…את מקומי אומרים להקציע לי בין גִּ’יל-דֵּי-רֶס ובין המַרְקיז דֵּי-סַד. יהי נא כן, אם כן רוצים! על-זה לא אתאונן כלל. בין התורות הרבוֹת, שלמדתי בימי ישיבתי במאסר, יש אחת: קַבּל את הדברים כמו שהם וכמו שהם מוכרחים להיות. אין אני מסֻפק אפילו במקצת, שאותו בעל התאוות הגסות, שחי בימי הבינים, ואותו המחבר, שכתב לנו את “יוּסְטִינָה”, הם סוף-סוף חברים הגונים לאדם יותר מִסַּנְדְפוֹר וּמִמֶּרְטוֹן – אותם הגבורים הידועים של הספרים לילדים…

במחצית הראשונה של חֹדש נוֹבֶמבּר לפני שתי שנים קרו כל אותם הדברים שבאו עלי. שטף החיים העז מפריד עתה בינינו ובין תקופת אותו הזמן הרחוק ממנו כל-כך. מי שמהַלך חפשי בחוץ, זה כמעט שאינו עלול להשקיף השקפה מסוימה על משך זמן שכזה – ואולי אין זה כלל מן האפשרות. אולם לעיני אני נראה הדבר, כאלו קרה לי כל זה – לא אֹמַר: אתמול, אלא – היום. סָבוֹל – זה הוא רגע ארוך במאד מאד. אין ביכלתנו לחַלק רגע שכזה לתקופות. אפשר רק לרשום לנו את נדנודי הנפש, שהרגשנו בהם במשך עונה זו, ולהביא בחשבון את חליפתם וחזירתם. הזמן כשהוא לעצמו אינו צועד לפנים ביחד עמנו. הוא רק סובב, סובב. נראה, כאלו הוּא סובב על איזה ציר של פגעים: אותם החיים בבית-המאסר המביאים את הנאסר לידי שתּוק אברים, חיים שאין בהם תנועה, חיים שאין בהם שִנוי וחִלוף, חיים שהכל בהם נעשה לפי סדר קבוע מבתחלה. אוכלים אנו ברגע ידוע, שותים אנו ברגע ידוע, כורעים אנו לארץ ברגע ידוע ומתפללים, או עושים אנו את עצמנו כאלו היינו מתפללים, הכל לפי צורות קבועות ומוצקות של איזה חק-של-ברזל: – אותו העדר התנועה החפשית, העושה את היום עם כל בלהותיו דומה אל השני עם כל פרטיו, ואפילו עם היותר קטנים, חולק, כפי הנראה, מתּכונותיו גם לאותם הכחות החיצונים, שבטבעם מונח דוקא החִלוף והתמורה בלי הפסק. על-דבר זריעה וקצירה, על-דבר קוצרים המניפים חרמש על הדגן, על-דבר בוֹצרים הדורכים את הענבים, או על-דבר הדשא בתוך הגן, שהציצים הנושרים מן העצים פרשוּ עליו מכסה או שֶנִּשלו עליו הפֵּרות שנתבשלו – על-דבר כל אלה אין אנו יודעים פה כלום ואין אנו יכולים לדעת פה כלום.

בשבילנו יש רק תקופה אחת: תקופה של פגעים. אפילו השמש והלבנה כאלו נִטלו ממנו. בחוץ אפשר שהיום הוא יום של תכלת עם צבעי זהב מזהירים – אבל האור הזוחל אלינו בעד האשנב הצר, הסתום ומסֻגר בשבכה של ברזל, הוא אור דל וכהה מאד ומראהו שחוף. בתוך התא שלנו רובצים תמיד דמדומים מסביב לנו, ודמדומים רובצים תמיד גם בלבּנוּ. וגם ברחבי המחשבה שבתה כל תנועה, כמו ששבתה ברחבי הזמן. הדבר, שאתם מבחוץ כבר שכחתם אותו בודאי או שאתם יכולים לשכוח אותו על-נקלה, הוא מעסיק אותי דוקא היום ויעסיק אותי שוב גם מחר. ואתם, אם תעיינו קצת בזה, תבינו קצת, למה אני כותב כך, ולמה אני כותב דוקא כך ולא באופן אחר…

מקץ שבוע אחד למאסרי, ואני הובאתי הֵנה. שלשה חדשים עברו והנה אמי מתה. אין איש יודע עד-כמה אהבתי ועד-כמה הערצתי אותה. מותה היה לי למין פלצוּת פתאם, ואני, שלפנים הייתי מושל של השפה, איני מוצא מלים להביע בהן את צערי ואת כלמתי. מעודי, ואפילו באותם הימים שעמדתי על ראש מרומי האמָנות שלי, לא הייתי יודע להלביש מכאוב נורא שכזה את המלים המקבילות אליו ולבוא עד חקר הניבים הנשגבים ההולמים את חזיון-הארגמן של היסורים שלי, שלא יתֹארו כלל בדברים. היא ואבי הנחילוני שֵם, שֶמִּלאו אותו כבוד ותפארה לא רק במקצוע הספרות, האמנות, הארכיאולוגיה והמדעים, אלא גם בתולדות ארץ מולדתי ובהתפתחות הצבורית של עמי. את השם הזה חִללתי אני לנצח. שמתי אותו למשל ולשנינה בזויה בפי בני-אדם בזוים. השכנתי אותו לארץ עד לטיט חוצות. הסגרתי אותו ביד בני-אדם זדים אשר נהגו בו בזדון, וביד אויבַי הסגרתי אותו אשר בפיהם נעשה לשם נרדף עם שגעון. את אשר סבלתי באותם הימים ואת אשר אני סובל עד היום הזה, אותה לא יכתוב שום אדם בעֵט ולא יספר ניָר לקורא. אשתי, אשה נדיבת רוח, שלבּה היה טוב אלי כל הימים, כשחפצה למנוע ממני חרדת פתאם, שלא תבוא אלי השמועה הרעה בדבר מות אמי מפי זרים קרי-לב, לא השגיחה במחלתה ועברה את כל הדרך הרחוקה מִגֵּינוּאה עד אנגליה, להודיע אותי במו פיה את החדשה הנוראה על-דבר האבדה הגדולה שאין לה מדה ואין לה חִלוּפים. מכל איש ואיש, שלבוֹ לא סר עוד מאחרי, באוּ אלי דברי נחומים. גם אנשים, שלא יָדעו אותי פנים אל פנים, כששמעו את דבר הצרה החדשה שבאה עלי בימים הרעים האלה, לא נמנעו מהראות לי אותות של חמלה ושל השתתפות בצערי…

ושוב חלפו שלושה חדשים. הלוח מבחוץ, המודבק אל דלת התא שלי וכתוב עליו דבַר כל המעשה אשר אני עושה יום יום ומתכֹּנת העבודה אשר עלי לכַלות יום ביומו – וגם שמי וגזר דיני, שחרצו עלי, כתובים עליו – הלוח הזה מודיע אותי, כי בא חֹדש מַאי…

הטוב, התענוגות וההצלחה, שאדם מוצא במעשי ידיו, יש לפעמים שהחומר שלהם הוא חומר גס ופניהם פנים קשים, אבל הצער הוא הרך והענוג ביותר הנמצא בכל דבר שנוצר. אין לך שום דבר במלוא כל העולם הרוחני, שלא יניע אותו המכאוב בהלמות דפקו הנורא, ועם-כל-זה הוא ענוג ורך מאוד. הֶעָלֶה הדק של הזהב הרוטט, המשֻקד יפה יפה, ואנחנו משתמשים בו כדי לָמֹד על ידו את נטיותיהם של הכחות שאינם נראים לעין, – אפילו העלה הדק הזה ירָאה בעינינו עב ביותר, כשֶנַשוה אותו אל דקותו של הכאב. הצער הוא מין פצע, שמתחיל לזוב דם תיכף ומיד כשתגע אליו איזו יד, שאינה ידה של האהבה. ואפילו כשתמשמש בו ידו של האוהב. אלא שהמשמוּש לא יהיה מתוך מכאוב.

בכל מקום שיש צער, שם לפנינו אדמת קֹדש. יבוא יום ובני-אדם יבינו זאת. אבל עד לשעה זו אין הם יודעים כלל את מהותם של החיים. איש כמו רוֹבִּי¹ ועוד אחדים כמוהו יכולים להבינה. בשעה שהובילו אותי בין שני שוטרים מבית-המאסר שלי אל בית-המשפט לבעלי-חובות, עמד רוֹבִּי במסדרון הארוך מאד ויחכה לי, ובתמימות ובפשטות גדולה הסיר מעל ראשו את מגבעתו לפָני לעיני ההמון הגדול, שעמד שם, וההמון הגדול נאלם פתאם רגע אחד מרוב השתוממות למראה מצוין שכזה הנוגע עד הנפש, ואני עברתי על פניו בראש מוּרד לארץ ועל כפות ידַי השלשלאות. אפילו בעד מעשים קטנים הרבּה מאלה הלא נפתחו לבני-אדם שערי השמים. בכחה של רוח נדיבות שכזאת ובכח אהבה שכזו הלא כרעו לפנים הקדושים לארץ, כדי לרחוץ את רגליהם של העניים, או השתחוו לעפר, כדי לנַשק את המצורעים על-גבי לחייהם. אני לא דברתי עמו עד היום הזה אפילו מלה אחת על-אדות כל זאת. אין אני יודע אפילו עד לשעה זו, אם ידוע לו, כי אני ראיתי את מעשהו. אין זה מן הדברים, שאדם נותן עליהם תודה קבועה בדברים קבועים. גנוז הוא עמי בבית-האוצר שלי שבּלבי. שם מקום לו בתור חוב בסתר, שלגֹדל שמחָתי לא תהיה לי בודאי עד עולם שום הזדמנות לשלמו. שם חנוט הוא למשמרת ומראהו הנחמד לא יסור ממנו מרוב המוֹר והנרָדים של דמעותי המרֻבּות. בשעה שהחכמה נעשתה לי לדבר שאין בו שום תועלת, הפילוסופיה היתה לי למושג שאין לו שום ערך, הפּתגמים והמלים, שהשמיעוני בני-אדם כדי לנחמני, נדמו לי כאלו הכניסו עפר ואבק לתוך פי, – בשעה זו עלה לפָני זכרון אותו המעשה הפשוט, הנחמד, המלא אהבה, וכל המעיָנות של החמלה התחילו פתאם הומים: צמחי המדבר נהפכו לי לשושנים, ואני נִשֵּאתי ממעל לכל המרורות של גלותי הגלמודה ונעשיתי מחֻבּר עם לבו של העולם הגדול, הפצוע והנשבר. מי שיש בכחו להרגיש לא רק עד-כמה יפה היה מעשהו של רוֹבּי, אלא גם בשביל מה גדול כל-כך ערכו בעיני וגדול יהיה תמיד, זה אפשר שיבין, באיזה אופן ובאיזה מחשבות שבלב עליו לגשת אלי…

בכּוּרי פרי העט, שאדם צעיר באביב ימי חייו שולח על-פני חוץ, מן-הנחוץ הוא שיהיו כציצים של פרחי האביב, כגרגרי הקוץ שבנאות אוֹקספוֹרד או כראשית ענבי הבר שבסביבֵי שְדות קוּמְנֵר. חלילה מהם להיות להם מגע ומשא עם איזו טרַגדיה נוראה ומרגיזה או עם איזו שערוריה נוראה ומרגיזה.

אלו הייתי נותן למי-שהוא לקרוא בשמי בראש ספרו², היה זה מִשגה אמנותי גדול מצדי. הדבר הזה היה מביא את ענין כל הספר לתוך סביבה לא-נכונה, והסביבה היא אחד מן העיקרים היותר חשובים שבאמנות החדשה. החיים החדשים הם פרי של הרכבות רבות ושל יחוסים מרֻבּים. הסמנים האלה הם סמניהם המגבילים אותם. בכדי לצייר את ההרכבות עלינו להשתמש בסביבה עם כל קויה הדקים ועם כל רמזיה וכל חזיונותיה; ובשביל היחוסים דרושה לנו היריעה שעל גבה אנו מצַירים. לפיכך אין הַפְּלַסְטִיקָה נחשבת עדיין לאמנות ציורית, וגם המוסיקה אינה אמנות שכזו, אלא הליטרטורה לבדה היתה וְהֹוָה ותהיה תמיד אמנות ציורית על הצד היותר טוב.

אחת לשלשה חדשים שולח רוֹבּי אלי השקפה כוללת על החדשות הספרותיות. אין אדם יכול לצייר לעצמו דבר נחמד יותר ממכתביו, המחֻדדים כל-כך בסגנונם ונעימים כל-כך בסִדורם ומלאים חן גדול כל-כך באופן כתיבתם. המכתבים האלה הם מכתבים באמת: שיחות בין אדם לחברו באין זר ביניהם. יש להם כל המעלות הטובות של “הפּטפּוטים” הצרפתים: על-פי מנהגו הצנוע, לבוא אלי בקלוסים, הוא פונה רגע אל חריפות שכלי ורגע אל בדיחות דעתי ורגע שוב אל נטִיָתי הטבעית ליֹפי ולקולטורה, ומזכירני במאות אופנים שונים, שנחשבתי פעם בעיני רבים למין אַרְבִּיטֶר אֶלֶגַּנְצְיַארוּם, לפוסק בעניינים שבטעם, ומין אַבְטוֹרִיטָה הייתי פעם בנוגע לכל השאלות האמנותיות בדבר הסגנון, ולא עוד. אלא שבעיני אחדים הייתי האבטוֹריטה היותר גדולה והיחידה בענינים שכאלה. באופן כזה הוא מוכיח, כי כשם שיש לו חוש יפה לאהבה, כך יש לו חוש יפה גם לדברים שבספרות. מכתביו היוּ נעשים לִמְתַוכים קטנים ביני ובין עולם האמנות הנחמד והמדֻמה, ששם הייתי לפנים מלך, וגם הייתי נשאר שם למלך עד היום הזה, אלמלא נתתי ליצרי למשוך אותי לתוך עולם של תאוות שאינו שלם, ששם אין הטעם הטוב יכול להאריך הרבּה לעמוֹד על הבּחירה ולבקש הרבּה והחשק אינו יודע שום גבול. אבל עם כל החובה שאני חייב לו, הלא יבינו רבים אל-נכון או לכל-הפחות יציירו כזאת בעצמם, שיותר היה נעים לי – ולוּ רק בתור פליאה פסיכולוגית – אלו הייתי מקבל ממנו ידיעות מפֹרטות ביותר על דבר x, משהייתי שומע כי אלפרד אוֹסטין אומר לפרסם ספר של שירים, או כי ג’יאורג' סטריט כותב קריטיקות תיאטרליות בשביל “דֵּילִי כְרוֹנִיקְל” או כי האשה מרת מֵיגֶל הוכרזה לנביאה חדשה של הסגנון על-ידי איזה איש, שאינו יודע אפילו להלל כהוגן מבלי שֶיִּנָּקש בשנוּנו…

יצורים אמללים אחרים, שמשליכים אותם אל בית-הבור ושוללים מהם את יפי העולם הזה, אין להם לכל-הפחות להתיָרא עוד מפני התככים הרעים ומפני החצים השנונים של העולם מסביב. יכולים הם להתחבא בחשכת התא שלהם, ויש שגם מן החרפה הם בונים לעצמם מין מקדש, שרגל זר לא תבוא בו. דעתו של העולם מסביב מתקררת עליו מעט מעט, ולבסוף פונה לו העולם מסביב והולך מזה ומניח לאותו הסובל לסבול לו בפני עצמו. אך לא כך בנוגע אלי. צרה אחרי צרה יצאה לחפּש אותי עד כאן ובאה עד לדלת בית-כלאי והתדפקה עליה. את כל השערים פתחו לרוָחה לקראת כל צרה וצרה ויתנו להן לבוא אלי פנימה. על רֵעַי הבאים אלי אסרו כמעט אִסָּר מלבוא לבקרני, ואולם לאויבַי פתחו את הדלתות למרחב בכל שעה. בשעה שהובאתי שתי פעמים ממאסרי עד לפני בית-המשפט לבעלי-חובות, ואחר-כך עוד שתי פעמים, כשהעבירו אותי בפרהסיה מן הכלא האחד אל השני, הייתי מופקר ללעג ולשנינה של ההמון מסביב באופנים משפילים, שאין לצַירם כלל בדברים. שליחו של המות הביא לי את בשורתו הרעה והלך לו; ואני יחיד וגלמוד כֻּלִי, נבדל מכל דבר שהיה יכול לתת לי איזו נחמה או לרַכּך קצת את מכאובי, וכך נשאתי את כל העִנויים האיומים של יסוּרַי ושל מוּסר כליותי, שעורר בי זכרון אמי ושהוא מעורר בי עד היום הזה. כמעט שהגליד הזמן את פיה של מכה זו (כי רפואה שלמה לא היתה לה עד עתה), והנה אשתי מתחילה על-ידי פרקליטה ובא-כחה לשלוח אלי מכתבים גסים, מרים ומעוררים גֹעל. העניות מתחילה מעט-מעט להראות לי את פניה הנזעמים, וגם את זאת חושבים לי לעון. אבל את הדבר הזה הייתי יכול לשאת ולסבול. יכול אני להתרגל גם אל דברים רעים מאלה. אולם את שני ילדַי נוטלים ממני בתֹקף החֹק. הדבר הזה גורם לי מכאוב באין גבול, עצבות באין קץ, דאבון-לב באין מדה, אשר לא יסורו עוד ממני לנצח. יש איזה רגש של נוראות באותה המחשבה, שיש בכח החֹק לגזור, או אפילו שהוא נוטל לעצמו את הכח לגזור עלי, שאין לי הזכות לדור עם ילדַי שלי בכפיפה אחת. החרפה להיות יושב בבית-הכלא הלא כמוה כאין, כשֶנַּשוה אותה אל הדבר הזה. הוי, כמה קִנֵּאתי בבני-אדם המטַילים עמי פה יחדו אנה ואנה בחצר בית-הסהר! הילדים שלהם – בזאת אני בטוח – מחכים להם, מיחלים בכליון-עינים ליום שובם, ואת פניהם יקבלו בגעגועים ובאהבה. העניים בני המפלגה התחתונה חכמי-לב הם, רחמנים הם, טובים הם, ומרגישים הם עם האדם יותר ממנו. בעיניהם הם אין בית-הכלא אלא טרגדיה בחיי איש, אסון, מקרה רע, – דבר שמעורר חמלה והשתתפות בלבם של האנשים הקרובים אליו. איש היושב בבית-הכלא, עליו יאמרו בלשונם בפשטות: אסון קרהו. זה הוא הבטוי הרגיל, שמשתמשים בו במקרה שכזה; הניב הזה מבּיע את החכמה היותר עליונה של האהבה. אבל לא כן הדבר אצלנו במפלגתנו אנו. אצלנו עושה בית-הכלא את היושב בו לפליטת מין האדם. אני ואנשים כגילי אין להם כמעט הזכות לשאוף עוד את האויר ולהביט עוד את השמש. גם מציאותנו בעולם, כשהיא לעצמה, משליכה שקוצים על תענוגותיהם של אחרים. כשאנו חוזרים ונראים שוב לעין, לא יאמר לנו איש: ברוכים הבאים. אין לנו הזכות לטַיל שוב כנגד אורה של הלבנה. את ילדינו נוטלים ממנו. גם את החבלים המתוקים האלה, המקשרים אותנו אל האנושיות, מנַתּקים. אחת היא דתנו להיות ערירים, אף-על-פי שבנינו עודם חיים. אוסרים עלינו את הדבר האחד והמיוחד, שיש בכחו לרַפּא את מכּתנוּ ולעוֹדדנו, לטפטף מעט צרי לתוך לבּנוּ הנשבר ולתת מעט שלום לנשמתנו המסוערה מרוב דאבה…

