ספר חמישי בס"ד / גליקל האמל

בזה הנני באה לכתוב את ספרי החמישי, בו הנני לרשום איך שנתחלף מצבי והגעתי לדבר שנמנעתי ממנו זה ארבע עשרה שנה. ¹הרבה שדוכים הוצעו בשבילי, ממש היותר נכבדים שבכל אשכנז. אבל כל זמן שיכולתי וחשבתי כי אוכל להמשיך את חיי במה שהשאיר לי בעלי זצ"ל, לא העליתי על הדעת לשנות את מצבי [ולהנשא לאיש אחר]. אבל עוונותי גרמו ולא הטו את דעתי להנשא–

לכל הפחות לאיש שאנכי והוא היו יכולים להיות מאושרים לעד, כמו שהציעו לפני, ושאוכל לבלות את שארית ימי הזקנה בשלוה. עצה כזו כנראה לא היתה יפה בעיני המקום ב“ה, ובודאי מפני עוונותי הטה את לבי אחרי השדוך שאתאר להלן, ואעפי”כ אני מודה להשי“ת שהרבה לעשות עמי טוב וחסד יותר ממה שאני החוטאת ראויה לכך, ובכל הצרות למדני לסבול הכל באורך רוח. ואם איני יכולה לכפר על עוונותי בתעניות ובתשובת המשקל כמו שאני חייבת, מפני הדאגות הרבות והישיבה בארץ נכריה, אעפ”י שאני יודעת כי הצטדקות כזו אינה כלום לפני המקום ב“ה, ומשום זה כתבתי זאת ביד רועדת ובדמעות רותחות ומרות. כי הלא כתוב “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, ²ולפיכך האדם החוטא אינו צריך לחוס על נפשו ועל ממונו ולעבוד בהם את השי”ת, וכל התרוצים אינם אלא שבושים. אני מבקשת את הכל-יכול שיחזקני ויתן בי כח ויטה את דעתי כך לעבודתו ושלא אתיצב לפניו בבגדַי הצואים והמלוכלכים, כמו שנאמר: “שוב יום אחד לפני מיתתך”. ³ ואנחנו הלא איננו יודעים מתי יהיה יום המיתה, ומפני שאיננו יודעים צריכים אנו בכל יום לחזור בתשובה. את החשבון הזה הייתי צריכה לעשות בעצמי, אעפ“י שיש עמי תירוץ קלוש. ראשית, בקשתי לעזור ליתומַי ולאחר זה לעלות לארץ הקדושה. כל זה היה כבר בידי לעשות. ובפרט אחרי שבני משה נעשה לחתן ולא נשאר לי למי לדאוג רק להשיא את בתי הקטנה והיתומה מרת מרים תי', ובכן לא הייתי צריכה להנשא לאיש אחר. הייתי צריכה להשיא את מרים בתי ואחר כך לעשות ככל אשר צריכה לעשות אשה כשרה וחסודה, ולעזוב את כל הבלי העולם הזה ועם שארית הפליטה שנשאר לי לעלות לארץ הקדושה, כי שם יכולתי לחיות כבת ישראל כשרה וכל הדאגות והצרות מבנַי ומידידַי לא היו מכבידות עלי. אבל כמו שאמרתי עוונותי גרמו לי שהמקום ב”ה נתן בי מחשבה אחרת ולא זכני לכך.

