תְּפִלָּה בְּעַד בִּתִּי

שׁוּב תֵּילִיל סוּפָה, וּמֻצְנַעַת

תַּחַת זֹה חֻפַּת-עֲרִיסָה וְחִפּוּי-שְׂמִיכָה,

יַלְדָּתִי מוֹסִיפָה רְדֹם. מִלְּבַד חֹרְשַׁת-גְּרֵיגוֹרִי

וְאַחַת גִּבְעָה עֵירֻמָּה, אֵין חַיִץ אֲשֶׁר יְעַכֵּב

הָרוּחַ הֲרוּי-הָאַטְלַנְטִי מִמְּחֹק גַּגּוֹת

וּגְדִישֵׁי-שָׁחַת; וַאֲנִי מְלֹא-שָׁעָה

הִנְנִי פוֹסֵעַ אָנֶה וָאָנָה וּמִתְפַּלֵּל,

בִּגְלַל הָעָגְמָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּנַפְשִׁי.

זֶה-שָׁעָה אֲנִי פוֹסֵעַ וּמִתְפַּלֵּל עֲבוּר זוֹ הַיַּלְדָּה הָרַכָּה,

וָאַאֲזִין רוּחַ-הַיָּם מְצַעֵק מֵעַל הַמִּגְדָּל

וְתַחַת קִמְרוֹנֵי-הַגֶּשֶׁר, וְצוֹרֵחַ

בַּצַּפְצָפוֹת מֵעַל הַזֶּרֶם, גְּדוֹתָיו-עוֹבֵר,

הַאֲזֵן וְדַמֵּה בְּלִבִּי, מִתּוֹךְ הִרְהוּר מְגֹעָשׁ,

כִּי בָאוּ-אָתָיוּ שְׁנוֹת-הֶעָתִיד,

וְהֵן מְרַקְּדוֹת לְמוֹ תֹף-טֵרוּף

כְּגִיחָן מִתּוֹךְ הַתֹּם הָרוֹצְחָנִי אֲשֶׁר לַיָּם.

אַחֲ לַי: תְּחוֹנֵן יֹפִי, אַךְ לֹא

יֹפִי עַד כְּדֵי הַתְעוֹת עֵין-זָר

אוֹ עֵינָהּ שֶׁלָהּ מוּל זְגוּגִית-רְאִי: כִּי שֶׁכָּאֵלֶּה,

בִּהְיוֹתָן מִטִּיב-בְּרִיאָתָן יָפוֹת לִבְלִי שֵׁעוּר,

סוֹכוֹת אֶת הַיֹּפִי כְּתַכְלִית דַּיָּהּ-לְעַצְמָהּ,

וְתַפְסֵדְנָה אֶת טוּב-הַמֶּזֶג הַטִּבְעִי, וְאוּלַי

גַּם אֶת בִּינַת-הַנְּשָׁמוֹת, הַחוֹשֶׂפֶת לֵב לְלֵב

וּבוֹחֶרֶת כַּנָּכוֹן, וְלָעַד לֹא תִמְצֶאנָה יָדִיד.

הֵלֵנָה, אֲשֶׁר נִבְחֲרָה, מָצְאָה חַיֶּיהָ טְפֵלִים וְשׁוֹמְמִים,

אַחַר רַבַּת שָׂבְעָהּ תְּלָאוֹת בַּעֲבוּר כְּסִיל,

וְהַהִיא, הַמַּלְכָּה הַשַּׂגִּיבָה אֲשֶׁר מִקֶּצֶף עָלָתָה,

וּבְאֵין לָהּ אָב הָיְתָה בַת-חוֹרִין לִרְצוֹנָהּ,

חֵרֶף-זֶה לָקְחָה נַפָּח עֲקֹם-רַגְלַיִם לִהְיוֹת לָהּ לְאִישׁ.