מחויב אני להעיד לפני עצמי במו פּי, כי לא פּלוני בן פּלוני ולא אלמוני בן אלמוני, ואפילו כשנכפיל את מספרם אלף פעמים ככה, לא היה ביכלתם לעמוד על אדם כמוני ולכַלותו. אני בעצמי במו ידַי כִּליתי את עצמי. אין אדם, גדול או קטן, יוצא לאבדון, אלא אם כן הוא בעצמו מאבּד את עצמו בידיו. עדות זו אני נכון להעיד על עצמי בכל לבי. אומר אני כך, אף-על-פי שבשעה זו אין אדם היה מיחל לשמוע מפי עדות כזו. אבל אם בא אני בקובלנא אכזריה כזו, אז ישימו נא אל לב, כי קובלנא זו אני נושא בלי-חמלה על עצמי אני. עד-כמה שנוראים היו המעשים, שעשו בני-אדם לי, הלא נוראים מהם המעשים, שאני בעצמי עשיתי לנפשי. אני הייתי האיש, שעמדתי ביחוסים סימבוליים אל האמנות ואל הקולטורה שבדורי. עוד בשַחר ימי בגרותי כבר ראיתי והכרתי את זאת, ואחר-כך הכרחתי את בני דורי להודות בזאת גם הם. רק בני-אדם מועטים הגיעו לידי מעמד כזה בעודם בחיים ואנשי דורם הודו בהם. על-פי רוב ינתן המעמד – אם בכלל ינתן – על-ידי ההיסטוריון או על-ידי הקריטיקון, וגם זה רק אחרי ימים רבים מאד, אחרי שהאיש ובני דורו כבר חלפו מעל פני האדמה. אך לא כך היוּ הדברים בנוגע אלי. אני הרגשתי במעמדי בעצמי, והכרחתי גם אחרים להרגיש בו. גם בַּירוֹן היה פיגוּרה סימבולית; אבל יחוסים היו לו אל התאוות של בני זמנו ואל גֹעל נפשם לתאוות אלו. אולם יחוסַי אני היו נאצלים יותר, היו מוצקים יותר, היו מוסבּים יותר לעֻמת תכלית החיים, היו נטוּים יותר למול מטרות רחבות. הן נתנו לי אלהים כמעט את כל מתנותיהם. נתנו לי רוח יתֵרה, שֵם מיוחשׂ, מעמד גבוה בחברה, כבוד, הוא וכח של שכל לעשות מעשה רב; את האמנות עשיתי לפילוסופיה, ואת הפילוסופיה – לאמנות; את בני-האדם לִמדתי לחשוב באופן אחר, ולַדברים נתתי צבעים חדשים; כל מה שדבּרתי ושעשיתי הביא את בני-האדם לידי השתוממות; לקחתי את הדרַמה – צורה זו האובייקטיבית ביותר מכל צורות האמנות – והפכתי אותה ליצירה סובייקטיבית, להיות כמו השיר הלירי או כמו הסונֵיטה; בינתים הרחבתי גם את גבולותיה והעשרתי אותה בנוגע לכרקטריסטיקה; הדרמה, הרוֹמן, השיר בחרוזים, השיר בפּרוֹזה, הדיאלוג המלֻטש הלקוח מן הממשות או מן הדמיון – כל דבר ודבר, שנגעתי בו, יִפֵּיתי אותו והעטיתי עליו מעיל-יֹפי; לקחתי את האמת בעצמה ונתתי לה גם את האמתיות וגם את הכזב, בתור דברים הַשַּייכים לה בהחלט, והוריתי כי הכזב והאמתיות אינם אלא צורות שכליות של הויה. האמנות היתה לי לממשות היותר עליונה, והחיים לא היו לי אלא ענף מענפי השירה. עוררתי את דמיונם של בני דורי, עד שהתחילו לברוא מסביב לי אגדות וְלֶגֶנְדּוֹת. את כל השיטות הפילוסופיות כללי בִפְרַזָּה אחת, את כל ההויה – באפּיגרמה אחת. אבל חוץ מן המדות האלה היו בי גם מדות אחרות. נתתי למשוך את עצמי בחבלי הקסם החזק של תענוגות-בשרים בלי רגש. מצאתי קורת-רוח בזה, שהייתי למין הולך בטל בחוצות, למין דֶּנְדּי, למין גבּור של הַמּוֹדָה. קבצתי על-סביבי המון ברואים קטנים ויצורים שפלים. הייתי לפזרן המפזר לריק את רוּח הקֹדש שלו בעצמו, ומצאתי תענוג גדול בזה, שהייתי מאבּד בידים נעורים נצחיים. יגעתי מהיותי מְהַלֵּך על גבהי מרומים, לכן ירדתי לעמקי השפָלה מרצון עצמי, לארוב שם לגרויים חדשים של התאוה. מה שהיה לי הפרדוכס במרחבי המחשבה, זה היה לי התענוג שאינו טבעי במרחבי התאוה. לבסוף נעשו לי התענוגות למין מחלה או למין שגעון, או לשניהם ביחד. חייהם של אחרים לא נחשבו עוד בעינַי כלום. מלאתי את תאותי בכל שעה שהייתי רוצה, והלכתי לי. שכחתי כי כל מעשה קטן, שאדם עושה בחייו יום יום, פועל על טבעו או קובע את נפשו, וגם על מה שעשה פעם בחדרי חדרים בסתר יכריזו אחר-כך בקולי קולות מעל ראש הגג. חדלתי מהיות אדון לנפשי. לא הייתי עוד קברניטה של נשמתי, ולא ידעתי בעצמי כי כך הוא. נתתי את התאוה להיות מושלת בי. ואחריתי היתה חרפה נוראה. לא נשאר עתה בשבילי שום דבר אלא עֲנָוָה שלמה.

כמעט שתי שנים בליתי בבית הכלא. יאוש נורא תקף את כל רוחי; הסגרתי את עצמי ביד צערי, עד שכּל הרואה אותי נתמלא רחמים; מִלא אותי קצף נורא ואין-אונים; מרורות ובוז חנקו אותי; בכיתי בקול גדול מרוב עֹני; אחר-כן לא מצא אסוני קול ודברים ומכאובי נאלם. עברתי את כל האפשריות של מיני הצער השונים. עתה אני יודע הרבה יותר מווֹרְדְסְווֹרְט בעצמו מה שחשב זה בחרוזיו באמרו:

"בֶּן נֶצַח הַמַּכְאוֹב, קוֹדֵר וְעָכוֹר,

וְנִמְשַל אֶל אֵין-סוֹף בְּטִבְעוֹ" –

אבל עתים כשהייתי הוגה באותו דבר, שמכאובי הוא בן אין-סוף, לא יכולתי עם-כּל-זה לכלכל אותו, משום שלא היה לזה בעיני שום ערך. עתה אני מוצא בקרב נפשי במחבא נסתר איזה רגש האומר לי, כי אין לך דבר בעולם, שאין לו ערך – ומה גם הצער. רגש זה, הטמון בי כמו אוצר במחבא שדה, הוא הָעֲנָוָה.

רגש זה הוא האחרון והטוב ביותר, שיש בקרבי: הַגִּלּוּי האחרון שהגעתי אליו; נקודת המוצא להתפתחות חדשה. מתוך עצמי נולד, ולכן אני יודע, כי למועד הנכון בא. לא היה יכול בשום אופן להקדים לבוא, וגם לְאַחֵר לא היה יכול. אלו בא אדם והיה מדבר אלי על אדותיו, הייתי מסרב לו. אלו היו באים והיו נותנים אותו לי, לא הייתי מקבּלו. אני בעצמי מצאתיו, ולכן אחזיק בו. מוכרח אני לעשות כן. הרגש הזה הוא היחיד, שיש בו חמרי חיים, חמרי חיים חדשים בשבילי – מין וִיטָא נוּאובָא. מכל רגשי הנפש הוא הנפלא ביותר. אי-אפשר לאדם לרכּוֹש אותו לעצמו, אלא אם כן התיאש תחילה מכל קניָניו ומכל אשר לו. רק כשהפסיד את כל אשר היה לו, יודע הוא, כי יש לזה באוצרו.

עתה, כשבאתי לידי ההכרה, כי רגש זה טמון בקרבי, יודע אני ברור, מה עלי לעשות ומה אני מוכרח לעשות עתה. כשאני משתמש בפרַזה זו, אין לי צֹרך כלל לבאר, כי אין כַּונתי בזה לאיזה חק חיצוני או לאיזו מצוה. אין אני מודה בערכם של אלו. אינדיבידואליסטן אני בשעה זו הרבה הרבה יותר משהייתי מעולם. כל דבר ודבר, חוץ מן הדבר הבא ממעמקי פנימיותוֹ של האדם, אין לו בעיני שום ערך. תכונת רוחי מבקשת לה עתה דרך חדשה לקיומה. הדבר הזה הוא האחד והמיוחד המעסיק אותי עתה. והמעשה הראשון, שעלי לעשות עתה, הוא: לשחרר את עצמי מכל רגש של מרירות, שאפשר דבר בי בנוגע לבני-אדם. אין לי אפילו פרוטה אחת ברכושי, אין לי בית ואין לי גג. אבל הלא יש בעולם דברים רעים מאלה. ולכן בתמים ובאמת אני אומר מְפֹרָש: מוטב שאחַזֵּר על הפתחים מבית לבית לבקש לי פרוסת לחם, מלצאת מבית-הכלא ולבי בי יתמרמר אל בני-האדם. אם בבתי העשירים לא יתנו לי דבר, הלא יתנו לי בבתי העניים. מי שיש לו הרבה, זה נעשה לפעמים נבהל להון. מי שיש לו מעט, זה נכון תמיד לחַלק מפתו הקטנה לְרָעֵב. נכון אני בלב תמים לישון בלילות הקיץ על פני הדשא הצונן ולבקש לי חסוּת בלילות החֹרף באיזה ערֵמה חַמה של חציר או בפִנת גג של איזה גֹרֶן גדול – ורק שהאהבה תשכון בתוך לבי. כל הענינים החיצונים שבחיים נעשו לי עתה לדברים שאין להם שום חשיבות. מזה אתם יכולים לראות עד היכן כבר האינדיבידואליסמוס שלי, או יותר טוב, עד היכן אגיע בו עוד מעט מעט, כי הדרך ארֻכּה, ו“באשר אלך – שם קוֹצים”. אמנם יודע אני היטב כי לשאול נדבות על פני נתיבות דרכים – זה לא חלקי. ואם אשכב בלילה על-פני הדשא הצונן, אז אכתוב סוֹנֵיטות אל הַיָּרֵחַ.

כשאצא מבית-הכלא, אז יחכה לי רוֹבּי בחוץ לפני השער הגדול עם מזוזות הברזל, והוא אינו רק הֶסִּימְבּוֹל של אהבתו אלי הוא לבדו, כי אם הסימבּוֹל של האהבה, אשר גם אחרים ורבים חוץ ממנו מרגישים בלבם אלי. נכונים הם, כמדומני, לתת לי כסף במדה זו, שאוכל לחיות בו לכל-הפּחות שנה אחת וחצי. אם במשך הזמן הזה לא יעלה בידי לכתוב ספרים יפים, הלא יכול אוכל לקרוא ספרים יפים. היש בעולם תענוג גדול מזה? ואז, כך אקוה, יתחדש בי בודאי כח היצירה שלי. אבל אם לא כך יהיה גורלי: אם לא אמצא עוד בעולם שום אדם, שיאהבני, אם לא יהיה בעולם שום בית, שיפתח לי דלתיו ברחמים, אם מוכרח אהיה לעבור ממקום למקום במקלי ובתרמילי ולָבוש סחבות וקרעים, אלא שבנפשי בקרבי אדע, שחפשי אני מתאות נקמה, מרֶגש אכזריות ומִבּוּז לאדם אז במנוחה ובבטחון אביט בפני החיים אלף אלפי פעמים יותר משהייתי לבוש ארגמן ורקמה ונשמָתי בי חולה מרוֹב שנאה. אך שבודאי לא יקשה הדבר עלי כל-כך. מי שמבקש אהבה באמת, זה ימצא אותה מוכנה לפניו.

אין לי צֹרך כלל להגיד, כי בזה לא תשלם עוד המלאכה המוטלת עלי. אלו היתה כך, היתה קלה לפי-ערך. אלה שהמלאכה קשה ורבה מאד. עוד עלי לעלות הרים רמים מאלה, עוד עלי לעבר עמָקים חשֵכים מאלה, ואת הכל עלי לעשות מקרבּי ומלבּי. לא הדת ולא המוּסר ולא השכל יכולים לעזור לי בזה באיזה אופן שיהיה.

המוּסר לא יוכל לעזור לי. אַנְטִינוֹמִיסְטָן אני מִלֵּדה, מין מתנגד לכל דבר מסֻדר. שייך אני לאלה, שנבראו לא בשביל חֻקים, אלא בשביל כל מה שיוצא מן הכלל. רואה אני כי לא במה שהאדם עושה, מונח הרע, אלא במה שיוצא מן המעשה. טוב כי לומד אדם לראות זאת.

הדת לא תוכל לעזור לי. בשעה שאחרים מאמינים במה שאינו נראה לעינים, מאמין אני במה שאדם יכול למשש בו באצבעותיו ולראותו בעיניו. האלהים שלי יושבים בהיכלות, שידי אדם בנו אותם, ומתוך הנסיונות הנקנים יום-יום הולך האוונגליון שלי ומשתכלל ומשתלם יותר ויותר, ואפשר שמשתכלל ומשתלם יותר מדי, כי כמשפט רוב בני-אדם המבקשים את השמים על-פני הארץ, מצאתי על-פני הארץ לא רק את יפי השמים, כי אם גם את השאול עם כל בלהותיה. – כשאני הוגה בשברים שֶבַּדָּת, תוקפתני לפעמים תשוקה ליַסד חברה בשביל אלה, שאינם יכולים להאמין – מין חברת “אחים ללא אמוּנה”. אצל חברה זו היינו יכולים לראות מִזְבֵּחַ, שאין נר בוער עליו, כהן, שאין בלבו שלום, שלחמו לחם חול וגביעוֹ גביע בלי יין, אלא שכך יעבוֹד את עבודתו בהיכל. – כל מה שיש בו מן האמת, מן-המוכרח ההוא שיהא נעשה למין דת. גם תורת הָאַגְנוֹסְטִיקִים תורה היא, ומן-המוכרח היה שיהיו לה מנהגים קבועים וסדרי עבודה כאלו הנהוגים בבתי הכנסיות ובבתי התפלות, כי את מְעֻנֶּיָה זרעה, ועל-כן מן היֹשֶר הוא, שתקצור את קדוֹשיה, ואת אלהים תברך יום יום על החסד שעשה עם בני-האדם, כי הסתתר מפניהם. אבל אם אמונה ואם אַגְנוֹסְטִיצִיסְמוּס – אחת כל זאת לי, ובלבד שלא אמצא בם בשבילי שום דבר חיצוני. יהיה מה שיהיה – ובלבד שאברא לי את הַסִּימְבּוֹלִים שלי בעצמי. רק זה נחשב לי לרוחני, מה שיוצר לו את צורתו לעצמו. אם לא אמצא את סודוֹ בי ובקרבי, לא אמצאנו לעולם; אם לא נקנה לי מאליו משכבר, לא יפול לי לחבל עד נצח.

השכל לא יוכל לעזור לי. הוא אומר לי, כי החֻקים, שהייתי להם לקרבן, הם חקים לא טובים ולא ישרים, והשיטה, שעל פיה עֻנֵיתי כל-כך, היא שיטה לא טובה ולא ישרה. אבל הלא עלי לתַקן את שני אלה, איך שיהיה, שלבסוף יהיוּ טובים וישרים בשבילי. כשם שבמקצועות האָמנות אדם עוסק באותו ענין שלקח את לבּו במקצוע ידוע ברגע ידוע, כך הוא גם בנוגע להתפתחותה המוסרית של נפש האדם. עלי לעבור על כל מה שקרה אותי ולשַנּוֹתוֹ לטוב לי. המִּטה העשויה בדים, ששכבתי עליה, המזונות המעוררים גֹעל, שאכלתי, החבלים הגסים, שהאסירים מחויבים להפקיע אותם נימים נימים ולהחזירם לנעֹרת, עד שרָאשֵי האצבעות מפסידים את כח ההרגש שלהם מרוב מכאוב, המלאכות הגסות, מלאכות של עבדים ושפָחות, שבהן מתחיל האסיר את יומו ובהן מסיימו. הפקודות הנתונות בקול קשה ועז, לפי שכַּך היא בודאי הרגילות מֵאָז, הבּגדים המתעֹבים, העושים אפילו את הצרה לצחוק, השתיקה, הבדידות, החרפּה – את כל אלה, וכיוצא בהם מנסיונותי הרבים, עלי לשַנות ולעשותם לנסיונות רוחניים. אין לך דבר מן הדברים, שהביאו את הגוף לידי שפלות, שלא חל עלי החוב להשתדל עד שאשַנה את זה להתרוממות רוחנית. כל חפצי הוּא לבוא עד לידי כך, שאוכל להגיד בפשטות ובלי שום עמעום, כי שתי נקודות-הִפּוּך גדולות ועיקריות היו בחיי: אותו יום, ששלח אותי אבי לאוֹקספוֹרד, ואותו יום, ששלחה אותי החברה לבית-המאסר. אין אני רוצה לומר, כי בית-המאסר הוא היותר טוב, שהיה יכול לבוא עלי בחיי; מלה כזו היתה מעידה עלי, כי ההתמרמרות כנגד עצמי גדולה וחזקה עוד בקרבי. אלא טוב מזה שֶאֹמַר כך, והייתי רוצה, שיאמרו כך גם אחרים עלי: הייתי בן טִפּוּסִי כל-כך לזמני, עד שעל-ידי תאווֹתַי שאינן טבעיות, ובשביל תאווֹתַי שאינן טבעיוֹת, הפכתי את הטוב שבחיי לרע ואת הרע שבחיי לטוב.

אבל כל שאֹמַר אני בעצמי עלי, או שיאמרו אחרים, זה אינו חשוב. הדבר העיקרי, שעלי לעשותו, קודם שֶמִּדת זמני הקטנה תחלוף, אלא שלא תחלוף לקויה ופגומה ולא שלֵמה, זה הוא: כל מה שעשו אחרים לי, עלי לבלוע אל קרבי ולעשותו לחלק ממני, בלי התנגדות ובלי התאוננוּת ובלי מֹרך-לב. החטא היותר גדול הוא העמידה בחצי הדרך. כל מה שנעשה וכבר היה לממשות זהו ישר.

כשישיבתי במאסר רק התחילה, נתנו לי אנשים אחדים עצה, שאשתדל לשכוח מי אָני. העצה היתה עצה רעה. רק על-ידי מה שהבינותי היטב מי אני, מצאתי לי מעט תנחומים. עתה נותנים לי אחרים עצה, כי, כשאצא מן הכלא, אשתדל לשכוח לגמרי, שישַבתי שם. יודע אני, שגם עצה זו היא עצה שיש בה סכנה. אלמלי הייתי עושה כך, הייתי מוכרח לִטוֹל עת עצמי להיות מורדף כל ימי חיי על-ידי חרפה כבֵדה מנשוא, וכל אותם הדברים, שהם חביבים עלי כמו שהם חביבים על כל אחד ואחד – יפיה של השמש ושל הלבנה, חמדת ארבע התקופות, המוסיקה בשעת מוצאי בֹּקר, הדממה בַלילות הארֻכּים, הגשם המטפטף בין הֶעָלים, הטל הנופל על הדשא ונותן לו זֹהַר של כסף – כל הדברים האלה היו נעשים נִכְתָּמִים לפנָי והיו מפסידים את כֹחם המרפא ואת סגולתם הנותנת שִמחה לנשמה. אדם מתחרט על הנסיונות שקנה, הוא, כאלו עוצר בעצמו בעד התפַּתְחותו. אדם כופר בנסיונותיו, הוא, כאלו נוטע בעצמו את השקר בגן חייו. כל זה הוא כאלו יאמר לכפּור בנשמתו. כי כשם שהגוף בולע ומביא אל קרבו חמרים שונים ומשֻנים, גם טמא וחולין וגם מה שהדת או שמראות מן השמים עשוהו לקֹדש, ואחר-כך הוא הופך אותם בקרבו לכח או לחריצות של אברים, לתנועות של עורקים יפים, לצורות של בשר המזהיר ביפיו, לקוים ולצבעים של השערות, של השפתים ושל העינים – כך גם הנשמה מִצִּדָּה יש לה הפעולות שלה של עִכּוּל המזונות והיא יכולה להפוך את כל הפשוט ואת כל הטמא ואת כל המשפיל עד לארץ כשהוא לעצמו ולעשותו לנדנודי נפש יפים ולרגשות לב נאמנים ונעלים. ועוד גדולה מזו: יש שדוקא אותם החמרים הפסולים ביותר, שלא באו מבתחלה אלא כדי לחַלל ולהזיק, כשהם נבלעים בתוך הנשמה, היא מוצאת בהם דוקא ודוקא את הנעלה ואת הנאצל ביותר, שתוכל להשתמש בו, כדי להתפתח ולהשתלם ולבוא לידי התגלות באופן היותר יפה.

אותו מעשה, שאני הייתי אסיר פשוט בבית-כלא פשוט, אותו מעשה עלי לקבל בתור מעשה שהיה ולהשלים עמו סוף-סוף, ועד כמה שלא יהיה הדבר זר, עלי לדעת, כי בין התורות, שעלי ללמוד, אחת היא: שלא אתבייש בזה. עלי להביט על זה כמו על עֹנש, ומי שמתבייש בענשו, הרי זה כאלו לא קבל עוד את ענשו כלל. אמת היא, נענשתי על חטאים רבים, שלא עשיתי כּלל, ורבים יש שעשיתי, ונענשתי עליהם, אך רבים מהם החטאים, שעשיתי בחיי, ולא הועידוני כלל למשפט עליהם. הלא זה אשר אמרתי כבר, כי נפלאים דרכי אלהים, וכי עונשים הם אותנו על הטוב ועל חמלת האדם שבקרבנו, כשם שעונשים אותנו על הרע ועל מה שאינו טבעי שאנו עושים בחיינו. מחויבים אנו להשלים עם אותו מעשה, שהאדם נענש גם על הטוב וגם על הרע יחד. ואין אני מסֻפּק כלל, שבצדק כל זה נעשה. דבר כזה מביא את האדם, או מחויב היה להביאו, לפשפש גם בשניהם, שלא יתגאה לא על הטוב ולא על הרע. – אם לא אתבייש בענשי – ואני מקַוה כי כן יהיה – אז אוכל להיות בן-חורין במחשבותי ולהתהלך בחוץ בחירות ולחיות מתוך חירות.

