כְּבָר צלצל השחר באביבו המבושם בחלונותיו המיוזעים של בית המדרש, בשעה שאהרן, הפרוש הצעיר, התעורר מעל השולחן והסתכל מסביב לו בעינים תועות ואדומות בתוך האור הכהה.

אמש, בלילה, בשעה שאהרן עייף וראשו צנח על זרועותיו של השולחן הארוך – עדיין הי כל בית-המדרש הומה מתפלתם הרוננת של מצפים לקריעת השמים בליל השבועות, ועכשיו, כשהקיץ, מצא את בית המדרשת ריק מאדם, ורק חברו שמעיה המתמיד יושב לאור הנר מהבהב והנאבק עם הבקן, ואווירו הפושר, הסמיך מאדים.

שפשף אהרן את עיניו, קם ממקומו, נגש אל חברו, הסתכל מקרוב וכמעט שפרחה נשמתו. גחן אליו ובלחש של נזיפה קרא כמשתומם:

– “הגוה,”

נזדעזע שמעיה, הרים את עיניו וסגר את הספר.

– לא.. כן… הזוהר – גמגם כמתנצל וכסה בידיו על ספרו.

כאילו בקש להסתירו. אך בהכירו אחר כך, שסודו כבר גלוי לפני חברו, הרגיש כאילו היתה לו הרווחה; מעתה יוכל סוף-סוף לגלות אתלבו המלא על גדותיו לאיש המסוגל להבין אותו; וכילד מתחטא הוסיף:

– מוכרח הייתי, אהרן… אנוס הייתי – לא יכולתי נשוא עוד. כמעט שנטרפה דעתי עלי. זה כשנה תמימה אני מכין עצמי לכך. לא נועזתי. בבקשה ממך, יהי נא הדבר שמור בינינו. שב, אתה יודע אותי. אתה יודע. כלום ראית אותי רגע אחד בטל?

הוא סגר את הספר, לקחו בשתי ידיו אל חיקו והוסיף:

– עול תורה, כן, עול תורה. לבנו, דמנו, כל רמ“ח אברינו ושס”ה גידינו ספוגים בה. לולא היא, לולא התורה, אנו אובדים בחלל הריק. אל שזה לא-כבר הייתי בביתו של.. כן, הלא ידוע לך,הייתי בבית של הצדיק, עמדתי סמוך לשולחנו. ומאז מרגיש אני, שכל זה אינו אלא הקדמה, כן; כל מה שעשיתי עד כה, אינו אלא פתח דבר, פרוזדור. כעין צמצום מרגיש אני בנפשי, כל מהותי כאילו נצטמצמה בקרבי, ורובא דרובא שלי ריק. – הצדיק שליט"א ישב ודיבר, דברי תורה. סתרי תורה. זוהר. על הזוהר. ואני – נתרוקנתי, וגעגועים גדולים התחילו מענים אותי, געגועים; למלא אותה. –

– לא רק לשלשים, אלא אפילו לעשרים לא הגעת, שמעיה.

– יודע אני. אתמול בראשון לשבועות, מלאו לי תשע עשרה. אסור לו למוח בן תשע עשרה. אך מרגיש אני, אחת היא לי, אחת היא לי, אהרן. בין כך ובין כך מוחי הולך ומתבלבל, מתוך ריקנות. הריקנות שבי,הריקנות, אהרן, – הצדיק דיבר על עשר ספירות, ועל אין הסוף. אני זה כבר שמעתי, ולא עוד, אלא גם קראתי על ענינים כאלה. אך רושם לא נשאר בי אחריהם. מלים, צלילים זרים למחצה. אך עכשיו, מאז שמעתי את הדברים יוצאים מפיו – כאלו קם בי הכל לתחיה. ועם זה התחיל הכל בי הולך ומצטמצם, והמקום שבי –הולך ומתרחב. והמקום תובע את מילואו, מרגיש אני, כאילו הכל שבי – מעט הוא. כל מה שלמדתי מעט הוא, קל ערך ומעט האיכות. אני בן תשע עשרה? ואולי גם מוח בן תשע עשרה עלול להשיג? – אומרים עליו על הרבי ר' יהונתן, שבשנת השלש עשרה לחייו כבר הוזמן לפרדס. –