נשוב לעניננו: עברה שנה שלמה קודם שיכולתי לנסוע לחתונת בני ר' משה סג“ל. באותו הזמן קרו לי כמה מקרים רעים וצרות שסבלתי במקצת מבנַי, שמקדמת דנא ובכל יום עלה לי בהרבה מעות, שלא כדאי לכתוב על אדות זה. הלא הם בני החביבים ואני מוחלת להם הכל. כמו לאלה שעלו לי בהרבה מעות כן גם לאלה שלא עלו לי בהרבה מעות, אבל אני ירדתי מנכסי. נוסף לזה עמדתי בתוך משא ומתן גדול והיה לי קרדיט גדול מיהודים ומשאינם יהודים וסבלתי הרבה בקיץ מלהט השמש ובחורף מהגשמים ומהשלגים, נסעתי לירידים, כל היום בזמן החורף עמדתי בירידים בתוך החנות שלי. ואחרי שמרכושי נשאר רק מעט מאד הייתי תמיד שרויה בפחד, בבקשי תמיד להציל את כבודי ושלא אהיה ח”ו מטילה את עצמי על בנַי, ואיני רוצה להיות ח“ו עומדת ומצפה לשלחן אחרים, ואף על פי שהן בני, בעיני היה יותר גרוע להיות צפויה לחסדי בנים מאשר לחסדי זרים; פן ח”ו אגרום לבנַי שיחטאו [במצות כבוד אם], וזה היה בעיני מר ממות. יחד עם זה כבר היה קשה עלי מנשוא הטורח הגדול תמיד בנסיעות ובריצות מבית לבית. ואף על פי שעמדתי בתוך משא ומתן גדול והיה לי קרֶדיט גדול, כמו שכתבתי, אם אבדו לי פעם אחת איזו חבילות של סחורה או שאבדו איזו חובות נהייתי ונחליתי מפחד אולי אבוא לידי שמיטת כספים ואהיה לחרפה אני ובני וגם יחולל ח“ו שם בעלי בקברו. באותו הזמן התחלתי להתחרט על שדחיתי אותם השדוכים הטובים שהציעו קודם לפני, שיכולתי לבלות ימי זקנתי בעושר וכבוד, ואפשר שעל ידי זה הייתי באה טובה גם לבנַי. אבל כל החרטות לא הועילו, כבר היה מאוחר. השי”ת לא רצה וגזר עלי אחרת, כמו שאספר להלן.

הדבר היה בשנת תנ“ט, שאז הייתי עומדת להשיא את בני ר' משה סג”ל אבל היו מניעות, כמו שכתבתי. בין כך קבלתי מכתב מחתני ר' משה שי' ממיץ מיום ט“ו סיון תנ”ט, שבו הודיעני כי הירץ לוי נתאלמן והוא יהודי חשוב, למדן ועשיר, ומנהל את ביתו ביד רחבה. בקצור, הוא הלל מאד את האיש, מה שהיה לפי הנראה אמת, אבל אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. ⁴השדוך הזה הוצע לפני בעת שהייתי שקועה בצרות, ובת נ“ד שנה הייתי, והרבה סבלתי מגידול בני, ואם השדוך הוא כמו [שתאר לפני חתני] אוכל לבלות את ימי הזקנה בקהלה קדושה, כקהלת מיץ, ששמה נודע בעולם ואשב במנוחה, ואעשה מה-שהוא בשביל נשמתי. וסמכתי על בנַי שאם השדוך אינו מתאים לי בודאי שלא ייעצוני לעשותו, ובכן כתבתי תשובה לחתני: “י”ד שנים ישבתי אלמנה ולא עלה על דעתי להנשא שוב אף על פי שהציעו לפני, כמו שידוע ומפורסם כמה שדוכים חשובים ידועי שם בכל אשכנז, ואנכי מאנתי להסכים לזה. אבל עכשיו אחרי שהוא, חתני שי' ובתי אסתר, מיעצים לי לעשות שדוך זה, הנני מסכימה”. על דבר הנדוניא לא היו לי פלפולים רבים. נתתי לבעלי כל מה שהיה לי והתניתי עמו בכתב שאם אני אמות ראשונה יקבלו היורשים שלי את המעות בחזרה, ואם בעלי ימות ראשון אקבל ת“ק ר”ט יותר ממה שאני מכניסה לו. ונתתי לו ט“ו מאות ר”ט. מרים היתה ילדה בת י“א שנה, ובעלי התחייב להחזיק אותה חנם עד החתונה. ואם היה בידי יותר מעות הייתי ג”כ מוסר אותן לבעלי, בחשבי שאין מקום יותר בטוח בשביל מעותי מאשר למסרן ביד בעלי. יחד עם זה אני עושה טובה למרים בתי, כי לא תצטרך להוציא מעות להוצאותיה, והמעות שלה נִתנו ברוָחים, ולבעלי יצא שם גדול בעולם המסחר, ומי יודע כמה אוכל על ידו להרים את מצב בנַי, אבל רבות מחשבות בלב איש וגו‘, ⁵“יושב בשמים ישחק”. ⁶לכל המחשבות ולכל התכניות שלי שחק האל במרומיו, וכבר נגזר עלי לשאת יסורים וצרות. קצת לייסרני על עוונותי שבטחתי בבני אדם ולא הייתי צריכה להנשא לבעל אחר, כי עוד בעל כמו ר’ חיים האמיל לא אמצא, ויותר טוב היה לי להשאר אצל בנַי, איך שיהיה טוב או רע הייתי מקבלת באהבה, והייתי משיאה את בתי מרים תי' ואחר כך הייתי עולה לארץ הקדושה. אבל כל זה עבר וחלף, ומה שעבר אין לשנות. לא נשאר לי אלא לבקש מהקב“ה שאקבל נחת מבני שי' ושת'. ומה שנוגע לעצמי הנני לקבל באהבה מהמקום ב”ה ומבקש ממנו לתת לי ארך רוח, כמו שעשה לי עד הנה, ויהיה הכל כפרה על כל עוונותי.