רבים, ביציאתם מן הכלא, נוטלים את הכלא עמם לתוך אויר העולם ומחביאים אותו בתור חרפה נסתרה בתוך לבם, ולבסוף באים אותם היצוּרים האמללים והַמָּרְעָלִים ומתנהלים לאטם עד לאחת הפחתים ומתים שם בהחבא. אמנם תועבה היא מה שהם עושים, ואַשְמָה היא, אַשְמָה גדולה מאד מצד החברה, שהיא מביאה אותם לידי כך, לעשות מה שהם עושים. החברה נוטלת לעצמה את הרשות לשים עונשים גדולים על הפרט, והיא בעצמה מעמיסה על עצמה את עוֹן האשמה הגדולה, אשמת המעשה לחצאין, על-ידי מה שלא תסיים מה שהתחילה. כשאותו האדם קבל את ענשוֹ ורצה את עונו, עוזבת היא אותו לנפשו, כלומר, היא עוזבת אותו דוקא באותו רגע, כשחובתה העִקרית אליו מתחילה. על צד האמת היא מתביישת מפני מעשיה שעשתה, ולפיכך היא מסתתרת מפני הנענש, כאנשים המתחבאים מפני בעל-חובם, שאין ידם משיגה לשלם לו את חובו, או כאנשים, שעשו לאדם איזו רעה, שאין לה עוד תקנה או שִלוּמִים. אני מצדי יש לי תביעה אל החברה, שבאם אני זוכר את כל מה שסבלתי, יש לה חובה לזכור גם היא מה שעשתה לי – ובלבד שלא תהיה לאחד מן הצדדים לא מרירות ולא שנאה בלבו אל הצד שכנגד. אמנם יודע אני היטב, כי בנוגע אלי קשים העניָנים יותר משהם אצל אחרים, כי כך הוא מונח בטבעו של הדבר. הגנבים והפוחזים האמללים, היושבים פה עמי בכפיפה אחת, הם מוצלחים בבחינות רבות יותר ממני. אותה חלקת הארץ הקטנה, בתוך העיר השוממה או על-פני השדה הירוק, שראתה אותם בקלקולם, עליה יכולים הם לפסוח ולעבור משם וְדַיָּם; אם רוצים הם למצוא בני-אדם, שלא יֵדעו לא את חטאם ולא את ענשם, עליהם להעתיק את מושבם דרך כברת ארץ קטנה, לא יותר משהעוף פורח בין דמדומי חמה ועַמוד השחר. אבל בנוגע אלי הרי כל העולם כֻּלו נתקפל ונתכַּוֵץ בשבילי עד למלוא כף יד אחת, ובכל מקום אשר אפנה, שם כתוב שמי על הסלעים באותיות מאירות. אני לא מתוך איזו קרן זוית חשֵׁכה באתי להיות רגע אחת למפֹרסם על-ידי איזה פשע רב, אלא באתי עם שֵׁם עולם להיות לחרפת עולם, עד שלפעמים נדמה לי, כאילו באתי להוכיח – אם היה עוד צֹרך בדבר להוכיח כזאת – שֶׁמִּן התהלה ועד החרפה אין אלא פסיעה אחת, או גם פחות מפסיעה אחת. אבל דוקא על-ידי-זה, שבני-האדם יכירו אותי בכל מקום שאפנה, והם יודעים את חיי לכל פרטיהם, במדה שהפרטים האלה נוגעים למעשי הפתַיות שעשיתי בהם, דוקא על-ידי-זה אני חושב למצוא עוד דברים טובים רבים בשבילי בחיי. מכל זה יוצא לי, שאני מוכרח לשוב ולעשות איזה מעשה רב בתור אָמָן – ובמדה שאקדים, טוב יותר. אם יעלה בידי ליצור איזה מפעל אמנותי יפה, אז אצלח להעביר את הרעל מתוך הדִּבּות הרעות שמוציאים עלי ולהסיר את העוקץ מתוך הזדון הפורח על סביבי ולעקור את הלשון המדבּרת נאצות עם שרשה. ואם החיים הם חידה בשבילי, וזה הלא אמת, אז הנני חידה גם אני בשביל החיים. ישתדלו נא האנשים למצוא להם איזו דרך, לבוא עמי במגע ובמשא, באופן שגזר דיני יפול על ראש שני הצדדים יחד, עלי ועליהם. אין לי צֹרך כלל להגיד, כי אין כּוָּנתי פה לאנשים פרטים ידועים. האנשים היחידים, שהייתי רוצה לראותם עתה מסביב לי, הם אמנים ואלה שֶׁסָּבלו: אנשים היודעים מה זה יֹפִי, ואנשים היודעים מה זה מכאוב. זולתם לא יְעַנְיֵן עתה אותי שום איש. וגם שום תביעות אל החיים אין לי עתה. כל מה שאמרתי בזה אינו נוגע אלא אלי לבדי ואל מעמדי הרוחני ביחוסי אל החיים בכללם. מרגיש אני כי אסור לי להתבייש בענשי: זו היא אחת מן הנקודות הראשונות, שעלי להגיע אליהן, בגלל השתלטותי ובגלל שהנני בלתי מושלם כל-כך.

אחר-כך עלי ללמוד כיצד להיות מאֻשר. לפנים ידעתי מלאכה זו, או האמנתי לכל-הפחות, שאני יודע אותה, – באופן אִינְסְטִינְקְטִיבִי. לפנים היה אביב תמידי בקרב לבי. הַטֶּמְפֶּרַמֶּנְט שלי היה אָח-קרוב אל החדוה. מִלֵּאתי את חיי בתענוגות עד שפתם, כאדם הממַלא את כוסו ביין עד שפתה. עתה אני נִגָּשׁ אל החיים מנקודת-מעמד אחרת לגמרי, ולפעמים קשה לי מאד לצייר לי אפילו בדמיון את האֹשר. זכורני, בימים הראשונים לשבתי באוֹקספוֹרד, כשקראתי את ספרו של פאֶטר "רֵינֶסַּנְס " – אותו ספר, שהיתה לו השפעה גדולה וזרה כל-כך על כל חיי – ומצאתי שם, כי דַנְטֵי מושיב במעמקי הַשְּאוֹל את אלה, שמסרו את עצמם מרצונם הטוב ביד הָעַצְבוּת, אז מהרתי אל הביבליוטיקה של הַקּוֹלֶג' ולקחתי לי משם את ספרו של דַּנטי, את “הקומדיה האלוהית”, ובקשתי לי משם את החרוזים המספרים לנו, איך יושבים ביוֵן מצולה נוראה אלה שהיו “עצֵבים באויר המתוק”, ועתה הם מתיפחים תמיד:

"עֲצֵבִים הָיִינוּ

בָּאַוִּיר הַמָּתוֹק מִבִּלְתִּי שָמוֹחַ עַל-שֶמֶש"³

ידעתי כי הדת גזרה על אִבּוּד עצמוֹ לדעת. אבל הרעיון כֻּלּוֹ נראה לי זר מאד; החטא הזה, אמרתי בלבי, הוא אותו מין חטא, שיכול היה להמציא אותו רק איזה כהן, שאינו יודע את החיים. כמו כן לא הבינותי, איך יכול איש כדַנטי, שבמקום אחר הוא אומר: “הַכְּאֵב מְקָרֵב שֵנִית אוֹתָנוּ לֵאלֹהִים”, לפקוד באופן קשה כל-כך את אלה, שהיתה להם נטיה למרה שחורה, – אם רק היו באמת כאלה. לא עלה על לבי אף בחלום, כי ימים יבואו, וּנטיה זו תהיה אחת מן היותר חזקות, שתבאנה לי בחיי. בשעה שישבתי בבית-הסֹהר בְּוַנְדְסְווֹרְט, כלתה נפשי אל הַמָּוֶת. למות – זאת היתה שאֵלָתי האחת. כשהביאו אותי הֵנה, אחרי ששכבתי חולה שני חדשים במחלקה אשר לחולים, ובריאות גופי התחילה ללכת הלוך וטוב, התהֹללתי מִכּעשׂ, גמרתי בלבי לשלוח ידי בנפשי ביום צאתי לחפשי. מקץ זמן ידוע סרה ממני ההתמרמרות הזאת, ובמקומה בא לי הרעיון לחיות, ורק שאתעטף בטלית של תוּגה, כמלך המתעטף בלבוש הארגמן שלו. עד עולם לא יֵרָאֶה עוד צחוק על פי; כל בית, אשר אבוא בו, יֵהָפֵך לבית אבל. רֵעַי ילכו לימיני ולשמאלי בפסיעות קטנות וּמְלֵאֵי עצבות. אמרתי להורותם, כי המרה השחורה היא הסוד האמתי של החיים. אמרתי למרר את שמחתם על-ידי מכאוב זָּר ולעַנות גם אותם בכאֵבי. עתה חושב אני מחשבות אחרות לגמרי. עתה אני רואה עד-כמה היה זה מין כפית-טובה וחֹסר-חִבּה מצדי, אלו הייתי לובש תמיד קדרות, כדי שרֵעַי הבאים לבקרני ילבשו קדרות עוד יותר, להראותני על-ידי-כך, שמשתתפים הם בצערי. או אלו הייתי נוגשׂ בהם לבוא אל ביתי, והייתי שואל מעִמם לשבת על יָדי דומם ולשתות כוס של ירָקות מרים ולאכול עמי מין סעודת הבראה. – מן-המוכרח הוא, שאלמוד להיות שָמֵחַ ומאֻשר.

בשתי הפעמים האחרונות, כשקבלו רֵעַי את הרשיון לבקרני פּה, השתדלתי להיות עָלֵז ככל האפשר ולהראות להם פנים שוחקות, כדי לגמול עמם קצת תחת הדרך הארֻכּה מלונדון ועד הֵנה, שבאו בה אלי. יודע אני כי תודתי זו דלה מאד, אבל אין דבר אשר יִיקַר בעיניהם – את זאת אני יודע בכל לבּי – יותר מזו. בַּשַּׁבָּת לפני שמונה ימים בא אלי רוֹבִּי וְיָשַב עמי שעה שלֵמה, ואני השתדלתי בכל כחי להראותו את גֹדל שמחָתי אשר שמַחתי על בואו. אכן רואה אני כי השקפותי ודעותי החדשות, שהריתי אותן בבדידותי, הן הנכונות, כי הנה זה בפעם הראשונה, מאז שנגזר עלי גזר-דיני, תקָפתני תשוקה נאמנה אל החיים. מעשים רבים כל-כך מוטלים עתה לפָני בעתיד, עד שהייתי חושב לי לטרַגדיה נוראה, אלו הייתי מוכרח למות עתה, קודם שאוכל לגַשם לכל-הפחות איזה חלק מהם. רואה אני לפָני מינים חדשים של התפתחות במקצוע האמָנות ובמקצוע החיים, וכל אחד מהם הוא דרך חדשה אל ההשתלמות. שואף אני עתה אל החיים, כדי שאוכל לְחַקֵּר את הדבר, שבשבילי הוא עתה כעין עולם חדש. התחפצו לדעת מה הוא העולם החדש הזה? הלא בנקל תוכלו למצוא את חידתי. העולם הזה הוא אותו העולם, שחייתי בו זה עתה. הצער והתורות היוצאות ממנו – זהו העולם החדש שלי.

לפנים היו כל חַיַּי מָקְדָּשִׁים לתענוגות. ברחתי מפני כל מכאוב או דאגה, יהיו איזו שיהיו. גם שניהם היו לי לזרא. החלטַתי לבלתי שים אליהם לב ככל האפשר ולראות אותם בבחינה ידועה כעין קלקולים בחיים. הם לא היו כלל חלקים מחֶלקי שיטת חיי. לא היה להם מקום בבנין הפילוסופיה שלי. אמי, שהיתה יודעת את החיים לכל פרטיהם, היתה מזכירה באזני מעת אל עת את חרוזיו של גֶּטֶה, אשר קַרְלֵיל כתב לה לפני שנים הרבה לזכרון בספרה על-פי תרגום אנגלי, שתִּרגם בעצמו בשבילה, הלא הם החרוזים הידועים לאמר:

"מִי אֲשֶׁר לֹא אָכַל אֶת-לַחְמוֹ בִדְמָעוֹת,

מִי אֲשֶׁר לֹא יָשַּב בְּלֵילוֹת נִזְעָמִים

בִּבְכִי עַל-מִטָּתוֹ שָׁעוֹת עַל-שָׁעוֹת –

זֶה אֶתְכֶם לֹא יֵדַע, אֵיתָנֵי עוֹלָמִים!"

מַלְכַּת פּרוּסיה העדינה, שׁנַפּוליאון התנהג עִמה בעריצות גסה כל-כך, היתה נושאת על שפתיה מעת אל עת בימי שפלותה וגלותה את החרוזים האלה. את החרוזים האלה היתה נושאת על שפתיה מעל אל עת גם אמי בימי ענוּתה אשר באוּ עליה אחר-כן. אולם אני התנגדתי בכל כחי אל האמת הנוראה, הטמונה בדברים האלה, ולא חפצתי לקבלה או להסכים לה. לא יכֹלתי להבינה. עוד זוכר אני היטב, איך שאמרתי לאמי, כי אין לי שום תשוקה לאכול את לחמי בדמעות ולשבת בלילה שעות שעות על מטתי ולבכות ולחכות לַיום החדש הבא עלינו לרעה. לא עלה אז על לבי, כי זאת תהיה מנת חלקי, שֶׁיְמַנּוּ לי האלהים הממֻנים על גורלי, וכי במשך שנה אחת תמימה משנות חיי לא אעשה כמעט שום דבר זולתי זאת. אבל זה הוא גורלי אשר נחתך עלי. במשך החודשים האחרונים עלתה בידי, אחרי תעצוּמות גדולות ואחרי מלחמות רבות, להבין כמה וכמה תורות עמוקות הצפונות בסתר בלבו של הצער. מטיפים על הבמה ואנשים המשתמשים סתם במליצות בלי הבנה ובלי שׂים לב מדבּרים לפעמים על-אודות הצער בתור סוד מסודות החיים, אבל על צד האמת אין לנו דבר פה עם סוד, אלא עם גִּלּוּי. באים אנו להכיר דברים, שלא הרגשנו בהם מעולם. נִגָּשים אנו אל ההיסטוריה כֻלה מנקודת השקפה אחרת. מה שלבֵּנוּ הגיד לנו לפעמים ברמז ומתוך הרגשה טבעית בנוגע אל האמנות, אותה אנו מוצאים פתאם בבהירות שלמה של מראה ובגבורה גדולה של הכח המצייר בתור דבר של ממשוּת במקצוע המחשבה והרגש. עתה אני רואה כי הצער, שהוא ההרגשה היותר דקה שהאדם מוכשר להרגיש, הוא, בבחינה ידועה, הצורה העִקרית והסִּמן היותר בולט של כל אמָנות בסגנונה הגדול.

הדבר, שהאָמָן שואף אליו כל הימים, הוא השגת איזה בטוּי של הויה, שבו נעשים הגוף והנשמה לאחדות שלמה אשר לא תחֻלק, והחיצוניות נעשית בו לתָכנה של הפנימיות, והחֹמר מתגלה בו בתור רעיון. בטויים של הויה כאלה שונים הם: הנעורים, ואותם מקצועות האמנות המתעסקים בתאורם של הנעורים יכולים לשַׁמש לנו לדוגמא לפעמים. גם ציורי-השדה, לפי שמציירים אותם בעת החדשה, יהיו לנו למין בטוי שכזה. בְּרַכּוּתָם ובדַקוּתם של רשמיהם, באופן מלאכתם לרמוז על הרוח השוכן במראיהם החיצונים, שהוא נוטל לו את לבושו מתוך חֹמר של אדמה ואויר וערפל ותבנית עיר, וכן באותה ההרמוניה הרגשנית והחולנית של מעמדי הנפש ושל הצלילים והצבעים, בכל אלה פועלים ציורי השדה האלה עלינו אותה הפעולה, שפועלת עלינו השלֵמות הפּלַסטית אצל היוָנים. המוסיקה, שבּה בולעת הצורה את החֹמר כֻּלו עד ששניהם נעשים מזוגים יחדיו לאחדות שלמה, היא דוגמא מֻרכבת, אך תבניתו של פרח או תבניתו של ילד הן דוגמאות פשוטות למַה שאני חושב להגיד בזה. אבל המכאוב הוּא הטפּוס הראשי והקיצוני גם בחיים וגם באמנות. מתחת למסוה של חדוה ושחוק אפשר שיסתתר איזה טֶמפֶּרַמֶּנט גס וקשה ועז, אבל מתחת למכאוב אין אנו מוצאים לעולם אלא את המכאוב לבדו. הצער אינו מתלבש בשום מסוה, כמו השמחה. – האמת שבאמנות אינה מיוסדת על פעולה חוזרת בין האידיאה העיקרית ובין מציאותה המקרית; היא אינה הצד השוה שבין איזו תבנית ובין צלָּהּ או שבין איזו צורה הנשקפה מתוך אספּקלריה מאירה ובין הצורה עצמה; היא אינה הַהֵד, העולה מאחרי גבעה קֵרְחָה, או המעין המפַכּה בעמק, אשר בתוך מימיו רוֹאה הלבנה את פני הלבנה וְנָרְקִיסוֹס רואה את פני נָרְקִיסוֹס. האמת שבאמנות היא האחדות של איזה דבר עם עצמותו של הדבר, באופן שהחיצוניות נעשית לְבִטּוּאָהּ של הפנימיות, הנשמה נעשית לבשר והגוף מתמלא רוח מִפֶּה לָפֶּה. לכן אין אמת כאמתיותו של הצער.

לפעמים נראה לי הצער כאלו הוא האמת האחת והיחידה. הַרְגָּשוֹת אחרות אפשר שהן רק תרמית עינים או תעתועי בטן, המכּים בסנוֵרים את העינים ומַשְׂבִּיעִים את הבטן; אולם מן הצער נבנו העולמוֹת, ואין לך ילד ואין לך כוכב, שלידתם לא תהיה מתוך מכאוב. ועוד יותר מזה: הצער יש לו כח גדול וחזק מאוד של ממשות.

אמרתי, בנוגע לעצמי, כי היו לי יחוסים סִימְבּוֹלִיִּים אל האמָנות ואל הקולטורה של זמני. אין לך אחד בין האמללים הרבים היושבים פּה עמי יחד בבית הָעֹנִי הזה, שבוים כמוני, שלא יהיו לו יחוסים סימבוליים אל סוד החיים. כי סוד החיים זה הוא הצער. צפון הוא בכל דבר ודבר. כמעט שהתיצבנו על סף החיים, והנה המתוק מתוק לנו כל-כך והמר מר לנו כל-כך, עד שבהכרח מְכֻוָּנוֹת כל משאלוֹתינו אל הטוב שבחיים, ואנו חפצים לא רק “חֹדֶש אֶחָד או שְּנַיִם לֶאֱכוֹל אֶת הַדְּבָש”, כי אם כל ימי חיינו לא היינו חפצים במזון אחר, ואין אנו משימים אל לב כלל כי במשך הזמן הזה אנו ממיתים את נשמתנו ברעב.

עוד זוכר אני היטב, כי דברתי פעם אחת על-אדות הדבר הזה עם אחד היצורים היותר יפים, שראיתי בחיי: עם אשה חשובה אחת, שנדיבות רוחה והשתתפוּתה בצערי לפני ימי מאסָרי ובשעת הטרַגדיה עצמה נראו כאלו היו מעולם אחר לגמרי ולא נִתְּנו כלל לתארן בדברים – אשה, שמכל בני-האדם על-פּני האדמה היתה היא האחת, שהורתני לשאת את סבל עָניי, אף אם שהיא בעצמה לא ידעה כלל כי את זאת היא עושה לי. וכל זאת עשתה רק על-ידי-כך, שהיתה במציאות בכלל, ועל-ידי-כך שהיתה כמו שהיא, כלומר: קצת אִידֵיאַל וקצת אדם עם השפעה מְרֻבָּה, קצת רמז למַה שאדם יכול להיות בסופו וקצת התאמצות להגיע לידי-כך באמת. היא היתה נפש אשר לאויר הסובב אותנו נתנה מתיקות ואשר כל דבר רוחני נהפך על-ידה והיה נעשה לדבר פשוט וטבעי, כמו אור השמש או כמו הים, שהַיֹפִי והצער הולכים לעיניהם יד ביד ויש לשניהם תעודה אחת. זוכר אני היטב, כי באותה שעה, שֶזִּכְרה עולה עתה על לבי, אמרתי לה: ברחוב אחת צרה מרחובות לונדון יכולים אנו למצוא עֹנִי דַיּוֹ, עד כדי להוכיח, שאין אלהים אוהב את האדם. בכל מקום ששם האדם סובל – ואפילו תינוק הבוכה בגן, על שחָטא איזה חֵטא או על שעשו לו איזה עָוֶל, – שם יוּטל פגם בפני הבריאה כֻלה. מובן, כי טעות היתה עמי, וגם היא הגידה לי את זאת, אולם אני לא יכֹלתי להאמין. חַיַי היו נתונים בחוג של דמיונות, שלא היה לו שום עסק עם השקפות כאלה.

