דוקטור סגל השכים לנסוע מביתו ב“כי טוב.” נחפז הוא לאחד הכפרים ששלחו לו מרכבה משם. על-פי דברי השליח, יש לו עסק עם המסוכנים שבחולים. על-פי הסימנים, שהוא מוסר לו, ניכר הדבר, שזהו נגע סיבירי. יש רגלים להשערה זו, מפני שבימים האחרונים נגלו גם בעירו שלושה מקרים ממחלה ממארת זו.
אבל אין לבו נופל עליו. נוסע הוא מזויין, על יד ימינו ארגז קטן ונוצץ. הוא הכניס שמה למפרע את כל הכלים והתחבולות הנחוצות למחלה זו. הרבה חולים כבר הציל מכליון חרוץ זה. העיקר הוא במקרים אלו הזהירות על עצמו, מפני שאצל מחלה זו, בשעה שהרופא שקוע בכל מעייניו בהצלתו של החולה, יכול הוא על-נקלה לקלוט מספר הגון של הבאצילים הארורים, ואז הוא מוסר גט-פיטורין לכל העתיד היפה המצחק לפניו בהרבה גונים. מוות זה משטה בקרבנותיו.
אבל הוא מומחה לאותו דבר. יודע הוא כבר מראש, באיזה אופן יתחיל, ובאיזה אופן יגמור, ובאיזה סדר יסדר סביביו את כליו.
ובנסעו בדרכו, הוא משתקע במחשבות על אודות מלחמת האדם עם המוות ונצחונותיו הרבים עליו. הוא אינו יכול ואינו חפץ לכחד מעצמו את ההכרה, שהוא אחד מבחירי הלוחמים, גיבורי האנושיות. שאינם חתים מפני שום אסון, ושיורדים בחירוף נפש אל תוך לוע המוות להציל משם את שללו.
“מכיוון שנתן הדוקטור את עינו במיקרוב כבר אין לו מפלט מפניו!”
“כן. גיבורים הם, גיבורי הרוח. גיבורים כאלו יכולים להגן על ארצם מפני אויבים עצומים.”
ובקורטוב הגון של נחת-רוח הוא מהרהר ונזכר, שלפי ערך היהודים אל יתר האומות, רובה של המדיצינה נתון בידי היהודים.
הוא השתקע כל-כך במחשבותיו, עד שלא הרגיש בשינוי האוויר שהתחולל. שמש האביב הסתתר בעבים. רוח חודר נשב מצפון. כעין קרץ-עין הבריק לפניו. מעל לראשו התגלגל רעם נורא על רחבי השמים, כאילו יצא להפוך את העולם.
הוא התחלחל. חולשה היתה לו בדבר, פחד מפני הרעמים. הוא הרחיק מעליו את ארגז כליו, את שעונו ושרשרתו הזהובים וכל מיני מתכת שנמצא בכיסונו ושיש בסגולתם למשוך את הברק, והתחיל משנן לעצמו פרק מתורת הפיזיקה: “הרעם והברק אחד הוא. ברעם אנו שומעים את הברק. בברק אנו רואים את הרעם. כוח השמע מתאחר הרבה מכוח הראיה. כשאנו שומעים את הרעם, זוהי כבר ערובה בטוחה, שהרעם לא הרג אותנו.”
כל זה ניחא, שם; מספר הכל מבורר ומוכח. אבל פה, תחת כיפת השמים, בשעה שרועם הרעם על ראשו, לצדדיו, פנים ואחור – אינו יכול להבליג על פחדו. הוא ירא ומתכווץ.
והרכב אשר לעומתו לוחש איזה מלים, ויושב לו במנוחה.
ויודע הוא אמנם, שמנוחה זו של הרכב אינה גבורה כלל; אדרבה זוהי הכנעה הבאה מתוך אמונה פשוטה ותמימה. רכב זה כבר גמר את חשבונו. אין בכוחו להילחם נגד איתן ענקי זה ונכנע לפני מה שצריך להיות.
