומר הלימודי, תוך נקיטת קני‑מידה אחדים. עוד לא הגענו אל הנחלה הספרותית הגדולה ולא אל המנוחה, שתאפשר לנו הסתכלות באספקלריה האסתטית המאירה בלבד. עד אותה שעה מאושרת צריכים להתכנס בתכנית אחת ולדוּר בכפיפה אחת מאפו עם שלונסקי, יל"ג עם אלתרמן ומנדלי עם שמיר וּמגד – עוד חזון למועד ההכרעה והיא לא תבוא כחתף, אלא לשיעורין, קמעה קמעה.