עתה נראה לי, כי האהבה, תהיה איזו שתהיה, היא הפתרון האחד והאפשרי לאותו רֻבּוֹ הגדול של הכאב, שישנוֹ בעולם. פתרון אחר לא אוכל לצייר לי בדמיוני. וגם ברור לי, כי פתרון אחר אין כלל. אם באמת נבנו העולמות, כמו שאמרתי, מן הכאב, כי אז נבנה הכאב מן האהבה, כי באופן אחר לא היתה הנשמה, שבשבילה נבראו העולמות, יכולה להגיע כלל עד לאותו גֹדֶל של שלֵמוּתה. התענוג נוצר בשביל הגוף היפה, והכאב – בשביל הנשמה היפה.

אם אֹמַר “ברור לי” – הנה נשמעת מן הדברים האלה כעין גאוה יותר מדי. ממרחקים גדולים יכול אדם לראות את עיר האלהים והנה היא כמרגלית, שֶמּוּם אין בה. נפלאה היא כל-כך, עד שנדמה לנו, כי ילד יכול להגיע אליה במשך יום קיץ אחד. ואמנם ילד יָכול יוכל להגיע אליה. אבל לא כן אני והדומים אלי. ברגע אחד יכולים אנו להשיג דבר, אבל בשעות הארֻכּות הבאות אחר זה ומתנהל ברגלים כבֵדות הוא חוזר ואובד ממנו. כבד הדבר כל-כך, “לְהִתְבַּצֵּר עַל-גַבֵּי מְרוֹמִים, שֶׁשָּם מָקוֹם לַנְּשָׁמָה לְהִתְהַלֵּך בּוֹ בִצְדָקָה”. מחשבותינו מגיעות עד הנצח, ואנחנו בעצמנו מתנהלים בכבֵדות וּבַלָּט בתוך הזמן. ועד-כמה עובר הזמן בּכבֵדות ובַלָּט על האיש היושב בבית-הכלא – על זה אין לי לדַבּר עוד, וכן לא על השעמום ועל היאוש המתפרצים ביד חזקה אל תָּאו ואל תא לבו, למשול שם בחָזקה, עד שהוא רואה לפעמים חובה לעצמו לטהר את הבית ולקשט אותו להיות נכון לקראתם כמו לקראת אורחים לא-קרואים או אדונים קשים או עבדים, שהיינו להם לעבדים – אם במקרה ואם מתוך בחירה חפשית.

אפשר שֶׁיִּקְשֶׁה הדבר מֵרֵעַי להאמין בו עתה, אבל הלא אמת הוא ונכון: האנשים המתהלכים חפשים בחוץ ומבַלים ימיהם בבטלה ובתענוגות, להם נָקֵל ללמוד את תורת הענָוה יותר ממני, שאני מֵחֵל את עבודת יומי בזאת, שמוכרח אני לכרוע יום-יום בבֹקר על הארץ ולשטוף ולטַהר את הרִצפה במים. חיי המאסר עם אלפי המחסורים וההגבלות, שהם מביאים על האדם, עושים אותי למורד. ולא בזאת אני רואה את הרע, שלבו של אדם יִשָּׁבר בקרבו – לא נברא לב אלא כדי להִשָּׁבר – כי אם בזאת, שהלב יֵהָפֵך לאבן. לפעמים אנו מרגישים, שאין לנו שום אפשרות לבַלות את היום עד קצו אלא אם כן תהיה לנו מצח נחושה ושפתים מלאות לעג. ומי שֶׁכָּל קְרָביו מלאים מרד, זה אי-אפשר לו להיות בן עולם הבא – אם אשתמש באותו מבטא, שהאמונה אוהבת כל-כך להשתמש בו. ובצדק – אני מוסיף; כי בחיים וכן באמָנות סותמת רוח ההתפרצות והמרידה את הצנורות של הנשמה ומונעת את רוחות השמים מלבוא אל תוכה. אבל אם יש איזו אפשרות, שאלמַד תורה זו, אז עלי ללמוד אותה פה, ועלי להיות שָׂמֵחַ בחלקי אם כבר התיצבו רגלי על הדרך הישרה וּפָנַי “מָפְנִים אֶל-הַשַּׂעַר אֲשֶׁר לוֹ יֵאָמֵר נֶחְמָד”, ולוּ גם לפרקים עוד אפול בתוך הבִּצה ואֵתַע לפעמים בתוף הערָפל.

החיים החדשים האלה, אשר מרוב אהבָתי לְדַנְטֵי אקרא להם כך, אינם כלל, כמובן, חיים חדשים, אלא, פשוט, לרגלי חק ההתפתחות הם ההמשך והתמורה של חַיַּי הקודמים.

זוכר אני כי כשהייתי באוֹקספוֹרד – באותה שנה שהשלמתי חק לִמודי – אמרתי פעם בבֹקר יום אחד אל אחד מֵרֵעַי, בשעה שטיילתי עמו בסביבי הקוֹלֶג' של מַגְדֵּלֵינָה על-פּני המשעולים הצרים, שאלפי צפרים מקַננות שם, לאמר: משתוקק אני לאכול פֵּרות מכל העצים שבגן העולם; עם תשוקה עזה שבלבי אני יוצא לתוך החיים. ובאמת כך יצאתי לתוך החיים וכך חייתי. הטעות האחת, שהיתה בי, היא, כי נתתי את לבי לאכול פֵּרות רק מן העצים, שעמדו באותו חלק הגן המואר והמוזהב באור פני השמש, תחת אשר מן החלק השני הקודר והזועף מנעתי את רגלי. אסון, חרפה, עֹנִי, דאגה, יאוש, צער, ואפילו דמָעות, ואפילו מלים, ששפתי המכאוב מגמגמות אותן, וכן חרפה המצמיחה קוֹצים על דרכנו, מוסַר כליות המרשיע אותנו, שפלוּת-רוּח העונשת אותנו, צרה הזורעת אֵפר על ראשנו, יסורי נשמה הלובשת שק ומוסכת רוש בשִקוייה: – את כל אלה מנעתי ממני ונטיתי מעליהם בכל מאמצי כחי. ומאחרי שגמרתי בהחלט, לבלתי היות לי שום מגע עם אלה, הייתי מוכרח, כמובן, לטעום את טעם כֻּלם באין יוצא, להזין את עצמי בהם ולוַתּר ימים רבים על כל מזון אחר.

אין אני מתחרט רגע אחד על שחייתי חיי תענוגות. הגעתי באלה עד הקצה האחרון, כי כל מה שאדם עושה, עליו לעשות בשלמות ולהגיע בו עד הקצה האחרון. אין תענוג שלא נסיתי בו. את המרגלית של נשמָתי השלכתי לתוך כוס יין. לקול צליל חלילים עברתי את נתיב הפרחים. מאכָלי היה דְבָש. ואולם שקר הייתי עושה בנפשי, אלו הייתי מוסיף והולך כך, משום שחַיַּי היו נעשים אז מוגבלים. לכן שאפתי משם והלאה. גם בחציוֹ השני של הגן היו טמונים סודות בשבילי.

מובן מאליו, כי צללי רמזים וסִמנים לכל אלה כבר נמצאים בִּסְפָרַי. סמנים אחדים בולטים נראים בַּ“פְּרִינְץ הַמְאֻשָּר”; גם בַּ“מֶּלֶך הַצָּעִיר” אתם מוצאים סמנים, וביחוד באותו המקום, שהבִּיסקוֹפּוּס אומר אל העלם הכורע: “הַאִם הוּא, שֶבָּרָא אֶת הַצָּרוֹת, לֹא חָכַם מִמֶךָ?” בשעה שכתבתי את הפסוק הזה, לא היה נראה בעיני אלה פְרַזָּה לבד. חלק יותר גדול מזה צפנתי בין השיטין באותה הקריאה הבּאה להזהיר, העוברת כחוט ארגמן את רקמת הזהב של “דּוֹרִיאַן גְּרֵי”; בצבעים רבים חוזר הרעיון הזה ונוצץ מתוך המאמר “הַמְבַקֵּר בְּתוֹר אָמָן”; באותיות ברורות ומאירות אתם מוצאים אותו שוב בְּ“נִשְׁמַת הָאָדָם”; בִּ“שְלוֹמִית” הוא נעשה למין חרוז חוזר, שעל-ידי-כך הוא עושה את החזיון כֻּלו דומה מאד לחִבּוּר של נגינה וקושרו בקשר אחד כמו בָּלָּדָּה; כמו כן הוא חי וקַיָּם בַּפּוֹאֵימָה הַפְּרוֹזִית על-דבר האיש, אשר עליו להפוך את הַבְּרוֹנְזָה של התמונה “הַשִּׂמְחָה לְרֶגַע אֶחָד” ולעשותה לתמונה של “דְּאָגָה לָנֶצַח”. ואף גם לא היה כּלל מן האפשר שלא יהיה כך. בכל רגע ורגע של ימי חייו אין האדם אלא מה שהוא הולך להיות בעתיד, וכל מה שהיה מִשֶּׁכְּבָר. האמָנות אינה אלה סִימְבּוֹל, כי גם האדם אינו אלא סִימְבּוֹל.

אם יעלה בידי להגיע עד למדרגה זו בשלֵמות, אז תהיה לי זאת ההתגשמות הקיצונה של חיי האמן שלי. כי חיי האמן אינם אלא חיים של ההתפתחות שלו. ענוָתו של האמן מונחת בזאת, שהוא מקבל באהבה את כל הנסיונות, שבּאו עליו, כמו שגם אהבתו של האמן אינה אלא חוש של יֹפִי פשוט הבא לגַלות לעולם את גופו ואת נשמתו. פַאטֶר מתאמץ ברוֹמן שלו “מַרְיוּס הָאַפִּיקוֹרֵס” להַשוות את חיי האמן עם חיי האמונה במלוא המובן העמוק, הנחמד והעז של המלה הזאת. אבל מַריוס אינו אלא קצת יותר ממסתכּל העומד מן החוץ ומסתכל – אמת שהוא מסתכל נפלא מאד, אחד מאלה, שיש בכחם “להביט את חֶזְיוֹן החיים בהרגָּשות מיוחדות לעצמו”, כמו שווּרְדְסְווֹרְט מגדיר את תעודתו המיוחדה של המשורר, אבל סוף-סוף אינו אלא מסתכל, המעסיק את עצמו קצת יותר מדי עם מראיהם הנחמד של הספסלים העומדים בהיכל הקֹדש, עד שאין לו פנאי לראות את היכל הקֹדש של היסורים בעצמם. אני מצדי רואה יחס יותר קרוב ויותר ישר בין חיי כְּרִיסְטוֹס האמתים ובין חיי האָמן האמתים.

חדוה גדולה ממַלאה את לבי כשאזכור, כי עוד הרבה קודם שתקפו עלי הצרות ואסרו אותי אל גַּלגליהן, כתבתי ב“נשמת האדם”: מי שחָפץ לחיות חיים דומים לחיי כריסטוס, עליו להיות כֻּלו ובשלמותו הוא עצמו; ולראיה הבאתי לי לא רק את הרועה על-פּני השדה ואת האַסיר בְּתָא כִלְאוֹ, כי אם גם את הצייר, שהעולם כֻּלו אינו בעיניו אלא חזיון כדי להביט בו, ואת המשורר, שהעולם כֻּלו לא נחשב לו אלא לשיר-זמרה.

זוכר אני, שפעם אחת, כשישבתי עם אַנְדְּרֵי גִ’יד באחד מבתי הקהוה בפאריז, אמרתי לו, שֶׁהַמֶּטַפִיסִיקָה אין לה בעיני אלא ערך קטן מאד, והמוּסר אין לו שום ערך כלל בעיני; כל מה שאמרו אפלטון וכריסטוס, היינו יכולים להעביר בנקל לתוך מקצוע האמָנות, והדברים היו מוצאים גם שם את תעודת קיומם בשלֵמות. הדברים האלה, מכיון שנאמרו באופן זה של כלל, נראו עמוקים וגם חדשים. לא רק הקשר הדק של אישיות ושלֵמות, שאנו יכולים למצוא אצל כריסטוס, הוא שמצייר לעינינו את ההבדל האמיתי שבין האמָנות הקלַסית והרוֹמָנטית ומראה לנו את כריסטוס בתור המבשר הרץ לפני התנועה הרוֹמנטית שבחיים, – אלא שהיסוד העיקרי בתכונתו של כריסטוס הוא זה עצמו, שאנו מוצאים בתכונתו של כל אמן אמתי: – כּח-דמיון בוער וחזק. בכל מקצועות היחוסים של האדם לאדם עָזרה לו לכריסטוס אותה ההשתתפות של הדמיון, שבגבולות האמָנות היא הסוד האחד של היצירה. הוא ראה והבין את מחלתו של המצורע, את סנוֵריו של העִוֵּר, את אסונם הנורא של אלה החיים חיי תענוגות ואת עָנְיָם הנפלא של העשירים. כשבאו עלי הפורעניות, כתב לי איש אחד: “בשעה שאין אתה עומד על-גבי הדוכן הגבוה, חדלת מהיות אדם מְעַנְיֵן”. עד-כמה רחוק כותב המכתב מזה, שֶׁמַּתְיוֹ אַרְנוֹלְד קורא לו “סודו של ישוּע”! גם שניהם היו יכולים ללַמד אותו, שֶׁיֵּדע, כי כל מה שבא על אדם יכול לבוא גם עליו. אם רוצים אתם כְּתֹבֶת קעקע, להיות לכם לקריאה גם ביום וגם בלילה, גם בעת צרה וגם בעת חדוה, אז כִּתבו לכם על קירות ביתכם באותיות גדולות, שאוֹר השמש ישפוך עליהן את זהבו ואור הלבנה – את כספו, לאמר: “כל מה שבא על אדם יכול לבוא גם עליך”.

אכן היה כריסטוס משורר ככל המשוררים. כל השקפתו על האדם באה לו דרך ישרה מתוך הדמיון, ורק הדמיון יוכל להשיגה. מה שהיה אלהים בשביל הַפַּנְתֵּיאִיסְטָן, זה היה האדם בשבילו. הוא היה הראשון, שהשיג את הגזָעים הַמָּבְדָּלים בתור אַחדוּת.

עד לזמנו היו לנו אלהים והיו לנו בני-אדם; אך הוא הרגיש על-פי איזו נטיה טבעית המלֵאה רזים, ששניהם היו בו לבשר אחד. ולכן הוא קורא לעצמו לפעמים בן-אלהים ולפעמים בן-אדם – ככל אשר יעלה על רוחו. יותר מכל אדם בתולדות הימים הוא מעורר בנו אותה הרוח המכשירה אותנו לנסים ולנפלאות, שאליהם פונה הרומנטיקה תמיד. הן עד היום הזה כמעט שנבצר ממני להשיג, איך יכול אִכָּר גלילי צעיר לצייר לעצמו, שיעלה בידו להעמיס על כתפיו את סבלו של העולם כֻּלו: את כל מה שכבר עשו בני-האדם וכבר סבלו, ואת כל אשר יעשו ויסבלו עוד: את עונותיו של נירון קיסר ושל צֵיסָרֵי בּוֹרְגְ’יַא ושל אלכסנדרוס הששי ושל מי שהיה קיסר רומי וכהן לשמש; וכן את מכאוביהם של אלו, שמספרם לגיון והם שוכנים בינות לקברים, ושל העמים הנלחצים ושל הילדים בפבריקות ושל הגנבים ושל האַסִּירים ושל פליטת מין האדם ושל אלה שבעבדותם נֶאֶלְמָה לשונם בפיהם ואת דִּממתם שומע רק אלהים לבדו. ולא רק שצייר לעצמו לעשות כל זאת, אלא שעשה כן בפֹעל, באופן שאנו רואים עד היום הזה, כי כל מי שיש לו איזו נגיעה עמו, ואפילו אם אינו כורע לפני מזבחו ואל כהנו אינו משתחוה, זה יש לו הרגשה בלבו, שהכיעור שבעונותיו נִטּל ממנו והיפי שבמכאוביו נתגלה לו.

אמרתי: היה משורר ככל המשוררים, והדבר הזה אמת. שֶׁלִּי וְסוֹפוֹקְלֶס הם אֶחיו. אבל גם חייו בכלל הם השיר היותר נפלא. אם נבוא לָמֹדּ אותם על-פי קנה המדה של “רחמים וּפַלָצוּת”, לא נמצא דבר בגבולות כל הטרגדיה היוָנית, שישוה אליהם בערכו. טהרת הרוח המוחלטת של הנפש הרָאשית בטרַגֵּדיה זו מנַשֵּׂאת את כל החזיון לידי גֹבַהּ של אמָנות רוֹמַנטית, שהפורעניות שבאו על בית התֵּיבוֹנים ועל בית פֶּלּוֹפְּס לא תגענה אליה מבתחלה, משום התועֵבוֹת המרבּות שבָּאות עם אותן הפורעניות, והדבר הזה מוכיח לנו, עד-כמה משֻׁבּשת דעתו של אריסטו במאמרו על הדרַמה, בהחליטו, שֶׁמַּרְאֵה פני אדם הסובל בשעה שהוא חף מפשע הוא דבר, שאין בעל הטעם הטוב יכול לכלכלו. לא אצל אֶסְכִילוֹס וְדַנְטֵי, שהם האמָנים הדיקנים ביוֹתר של השירה הרַכּה. לא אצל שֶקְסְפִּיר, שהוא בעל האנושיות היותר טהור בין כל האמנים הגדולים, ולא אצל הַקֶּלְטים עם כל הָאַגָּדוֹת וְהַלֶּגֶנְדּוֹת שלהם, שבהן נוצץ כל העולם עם נעימותיו מתוך ערפל של דמעות וחייו של אדם אינם שוים בהן יותר מחייו של פרח, – אצל כל אלה לא נמצא שום דבר, שבנוגע לְפַשְׁטוּת של יסורים ביחד עם אותה הרוממות של הפעולה הטרַגית, יהיה דומה, או יהיה אפילו קרוב במקצת לאותו הפרק האחרון שבסדר היסורים של כריסטוס. אותה הסעודה הפשוטה במסִבּת תלמידיו, שביניהם ישנוֹ גם אחד, שכבר מכר אותו משום בצע; אותה היראה הגדולה בתוך הגן השוקט הרובץ למול נֹגה הירח – הָרֵעַ הבוגד נִגּש אליו עד למול פניו בכדי לנשקו ולהסגיר אותו בנשיקה זו אל אויביו –; אותו הָרֵעַ, שהוא עוד האמין בו וקִוה לבנות עליו, כמו על סלע, בית מקלט לבני-האדם, אותו הרֵע בוגד בו בשעה שהתרנגול קורא עם עֲלוֹת עמוד השחר; אותה הבדידות השלֵמה, שבאה עליו, אותה ההכנעה, ואיך שהוא מקבל באהבה את כל דבר; ובצדם של אלה אותם החזיונות בשעה שהכהן הגדול קורע את בגדיו מתוך כעס או בשעה שהפּקיד החילוני מצַוה להביא לו מים, כי מקַוה הוא, שיעלה בידו לטַהר את עצמו מן הכתם של הדם הנקי, שזה עושה את צלמו לצלם אדום כשָׁני בתולדות דברי הימים; אותה הַצֵּירֶמוֹנְיָה של הַהַכְתָּרָה, בשעה שמשׂימים כתר של קוצים על ראשו, שהוא אחד המאורעות היותר נפלאים בספר הזכרונות של דברי ימי האדם; אותה הצליבה של האדם הנקי לעיני אמו ולעיני תלמידו החביב, בשעה שאנשי הצבע משַׂחקים בקוביות ומפילים גורל על לבושו; אותה המיתה הנוראה, שעל ידה הוא נותן לעולם את הסימבול הנצחי שלו, ואותה הקבורה בקברו של האיש העשיר, אחרי שמשחו את גופו בבשׂמים ובסממנים יקרים וכרכו אותו בתכריכי בד מצרי, כאלו היה בנו של מלך –: אם נשקיף על כל אלה מתוך השקפה של אָמן, מוכרחים אנו להכיר תודה בשביל מה שסדר העבודה בבתי הכנסיה הנוצרית נותן לנו את ציור הטרגדיה כֻלה, ורק בלי שפיכות דמים, כי מעביר הוא לפנינו באופן מיסטי את סדר הענויים של הנצלב בעזרת דְּיַאלוֹג ולבושים ותנועות-יד. ואמנם למקור התרוממות-רוח מיוחדה היה לי תמיד אותו הרעיון, ששארית הפליטה של הַכּוֹרוּס היוָני – שבלי זה היה הולך ואובד לגמרי מן האמָנות – נשאר עוד לנו בזה, שְהַשַּמָּש עונה אחרי הכהן הקורא את התפלה בבתי הכנסיה הנוצרית.