ובכן השדוך נגמר, אבל בסוד גדול. לא רציתי לפרסם את הדבר כי מזה היתה נשקפת לי סכנה, לשלם כמה מאות למועצת העיר [דמי רשיון] בעד היציאה משם. כי שם גדול היה לי בהמבורג, וכל הסוחרים חשבו שיש לי כמה וכמה אלפים. בתוך כך השתדלתי למכור את הסחורה שבידי ולשלם לכל מי שהייתי חייבת לו, וב“ה שלא נשארתי חייבת בצאתי מהמבורג לשום בן אדם הן יהודי והן אינו יהודי אף ר”ט אחד. בעד החסד הגדול הזה אני נותנת שבח והודיה למקום ב“ה. שני שי' ושת' וקרובי ידעו מהכל כי נתיעצתי עמהם, וכלם הסכימו לכך. אולם לסוף יצא מזה אסון, כמו שאכתוב להלן, כי “אשר יגורתי יבא לי”. ⁷אנכי יראתי שמא אם אוסיף לשבת אלמנה, אבוא לידי שמיטת כספים ואמיט עלי חרפה, והנה כל זה לא הועיל לי ובעוה”ר נפלתי לידי בעל ולא נחלצתי מהחרפה שיראתי מפניה. ואם אמנם אני לא גרמתי לכך, אבל הלא זה היה בעלי, שעמו חשבתי לחיות בעושר וכבוד, ויחד עם זה אני נמצאת במצב כזה שאיננו בטוחה אם לעת זקנתי יהיה בשבילי מקום ללינת לילה ופת לחם לאכול, ואולי אצטרך ח“ו לבקש עזרה מבנַי. חשבתי שאם אנשא לאיש שכזה, סוחר גדול ואיש חרוץ, איטיב גם לבני וגם הם יעלו במעלות העושר, ובעוה”ר יצא ההפך מזה: בני נתן סג“ל אִבד על ידו כמה מאות שבעלי עדיין חייב לו, וכמעט שלא נהרס על ידו לגמרי, השטרות שלו היו באים לידי מחאות, לולא ה' שהיה בעזרתו; וגם מה שחשבתי על אדות בתי מרים שגם בשבילה יהיה טוב, והנה הכנסתי גם אותה עמי יחד לשחת, רק השי”ת רחם עליה והרחיק ממנה את האסון, כמו שאספר להלן.

והנה בנַי החביבים והיקרים! רואים אתם שהכל בא במחשבה אצלי לשקול כל דבר בטרם שעשיתי, ואעפ“כ כל מה שחשבתי לטובה יצא לרעה; ואיני יכולה לחשוב אחרת אלא שעוונותי גרמו לכל אלה. ולכן, בני היקרים! מה אוסיף לדבר או לכתוב הרבה – אין חדש תחת השמש. ⁸לא לי לבד קרו מקרים כאלה אלא גם לאנשים יותר צדיקים ויותר חשובים ממני שאיני ראויה להיות מדרס תחת כפות רגליהם, כמו שמסופר במעשה שתקראו להלן. המעשה הזה הוא בודאי אמת והלואי שיהיה סופי כמו שהיה סופו של המלך הצדיק. ואם אתם רק תשימו לבכם לזה תודו גם אתם שהמעשה הוא אמת. ואחרי שהעולם רודף אחרי חידוש תרגמתי את המעשה הזה מלשון הקודש כדי לראות שגם אנשים טובים וישרים מוכרחים לפעמים לסבול יסורים, והשי”ת עומד להם בצרתם, הוא יעזור גם לנו ולכל ישראל וישמחנו כימות עניתנו, אמן ואמן. מעשה במלך אחד… ⁹