– הרבי ר' יונתן? – אמר הפרוש הצעיר בדחילו – הרבי ר' יונתן! מובן. הרבי ר' יונתן, אך אני חושבני, שזה לא עניינו של המוח, אלא של הלב, של הנפש, רחמנא לבא בעי…

– כן – כן – כן! – הפסיקו שמעיה – כן כן; הלב. טוב, שגם אתה מרגיש בדבר. די לו למוח. הוא הדבר; די לו. הלא את זה רציתי להגיד לך; המוח שבי עשה את שלו. הן אפילו בן שלש לא הייתי עדיין וכבר עסקתי בתורה. ומאז – המוח, רק המוח. רק השכל. ולא הלב. לעולם לא הלב. שוא התאמצתי בכל כחי להכניע את המוח מפני הלב.לא עלתה בידי. המוח כבש את הכל. אפילו את אמי לא אהבתי אהבת-לב, אלא אהבת-מוח. כל דם לבי עבר בי אל המוח, והלב ריק. וכשנפרדתי מאת אמי למרחקים וגעגועים תקפו אותי עליה – הרגשתי כעין כאב במוחי, ולא בלבי. ואחר כך; למה אכחד? לא, לא נכשלתי חלילה, אך האמת ניתנה להאמר; עלומים. חטאת נעורים – כן, אחר כך כששבתי הביתה ונפגשתי עם בתו של השמש, והיא נשאה אלי פתאם את עיניה – כאב ראש תקף אותי. אמי הניחה תחבושת קרה על ראשי, על מוחי הכואב. – וכך היה כל פעם שהרגשתי דבר שמחוץ לעולמי שלי, שמחוץ לספר. – וגם בשעה ששמעתי אותו, להבדיל בין קדש לחול, מדבר על עשר הספירות –גם אז – כן – אמור נא, אהרן, העסקת בחייך בענין זה?

– אמרתי לך, שמעיה; זה מביא לידי בלבול הנפש. ואתה – אתה מלבד זה – הוסיף אהרן בלעג – אתה – את בת השמש – – – סכנה.

בדמו של שמעיה עברה סמרמורת ועל מצחו התנוצצה לחלוחית;

– כן – אמר בלחש ובהחלט – בת השמש תהיה לי לאשה. בת זוגי היא. אני אפילו לא ראיתי אותה כל צרכי. מיותר. אין זה ענין שבראיה. זה דבר שברגש, דבר שבגזרה, אלא – שאני – לא על זה רוצה אני לדבר אתך. רציתי לשאל ממך; מי זה הפוסק, שמוח צעיר מבן שלושים אינו עשוי לתפוס את הענין? זה לא ענין של תפיסה. כדי להיכנס לתוך רשותן של הספירות אין אדם צריך אלא התעלות ולא עוד, התעלות. בבקשה ממך אהרן, שב הנה והקשב לי רגע. אתה תבין אותי. שמע מה שאני מדבר. אתה היחידי. – הלא – עוסק גם אתה בפילוסופיה. אני יודע, אהרן, ראיתי; ה“מורה”. יפה. כל אחד לפי לבו, לפי הניצוץ הטהור שבו. ואני שמח,שאתה מצאת אותי בסודי. אל תתירא ממני אהרן, רוצה אני להגיד לך, שהזוהר איננו – כן אהרן – הזוהר אינו ספר סתרים כלל, זאת אומרת, לא, כלומר, רוצה אני לגלות לפניך, שעלתה בידי הלילה להציץ, לתפוס ולדעת את פתרון החידה – זכיתי הלילה – –

לבו של אהרן הסתער;

– מה אתה סח? – לקריעת שמים?!

– לא – ענהו שמעיה כמעט בקול יבש. – לא. אלא ענין אחר, – עני פשוט יותר; קריעת הלב. כן, לקריעת הלב זכיתי. אומרים עלי, שאני, שאני הולך בשבילים לא-לי, ושאני מדבר דברים לא ברורים למדי. כך דרכו של עולם. אילו הייתי משוגע אהרן, הייתי אומר באמת; קריעת שמים. ראיתי וממעלי נקרעו השמים, נפתחו מעל ראשי, מעל מוחי. ואני ראיתי את הערפל העוטף את נשמתנו, ומבעדו את האור הגנוז לנו והמאיר אותנו, כן, כך הייתי אומר. אלא מאי? אני אינני אומר כך, אני אומר; זכיתי לקריעת הלב. הלב שבי נקרע, נפתח בי פתאום ואני ראיתי את הנשמה שבנו, העוטפת שחורים, ראיתיה איך היא פושטת את שחוריה, פושטת, לאט-לאט, כאשה צנועה בשעת טבילה, פושטת את בגדיה הגשמיים, נכנסת לתוך ים-האורה ומתרחצת באין-סוף הספירות, והספירות הן בבחינת מים.