אֵין זֹאת כִּי נָשִׁים נָאוֹת סַלַּט-שִׁגָּעוֹן

עִם לַחְמָן תֹּאכַלְנָה, וּבְעֶטְיוֹ –

קֶרֶן-הַשֶּׁפַע כָּלָה תִתְבַּלָּע.

אֶרְצֶה: בְּרֹאשׁ-וָרִאשׁוֹנָה בְּנִימוּסֵי-נֹעַם תְּהִי לְמוּדָה.

לְבָבוֹת לֹא מִנְחַת-חִנָּם יֻקָּחוּ,

גְּמוּל שָׂכָר, יֵרָכְשׁוּ עַל יְדֵי שֶׁאֵינָן כְּלוּלוֹת בְּיָפְיָן.

אָכֵן, רַבִּים אֲשֶׁר פָּתוּ-הִשְׁתָּטּוּ

בְּשֶׁל תַּכְלִית-יֹפִי לְבַסּוֹף רֹךְ-קֶסֶם הֶחְכִּימָם,

וְגֶבֶר מִסְכֵּן לֹא-אֶחָד אֲשֶׁר תֻּעְתַּע,

אָהַב, וְנִדְמָה-לוֹ כִּי הוּא נֶאֱהָב,

מֵחֶסֶד מֵאִיר לֹא יָכֹל הָמֵשׁ עֵינָיו.

מִי יִתֵּן וְתִהְיֶה אִילָן בַּסֵּתֶר יָנוּב,

וּכְמוֹ בַּת-הַפֶּשֶׁת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ כֻּלָּן,

וְלֹא מִשְׁלָח לָהֶן בִּלְתִּי-אִם

נִדְבוֹת-זִמְרָן הָפֵץ סָבִיב,

וְרַק בַּעֲלִיצוּת תַּתְחִיל רִיצָה,

וְרַק בְּשׁוֹבְבוּת מָדוֹן תִּפְצַח.

הָהּ, לוּ תִהְיָה כַּדַּפְנָה הָרַעֲנַנָּה

מַשְׁרִישָׁה תָדִיר בְּמָקוֹם אֶחָד יָקָר.

נַפְשִׁי – מִפְּנֵי שֶׁהַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר אָהַבְתִּי

וְסוּג-הַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר אִשַּׁרְתִּי

הַצְלָחָתָן מִצְעָר – יָבְשָׁה לָאַחֲרוֹנָה,

אַךְ זֹאת הִיא יוֹדָעַת, כִּי מִכָּל פִּגְעֵי-הַגּוֹרָל

אוּלַי הֵחָנֵק-בְּשִׂטְמָה הוּא פֶגַע רֹאשִׁי,

אִם הַנְּשָׁמָה מִשִּׂטְמָה נְקִיָּה,

יַתְקִיף וְיַחְבֹּל הָרוּחַ כַּאֲשֶׁר חָפֵץ –

לֹא יוּכַל נַתֵּק אֶת בַּת-הַפֶּשֶׁת מִן הֶעָלֶה.

וּבַשְּׂטָמוֹת אֵין לָרֹעַ כְּמַשְׂטֵמָה שִׂכְלִית,

עַלּ-כֵּן לוּ תַאֲמִין כִּי קְלָלָה תַחְבֹּק דֵּעוֹת.

הַאִם לֹא רָאִיתִי הַנֶּחְמָדָה-בַּנָשִׁים

אֲשֶׁר מִפִּי קֶרֶן-הַשֶּׁפַע יֻלָּדָה,

וְהִיא, מֵחֲמַת מֹחַ רְדוּף-דֵּעוֹת,

הֵמִירָה אֶת הַקֶּרֶן הַהִיא, וְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נְשָׁמוֹת שְׁקֵטוֹת תֵּדַעְנָה,

בְּמַפּוּחַ בָּלֶה מָלֵא רוּחַ-זְעָמִים?