נשוב לעניננו: ההתקשרות שלנו היתה במיץ בסיון תנ“ט, ע”י חתני ר' משה [ואביו] מחותני ר' אברהם קרומבאך ואשתו. מה אכתוב על דבר האנשים האלה? בודאי אני דנה אותם לכף זכות שכונתם היתה לשם שמים, הם חשבו שיהא לי טוב, כמו שנראה להם, אבל בעוה“ר יצאה אחרת, כמו שאספר להלן. זמן החתונה נקבע לל”ג בעומר ת“ס. כל זה נעשה בסוד, מטעם שאמרתי לעיל. ובתוך כך מכרתי את הסחורה ושלחתי שטר חוב להקצין ר' גבריאל לוי ¹⁰לפיורדא שיגבה אותו והמעות תהיינה לפקדון בידו עד שאבוא שמה. בינתים החלפתי מכתבים עם בעלי. ומתוך מכתביו אפשר היה לבטוח כי הכל יעלה יפה ואי אפשר היה להעלות על הדעת כי תאונה אלי רעה, והדבר אין לשנות. לערך בטבת ת”ס כשאמרתי לנסוע עם בני ר' משה סג“ל לחתונתו ומחתונתו למיץ, שלח הקב”ה, ל“ע, מחלה ששכבתי על ידה ששה שבועות, והדבר נודע לבעלי ע”י איזה סוחר. אין לתאר את כל הדברים הטובים, דברי הנחמה, שהוא כתב לי ולגיסי ר' יוסף, אבל מה היה בלבו ידוע רק להמקום ב“ה, אם הוא שאף רק למעט המעות שבידי, איני יודעת. כאשר הקים אותי המקום ב”ה ממחלתי, נסעתי עם בני ר' משה סג“ל ובתי היתומה מרים לברונשווייג, כי שם היה יריד, ומכרתי שם שארית הסחורה שלי. אחרי כן נסעתי בחברותא טובה עם בני לבייארשדורף וחשבתי שבחודש ניסן תהיה חתונת בני. יום הפורים שהיתי בבומברג ותיכף אחרי הפורים נסעתי עם בני ר' זנוויל לבייארשדורף. בבייארשדורף באנו לאכסניה מול בית מחותני הקצין ר' שמשון. הבית החדש של מחותני עדיין לא נגמר, ובבית הישן היה אמנם צר, אבל היינו מוזמנים בכל יום ג' פעמים לסעד עמהם בכבוד מלכים, אפס כל זה לא היה שוה לי ואמרתי למחותני: אמנם אין סבה שאמהר ללכת מכאן, אבל יש טעם בזה שחתונת בני תהיה בחודש ניסן, כי ידועה לכם ההתקשרות שלי שאני צריכה בל”ג בעומר לבוא למיץ, והמעות שלי כבר היו בידי בעלי – וכך היה הדבר באמת, כמו שדרש אסוני ממני. אבל ר' שמשון ענה: תוכלי לעשות מה שיש ברצונך, אך אנכי אינני יכול לעשות את החתונה לפני שבועות הבע“ל. ובכן אוכל לנסוע למיץ, להכנס שם לחופה ולקחת עמי את שני בני. הוא רוצה לתת לי מאה הגריים (דוקאטים) להוצאות. אנכי מאנתי בזה, לא לפי כבודי היתה הצעה זו והחלטתי בלבי לסבול גם את הדבר הזה שאי אפשר לשנותו. וגם הסכסוכים שהיו בינינו על דבר הנדוניא אפשר היה לבוא לידי פשרה אחרי החתונה בכבוד. ובכן ישבתי עשרה שבועות בבייארשדורף מן פורים עד שבועות ת”ס בכל הכבוד שבעולם והרבה אנשים חשובים באו והחתונה נעשתה בעונג. המקום ב“ה וב”ש הגדול יתן להם מזל וברכה שיבלו ימיהם ביושר וכבוד עד ביאת הגואל ויזכו לזרע כשר עוסקים בתורת ה', ובימיהם ובימינו יושיעם המקום ב"ה וישלח משיח צדקנו, אמן.