אמנם בדרך-כלל אין חיי כריסטוס – שיסורים ויֹפי התמזגו בהם יחד במובנם ובבִטוּאם – אלא אידיליה בפֹעל, אף-על-פי שהיא מסיימת בזה, שהיריעה בבית המקדש נקרעת והחֹשך מכַסה את פני האדמה ואבן מגולָלה על פתח הקבר. אנחנו מציירים אותו תמיד לעצמנו בתבנית חתן צעיר במסבת תלמידיו – וכן הוא אומר בעצמו במקום אחד – או בתבנית רועה הנוהג את צאנו בבקעה ומבקש לו נוֵה דשא או מקור מים קרים, או בתבנית משורר האומר לבנות בשירים את חומות עיר האלהים או בתבנית אוהב, אשר העולם כֻּלו קטן וצר מכפי אהבתו הגדולה. נפלאותיו ומופתיו נחשבו לי תמיד כנעימות האביב ההולך ובא, ולא ראיתי בהם מעודי שום דבר למעלה מן הטבע. אין אני מוצא שום זרות בדבר להאמין, כי הקסם של אישיותו היה גדול כל-כך, עד שֶקִּרְבָתו כשהיא לעצמה היתה נותנת שלום לנשמות רצוצות; או שהכואבים, כשנגעו בכנף בגדו או בקצות ידיו, היו שוכחים את מכאוביהם; או שבהתהלכו בחוץ ואנשים עוברים על פניו, היו מכירים ורואים פתאם את סוד החיים שהיה נעלם מהם עד כה, או שבני-אדם אשר אֹזנם היתה אטומה תמיד משמוע איזה קול מלבד קול עליזים, שמעו פתאם את קול האהבה בפעם הראשונה ומצאו כי הוא “נחמד לאֹזן כַּחֲלִיל אפּוֹלוֹ”; או כי בבואו, נסו מפניו התאוות הרעות, ואנשים שחייהם היו חסרי רגש וחסרי דמיון מעודם, עד שהיו נחשבים כמתים, היו כאלו קמו מקברם, בשמעם את קולו הקורא אליהם; או כי העם, בראותם אותו עומד במורד ההר ומטיף להם, היו שוכחים את רעבונם ואת צמאונם ואת יתר הבלי העולם הזה; או כי רֵעָיו שהאזינו לדבריו, בשבתם עמו בסעודה, חשבו את הלחם הגס, שאכלו, למאכל מעדנים, ואת המים, ששתוּ, חשבו ליין נבחר ואת הבית כֻּלו ראו והנה הוא מלא ריח טוב כריח נְרָדִים.

רֶנַן אומר במקום אחד בספרו “חיי ישוע” – זה הספר הנחמד, שהוא האוונגליוֹן החמישי ואשר מן הראוי היה לקרוא לו האוונגליון של תּוֹמַס הקדוש – כדברים האלה: את הַמִּפעל היותר גדול של כריסטוס אנו רואים בזה, כי את אהבתו אשר רכש לו בימי חייו יָדע לשמור לו גם אחרי מותו. אכן אם אמת הוא, שמקומו בין המשוררים, אז בודאי עומד הוא בראש עדת האוהבים. הוא הכיר ומצא כי האהבה בעיקרה היא אותו סוד העולם, שבקשו אותו החכמים מאז, וכי רק בכחה של האהבה יכול אדם לגשת אל לב המצורע ואל רגלי אלהים. וזאת ראשית לַכֹּל: כריסטוס הוא הָאִינְדִיבִידוּאַלִיסְטָן היותר נעלה. הענָוָה, ככל הנסיונות שהאמָנים מתנַסים בהם, אינה אלא צורה אחת מן הצורות שהוא מתגלה בהן. כריסטוס מבקש תמיד את נשמתו של האדם. הוא קורא לה שֵם “ממלכת אלהים”, – ἡ βασιλεία τοῦ θεοῦ – ומוצא אותה אצל כל אחד. ואל דברים קטנים מאד הוא מַשְוֶה אותה: אל גרגר זרע, אל קֹמץ עָלִּים, אל מרגלית. והטעם מובן: יען כי אין אדם יכול לְפַתֵּחַ את נשמתו אלא אם כן משחרר את עצמו תחלה מכל תאוה זרה, מכּל קולטוּרה, שרָכש לו, ומכל קנין חיצוני – אם טוב הוא ואם רע.

בִּקְשִי רצוני העז, ועוד יותר, ברוח ההתנגדוּת והמרידה של כל נשמָתי, התקוממתי לכל דבר ולכל אדם, עד שלא נשאר לי בכל העולם כֻּלּוֹ כלום. שמי, מעמָדי, אָשרי, חירוּתי, רכושי – הכל אָבד ממני. הייתי לאסיר ולרש שאין לו כֹל. אך עוד אוצר אחד נשאר לי: – בָּנַי. והנה בא החֹק ולקח גם אותם פתאם ממני. הַמַּכָּה היתה גדולה כל-כך, עד שנדהמתי כלי ולא ידעתי את אשר עִמי. אז התנפלתי על ברכי, הֵשַחְתִּי רֹאשי וקראתי: “בְּשַר ילד הוא כבשַר-אדוננו – אינני ראוי גם לשניהם”. הרגע הזה, כפי הנראה, הצילני. אז הכרתי כי אין דרך אחרת לפָני זולתי לקבל באהבה את כל הבא עלי. ומֵאָז - ידעתי כי הדברים האלה יהיו נפלאים בעיני רבים – מאז הייתי מאֻשר יותר.

כי הגעתי בזה עד לשֹרש נשמתי. בבחינות רבות הייתי לה לאויב, אך לבסוף מצאתי כי חִכּתה לי כמו רֵעַ. כשאדם מתחיל לפשפש בנשמתו, היא נותנת לו להיות תמים כילד – מה שבעצם מחויב כל אדם להיות, לפי דבריו של כריסטוס. אכן נפלא הוא, עד כי מעט מספּר האנשים שעולה בידם “להשיג את נשמתם” קודם שימותו. אֶמֶּרְסוֹן אומר: “אין דבר יקר כל-כך במציאות אצל האדם כמו פעולה מתוך רצונו עצמו”. והדברים האלה נאמנים מאד. רֹב בני-אדם הם – בני-אדם אחֵרים. מחשבותיהם – מחשבותיהם של אחרים, חייהם – חיים של חִקּוּי, תאוותיהם – צִיטַטָּה מתוך אחרים. כריסטוס היה לא רק האינדיבידואליסטן היותר גדול, כי אם גם האינדיבידואליסטן הראשון בדברי הימים. רבים חפצו לעשות אותו לְפִילְאַנְתְּרוֹפּוֹס פשוט, מעין הפילאנתרופסים הנוראים של המאה הי"ט, או הקציעו לו מקום בתור אַלְטְרוּאִיסְטָן בין הריקנים ובין בעלי ההזיות. אבל על צד האמת אין בו דבר מכל אלה. וַדאי שהצטער על העניים, על האסירים, על השפָלים ועל הנגזלים וסָבל עמם, אבל יותר מכל אלה הצטער וסָבל עם העשירים, אותם הַהֵידוֹנִיסְטִים הקשים המבקשים רק תענוגות העולם הזה, ועם אלה המאַבּדים את חירותם בידים על-ידי מה שעושים את עצמם לעבדים, ועם אלה הלובשים בגדים רכים ויושבים בהיכלי מלכים. עֹשֶר ותענוגות נחשבו בעיניו לטרַגֵּדיות יותר גדולות מֵעֹנִי ויסורים. ובנוגע לָאַלְטְרוּאִיסְמוֹס שלו – מי עוד יָדע כמוהו, שאין לנו רצון חפשי, אלא גזֵרה היא מן השמים שגוזרה על החלטותינו, וכי מן-הנמנע הוא לקטוף ענבים מן האטד ותאֵנים מן החרולים? לחיות בשביל אחרים, באופן שזאת תהיה תעודה בחיים לכתחלה – לא כך היתה תורתו. לא כך היו יסודות תורתו. כשהוא אומר: “סִלחו לאויביכם”, אין הוא אומר זאת למען האויב, אלא למעננו אָנו, ומשום שאהבה יפה מן השנאה. כשהוא שואל מעִם העלם העשיר לאמר: “מְכור את כּל אשר לך ותן אותו לָעֲנִיִּים”, אין הוא חושב על-אדות מצבם של העניים, אלא חושב על-אדות נשמת העלם, אותה הנשמה הנחמדה, שסובלת יסורים על-ידי העֹשר. בהשקפתו על העולם משפט אחד לו עם האָמן, היודע היטב כי לרגלי חֹק קבוע של השתלמות נפש כל איש מוכרח המשורר לשיר, והפַּסָּל מוכרח לחשוב את מחשבותיו בִּבְרוֹנְזָה, והצייר מוכרח לעשות את העולם כֻּלּוֹ לאספקלריא להתרגשות רוחו, וכל זאת הם מוכרחים לעשות באותה הַוָּדָּאוּת המכריחה את חוח-הגיאָיוֹת לפרוח באביב, ואת הדגן – להיות לפרי מוזהב בּקָּציר, ואת הירח – להתהלך על-פני מסלולו המוּשָם לפניו ולהתהַפּך מֵעִגוּל לְחֶרְמֵש וּמֵחֶרְמֵש לעִגּוּל.

אף-על-פי שלא אמר כריסטוס לבני-האדם: “חֲיוּ למען אחרים”, הלא הוכיח מפֹרָש, כי אין שום הבדל בין חיי אחרים ובין חיינו אנו. על-ידי רעיון זה נתן לבני-אדם מין אישיות גדולה ורחבה, מין אישיות ענקית. מאָז שנתגלה על-פני האדמה, נעשו דברי ימיו של הפרט לדברי ימיו של הכלל, או אפשר שֶיֵעָשוּ. ברור, הקולטורה הִגְבִּירָה את אישיותו של האדם. האמָנות עוררה את רִבְבוֹת הרוחות שבקרבנו. מי שיש לו מזג של אָמן, זה הולך יחד עם דַּנְטֵי בגָלוּתוֹ ולומד להתבונן אל לחם עָנְיָם של אחרים ואל נתיבותיהם הקשות; או מגיע רגע אחד עד לידי צהלת רוחו ומנוחתו של גֶּטֶה, ויודע עם כל זה היטב כי קרא בּוֹדְלֵיר את הקריאה לאלהים לאמר –

"הוֹי אֵלִי, תֶּן-לִי כֹחַ וְאֹמֶץ רוּחַ תֶּן-לִי,

לְהַבִּיט אֶת-בְּשָרִי וְלִבִּי וְגֹעַל לֹא יִתְקְפֵנִי"⁴

או נוטל לו מתוך הַסּוֹנֵיטוֹת של שֶקְסְפִּיר – ואולי לרעתו – את סוד האהבה שלו ומסַּגלו לעצמו; או רואה את חיי בנו דורו בעינים אחרות, משום שהִקשיב לאחת הַנּוֹקְטוּרְנוֹת של שוֹפֶּין או משום שֶטִּפֵּל בָּאֳמָנֻיּוֹת יוָניות או משום שקרא בספר את קורותיה של אהבת אדם אחד מת לאשה אחת מתה, אשר שערותיה היו דומות לחוטי זהב דקים ופיה היה דומה לרמון.

אבל אותה ההשתתפות של האמן, שהוא משתתף בהרגשתו בכל דבר ודבר, בהכרח שתהיה פונה רק אל מה שמצא לו בִטוי ובא לידי גִּלּוּי, במלים או בצבעים, בקולות או בשַיש, מתחת הַטַּסְוֹת המצֻיָּרים של איזו דרַמה של אֵסְכִילוֹס או בִקְנֵי הַסּוּף הַמְפֻצָלִים וּמָתְאָמִים יחד אשר ביד רועה סִיצִילְיוֹנִי, – בכל אלה הוא מבקש לו בהכרח רק את האדם ואת תעודתו. הבטוי הוא הצורה היחידה בשביל האמן, שעל-פיה בכלל יעלה בידו להשיג את החיים. בעיניו נחשב למת כל מה שהוא אִלֵּם. אבל לא-כן כריסטוס. בכחו של דמיון עשיר להפליא, המביא את המתבונן לידי חרדת קֹדש, בחר לו את כל העולם האִלם דוקא, את עולמו של המכאוב, שאין לו קול ושפה, לעשותו לו לממלכתו, והוא היה לו לפֶה לכל-הימים. כבר אמרתי למעלה: אלה אשר בְּעָנְיָם נֶאֶלְמָה לשונם בפיהם “ואת דִממתם שומע רק אלהים לבדו”, אותם בחר לו להיות להם לאָח. הוא בִקש להיות עַין לעִוֵּר, אֹזן לְחֵרֵש וקול זעָקה על שפתי אלה אשר לשונם נֶאֶסְרָה בפיהם. רצונו היה לבוא לרבבות אדם, שלא מצאו לשון, ולהיות להם לשופר גדול בקראם אל השמים. ואחרי שהרגיש בכחו – כח אמן, אשר יסורים וצרות אינם לו אלא צורות, שעל ידיהן יכול לגַּשֵּם את מושג היֹפי שלו – כי אין לרעיון שום ערך אלא אם כן היה לבשר ולצלם, לכן עשה את עצמו לצלם הכואב, ועל ידי-כך עורר את האמָנות והיה לה למושל, כאשר לא היה לפניו שום אֵל יוָני. כי האֵלים היוָנים, למרות הצבע הלבן והאדום של אבריהם היפים והמהירים, לא היו בפֹעל מה שֶנִדּמו להיות. מצחו המקֻמר של אַפּוֹלוֹ היה דומה לגלגל חמה, בשעה שהוא עומד ממעל לגבעה בדמדומי שחרית, ורגליו היו דומות לכנפי שחר – אבל הוא בעצמו היה אכזרי בהתקוממו אל מַרְסִיאֵס, ואת נִיּוֹבֵי שִכֵּל מכָּל ילדיה. בעיני אַתֵּינֵי, שהיוּ דומות לשִלטי ברזל-עָשות, לא נוצצה שום חמלה אל אֲרַכְנֵי. תפארת ההוד וְהַתֻּכִּיִים, שהיו להֵירֵי, הם הם כל עיקרה של האצילות, שאנו מוצאים אצלה באמת. ואבי האֵלים בעצמו אהב קצת יותר מדי את בנות האדם. – שתי תמונות גָּדְלוֹת-ערך באמת אנו מוצאים במִתּולוגיה היוָנית: תמונתה של דֵּימֶטֶר במקצוע הדת, אלא שהיא אינה מבנות הָאוֹלִימְפּוֹס ורק אלילה מבנות האדמה, ותמונתו של דְּיוֹנִיסוס במקצוע האמנות, והוא בן אשה מבנות הארץ, שרֶגע לידתו היה רגע מותה. אבל החיים בעצמם הביאו לבני-אדם תמונה נפלאה אחת מתוך סביבה פשוטה ונעימה ביותר, והיא נפלאה הרבה יותר מתמונתה של אֵם פּרוֹסֶרְפִּינָה ומתמונתו של בן סֶמֵילֵי ביחד. מבית מלאכתו של נַגָּר אחד בנַצרת קמה אישיות גדולה הרבה יותר מכל אותן שנמצאו באַגָּדוֹת וּבְלֶגֶנְדוֹת, והיא, עד-כמה שלא יהיה דבר זה זר – היתה נועדה לגַלות לעולם כֻּלו את ערכו הנעלם של היין ואת יָפְיָן האמיתי של החבצָּלות על-פני השדה, כאשר לא עשה כזאת מעולם אף לא אחד מגִבּוֹרי קִתֵּירוֹן או אֶנַּה…

…אחד מן הדברים בתולדות הימים, שֶצַר לי עליהם ביותר, הוא זה, שֶהָרֵינֶסַּנְסָה הנוצרית, אשר נתנה לנו את ההיכל בְּשַרְטְר ואת שורת הַלֶּגֶנְדוֹת על-אֹדות המלך אַרְתּוּר ואת חיי פרַנץ הקדוש איש אַסִּיסִי ואת האמָנות של גְּ’יוֹטוֹ ואת “הקומֵדיה האלהית” של דַּנטי, לא מצאה ידים להתפתח על-פי דרכה, אלא נעצרה והוגבלה על-ידי הרֵינֶסַּנְסה הקלַסִּית החשֵכה, אשר נתנה לנו את פֶּטְרַרְקָא ואת ציורי-הקיר של רפאל ואת הָאַרְכִיטֶקְטוֹנִיקָה של פַּלַּדְיוֹ ואת הטרגֶּדיה הצרפתית הקוֹפֵאת על רב חֻקיה ואת בית-הכנסיה של פאול הקדוש ואת שירת פּוֹפּ ואת כל יתר הדברים הבאים מן החוץ ויוצאים מתוך כללים מתים, תחת שהיה עליהם לבוא מבפנים ומתוך רוח חיים. אבל בכל מקום שאנו מוצאים תנועה רומַנטית במקצוע האמָנות, שם נמצא באיזו צורה שתהיה את כריסטוס או את רוחו. ב“רוֹמֵיאוֹ וי’ולייט” נמצא אותו וב“אַגָּדוֹת החֹרף” ובַפּוֹאֵיזְיַה הַפְּרוֹבַנְצֵלִּית וּבַ“מַּלָח הַזָּקֵן” של קוֹלְרִידְג' וב“לַא בֶּל דַּם סַן מֶרְסִי” של י’והן קִיטְס וב“בַּלַּדָּה על-דבר החמלה” של טְשַטֶּרְטוֹן. לו אנו חייבים תודה על דברים רבים ועל אנשים שונים. “האמללים” של הוּגוֹ, “פרחי הרע” של בּוֹדְלֵר, בִּטוי החמלה בספּורי הָרוּסִים, וֶרְלֵין ושירי וֶרְלֵין, הזכוכית הצבועה וְהַטַּפֵּיטוֹת וּמַעְבָּדֵיהֶם של בֶּרְנְס-י’וֹהן וּמוֹרִיס בטעמו של הַקְּוַרְטוֹצֶנְטוֹ, כל אלה נעשו ברוחו, כאשר נעשה ברוחו מגדל הפעמון של גְּ’יוֹטוֹ, לַנְסְלוֹ וְגִינְוֶר, טַנְהֵיזֶר, פסלי-השיש הרוֹמַנְטִיִּים המלאים צער של מיכאל-אַנְגִּ’ילוֹ וְהָאַרְכִיטֶקְטוּרָה של הכִּפָּה הַטְּרוּזָה, וכן גם האהבה לילדים ולפרחים – בשביל שניהם לא היה מקום באמָנות הקלַסית כי אם מעט מאד, רק עד כדי שיוכלו לפרוח ולהשתעשע. אבל מן המאה הי"ב ועד ימינו נראו תמיד לעינינו בצורות היותר שונות ובזמנים היותר שונים – ומלֵאים טִינוֹת וְקַפְּרִיסוֹת, כמשפט ילדים ופרחים מאז. כי האביב זה דרכו להֵרָאוֹת כאִלו החביא את הפרחים, והוא יוציא אותם לאור השמש רק מִיִּרְאָה פן ייעפו האנשים סוף-סוף מחַכּות להם ולא יוסיפו עוד לבקשם. ובנוגע לחיי הילד הן לא ארכו אלה בלתי אם כאֹרך יום ניסן, אשר בו יֵרד רגע הגשם ורגע יזרח השמש בשביל הַנַּרְקִיסִים.

כח-הדמיון העשיר של כריסטוס הוא שעושה אותו לראש-פּנה ולמרכז חי של הרומנטיקה. הנפשות המפליאות בדרַמה הפּוֹאֵיטית וְשֶבַּבַּלַּדָּה נבראות על-ידי הדמיון של אחרים, אולם ישוע הנוצרי ברא את עצמו כֻלו מתוך דמיונו שלו בעצמו – עם החיובים ועם השלילות יחד… “בכל יֹפִי”, אומר בֶּאקוֹן, “אנו מוצאים סִימֶטְרִיָּה מפליאה”. וכריסטוס בעצמו אומר על אלה הנולדים מן הרוח – כלומר, על אלה שכמוהו הם גם הם כחות דִּינַמִּיִּים –, כי דומים הם אל הרוח “הנושבת בכל אשר תחפוץ, ואיש לא יֵדע מאין היא באה ולאָן היא הולכת”. לכן הוא מצודד כל-כך את לב האמָנים. מוצאים אנו אצלו את יסודות החיים כֻּלם לכל צבעיהם: סוד, זרות, התפעלות, רוח ממרום, התלהבות, אהבה. פונה הוא אל האמונה בנסים ובורא לנו אותו מצב-רוח, שרק על פיו לבדו יכולים אנו להבינו. בשמחה אני נזכר בזה, שאִם הוא הִנּוֹ “הדמיון המאחד את הכּל”, אז הנה גם העולם נוצר מאותו החֹמר.

בספורי “דוֹריאן גרֵי” אמרתי, כי החטאים הגדולים שבעולם נולדים ונעשים בקרב המוח. אבל הלא כל דבר ודבר נולד ונעשה בקרב המוח. אין רוב בני-אדם יודעים כלל, כי לא העין היא הרואָה ולא האֹזן היה השומעת. העין והאֹזן אינן בפֹעַל אלא צנורות להולכה, למסור את רשמי החושים – אם שהם מקבילים לתכליתם ואם שאינם מקבילים לתכליתם. המוח הוא ששם אדֻמים הפּרָגים למראה, התַּפּוּח נותן ריח וּזְמיר-השדה מזַמר.