תַּשְׂכִיל-נָא כִּי הַנְּשָׁמָה, בִּהְיוֹת כָּל שִׂטְמָה

מְגֹרֶשֶׁת מֶנָּה, שָׁבָה עֲדֵי תֻמָּתָהּ הָשָּׁרָשִׁית

וְסוֹף-דָּבָר לוֹמֶדֶת כִּי תַעֲנוּגָהּ בָּהּ,

מִתּוֹכָהּ מַרְגּוֹעַ לָהּ וּמִמֶּנָּה מְחִתָּתָהּ,

וְנִיחוֹחַ-רְצוֹנָהּ שֶׁלָּהּ רְצוֹן-שָׁמַים הוּא,

וּמָעוֹז עִמָּהּ: גַּם כִּי יִזְעֲפוּ כָּל פָּנִים

וְכָל הָרוּחוֹת מַעֲבָרִים יְיַלֵּלוּ,

וְכָל הַמַּפּוּחִים יִתְפּוֹצֵצוּ, הִיא עוֹד בְּאֹשֶׁר תָּלִין.

וִיבִיאֶנָּה חֲתָנָהּ אֶל בַּיִת

אֲשֶׁר בּוֹ הָכֹּל מֻרְגָּל וּמְטֻקָּס;

כִּי חֻצְפָּה וְשִׂטְמָה הֵן הַסְּחוֹרוֹת

הַנִּרְכָּלוֹת בְּרֹאשׁ חוּצוֹת-קָרֶת.

אֵיכָה, אִם לֹא בְּמוֹ מִנְהָג וָטֶקֶס,

תֹּם וָיֹפִי יִוָּלֵדוּ?

טֶקֶס הוּא שֵׁם לַקֶּרֶן הַשּׁוֹפַעַת

וּמִנְהָג – לַדַּפְנָה רַחֲבַת-הַפֹּארוֹת.

הערות וויליאם בוטלר ייטס (נ. 1865, מ. 1939), יליד דובלין, אירלנד, היה בן-בנו של כוהן-מטיף, פרוטסטנטי – בארץ רוּבה קתולית – ובן לצייר, כביר ההשגות האמנותיות, רב-ההתחלות ודל העבודות המוגמרות. ספוּג שייקספיר, בלייק ושלי מילדותו, חשפהו ביקור בלונדון, בימי עלומיו הראשונים, לאווירה של הקדם-רפאליים והאידיאליסם האֶסתיטי של רוסקין ומורים. מתוך מרידה הן בדתות המקובלות והן במאטריאליסם של מדע-זמנו, נמשך אחר תנועות תיאוסופיות (חוג מאדאם בלאוואצקי, מיסדר צלב-השושן), ובעצמו ייסד חברה שוחרת מסתורין, שעסקה גם ב“כשפים” למחקר ולניסוי.

שירתו על אדמת-מולדתו, כמה לבושים לה וכמה סתירות מתרוצצות בה. התחיל בפיאור הכפריים האיריים בכמוֹ-באלאדות ספרותיות ובשירים סיפּוּריים, יסוּדתם בדברי-מיתוס גיליים קדמונים (גיילית היא הלשון הקלטית העתיקה של אירלנד). חיבר מחזות שיריים, ויחד עם ליידי גריגורי ייסד במה קטנה, הנודעת בשם “תיאטרון-אַבִּי”, להצגתם. החומרים של המחזות האלה (והוא כל ימיו עסק בשיכלולם) הם אָרחי-חיים איריים-כפריים, דברי-מיתוס, ומעשי-דמיון.