אחר החתונה נסעתי למיץ. חשבתי לעת זקנתי אמצא מנוחה ואוכל לדאוג לנשמתי בתוך קהלה קדושה כק“ק מיץ. אבל אֵלִי ובוראי, אנה מפניך אלך ואנה מפניך אברח?… ובכן שכרתי איש אחד שמש מבייארשדורף, קאפל שמו, שיסע עמי לק”ק פרנקפורט, כי בא מכתב מבעלי שהוא ישלח אחד לפרנקפורט דמיין ממיץ ללוות אותי על דרכי. ונסעתי עם קאפל זה ועם בתי מרים לבומברג. בני ר' משה סג“ל רצה ללוות אותי עד בומברג, אבל אני לא רציתי, אחרי שרק שבוע אחד עבר מיום חתונתו, ולכן נפרדנו מתוך בכיות גדולות. הייתי אמנם שמחה שהכנסתי אותו בכבוד לחופה וגם בא לתוך משפחה הגונה, וממש עין בוכה ולב שמח. הטבע אינו יכול לעשות באופן אחר. ובכן באתי לבומברג ולנתי שם לילה אחד. בבומברג השגתי מרכבה ונסעתי בדרך לפרנקפורט. לא יכולתי להשיב את פני בני ר' זנוויל ע”ה שרצה ללוות אותי עד ווירטצבורג. בווירטצבורג נפרדנו לנצח, כמו שאספר להלן וכנראה לבנו נבא לשנינו כי לא נשוב להתראות בעולם הזה, כמו שאספר במקומו. ובכן נסעתי לדרכי וביום ו' כ' [ד‘] סיון ת“ס ¹¹הגעתי לפרנקפורט דמיין, ומצאתי שם בעל הבית אחד שבא ממיץ, אליעזר שמו, שהביא לי מכתב מבעלי ושלח לי עוגות לדרכי וכתב לי בנמוס רב עד שלא יכולתי לחשוב איזה אסון נשקף לי בעתיד. בפרנקפורט חלקו לי כל הכבוד שבעולם אפשר לחלק לאשה, וכן בכל המקומות נחלתי כבוד יותר ממה שהייתי ראויה לכך. בפרט בק”ק פיורדא חלקו לי כבוד רב. פיורדא היא רק ג’ פרסאות מבייארשדורף. מעות הנדוניא של בני ר' משה סג“ל שהביא בני ר' נתן סג”ל ומעט המעות שנשארו אצלי מסרתי ליד הקצין מוהר“ר גבריאל מפיורדא. האספר את כל הכבוד שנחלתי ממנו ומכל בני ביתו – אין די מלים בפי. לא די שהאנשים האלה טרחו בשבילי טרחה גדולה לגבות את המעות נגד השטרות ששלחתי להם ומקצת מזה החזירו לידי ומקצת נתנו על פי הוראותי לאנשים אחרים. כי בני ר' משה הלוה את המעות שלו קודם חתונתו ברוָחים, ומחותני ר' משה ברומברג עשה לי נחת רוח ולקח אלף ר”ט ברוָחים, והגאון אב“ד מוהר”ר מענדיל רוטשילד גם כן לקח אלף ר“ט, וליב ביבר בברומברג גם כן אלף ר”ט, והשאר הלויתי בבייארשדורף. לאחר זה עשיתי חשבון עם הקצין ר' גבריאל וחפצתי לשלם לו דמי פרוביזיה שלו כראוי, אבל הוא לא רצה לקבל ואמר שאין אלו מעות של משא ומתן אלא דבר מצוה וגמילות חסדים, וכמה שלא השתדלתי לבקש ממנו שיקבל הוא לא רצה וגם מאן לקבל הוצאות הדואר. השי"ת ישלם לו כפעלו.