מים עליונים, והמים העליונים הוא העתר, כן; העתר הפשוט. שעיני בן-אדם יכולות להשיגו על ידי צער. העתר, – כן; אמר נא אהרן, השמעת מימיך על דבר הטבע המעשי? – על דבר חכמת היצירה המעשית. רוצה אני לגלות לך, שספר הזוהר הוא ספר מעין זה. מעין זה – אך נעלה מזה. נשגב מזה, כן. ספר-הטבע שלנו, ספר תורתו של הטבע הגבוה והנשגב. – ובשביל להבין תורה זו – עלינו להתרומם מעל לטבע שלנו, להגביה את עצמנו למעלה, ולא רק ברוח, אלא גם בגוף, כן-כן, גם בגוף! עלינו לעזוב את העולם, את האדמה, את הרגב, וגם את החומר השפל, את עצמנו הנבזה, ולהתרומם ךמעלה. לא אל הרוחות, אהרן, לא אל הרוח, אל דווקא אל החמרים המופשטים, אל החמר הנעלה, אהרן, אל העצמים הנפשיים, שעצמים הם אפילו בנפשיותם, אל אותם הגבים, התעלים בעצמם לידי רוח, ולא על ידי הרוח. עלינו לעזוב את העולם החי דרך הנפש, על ידי הנפש, באמצעי הנפש; עלינו לעזוב את הכל; את האדמה, את השכל, את הספרים, את מזל הארץ –

– ואת בת השמש! – עקץ אותו אהרן עקיצה ערומה.

– אל תעלל בי אהרן, אם קשה לך להבין אותי, הרי יכול אני להפסיק, אך לא, יודע אני אותך,אהרן; עליך לשמוע אותי עד גמירא, עליך –

– אבל אם באמת מבולבל אתה? – אמר אהרן ברגש של חמלה ורחמים מקרב לב ונפש.

אך שמעיה אחז אותו בידו ולחש לו כמעט באזנו, שאהרן אנוס היה לשמוע לו:

– כך – הוסיף שמעיה – כן, אהרן; כדי להשיג את הספירות, עלינו להתרומם למעלה, למעלה; דברים כפשוטם אפשר, שמאורינו הגדולים לא היו צריכים לזה. הם, הראשונים, השיגו את כוחם בעצמם. אולם אנחנו – אנחנו – כן, גם לנו האחרונים, החלשיםף ההדיוטות, גם לנו ניתנה האפשרות לכך. הקב"ה מקדים רפואה למכה. יש אפשרות פשוטה. – אתה, אהרן, לא עיינת בדברי שירה מימיך ואינך יודע, אינך יודע – שהספירות – לחש לו שמעיה בקול כמעט בלתי נשמע – שהספירות אינן אלא אויר זך, גבוה, אויר טהור,אויר של מעלה, למעלה מזה, למעלה מעל אדמתנו ולמעלה מן הטבע הצר שלנו. לא אותו האויר של הרים וגבעות. לא, למעלה מזה.לנעלה מן העננים. שם, אותם המרומים, שרק בחיר הנשרים ממריא בהם! – כן, אהרן, היודע אתה את הפסוק ואת סודו: “ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”? – כן; ראה אדון הנביאים, שהדור, כלומר, שהגשם שבנו הולך ותובע את קדושתו ואת התעלותו, לפיכך נתן לנו רמז; אם אין ביכלתכם להתעלות על ידי הרול, יבוא החומר בעצמו ויתעלה על כנפי נשרים –ממש. ודורנו זכה לכך, הריני מגלה לך את סודי; רוצה אני למחרתיים להיות שם – בין הספירות.

– למחרתיים? הנטרפה דעתך עליך באמת?

– לא. לא נטרפה דעתי אהרן; כן; למחרתיים. אך זה סוד כמוס עמנו, אהרן; קראתי אתמול בכתב-עת גרמני, ששם בעיר הבירה מתרומם מי-שהוא. כן; מי-שהוא מתרומם למעלה ופורח,. ולמחרתיים שוב יתרומם ויפרח ויעוף! – אהרן! בבקשה ממך. לווה נא אותי לשם! קראתי, שהפורח רוצה לקחת אתו איש. – התלווני לשם?