אבל הן גם הוא אינו יכול להילחם. וגם להיכנע אינו חפץ. יש בדעתו עוד לחיות הרבה ולראות בטוב.
הרעם האחרון התפורר על פני כל הרקיע, ויהי דמיונו כצחוק פרוע על כל העולם ועל מחשבות האנשים הננסים.
“אין אתם כדאים אפילו מיתה הגונה!” דומה היה כאילו נשמע מתוך כרכוריו האחרונים של הרעם המתרחק והולך לו לעולמות היותר הגונים.
הדוקטור בא מתוך הכרת-ערך לידי שפלות דעת. מכיר הוא עכשיו, שבני אדם הם בכלל מין בריה שפלה, מיקרוב גס. ושהחלשים שבבני אדם הם הדוקטורים; אין בהם אפילו אותו קורטוב של אומץ לב, שיש ברכב פשוט. רק במיקרובים הם יכולים להלחם; וגם זה לא בחייל ולא בכוח, אלא בערמומיות.
ושוב השתקע במחשבות, ולא הרגיש שהמרכבה באה בתוך יער עבה. הוא התעורר מתוך רעיונותיו רק אז כשהגיע לאזניו קול:
“עמוד!”
בטרם שהספיק לחשוב דבר-מה, ראה כבר את הרכב אסור על האדמה.
“אני קדוי!” קישקש לפניו הרוצח בשפתיו העבות.
לשמוע שם קדוי התחלחל הדוקטור, ושיניו התחילו נוקשות. הוא יודע על-פי העתונים, שרוצח אחד מפורסם בשם זה ברח מבית-האסורים, ואסף לו מחנה של שודדים ביערות.
הוא החשה מספר רגעים. אחרי כן הושיט ידו אל כיסונו.
“הא לך,” דיבר ברתת, “יותר אין לי. עזבני, מה בצע לך בנפשי?”
“את הכסף תן, וגם את נפשך אקח,” ענה הרוצח.
הלז העמיד עליו עיניים מתחננות, כאומר: “מדוע?”
“כלום מה יהיה חסר העולם כשארמוס תולעת אחת?”
“אנא, צעיר אני.”
“ויכול אתה לשרוץ עוד תולעים רבים.”
“ומה איכפת לך?”
“פשוט שונא אני אותך. שונא אני את כל התולעים. די לי לדעת, שאתה בן-ישוב, שוכן בארמונות, אוכל מן המוכן ומן המובחר שבמוכן, בעוד שאני נע ונד ביערים ובהרים, ומה היית עושה בי, אילו היית מוצא אותי בעיר?”
“אני?,,,”
“אתה ושוטריך ושוטרי שוטריך וכל הישוב… אבל מה אתה מקיפני בשאלות? שמא חוקר-דין אתה? הכון לדבר!”
הרוצח פתח את כפתורי מעילו, שמתחתיו הבריקו חרבות וסכינים. הדוקטור נכנע, והכין את עצמו למוות.
בין כך נפל מבטו במקרה על צוארו של הרוצח, וראה שם כעין כתם שחור. הוא נבהל. שכח את המציאות שלפניו.
“עמוד!”
קולו יצא בטוח ומלא. עד שהביט בו הרוצח משתומם.
“מאימתי אתה חש כאב בצווארך?”
הרוצח נזכר, שהוא אמנם הרגיש אתמול איזה מכאוב זר. בלילה ראה חלומות בלתי ברורים. נדמה לו, שנחש מכישו ומוצץ דם מתוך לבו.
הדוקטור משש בזהירות במקום הכתם.
“נגע סבירי,” קרא כלעצמו.
הרוצח התחלחל.
הדוקטור קרב אל הארגז, הוציא משם כלים, תחבושות וסכין עשוי לדבר, ושב אל הרוצח.
“פשוט צווארך. עצום עיניך. אל תתנענע.”
הלז נכנע ופשט צווארו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.