מתוך הכתיבה האוטומאטית של אשתו העלה ייטס שיטת-רזים בהיסטוריה (פעם קרא לזה “פילוסופיה” ופעם “מיתולוגיה”). עיקרה: ציקלאסים שונים, החוזרים, כסדרן בקביעות בתולדות-אנוש. הציקלאסים עשויים מן הפכים החודרים זה לתוך זה. למחזורי-ההיסטוריה קרא ייטס “גיירס” (סיבובים כמו של סביבון), זאת החדירה ההדדית צייר בדמות “פּוירן” (סליל). מתחלקים המחזורים למו כ"ח תת-תקופות, המסומלות בתמורות פני-הלבנה ממולד עד היאָפל. הפלא הוא שגם סכימה מסובכת זו, לא פחות מאשר אהבה נכזבת של עצמו או טרגדיה-של-אהבה אשר במיתוס, הצליח ייטס לרקום על גבה שירה מפוארת. באחרית-ימיו שאף ייטס לשירה “עירומה”, בלא תפאורות-נוי בלא כיסופים ערפיליים ובלא רמזים כמוסים, כי-אם דברים הקרובים לפשטות-דיבור ולעסקי יום-יום. יצר שירה, שאפשר לתארה כשרירית, אף שלדית.

השיר, הנתון בעיברור לעיל, מקומו על סף זו תחנתו השירית האחרונה של ייטס. אתרו הפיסי – בית בכפר מערב-אירלנדי בקירבת האוקיינוס האטלנטי, לשם יתר-דייקנות בתוכן וויתּר על חרוזים.

רוב מחזות-ייטס נזקקים למוטיבים ומעמדות סמליים-חולמניים, אשר רעיונות ניאו-אפלטוניים ותיאוסופיים ספונים בהם. ממחזותיו, יש בנויים, כדוגמת הצגות “נוֹ” היפּניות, מסממנים של ליריקה, זימרה ומחול-טקס, והנפשות הפועלות בהם עיתים הן גם אלים ורוחות.

מן ההישגים הגדולים שלו בקידום התיאטרון הלאומי האירי היה גילוּיוֹ את ג’והן מילינגטון סינג. מצא ייטס את סינג עוסק בציור בפאריס. יעצהו: “סע אל איי-אראן בצפונה של אירלנד, הקשב לשיחתן של משפחות איכרים ודייגים אשר שם, וחבר מחזות בנוסח לשונן”. סינג כן עשה. הפרוזה הפיוטית והחיוניות הדרמטית של מחזות סינג, על היסוד הקלטי של דיבורי-הנפשות שבהם, נסכו בלשון האנגלית רעננות וגרעיניות, לא ידעתן מאז ימי אליזבת.

האהבה הגדולה של ייטס היתה לאשה כלילית-יופי, מוֹד גוֹן. הוא משך אותה כלפי הגוּת-מסתורין, והיא משכה אותו כלפי פעילות הפגנתית ולוחמית לשיחרור המולדת. זיקת-גומלין היתה ביניהם, אך לעולם לא נתאחדו.

אושר-נישואין ראה המשורר עם ג’ורג’י הייד-ליס, וסייעה לו בכשרונה ל“כתיבה אוטומאטית” (הכתבה על-ידי רוחות או מלאכים – או התת-תודעה – המניעים את היד הכותבת לחפצם.)

---

בעבור כסיל. – כנראה, הכוונה היא לפאריס, שהלנה, אשת המלך מינילאוס, הובטחה לו על-ידי אפרודיטי בשכר בוחרו בה בתורת היפה מבין שלוש האלות, אשר התחרו על כדור-זהב, והוא השופט ביניהן. בגלל גזילת האשה הזאת, חרבה טרויה, בה מצאו פאריס והלנה מחסה.

המלכה… אשר מקצף עלתה. – אפרודיטי (וינוס) אשר נולדה מצף-ים.

נפח עקום-רגליים. – היפיסטוס, האֵל החיגר, ששימש נפח ועושה מעשי זהב ונחושת בשביל האֵלים יושבי-אולימפוס.

בת-הפשת. – צפור-זמר קטנה, Linnet באנגלית משורש Linus (פּישתן) – מפני שהיא מצויה בשדות-פישתים. ואולי מפני שהיא מושכת סיבי-פּישתן לבניית קינה.

William Butler Yeats: A Prayer for My Daughter