בעת האחרונה למדתי בשקידה גדולה את ארבעת השירים הַפּרוֹזיים המדַבּרים על-דבר כריסטוס. למועד חג-הלידה עלתה בידי להשיג את הברית החדשה בלשון היוָנית. בכל יום בבֹקר, אחרי שֶטִּאטֵאתי את תָּאִי ונקיתי את כְּלֵי-הַבְּדִיל שלי הנתונים לי לאכילתי, הייתי קורא קצת בספרי האוונגליון, שנים-עשר חרוזים בערך, כפי שהעלֵיתים במקרה. מה-נחמד הוא לְהָחֵל בּזה את סדר היום. מן הראוי היה, שכָּל אדם יעשה כן, ואפילו זה שחייו סוערים ואין להם סדרים. מרבים כל-כך לחזור על ספרי האוונגליון, למועד נכון ולא-נכון, עד שכָּל רעננוּתם ותמימותם וכל החֵן הרומַנטי הפשוט השפוּך עליהם אָבַד מהם. קוראים אותם לפנינו לפרקים קרובים מאד ובהטעמה רעה מאד, וכל חזָרה שהם חוזרים עליהם מחַנקת את רוחם. אבל אם חזר אדם אל היוָנית, אז יהיה בעיני עצמו כאִלו יָצא מתוך חדר צר וְאָפֵל לתוך גן של חבַצָּלות. ושמחה כפולה ומכֻפּלת אני מרגיש באותו רעיון, שיש לנו בודאי עסק פה עם אותם המבטאים בעצם – אִיפְּסִיסִימַא וֶרְבַּא – שהשתמש בהם כריסטוס עצמו. לפנים היה דֵעה מקֻבּלת אצל החכמים, שכריסטוס דִּבּר ארמית. אפילו רֶנַן מחזיק עוד בדעה זו. אבל עתה יודעים אנו כי אנשי ההמון שבגליל דבּרו שתי לשונות, כמו שמדבּרים עתה שתי לשונות גם אנשי ההמון שבאירלנדיה, וכי היונית היתה הלשון המתהלכת בארץ-ישראל כֻּלה, ולא עוד, אלה שהיתה הלשון המתהלכת בכל ארצות-המזרח. אני מצדי לא יכֹלתי מעולם להשלים עם הרעיון, שאנו יודעים את דברי כריסטוס רק מתוך תרגום הבא מתוך תרגום. ועתה אני שמח מאד בחשבי, כי אלמלי ישבו במסבה אחת, היה הַרְמִידֶס יכול להקשיב לו וְסוֹקְרַטֶּס היה יכול להתפלפּל עמו ואפלטון היה יכול להבינו, וכי באמת אמר: " Εγώ εϊμι ό ποιμήν ό καλός " – אני הנני רועה נאמן –, וכי בדַבּרו על-דבר החבַצָּלות על-פני השדה, אשר לא תעבודנה ולא תטוֶינה, היו דבריו מלה במלה כך: Καταμάζετε τα χρίυα τοϋ άγρου πώς αϋξάυεί οΰ χορια ουδέ υήζει –,לִמדו מן החבצלות על-פני השדה אשר תגדַּלנה, ולא תעבודנה ולא תטוינה –, וכי קריאתו האחרונה בקראו: “שָלמו ימי חיי, באו עד קִצם, תַּמּוּ”, כפי שמסַפּר לנו יוחנן, היתה המלה האחת: " τετέλεοται " – תּם – ולא יותר.

כשאני קורא את האוונגליון, וביחוד את זה שכָּתב יוחנן, או כְתָבוֹ אחד מן הגנוסטיקים הראשונים, שהשתמש בשמו ובטליתו של זה, ואני רואה איך שהדמיון הולך ומתגבּר וכובש לו את המקום, אני בא לידי הכרה, שהדמיון בכלל הוא היסוד העיקרי של כל החיים הרוחניים והחמריים, וכן אני בא לידי הכרה, שאצל כריסטוס אין הדמיון אלא צורה של אהבה והאהבה היא המושלת במלוא מובנה של המלה.

לפני ששה שבועות בערך הרשה לי הרופא לאכול לחם לבן תחת הלחם השחור, או הלחם השחום הגס, שהוא מאכל האסירים הנהוג. לחם לבן זה הוא מן המעדַנים הגדולים. הן יֵרָאה הדבר כמו זר, כי לחם יבש יוכל להיות למעדנים בפי איש. אבל לי היה עוד יותר מזה, כי אחרי כל סעודה וסעודה לקטתי את הפּרורים, שנותרו עוד בקערת הַבְּדיל שלי או שנפלו על מטפחת-היד הגסה, שהייתי פורש על-גבי השלחן כדי שלא ללכלכו. ולא מתוך רעב עשיתי זאת – עתה אני מקבל מזון דַּיִּי עד כדי שיספיק לי לגמרי – אלא כדי שלא יאבד כלום לבטלה. כך היה עלינו לעשות גם בנוגע לאהבה. כריסטוס, מכל האנשים המצוינים, כשרון היה לו לא רק לדַבּר בעצמו דברים יפים, אלא שעורר גם אחרים לדַבּר אליו כן. אוהב אני אותו מעשה, שמסַפּר לנו מַרקוס על-דבר האשה היוָניה, אשר אמר ישוע לנסות אותה ואת אמונתה, ולכן הגיד לה, כי לא יכל לתת לה מן הלחם אשר לבני-ישראל, והאשה ענתה אותו: “הכלבים הקטנים – κυνάρια – תחת השלחן אוכלים את פתותי הלחם אשר לבני-ישראל”.

רוב האנשים חיים בשביל האהבה ובכדי שיעריצו אותם. אבל טוב היה אִלו חָיִנוּ על -ידי האהבה ועל -ידי זה שמעריצים אותנו. אם נפלה לנו האהבה לחבל, עלינו להכיר ראשית לכל, כי אין אנו ראוים לה כלל. אין איש שיהיה כדאי וראוי לאהבה. אוֹתה אמת שהאלהים אוהב את בני-האדם, מוכיחה לנו, כי בנוגע לקנינים הרוחניים כתוב בחֻקות השמים, שהאהבה לנצח תִּנָּתן דוקא למי שאינו כדאי וראוי לה לנצח. או, אם הדברים האלה מרים קצת יותר מדי, נאמר נא כך: כל איש ראוי לאהבה, חוץ מן האיש שחושב, כי ראוי הוא לה. האהבה היא אות ברית קֹדש, שעלינו היה לקבלו כשנכרע על ברכינוּ, והתפלה “דּוֹמִינֵי נוֹן סוּם דִּיגְנוּם” (אלֹהַי, איני כדאי) מן הראוי היה, שתהיה מרחפת תמיד על שפתי כל איש ובמעמקי לב כל איש שֶקִּבּל מתנה זו.

אם עוד אשוב בזמן מן הזמנים לכתוב איזה דבר, רצוני לומר, אם עוד אֶצַּר איזה יצירה של אמָנות, אז שני ענינים לפָני, שהייתי רוצה לדַבּר עליהם. האחד הוא: “כריסטוס בתור ציר מבַשֵּר את התנועה הרומַנטית בחיים”, והשני: “חיי האמן ביחוסם לדרכי החיים”. הענין הראשון, כמובן מאליו, מושך מאד את הלב; כי רואה אני בכריסטוס לא רק את הסִּמָּנִים העיקריים של הטפּוס הרומַנטי הנעלה ביותר, אלא גם את כל הַמִקְרִיוּת ואפילו את כל הַדִּלּוּגִים הפתאֹמיים של המזג הרוֹמַנטי. הוא היה הראשון שהגיד לבני-אדם, כי יחיו “כמו פרחי השדה”. המליצה הזאת הוא יְצָרָהּ. הילדים נחשבו בעיניו לדוגמא, אשר על בני-האדם לשאוף להיות כמוהם. אותם נתן למופת לנגד עיני אבותיהם; ולדעתי רק זאת היא התכלית העיקרית של הילדים – אם באים אנחנו לבקש תכלית לאיזה דבר שלם. דַּנְטֵי מצייר לנו נשמה של אדם, כשהיא יוצאת מתחת יד אלהים, והנה היא “בוֹכִיָּה וּמְשַחֶקֶת כְּיֶלֶד קָטָן”, וגם כריסטוס בא לידי הכרה, שנשמת כל אדם מחויבה להיות “שוֹבֵבָה כמוֹ יַלְדָּה, הַבּוֹכִיָה וּמְשַׂחֶקֶת”⁵.

הוא הרגיש כי החיים מלאים חליפות, כי שוטפים הם, כי עשירים הם במעשים, וכי מָוֶת בם, אם נקבע אותם ביד חזקה בתוך צורות קבועות. הוא הכיר כי לא טוב להביט על עסקי היום החמריים בכֹבד-ראש מרֻבּה, וכי דבר גדול הוא אם בני-האדם לא יהיו אנשי-מעשה מנֻסּים כל-כך היודעים עת לכל חפץ, וכי אין מן הצֹרך כלל להרבות בעסקים ובדאגות צרכי יום-יום. גם הצפרים אינן דואגות – למה ידאגו בני האדם? מה-נחמדים הדברים באמרו: “אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר! הַאִם לֹא נֶחְשָבִים הַחַיִּים שִׁבְעָתַיִים מִן הַמַּאֲכָל? וְהַבָּשָׂר שִׁבְעָתַיִם מִן הַבְּגָדִים?” את המשפט האחרון יכול היה להגיד גם איש יוָני. מלא הוא הרגשה יוָנית. אבל רק כריסטוס יכול היה להשמיענו את שניהם יחד, וזה כָלַל בשבילנו את סכום כל החיים.

המוּסר שלו מיוסד רק על החמלה – וזהו מה שֶׁמּוּסָר צריך להיות בעצם. אִלו לא הגיד לנו שום דבר חוץ מן הדברים: “לַעֲוֹנוֹת רַבִּים יִסָּלַח לָהּ, כִּי הַרְבֵּה אָהֵבָה” – הלא כדאי היה למות בשביל פתגם שכזה. היֹשֶׁר שלו הוא יָשְׁרוֹ של אדם משורר – וזה הוא מה שֶׁיֹשֶׁר צריך להיות בעצם. העָני יש לו חלק בממלכת השמים, משום שהיה אֻמלל פה בארץ. אין אני יכול לצייר לי טעם יותר הגון לחיי העולם הבא מן הטעם הזה. הפועלים העובדים בכרם שעה אחת לעת ערב צח מקבלים גם הם אותו השָּׂכר שמקבלים הפועלים, שעָמלו כּל היום כֻּלוֹ בְּחֹם השמש. ומדוע לא? אֵלו ואֵלו בודאי שלא הרויחו כלום. או אפשר שהיו אלו בני-אדם ממין אחר. כריסטוס לא יכול לכלכל את השיטות הקופאות, הַמֵּיכַנִיּוֹת, הממיתות את הרוח, שהן נוהגות מנהג אחד באדם ובעניָנים מתים, ולפי-זה הכל שוה בעיניהן. חֻקים לא היו בשבילו, אלא מקרים יוצאים מן הכלל, כאלו כל איש וכל דבר לא היה כדוגמתו שנית בכל העולם. מה שבאמָנות הרומנטית הוא העיקר, זה היה בשבילו היסוד הראשי גם לכל החיים בכלל. יסוד אחר לא ראה. וכשהביאו לפניו אשה מנאפת, שתפשו אותה בחֶטאה, והזכירו לו את החֹק הַמְצֻוֶּה עליה, כפי שכָּתוב, ושאלו אותו מה לעשות בה, ישב וכתב באצבעו על-גבי החוֹל, כאלו לא שמע אותם כלל, ולבסוף כשהאיצו בו שנית, נשא את עיניו ואמר: “מִי אִישׁ בָּכֶם חַף מֵעָוֹן, וְהִשְׁלִיך הָאִישׁ הַזֶּה עָלֶיהָ אֶת הָאֶבֶן הָרִאשׁוֹנָה”. הלא כדאי היה לחיות בשביל פתגם שכזה.

ככל האנשים, שנפשם נפש משורר, אהב את הנבערים מדעת. הוא יָדע כי בנשמתו של עם-ארץ יש תמיד מקום למחשבה גדולה. אבל כַּלכּל לא יכול את הפתאים, וביחוד את אלה שהחִנוך עשה אותם לפתאים: אנשים המלאים תמיד רעיונות כרִמון, ואיו רעיון אחד שהם מבינים אותו כהוגן – טפּוס זה של אנשים, שנתפתחו אצלנו ביחוד בזמן החדש. את הטפּוס הזה מסַמן כריסטוס לפנינו בזה, שהוא אומר על אחד מבניו, כי יש לו המפתּח לחכמה, והוא לא יֵדע להשתמש בו, ולכן לא יתן גם לאחרים להשתמש בכלי זה, אף-על-פּי שהמפתּח לא נוצר אלא לפתוח בו את השער לממלכת-אלוהים.

אבל מלחמתו העיקרית היתה ערוכה כנגד אלו, שאנו קוראים להם עתה בשם בעלי-בתים חשובים או “פלשתים”. מלחמה זו מלחמת-חובה היא אשר כל על ילִיד-אור לעשותה. הַפְּלִשְׁתִּיוּת היתה הַסִּמָּן המובהק של אותה התקופה ואותה המדינה, ששם חי. אנשי ירושלים בימיו של כריסטוס היו דומים מאד לבעל-הבית הַבְּרִיטִי שבימינו בגאותנותם הכבֵדה, בצדקניותם היתירה המביאה לידי גחוך, באמונתם התפֵלה והמשועממה, בהערצתם שהעריצו את כל מי שהשעה שִׂחקה לו, במסירות הנפש שלהם לכל העניָנים החמריים שבחיים, בסלסולם הריק שהיו נוהגים בעצמם ובאותה החשיבות היתירה שהיו חולקים לכל קוצו של יו"ד היוצא מתחת ידם. כריסטוס נתן ללעג את “הַקְּבָרִים הַמּוּטָחִים טִיחַ” אשר להצדקניות היתירה, והמליצה הזאת נשארה לנו לדור דורות. את ההצלחה בעניָנים חמריים בז בכל לבו. לא מצא בה שום דבר. את העֹשֶר ראה כסבל כבד על שכם בני-אדם. לא רצה בחיים, שהאדם מקריב אותם בשביל איזו שיטה במקצוע החקירה או במקצוע המוסר. בא והורה כי הצורות והמנהגים נבראו בשביל האדם, אבל לא נברא האדם בשביל הצורות והמנהגים. בטעמיהם של שומרי השבת לא הודה. הַפִילְאַנְתְּרופְּיָה הקרה, בתי החסד והצדקה הצבוריים, שלא הוקמו אלא כדי להתהלל בהם, הצורות הקבועות והריקות, שבני המפלגה הבינונית אוהבים אותן כל-כך – את כל אלה הכה בשבט פּיו הנורא. מה שהם קוראים אדיקות של אמונה אינה בשבילנו אלא מצות אנשים מלֻמדה וקלה, שאדם דש בה מתוך רגילות; אבל בשבילם ובידם היתה לעריצות נוראה ולאבן-נגף בכל אֹרח החיים. וכריסטוס טִאטֵא אותה מן הדרך. הוא בא והוכיח כי רק הרוח לבדו יש לו ערך. תענוג מיוחד מצא לעצמו להוכיח להם, כי למרות מה שהם קוראים תמיד בתורה ובנביאים, אין להם השגה כל-שהיא מה היא תורה והם הם נביאים. הם עִשְּׂרוּ את כל יום ויום לפי סדר קבוע של חֻקים ומצווֹת, כשם שֶׁעִשְּׂרוּ את הצמח ואת הקמח, ובא הוּא והורה להפך, כי העיקר הוא לחיות לפי כל רגע ורגע. אֵלו, שגאל אותם מחַטּאותיהם, לא גְאָלָם אלא בשביל הרגעים היפים, שיש להם עוד בחייהם. כשראתה מִרְיָם הַמִּגְדָּלָנִית את כריסטוס, שִבּרה את הקנקן היקר העשוי אלגביש, שנתן לה במתנה אחד משִׁבעת עוגביה, ויָצקה את השמָנים הטובים והריחנים על רגליו העיֵפות המכֻסּוֹת באבק, ובשביל הרגע האחד הזה זכתה לשבת בגן-עדן במדור אחד עם רוּת ועם בֵּיאַטְרִיסָה תחת אפריון של שושנים לבנות כשלג. כל מה שמדַבּר כריסטוס לשומעיו בדממה בקולו הרך והמוכיח אינו בא אלא להורות, כי כל רגע הוא יפה, וכי על הנשמה להיות נכונה תמיד לקראת החתן הבא ולחכות כל הימים אל קולו של האוהב. הטבע של “הפּלִשתי” הוא, פּשוט, אותו החלק בעצמיותו של האדם, שאין אורו של הדמיון מבהירו. כריסטוס רואה את כל ההשפּעוֹת הנעימות של החיים בתור מינים של אור: הדמיון בעצמו הוא אור העולם – [ τό φώς τού κοσμου ] –; העולם נברא בכחו, ועם-כל-זה אין ביכלתו של העולם להשיג אותו. לפיכך אין הדמיון אלא התגלותה של האהבה, והאהבה והכשרון לאהוב הם שמבדילים בין היצור האחד והשני.

אבל רוֹמַנטי ביותר – במובן של רֵיאַלִי ביותר – נעשה כריסטוס בשעה שהוא פונה אל החוטא. העולם אהב תמיד את הקדוש בתור אדם העומד על המדרגה הקרובה ביותר אל השלֵמות האלהית. בא כריסטוס ובכח איזה אינסטינקט ממרום שבקרבו אהב, כנראה, את החוטא בתור אדם העומד על המדרגה הקרובה ביותר אל השלֵמוּת האנושית. רצונו העיקרי לא היה לתַקן את בני-האדם ומדותיהם, כשם שרצונו העיקרי לא היה להעביר את היסורים מן העולם. לא זאת היתה שאיפתו לקחת איזה גנב המפליא לעשות, ולהפכו לאדם הגון וכּשר המביא בכשרותו את כל הַקָּרֵב אליו לידי שעמום. אלו נתיסדה בימיו איזו חברה של תמיכה בשביל אסירים שנשתחררו מבית-הסֹּהר, כמו שעושים בימינו, מסֻפּקני אם היה לבו נוטה מאד אחריה. להשיב מֵעָוֹן איזה מוכסן ולעשותו לפָרוש –דבר זה בודאי שלא נחשב בעיניו לגבורה יתירה. אבל בבחינה ידועה, שלא זכה עוד העולם להשיגה עד עתה, ראה את החטא ואת היסורים בתור דברים יפים וקדושים כשהם לעצמם כעין מדרגות אל השלֵמוּת.

רעיון זה דומה שיש בו סכנה גדולה. ובאמת כך הוא – הרעיונות הגדולים כֻּלם יש בהם סכנה. אבל אין להטיל שום ספק בדבר, שכַּך היתה אמונתו של כריסטוס. אין לי בעצמי שום ספק, שאמונה זו היא אמונה צרופה.

החוטא, דבר זה מובן מאליו, צריך לעשות תשובה. אבל מדוע? פָּשוּט משום שבלא כך אי-אפשר יהיה לו להבין מה שעשה. רגע התשובה הוא רגע ההתקדשות שלו. ועוד יותר מזו: הוא האמצעי שעל-פיו מְשַׁנֶּה אדם כל את כל העָבר שלו. היוָנים חשבו דבר זה לאי-אפשר. בפתגמיהם ובמשליהם השונים הם אומרים וחוזרים ואומרים: “אפילו האֵלים אינם יכולים לשנות את העָבר”. בא כריסטוס והראה: שאפילו החוטא היותר גדול ראוי לזה. ולא עוד, אלא שזה הוא המעשה האחד והיחיד שיש בידו לעשות. אִלו היו שואלים את כריסטוס – בדבר זה אני בטוח כל לבי – היה אומר, כי הבן האובד, אחרי שֶׁכִּלָּה את ממונו עם הזונות ואחרי שהיה לרוֹעֵה-חזירים וְרָעַב ללחם ונשא נפשו אל הַזָּגִּים, שהותירו החזירים מן החרצַנים שאָכלו, – הבן האובד הזה, באותו רגע שֶׁכָּרַע על ברכיו ובכה, מיד נהפכו לו כל המעשים האלה והיו לרגעים יפים וקדושים בחייו. קשה לרוב בני-אדם לתפוס את הרעיון הזה. אפשר שמוכרח אדם תחלה להיות יושב בבית-הכלא, כדי שיוכל להבינו. אך אם כך הוא, כדאי הוא להיות אדם יושב בבית-הכלא.