אהרן הביט בפני חברו בעינים תוהות. עכשיו כבר הכיר ברור, שחברו הצעיר נתבלבל ואינו שפוי בדעתו. הוא ראה ברור; “הזוהר” הזיק לו. – בן תשע עשרה. – אך הרגיש, שעליו למלא את חפצו. – לא לעזוב אותו לנפשו. – לחץ את ידו באהבה וברחמים ואמר בחשאי, בהחלט; ניחא, אלך.

ולמחרת לאחר חצות לילה, שני בחורים צעירים, לבושי קפטנים ארוכים, החישו פעמיהם בשתיקה לעבר עיר הבירה. –

הכוכבים הנוצצים ירו בהם חצי אור ממרחקי-עד נעלמים וקרים, והפרחים שבצדי הדרך ליטפו את קרסוליהם ברסיסי טל מנצנצים. –

כשהגיעו אל מגרש התעופה ואהרן ראה את האיש בעל המגבעת המוזרה, העוסק במכונת הטיסה – אחז בידו של חברו ואמר בפחד:

– שמעיה, הכיצד? הבלווית איש זה רוצה אתה לעלות? הלא הוא אינו אפילו בן-ברית?

שמעיה לא שמע את דבריו. לבו נקש בו כמכונה בעלת אלפי אופנים וכל גופו רעד. הוא הזדקר לפנים, ובדרך-אגב הפליט לחברו מלים אחדות:

– האדם, אהרן, אינו אלא אמצעי, כמו המכונה עצמה. – “על כנפי נשרים” – והנשר עוף טמא הוא, – גם הר סיני אינו אלא אמצעי. גם משה –

ורץ הלאה. כלפי המכונה.

בעל המכונה בקש איש קל משקל, וכשבא שמעיה והודיע לו, שזה שבוע ימים הוא צם לשם כך – הביט בו הלה בבת צחוק, וכשמצא אותו, את בעל-הקבלה הסגוף והצנום ראוי לדבר, חבט לו על שכמו הרזה, ובידו האחת הרימו והושיבו לתוך המכונה.

– מקץ רגעים אחדים, אחרי שהמכונה התחילה לרעוש – ואהרן עמד בתוך ההמון וכל גופו רעד מפחד, וכשהשד לבוש הכנפים התרומם עם חברו יחד לקראת החלל הריק – לחץ אהרן את ידיו הדקות על לבבו הדופק ומלמל תפלה חרישית בעד חברו האומלל.

ושמעיה התעופף ועף – עף – למעלה – למעלה, נאחז בחוטי הברזל הקרים, עצם את עיניו ובפה פתוח לרוחה גמא את האויר הקשה, הקר והאכזרי, בתאבון קודש, בהתלהבות. במוחו התחילו מרקדים מלים ומושגים קדושים, שלפרקים נפלטו מפיו והתערבו ברעש המכונה. וכשפקח את עיניו רגע וראה, שלחנם מחפש הוא את האדמה מתחתיו התחילו עיניו מבריקות בברק עונג ודמו רתח בקרבו. לבו זימר בו בשכרון נעים וכל אברין הלכו הלוך והתמוגג בקדושה שמעבר לחיים. וכשהמכונן פנה אליו לאחור לומר לו דבר, לא הקשיב לו שמעיה, הוא אך צעק:

– מעלה! – והמכונה עלתה ועלתה.

מוחו של שמעיה נשטף בדם. הוא פער את פיו וזמר – –

הוא הרגיש, שהולך הוא ונכנס יותר ויותר לתוך עולם הספירות הזרות, הטהורות, הקרות והיקרות, ובכיפת השמים העמוקה רא העין בעין את הכרובים מקבלים את פניו במשק-כנ]יהם המנעים זמירות –

ועמהם ביחד – השתפך גם הוא בזמירות נצחים –

ופתאום הרגיש שהמכונן מכוון את המכונה כלפי מטה – צעק צעקה חרישית, התנפל עליו, על האופן שבידיו וסבב אותו בכל כוח כלפי מעלה! –

– וכשהמכונה המתה נחבטה אל צמרת היער הגדול – כבר לא הרגיש שמעיה באווירה החמים והמגועל של האדמה הטמאה.