יש דְבַר-מָה יחיד ומיוחד בתמונתו של כריסטוס. אבל כשם שלפני שעת הדמדומים עולים ונוצצים לפעמים זָהֳרֵי אורות מַתְעִים, וכשם שהשמש בוקעת ומזהירה פתאם באור גדול בימות החֹרף, עד שֶׁתַּדִּיחַ לפעמים את הכּרכּום הנזהר, וצץ מן הארץ ושפך את זְהָבוֹ לריק לפני מועד, ועד שאיזה צפּור פתי יפַתּה את רעיָתו לבנות את הַקֵּן על-פני ענפים קֵרְחִים, – כך היו נוצרים לפני בוא הנוצרי. על הדבר הזה אנוּ חַיָּבִים להיות מכירי תודה. רק חֲבֵל על שמאז והלאה לא היו עוד נוצרים. מוצא אני רק פרט אחד יוצא מן הכלל – את פרַנץ איש אַסִּיסִי, ואולם לאיש הזה נתן אלהים, בשעה שנולד, נשמה של משורר, ובהיותו עוד צעיר מאד, בחר לו באופן מיסטי את העניות לכלה, וכך, עם נשמה של משורר ועם גוף של עני, מצא בלי מכשולים יתֵרים את הדרך אל השלֵמוּת. הוא הבין את כריסטוס, ועל-ידי-זה נעשה דומה לו. אין לנו צֹרך כלל לעיין בְּ“לִבֶּר קוֹנְפוֹרְמִיטַטּוּם” כדי שנדע כי חיי פרַנץ הקדוש היו “אִימִיטַצְיוֹ כְרִיסְטִי” – חִקּוּי לכריסטוס –; חייו היו מין פּוֹאֵימָה, שבפניה כל הספר הנקרא באותו שֵׁם אינו אלה פְּרוֹזָה. ואמנם הקסם המיוחד – דבר זה הוא היוצא לנו מכּל חקירותינו – המרַחף על-פני כריסטוס, הוא, שכֻּלּוֹ אינו אלא יצירה של אמָנות. אין הוא מלַמד אותנו בפֹעל שום דבר, אלא שעל-ידי מה שנעסוק בו, אנו מרגישים בנו איזו רוח חדשה. וכל אחד ואחד עוסק בו סוף-סוף. פעם אחת בחיים מתהלך כל אחד ואחד עם כריסטוס לעיר אֶמּוֹס. – – – –

וּבנוגע לעניין השני, ל“חיי האמן ביחוסם לדרכי החיים”, שהייתי רוצה לכתוב בספר, ידעתי היטב כי רבים יתפּלאו על שאני דוקא אומר לבחור לי את הנושא הזה. הם יורו באצבע על בית-האסורים שֶבְּרִידִינְג ויאמרו: “עד למקום הזה מביאים חיי האמן את האדם”. אמנם כן, גם למקומות רעים מאלה יכולים היו להביא את האדם. בעלי המלאכה שבשוק, שחייהם אינם אלא סְפֶּקוּלָצְיָה מתוך עָרמה התלויה בחשבון מדויק של האמצעים והדרכים הדרושים לכך, הם יודעים תמיד לאָן הם הולכים – והם הולכים לשם. יוצאים הם לשוק, והאידיאל של תכלית חייהם הוא, להיות נעשים למשרתים של איזה מוסד צבורי, יהיה איה שיהיה – והם יהיה למשרתים של איזה מוסד צבורי. אבל לא יותר. אדם השואף להיות דבר שאינו שופע כלל מתוך טבעו: שואף להיות חָבֵר של הַפַּרְלַמֶּנְט, או סוחר בדגים מלוחים, הרואה ברכה במעשי ידיו, או אַדְבוֹקַט מפורסם, או שופט, או כיוצא בזה מן הדברים המביאים לידי שעמום – זה יגיע לעולם לתכלית חפצו. וזה הוא ענשו. מי שחָפץ בּמַסְוֶה על פניו, עליו להתכַּסות בו. אבל לא כן הדבר בנוגע לאנשים שכחותיהם הם כחות מניעים בחיים, והם מתאמצים להביא את הכחות האלה גם לידי מַמָּשוּת. אנשים, שעיקר שאיפתם הוא ההתפתחות של עצמיותם, הם אינם יודעים לעולם לאָן הם הולכים. הם אינם יכולים לדעת זאת. בבחינה ידועה חייב אדם להכיר את עצמו, כפי שדורשת זאת הנבואה היוָנית מן האדם; דבר זה הוא ראשית חכמה. אבל ההכרה, שנשמת האדם אין לה חֵקר, היא סוף כל חכמה. אנו בעצמנו הננו סוד כל הסודות וסופם. אם את השמש שַמְנוּ על כף המאזנים ואת אֹרח הירח מַדֹּנוּ ואת שבעת השמים רשמנו בדיוק על הַמַּפָּה לפי כל כוכב וכוכב – אז נותרה לנו עוד חידה אחת: אנחנו בעצמנו. מי יודע לחַשֵּב את ארחות הנשמה שבקרבו? כאשר יָצא העלם לבַקש את האתונות אשר לאביו, לא יָדע כי איש-האלהים הולך לקראתו עם פך השמן למשוח אותו למלך, ולא יָדע כי נשמתו כבר נשמת-מלך. מקַוה אני להאריך עוד ימים לְמַדַּי על-פני האדמה, כדי ליצור אותן היצירות, שבאחרית יָמַי אוּכל להגיד: “כן, עד לכאן מביאים חיי האמן את האדם!”

חיי שני אנשים אני יודע – ככל שהנסיון שלי מגיע – אשר השלֵמוּת שבהם באה עד לידי הנקודה היותר גבוהה: חיי וֶרְלֶין וחיי הדוכס קְרוֹפּוֹטְקִין. שניהם היו אנשים שֶיָּשְבוּ שנים רַבּוֹת בבית-האסורים. וֶרלין הוא המשורר הנוצרי היחיד אחרי דַנְטֵי, והשני – איש עם נשמה של אותו כריסטוס הלבן והיפה, שמוצאו, כפי הנראה, מֵרוּסְיָה. אך בשבעת החדשים האחרונים או בשמונה מצאתי לי – למרות הפגעים הגדולים שֶיָּרְדוּ עלי בלי-מעצור מן החוץ – עוד איש אחד עם רוח חדשה, שֶנָּפח נשמת חיים בכל ענין ובכל אדם פה בבית-האסורים ועָזר גם לי הַרְבֵּה באופן שלא אוכל כלל לציירו בדברים. אם בשנה הראשונה למאסָרי לא עשיתי דבר, כפי שאני זוכר, אלא ספקתי כַּפּי ביִאוּש אין-אונים וקראתי: “איזה סוף, איזה סוף נורא!”, הנה עתה מנַסּה אני לומר לנפשי – ולפעמים, כשאני מְעַנֶּה את נפשי בעצמי, אני אומר זאת באמת ובתמים –: “איזו התחָלה, איזו התחָלה נפלאה!” ואפשר שבאמת כּך הוא. ואם אמת הוא, אז יהיה עלי להכיר טובה על כל זה לאותו האיש החדש, שהוא שִנָּה לטוב את חיי כל האנשים בבית הזה. הדברים שעשה, לכשעצמם, הם דברים קטנים – נחזיק-נא טובה לכל-הפחות פעם אחת להפילוסופיה על שֶלִּמדה אותנו כך – ואין כַּוָּנתי בזה אל התַּקָּנות הנהוגות פה, שהן מיוסדות על חֻקי-ברזל, אלא על הרוח המושל בהן. ועד היכן הדברים האלה מגיעים, הלא תבינו, אם אֹמַר לכם: אלמלי יצאתי לחפשי בחודש מַאי האחרון, כמו ששאלתי, כי אז עזבתי את המקום הזה מלא בוז ומשׂטֵמה מרה כנגד כל הפקידים, עד שדבר זה היה מרעיל את חיי. אבל נגזר עלי לשבת פה עוד שנה אחת – ובין כך וכך נכנסה רוח של אהבת אדם אל הבית הזה, ואם אצא עתה לחפשי, אז אזכור את כל הטוב שמצאתי פה מאת כל איש ואיש, וביום צאתי אודה לכל איש ואיש ואשאל מאתם גם-אני, שיעלו את זכרי על לבם גם-הם.

הסדרים בבית-הכלא הזה רעים ומלאים תהפוכות מראש ועד סוף. את כל אשר לי הייתי נותן, אלו הייתי יכול לְשַׁנּוֹת אותם מעט לטוב בצאתי. וגם אמנם יש עם לבי לנַסות לעשות כזאת. אין בעולם דבר רע ומלא תהפוכות, שהרצון הטוב, שהוא האהבה, לא יוכל לא אֹמַר: להפכו לטוב כֻּלו, אלא – לתקנו עד שבני-אדם יוכלו לכל-הפחות לשאת אותו בלי התמרמרות בלבם.

חוץ מזה ידעתי כי שם מעֵבר לשער מחַכּים לי דברים הַרְבֵּה המרנינים את הלב: למִן הדבר אשר פרַנץ איש אסיסי יאמר עליו “אָחִי הרוח” ו“אחותי המים” – גם שניהם מרנינים את הלב – ועד החלונות למראה אשר עם החנויות ועד שקיעת השמש בערים הגדולות. אלוּ הייתי אומר לעשות לי רשימה לכל הדברים החיים עוד בנשמתי, לא מצאתי סוף להם. כי חֵי אני אם לא ברא אלהים את העולם גם בשבילי ככל אשר ברא אותו בשביל אחרים. ואפשר שיוצא אני מזה ומביא עמי בלבי דבר, שלא ידעתיו לפנים. אין לי צֹרך להגיד לכם, כי תקונים במוּסר נחשבו בעיני לחסרי-ערך וחדלי-טעם לא פחות מתקונים בדת. אבל אם מחשבות איש להיטיב את מעשיו נחשָבות למין צביעות, שאין לה יסוד מדעי, הנה צדקה ומשפּט לאנשים, שסבלו הרבה, להיות נחשבים לנפשות, שהתעמקו קצת יותר משהיו. כך הוא, כמדֻמני, גם מה שנוגע אלי. אם אחרי צאתי לחפשי יעשה אחד מֵרֵעַי משתה ואותי לא יקרא, לא יגע דבר זה אל לבי כלל. יכול אני להיות מאֻשר לגמרי עם נפשי לבדי. מי לא יהיה

מאֻשר לגמרי אם יהיוּ לו חירות ופרחים וספרים וְיָרֵחַ? חוץ מזה אין הַמִּשְׁתִּים מקבילים עוד לרוחי. הרבֵּיתי לעשותם קצת יותר מדי, עד שאוכל למצוא חֵפץ בהם. חֵלק זה של החיים כבר עָבר לו ממני – לאָשרי הגדול, הייתי רוצה להוסיף, אבל אם אחרי צאתי לחפשי יִקְרה את אחר מֵרֵעַי אסון ואותי לא יתן לבוא אליו להשתתף בצערו, יכאב לי דבר זה מאד-מאד. אם יסגור מלפָנַי את שערי בית-האֵבל, הנה בוא אבוא ואחזור ואבוא ואבקש לתת לי להִכָּנס, כדי להשתתף בדבר, שיש לי זכות וצדקה לו. אם יחשוב אותי לאיש שאינו כדאי ואינו הגון לבכות עמו, יהיה דבר זה בעיני לקָלון אכזרי ולאות חרפה נוראה מכל הקלון ומכל החרפה אשר שׂבעתי עד עתה. אבל הלא כל זה אי-אפשר כלל. יש לי זכות וצדקה להשתתף בצערו של אדם; מי שיש לו היכֹלת להביט את יָפְיוֹ של העולם ולהשתתף בצערו ולתפוש בלבו איזה חלק מן הנשגב הנמצא בשניהם, זה נָגע אֶל אלהים באין מפריד והוא קרוב את סוד אלהים ככל אשר יוכל אדם להיות קרוב אליו.

אפשר שגם לתוך האמָנות שלי יחדור איזה צְלִיל חדש ועמוק יותר, לא פחות מִשֶּׁחָדַר לתוך חיי, והצליל הזה תהיה לו אחדות יותר שלֵמה ויותר מרֻכּזה של כֹּחות נפשיים. התרכזות ולא התפשטות – זוהי התכלית האמתית של האמָנות החדשה. במקצוע האמנות לא יהיה לנו עסק עוד עם הטִפּוס. היוצא מן הכּלל – זהו שאליו תהיה שאיפתנו. אי-אפשר לי שאמסור את מכאובַי באותה צורה שבָּאו עלי – דבר זה לא יתָּכן כלל. רק מאותו מקום שחָדל החִקוי מַתְחילה האמנות. מרגיש אני שאיזה דבר חדש יכָּנס לתוך יצירתי: אם שיהיה זה מין של זכרונות עשירים או שתהיה מֵילוֹדְיה רחבה עם רשָׁמים מפליאים יותר ועם ארכיטקטורה פשוטה יותר – בכל אופן יהיה זה דבר שיש לו ערך אֶסְתֵּיטִי.

כשהוציאו את מַרְסִיאַס מִנַּרְתִּיקָם של אבריו (“דֶּלַא וַגִּינַא דֵילֵי מֶמְבְּרַא סוּאֵי”) – משתמש אני באחד מן הבטויים היותר איומים, בטוּי בטעמו של טַצִיטוּס, שאנו מוצאים אצל דַּנְטִי – בא הקץ לשירתו. כך אמרו היוָנים. אַפּוֹלוֹ נִצַּח. נִצַּח הַנֶּבֶל את חֲליל הרועים. אבל אפשר מאד שהיוָנים טעו. מתוך האמָנות המודֶרנית אני שומע לעִתּים את קולו: אצל בּוֹדְלֵיר מר הוא, אצל לַמַּרְטִין יש בו מתיקות ודמָעות ואצל וֶרְלֶין הוא מלא סודות. כמו כן אנו מכירים את אותותיו בשברי הקולות העצורים בנגינת שׁוֹפֶּין, וכן נמצא אותם ברוּח הרֹגז החופף על פניהן של הנשים אצל בֵּרְן-י’וֹנְס. ואפילו מַתְיוֹ אַרְנוֹלְד, ששירו “קַלִּיקֶל” מסַפּר לנו בקולות בהירים כל-כך המלאים יפִי לירי את “נצחון הַנֶּבל המתוק והעז” ואת דבַר “הנצחון הַשָּׁלֵם והנוֹדע”, – אפילו הוא לא יוכל לנַכּר את האותות ההם בְּשִׁפּוּלֵי הקולות החרדים שבחרוזיו, אשר יאוש וצער נשמעים מהם. וגם גֶטֶה וגם ווֹרְדְסְווֹרט לא יָכלו להָגֵן עליו מפני זה, אף-על-פי שֶׁנִּסָּה להִשָען על שניהם, ובבואו לספוד ל“תִרְסִיס” או לשיר על “הַסְּטוּדֶנְטָן הַצֹעֲני”, אין לו עצה אלא להשתמש שוב בחליל הרועים. אבל אם נאלם אותו האליל הַפִרִיגִי ואם לא – אני לא נאלמתי בכל אופן שהוא. הַתֵּאוּר הוא הכרח בשבילי, כמו שֶעָלִים ופרחים הם הכרח בשביל ענפי העצים המתנשאים ממעל לחומות בית-האסורים ומתנועעים בלא-מנוחה ברוח. בין האמנות שלי ובין העולם מבדילה עתה תהום רחבה. אבל בין האמנות וּביני לא יבדיל שום דבר. לכל-הפחות אני מקַוה כי כך הוא.

כל אחד ממנו יש לו גורלו שלו. לכם נִתּנו חירות, שְמָחות, תענוגות ונעימות, ולי – קלון בפרהסיה, מאסָר לאֹרך שנים, עֹנִי, חֻרבּן וחִלול-כבוד. אולם אין אני ראוי לכך – לכל-הפחות אין אני ראוי עוד לכך. זוכר אני, כי כבר דבּרתי בדבר הזה: חושב הייתי, כי טרגדיה אמתית אוּכל לשאת, טרגדיה שתבוא עלי בלבוש ארגמן ובמסוה של יסורים נאצלים, אבל הרעה הנוראה, שאני מוצא בהתנהגותם של האנשים החדשים שלנו, היא, שהם הופכים את הטרגדיה לקומדיה, ועל-ידי-כך נעשית המציאות הגדולה לחולין, ללצון, לדבר שאין לו סגנון. אפשר שיודעים החדשים מה שהם עושים. מעשיהם מקבילים בודאי אל הממשות שבחיים. הן כבר הורו חכמים, כי סדר-העִנויים בכלל אינו אלא חזיון גרידא בשביל הרואה. גם המאה הי"ט אינה יוצאת מכלל הזה. כל פרט ופרט של הטרגדיה שלי הוא נתעב כל-כך, מגֻנה, נמאס ובלי שום סגנון. אפילו הבגדים שלנו אינם אלא מעשה לץ. הננו הלצים של המכאוב. הבדחנים עם לבבות שבורים. תעודתנו המיוחדה היא לפעול על עורקי השחוק.

בי"ג נובֶמבר 1895 הביאו אותי מלונדון הֵנה. מן השעה השנית ועד חצי השלישית אחרי הצהרים הייתי אז מוכרח לעמוד על-גבי הָעֶמְדָה התיכונה של בית-הנתיבות בתַחנת קְלֵיפֶם-י’וּנְקְשֶׁן. ואני לבוש בּגדי-אסירים ושלשלאות של ברזל על כַּפּוֹת-יָדַי, וכל העם רואה ומביט בי. מן המחלקה אשר לחולים הוּבֵאתי, ושום איש לא הגיד לי תחִלה כי מוּצָא אני משם. מכל האסירים עם מראיהם המשֻׁנה הייתה אני המשֻׁנה מכֻּלם המעורר את העם לידי שחוק. כל האנשים שחקו כשראו אותי. עם כל מסע חדש שבָּא, בא קהל חדש וּמִסְפַּר הרואים הלך ונתרבה. תענוגם לא יָדע גבול. כך היה הדבר קודם שֶׁיָדעו מי אני. אבל כשֶׁיָּדעו, שחקו בלי-מעצור עוד. חצי שעה עמדתי כך בגשם שחוק זה של יום נובמבר קודר, וההמון הצוהל סובבֵני. עוד שנה אחת אחרי מקרה זה, כשבאה אותה שעה, הייתי בוכה בכל יום. אבל דבר זה אינו טְרַגִּי כל-כך, כפי שהוא נראה לכם בסקירה הראשונה. לאנשים בבתי-האסורים אין הדמעות אלא עִסקם התמידי, שאינו פוסק. יום אחד בבית-האסורים בלי דמעות, הוא יום שֶׁלִּבֵּנּוּ נתקַשָּׁה, ולא יום שֶׁלִּבֵּנוּ יָדע איזה זיק של אֹשר. מעט-מעט התחַלתּי להצטער על אותם האנשים ששחקו, יותר משנצטערתי עלי. כשראו אותי, לא עמדתי על דוכני שלי, אלא עמדתי לפני עַמוד-הקלון. אבל רק אנשים שאין להם שום כח של דמיון יכולים להעסיק את מוחם רק עם אלה שעומדים על-גבי דוכן. דוכן זהו דבר שאין לו לפעמים שום ממשות, אבל עַמוד-הקלון הוא תמיד דבר של ממש, דבר נורא. חוץ מזה היה להם להבין קצת יותר את המכאוב. כבר אמרתי: תחת המכאוב מסתַּתּר תמיד המכאוב. יותר טוב היה אלמלי אמרתי: תחת המכאוב מסתַּתּרת תמיד הנשמה. וללעוג לנשמה ולצערה זהו דבר נורא מאד. מי שעושה כך, אין חייו חיים יפים. בעסקי הכלכלה הפשוטים של העולם אין אדם מקבל מאחרים אלה באותה מדה שהוא נותן להם. האם בני-אדם, שאין להם כוח דמיון דַּיָם עד כדי שיביטו לא רק את הצד החיצוני, אלא יביטו גם קצת מן הפּנימיות וירגישו בלבם איזה רגש של רחמים, – האם אפשר הוא, שבני-אדם אלה יְצַפּוּ לרחמים מִצִדֵּנוּ ולא יְצַפּוּ לבוּז?

כותב אני את כל פרטי הדברים, איך שהביאו אותי הֵנה, רק לתכלית זו, כדי שיבינו רבים עד-כמה קשה היה לי למצוא בעָנשי יותר מהתמרמרות ויאוּש. ובכל-זה נסיתי בכל-כחי ובאתי לרגעים גם עד לידי סבלנות והכנעה. לפעמים מתחבא האביב כֻּלּוֹ בציץ בודד אחד ויחיד, וקן של עָגוּר אחד בחריץ הערוגה על-פני השדה מֵכיל לפעמים את כל החדוה השמורה לנו עם מוצאי בֹקר אדֻמים הבאים עלינו לטובה. אבל איך שיהיה, נכון אני ללכת בנתיבות התפתחותי אלה החדשות, ועל-ידי מה שאני מקבל באהבה את כל היסורים שבאו עלי, אני מתאמץ להיות נעשה כדי והגון לחיים החדשים. ההמון היה אומר עלי תמיד, כי אדם אִינְדִּיבִידוּאַלִּי אני יותר מדי. אולם מן-הנחוץ הוא, שאהיה נעשה אינדיבידואליסטן עוד גדול יותר הרבה משהייתי מעולם. נחוץ לי להוציא מקרב נפשי עוד יותר משהוצאתי, ולקחת מן העולם מסביב פחות הרבה משלקחתי. על צד האמת בא לי כל אסוני לא לרגלי אינדיבידואליסמוס גדול ביותר, אלא קטן ביותר. המעשה האחד והיחיד בחיי, שהוא באמת מעשה נתעב ומֵביש לנצח-נצחים ואין לי עליו שום סליחה וכפרה, הוא זה, שהרשֵיתי לעצמי לפנות אל החברה ולבקש ממנה עזרה ומחסה. מעשה זה לכשעצמו, להיות שואל דבר במקרה שכזה, מגֻנה הוא דַיּוֹ מנקודת-המעמד האינדיבידואלית, אבל איזו הצטדקות אמצא לי אני בעצמי, כדי שיוכל איש ללַמד עלי איזו זכות? מכיון שעוררתי את כחותיה של החברה, מובן מאליו שהחברה התקוממה לי ואמרה: “כל ימיך עמדת בקשרי מלחמה עם החֻקים שלי, ועתה באת לבקש, שאותם החֻקים יהיו לך למחסה? יבואו החֻקים האלה וְיַרְאוּ לך את ידם ואת כל תָּקְפָּם. יבואו נא ואכלת את פרי מעלליך”. והיוצא מזה הוּא, שאני יושב עתה בכלא. במשך שלֹשת הַפְּרוֹצֶסִּים שלי הרגשתי במר-נפשי את כל הָאִירוֹנְיָה ואת כל הבושה שמעמדי זה. אמת, מעולם ועד כה לא הובא עוד איש לידי מַפָּלָה באופן מגֻנה ובאמצעים שפָלים כל-כך כמוני. באחד המקומות בספורי “דוריאן גרֵי” נאמר: אין אדם יכול להיות זהיר דַּיּוֹ ברגע שהוא בוחר לו את שונאיו". לא עלה על לבי אפילו בחלומי, שעל-ידי שפָלים אהיה לשָפל בעצמי. לכן אני בז לי בלבי כל-כך.

לא בזאת אני רואה את הרעה, שבעלי-הבתים החשובים שלנו אין להם שום יכֹלת להשיג ולהבין את האמָנות. יודע אני אנשים נחמדים רבים, למשל: את הַדַּיָגִים, את הרועים, את החורשים ואת האכרים ודומיהם, שאינם יודעים את האמָנות מכֹּל וכֹל, ובכל-זה הם מלח האדמה. רק זה הוא אותו בעל-הבית הטִּפּוּסִי, מי שתומך בכחות החברה הכבֵדים, הגסים, הָעִוְרִים וְהַמֵּיכַנִּיּים ועוזר אחריהם בעצמו, וכשהוא מוצא בדרכו כח דִּינַמִּי אחד אצל אדם או אצל תנועה, אין הוא מרגיש בו. הטענה הגדולה והחזקה, שהיו טוענים כנגדי תמיד, היתה, שהתחברתי עם קהַל פוחזים ועשיתי להם מִשְתִּים ומצאתי תענוג בחברתם. אבל מן הצד השני הלא טוב לדעת, כי בתור אָמן היו לי מיני בני-אדם אלה לאמצעים מעוררים וּמְגָרִים, שעוררו וְגֵרוּ את רוחי באופן נעלה. משפטי היה כמשפט האדם המתעלס על פַּנְתֵּירִים. הסכנה היא הַשִּכָּרוֹן למחצה. הייתי בעיני כְּלוֹחֵש על נחשים, בשעה שהוא משביע את נחש הַבָּרִיחַ להתנשא ולזחול מתוך הַמַּטְלִית המנֻמָּרה שלו או מתוך הסל העשוי מחצלת של קָנים, והנחש שומע לקול המצַוֶּה ועולה ויוצא ופותח את מָגִנּוֹ ופורשו בתוך האויר, לשחות בו כצמח השוֹחה בתוך הזרם. אותם בני-האדם נחשבו בעיני למאירים מכל הנחשים המוזהבים, וְאָרְסָם היה חלק מִשְּלֵמוּתָם. אין אני מתבייש כלל, כי ידעתי אותם. האנשים האלה היו אנשים המושכים את הלב. מתבייש אני, להפך, כי נתתי למשוך אותי לתוך אותו החוג הנורא של בעלי-הבתים החשובים. מקומי בתור אמן היה על יד אֲרִיאֵל. ואני מצאתי לי עסק לְהֵאָבֵק עם קַלִּיבַּן. תחת אשר היה עלי לכתוב ספרים מלאים מוסיקה ומלאים צבעים נהדרים, כמו “שְלוֹמִית”, “הַטְּרַגֶּדְיָה הַפְלוֹרֶנְטִית” וְ“לַא סֶנְט קוּרְטִיזָן”, ישבתי וכתבתי מכתבים אל אַדְבוֹקַטִּים ואל שופטים בעניני חֹק ומשפט, וראיתי את עצמי מוכרח לבקש לי עזרה ומחסה אצל חֻקים, שהתנגדתי להם כל יָמָי. ק' וכן א' היו נפלאים במלחמתם הגסה כנגד החיים. דּוּמַא הָאָב, צֶ’לִינִי, גּוֹיַא, אִדְגַּר אֶלֶּן פּוֹ וכן בּוֹדִלֵיר היו בכל פרט ופרט עושים כמוני…

אחד מֵרֵעַי הנאמנים, אשר במשך עשר שנים תמימות לא רפתה אהבתו אלי, בא לפני איזה זמן לבקרני פה ויאמר לי, כי אין הוא מאמין אף דבר אחד מן הדברים אשר טפלו עלי. מתוך דבריו הבינותי, כי מובטח הוא בלבו, שחַף אני מכל עון, וכי רק קרבן אני לאיזו עלילה נתעבה. כששמעתי את דבריו, נתתי את קולי בבכי, ואמרתי לו, כי אמנם נמצאוּ בכתב-ההאשמה כנגדי דברים רבים, שאינם אלא פרי נכָלים ותכָכים מגֻנים, אבל בעצמו של דבר לא אוכל לכַחש, כי חיי היו מלֵאים תענוגות זרים ונטיות לא-טבעיות; אם לא יאבה להשלים עם דבר זה ולראותו כעין מעשה שאין לשַנותו, אי-אפשר לי להוסיף להיות לו לְרֵעַ או לבוא עוד בזמן מן הזמנים בחברתו. הדברים האלה היו לו כעין מכה נוראה, אבל עוד ידידים הננו עד היום הזה, ואת ידידותוֹ לא קניתי לי על-ידי גנבת דעת ועל-ידי כזבים. לפעמים קשה מאד לאדם להגיד את האמת; אבל להיות מוכרח לדַבר כזבים תמיד – זה הוא רע הרבה יותר.

בשעת הַפְּרוֹצֶס האחרון שלי היה הדבר. אני ישבתי על ספסל הנאשמים והקשבתי לדברי האשמה האיומים והמדַכּאים, שֶׁיָּצְאוּ מפי לוֹקווּד; הדברים היו נשמעים כפרשה מתוך טַצִּיטוּס, כחרוז מתוך דַּנטי, כדרשה מן הדרשות הנוראות שהיה סַוּוֹנָרוֹלַא דורש כנגד האפפיורים הרומים. גֹעל עד לאין-קץ אָחז אותי למִשמע הדברים. ופתאם חלף את מוחי הרעיון לאמר: “מה-נפלא היה הדבר, אלו אני בעצמי הייתי קם והייתי מדַבר את כל זה כנגדי!” וברגע הזה הוברר לי דבר זה: לא מה שאומרים על אדם יש לו ערך, אלא מי שאומר. הרגע היותר נעלה בחייו של אדם הוא זה – בנוגע לזה אין לי שום ספק עוד – כשהוא מתנפל על הארץ ומַכֶּה באגרופו על לבו ומתוַדה על כל חטאותיו בחייו…

כחות הנפש, כפי שאמרתי כבר בספרי “מחשָבות”, מוגבלים הם במדתם ובקיומם כמו כחות הגוף. הגביע הקטן אפשר לו להכיל מדה ידועה, ככל מה שאפשר לו, ולא יותר, ואפילו כשכָּל החביות האדומות של בּוּרְגּוּנְדְּיָה תהיינה מלאות יין עד לשפתן והדורכים יעמדו בכרמי ספרד השמֵנים עד לברכיהם בתוך הענבים. אין טעות יותר גדולה מאותה המחשבה, שהאנשים אשר היו הַסִבּה או הכחות הפועלים בטרַגֶּדְיוֹת גדולות שבחיי אדם, היו מרגישים באותה שעה גם את כל תקפו של המעשה הנעשה; אין טעות יותר קשה בתולדותיה מזו, שנדרוש מאותם האנשים דבר שכזה. המעֻנה המומת על קדושת השם, כשהוא מתעטף בְּ“טַלִּית שֶל אֵש” והוא עומד על-גבי בָמַת המדורה, אפשר שהוא רואה את פני אלהים, אבל אותו האיש המקושש את העצים ועורך את הזרדים או מהבהבם, כדי לתת לרוח להָפֵחַ את האש. זה אינו רואה בכל החזיון הזה יותר משרואה הַטַּבָּח בשעה שהוא שוחט את השור, או הפחָמי בשעה שהוא כורה עץ ביַעַר הדרוש לו למלאכתו, או הקוצר בשעה שהוא מניף חרמש על העֵשב ומַפיל איזה פרח. נדנודי-נפש גדולים אינם אלא בשביל נשמות גדולות, והמאורעות הגדולים אינם נִכָּרִים אלא למי שגדול גם-הוא כאותם המאורעות עצמם…

מנקודת-המעמד של האמָנות אין אני יודע בכל הספרות הדרַמַּטִּית שום יצירה, שֶמִפּאת דַּקּוּת ההסתכלות ורִבּוּי המחשבות המתעוררות לרגליה, תוכל להיות דומה אפילו במקצת לאופן המלאכה של שֶקספיר בשעה שהוא מצייר לנו את רוֹזֶנְקְרַנְץ וְגוּלְדֶּנְסְטֶרְן. שניהם הם חבֵרָיו של הַמְלֶט מימי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. רֵעָיו הם. מביאים הם עמהם זכרונות מִיָּמִים טובים. בשעה שהם רואים שוב את הַמְלֶט, רובץ הוא תחת סבלו של משא, הכבד על אדם עם טבע שכמותו מִנְשֹא אותו. הַמֵּת קם מְזֻיָּן מקברוֹ, כדי להעמיס עליו חובה, שהיא גדולה ביותר, ובאותה שעה גם שפָלה ביותר, בשבילו. בעל חלומות הוא, ומעִמו שואלים שיהיה לאיש-מעשה. טבעו הוא טבע של משורר, ומעִמו דורשים שֶיֵצֵא למלחמה כנגד ההשתלשלות הפשוטה של סבה ומסובב, של חיים בצורתם המעשית, שהוא אינו יודע אותה כלום, ולא שֶיֵצא למלחמה כנגד החיים בעצמותם האִידֵיאַלית, שאותה הוא יודע ידיעה מְרֻבָּה כל-כך. אין לו שום ציור של הדבר, שעליו לעשות, וכל שגעונו אינו אלא זה, שהוא עושה את עצמו למשֻגע. בְּרוּטוּס מתעטף בטלית של שגעון, כדי להסתיר בה את חרב כָּוָּנתו ואת חץ רצונו, אבל הַמלט משתמש בשגעון רק כדי להיות לו למַסְוֶה לרפיון רוחו. בזה שֶיַרבה לפי-שעה בהעויות משֻנות ובהלָצות שונות הוא רואה עצה, לדחות לאיזה זמן את המעשה. משתעשע הוא תמיד עם המעשה, כאָמָן המשתעשע עם איזו תֵיאוֹרְיָה. נעשה הוא לִמְרַגַּל לפעולותיו עצמו, והוא מקשיב לכל מלה היוצאת מפי עצמו, אף-על-פי שהוא יודע, שאין אֵלה אלא “מלים, מלים, מלים”. תחת לנַסות ולהיות לגבור של המאורע שלו, הוא מתאמץ להיות למסתכל מן-הצד המסתכל בטרַגדיה שלו. אין הוא מאמין בשום דבר ובשום איש, ואפילו את עצמו אין הוא מוצא מן הכלל הזה, ובכל-זה לא יועילו לו חששותיו, משום שאינן באות מן הַסַּפְקָנוּת, אלא מן הקֶּרַע שברצונו. אבל מכל הדברים האלה אין גוּלדֶּנְסטרן ורוזֶנקְרַנץ מבינים דבר. משתחוים הם ומחייכים במתיקות ומשַחקים, ומה שהאחד אומר, אותה יפטפט גם השני אחריו בהטעמה המעוררת גֹעַל. ולבסוף, כשהַמלט – בעזרת השחוק בתוך השחוק ובעזרת הלהָטים של צלמי אדם על-פני הבמה – לוכד את המלך ב“חַבלי מוּסַר כליותיו” ומגָרש את הפושע הנִבְעָת מעל כסאו, אין גולדנסטרן ורוזנקרַנץ רואים בכל המעשה הזה דבר, חוץ, לכל-היותר, שנעשה פה איזה מעשה לא-הגון מאד כנגד חֻקי הנימוס הנהוגים בחצר. רק במדה זו הורשה להם על-פי טבעם “להתבונן אל חזיון החיים לפי הַרְגָשָת נפשם”. עומדים הם לנוכח סודם, ואינם יודעים כי עומדים הם לנכחוֹ. וגם לא יועיל כלל אם נביא אותם בסודם. הן הם אותם הגביעים הקטנים המכילים ככל מה שאפשר להם להכיל, ולא יותר. בסוף הטרגדיה מוצאים אנו רמז לדבר, ששניהם נפלוּ בפח, אשר טמנו לרגלי אחרים, והם מתו – או ימותו – מות אכזרי פתאום. אבל קץ טְרַגִּי כזה – אם כי בדיחות דעתו של המלט מְנַסָּה להצדיק אותו קצת על-ידי איזו פתאומיות ואיזה יֹשֶר הנהוגים בקוֹמֵדיות – קץ טרַגי כזה לא יאה כלל לִבְרִיּוֹת כאלה. אנשים כאלה אינם מתים לעולם. הוֹרַצְיוֹ, שבהיות עם נפשו “לְסַפֵּר לכל אשר לא יָשָר בעיניו את משפַּט המלט ואת מעשהו”,

"עוֹד זְמַן-מָה יִמְנַע אֶת-נַפְשוֹ מִלּוּן בִּנְאוֹת גַּן-עֵדֶן

וְשָאַף רוּחַ בֶּעָמָל בְּתֵבֵל הָרָעָה הַלֵזוּ"⁶

הוֹרַצְיוֹ זה ימות, אם כי לא לעיני השומעים, ולא יעזוב אחריו אָח. אולם גולדנסטרן ורוזנקרנץ בני אַלְמָוֶת הם, כמו אַנְגֶּ’לוֹ וְטַרְטוּף, ומן הראוי היה שנעמיד אותם בשורה אחת עם אלה. נוסח חדש הם, שקבעו החיים החדשים לרעיון הישן של האחוָה. אם יקום איש לכתוב עתה ספר חדש “דֵּי אַמִּיצִיצְיַא” (על הָרֵעות), עליו להקציע להם קרן-זוית שם ולשַׁבֵּחַ אותם במליצות רמות בטעמו של צִיצֵרוֹ. טִפּוּסִים קַיָמִים הם לדור דורים. מי שֶׁבָּא לדַבּר בגנותם, מוכיח, כי אין הוא יודע את ערכם הנכון. הם עומדים פּה לפנינו רק בעולם שאינו שלהם – זה כל הדבר. נשמה גדולה – זהו דבר שאינו עובר מאיש לאיש. רעיונות נשגבים וּרְגָשוֹת נשגבים – חזיונות בודדים הם על-פי עַצְמוּתם וטִבעם.

**

אם הכל יהיה כשוּרה, אז אצא לחפשי בקץ חֹדש מַאי, ואז אקַוה לנסוע תיכף עם רוֹבִּי ועם מוֹר-אֶדִּי לחוץ לארץ לאחד מן הכפָרים הקטנים אשר על גדות הים.

הַיָּם, אומר אֵירִיפִּידֶס באחת מן הטרגדיות שלו על דבר אִיפִיגֵנְיָה, מעביר את הכתָמים ואת הפצעים אשר באו לנו מיד בני-האדם.

אקַוה כי לכל-הפחות חֹדש אחד אוּכל לשבת יחד עם רֵעַי, עד אמצא לנפשי שלום וּמִשְׁקָל נכון ועד ישוּב לבי הנרגז למנוּחה חדשה ולשַׁלוה מעט. הנה שאיפה נפלאה תשאף עתה נפשי דוקא אל היסודות האיתנים והפשוטים שבטבע, כמו הים, אשר יהיה לי גם הוא לְחֵיק אֵם כמו האדמה. לפעמים אדַמה, כי רואים אנו כֻלָּנוּ יותר מדי את הטבע, אלא שממַעטים אנו לחיות עמו יותר מדי. מוצא אני חוש בריא אצל היוָנים ביחוסם אל הטבע. הם לא פטפטו מעולם על-דבר שקיעת-החמה ולא התפלפלו מעולם על-דבר הצללים שעל-גבי הדשא, אם כחולים הם באמת ואם לא. אלא מצאו כי נברא הים בשביל הַשָטִּים ונברא החול בשביל רגלי הָרָצִים. את העצים אהבו בשביל הצללים, שהם פורשׂים על סביבם, ואת היער אהבו בשביל הדממה המושלת בו בשעת צהרים. הבוצר העובד בכרם עִטֵּר את שערות ראשו בַעֲלֵי הקיסוס, כדי לעצור בעד קרני השמש, בשעה שהוא משתוחח על-גבי השריגים הרכים, ובשביל האָמָן וְהָאַתְלִיט – שני הטפּוּסים שנתנה לנו יָוָן – קלעו את עֲלֵי הַדַּפְנָא המר ואת עֲלֵי הַכַּרְפַּס הַזָּר, שאין בהם שום צֹרך לבני-אדם, ואותם שָׂמוּ לעטָרות בראשיהם.

אומרים אנו על דורנו שהוא דור ההולך אחרי התועלת – ובאמת אין אנו יודעים להשתמש בשום דבר לתועַלְתֵּנוּ. שכחנו כי המים יכולים לטַהר והאש יכולה לְזַקֵּק והאדמה היא אֵם לכֻלנו. ולפיכך עוסקת האמָנות שלנו עם הירח ומשַחקת עם הצללים, תחת אשר האמָנות היוָנית היא בת השמש והיא עוסקת עם הדברים כהויתם. ברור בעיני, כי היסודות יש להם כחות מזַקקים, ולכן אני רוצה לשוב אליהם ולחיות בחברתם. ידעתי כי לאיש כמוני, שהוא מודֶרְני כל-כך וְ“אַנְפַן דֵּי מוֹן סְיֶקְל” במדה מרֻבּה כל-כך, אי-אפשר כלל שלא יתענג תמיד רק למראה פני הטבע כשהוא לעצמו. כל עצמותַי תרעַדנה בי מִשִּׂמחה בהעלותי על לבי, כי ביום עָזבי את בית-האסורים יפרח שִׂיחַ הָעֲדָשָׁה ויציץ הַסּוּמְבּוּק בתוך הַגַּנִים, ועינַי תראינה בְהָנִיעַ הרוח בלי-מעצור את הזהב הרוטט של האחד, ובתלשו בנוצות הארגמן החִור של השני, עד כי כל האויר מסביב חָכַך בעיני לאוירָהּ של עֲרָב. לִינֵי נפל על ברכיו ובכה מִשִּמחה בראותו בפעם הראשונה את המישור הרחב על-פני אחת הַפִּסְגּוֹת באנגליה, אשר ציצי הָרֹתֶם הנותנים ריח טבלו אותו כֻלוֹ בצבע צהוב, ואני, אשר הפרחים היו לי מעודי חלק ממשאת נפשי, ידעתי כי דמָעות מחַכּוֹת לי בַעֲלֵי כל שושנה. כן היה משפָּטִי מִנֹּעַר. אין לך צבע, המתחבא בכוס איזה פרח או בקִפּולי איזה קוֹנְכִיָה, שלא יחרד טבעי לקראתו בכח איזה נטיה פנימית, שיש לי לנשמת כל יצוּר. כמו גוֹטְיֵי הייתי תמיד אחד מאֵלה, “פוּר קִי לֵי מוֹנְד וִיזִיבְּל אֶגְזִיסְט” (“שבשבילו העולם הנראה ישנוֹ במציאות”), אבל עתה ידעתי, כי מֵאַחֲרֵי כל הַיֹפִי הזה – יהי נא לכשעצמו נחמד למראה ככל אשר יהיה – מסתתרת איזו נשמה, אשר כל התמונות והדוגמאות הצבועות האלה אינן לה אלא צורות שונות של הויָתה, ועם הנשמה הזאת הייתי רוצה להתדבק ולהיות עִמה לאחָדים. הַבִּטּוּיִים הבהירים והברורים של האדם ושל כל ענין כבר היו לי לזרא. הסוד שבאמנות, והסוד שבחיים, הסוד שבטבע – זה הוא מה שאבקש, ואפשר שבתוך סִימפוֹנְיוֹת הזמרה הגדולות ובקָדשי הַיִסּורים ובמצולות הים אמצא אותו. הן נחוץ הדבר בכל-אופן שאמצא אותו באיזה מקום.

כל המשפטים בבתי-המשפט סכנה הם לחיים, כמו שכּל גזַר-דין הוא גזַר-דין למיתה. שלש פעמים העמידו אותי לדין. בפעם הראשונה – בכדי לקחת אותי מעל ספסל-הנאשמים ולהוֹשיבני במאסר, בפעם השנית – בכדי להועידני לחקירה ולדרישה ולהחזירני לבית-כלאי, ובפעם השלישית – בכדי לאסרני בבית-האסורים לשתי שנים. החברה, כפי שהיא מסֻדרה עתה, אין לה מקום בשבילי, וגם אי-אפשר לה לתת לי איזה מקום בקרבה; אבל הטבע, שהמטר המתוק שלו יורד במדה אחת גם על הצדיק וגם על הרשע, בודאי שיהיו לו איזה חגוי סלעים, ששם אוּכל להתחבא, ועמָקים נסתרים, שבדממתם אוכל לבכות באין מפריע. בלילה יעלה את כוכביו, למען אלך לבטח את דרכי בחֹשך בַּנֵּכָר ולא אֶכָּשֵׁל, ואת רוחותיו יצַוה, למען ימחו את אותות עֲקֵבַי, ולא ימצֶאַני איש לרדוף אחרי. במים עזים יטהרני וּבְטַרְפֵּי עשב סרים ירְפָּא לי.