והנני לספר שוב על נסיעתי, ביום ב' בהשכמה יצאתי מפרנקפורט עם בן לויתי אליעזר. בק“ק פרנקפורט מצאתי את ר' ליברמן מהלברשטט שנסע למיץ לבקר את אביו הזקן פרנס וקצין ר' אברהם שפייאר, ¹²גם את ר' הירץ רופא ¹³שנסע עמי בחברותא למיץ, וכך היתה לנו נסיעה נעימה. כשהגענו עד שתי פרסאות לפני מיץ, שלח בעלי את הסופר שלו רכוב על סוס והיה מלוה אותנו עד שהגענו לאכסניה. עמו היו כל מיני מאכל ומשקה שלקח אתו, עד כמה שהיה אפשר לטעון על הסוס. הסופר הזה, שמו לעמיל ווימפין, דבר באזני תשבחות בשם בעלי. אחרי שאכלנו ושתינו, נסענו עוד ב' או ג' שעות; השליח לעמיטל נשאר הלילה אצלנו. אבל בטרם שהלכנו לנוח הוא נפרד מאתנו, שאמרו שדבר נחוץ לו במיץ. והמקום שהיינו שם הוא רחוק מהלך פחות מחמש שעות. גלוי וידוע לפני המקום ב”ה שאף על פי שהכל היה כל כך נהדר ולמראה עין היו גם דימני עשירות גדולה, ובפרט המכתבים של בעלי היו מלאים יראת הכבוד ונעימות, בכל זאת היתה רוחי עצובה אם מפני שלבי נבא לי כי סופי יהיה מר, או מפני שסוף סוף היה צר לי למסור את עצמי לבעל שני, אבל כבר היה מאוחר לחשוב את דרכי, ואנכי הייתי מוכרחת לאמץ את כל כחותי להסתיר את עצבוני.

וביום ו' עש“ק כ' סיון ת”ס שעה אחת קודם בואי (למיץ) בא הסופר לעמל ווימפין שוב רכוב ועוד אחד עמו עם מרכבה, שבה ישבו האשה החשובה אשת הרב ממיץ והאשה החשובה הרבנית אשת האב“ד מו”ה אהרן והקצינה המחותנת מרת יאכיט ¹⁴שקבלו את פני בכבוד גדול, והייתי מוכרחת לעבור ולשבת עמהן במרכבתן. זה היה כבוד יותר מדאי ששלש נשים חשובות כאלה תבואנה לקבל פני אשה שפלה כמוני. אבל הכבוד הזה היה לי [אחר כך] “ממֻלָח” ביותר. כשהגעתי לא רחוק ממיץ והנה בתי הצנועה אסתר תי' באה לקראתי, שהיתה אז בחדשים האחרונים להריונה ונשאוה בעגלת צב לכבוד אמה, ובכן נתאכסנתי בבית חתני משה שי‘. הוא דר בזמן ההוא בביתה של בילה קרומבאך, חתני שי’ לא היה בבית. הוא היה אז בפאריז. הנשים החשובות שקבלו פני הלכו אשה לביתה בבקשן סליחה, אחרי שהזמן היה קרוב לשבת קודש. ואנכי נתתי להן הודיה כמו שיכולתי בעד הכבוד והטרחה שטרחו בשבילי, כמנהג אשכנז, שאותו למדתי. אח“כ הכינה לי בתי מרק לאכול, אבל המקום ב”ה ידע את מרת נפשי וכמעט שלא ידעתי בעצמי מה היא הסבה וחשבתי שזהו מטלטול הדרך. שעה אחת אחר כך בא החתן שלי עם הפרנס והקצין ר' אברהם קרומברך וברכוני לשלום והלכו לדרכם. בראשונה לא ידעתי, בְּחַיַי, מי הוא החתן, כי מימַי לא ראיתיו, לולא מחותני ר' אברהם אמר בבדיחה, שלא אחשוב בטעות שהוא הוא החתן, ועל זה עניתי בדומיה. וכך עבר הזמן ונכנסה השבת. אנכי לא הלכתי לבית הכנסת. בתי אסתר הלכה לבית הכנסת וכמו שהעידו עליה העולם כלו, שלא אחרה אף פעם מבוא לבית הכנסת, את שמה הטוב שהיה עולה על שפתי כל יודעיה אין לספר, זו היתה כל שמחתי ותנחומותי במיץ, כל זמן שהשי“ת נתן לה בריאות הגוף. בזמן התפלה בבית הכנסת באו אלי הבנים החורגים וברכוני בשלום. אנכי לא הכרתים ואיש לא היה בבית את מי לשאול, אמרתי להם: אינני יודעת ממי אני מקבלת את הכבוד הזה, כי זרה אנכי פה ואינה מכירה שום איש. אז אמר לי הֶנדלי: אַתּ אינך מכירה אותנו ואַתּ הלא עתידה להיות לנו לאם. עניתי להם: אם אנכי אהיה לכם לאם אתם תהיו לי לבנים. אחר שהוספנו קצת לדבר באו מבית הכנסת והם נפרדו ממני בדרך כבוד והלכו לביתם. כשבאה בתי מבית הכנסת ישבנו לאכול. ור' ישעיה קרומבאך היה אצל בתי. ובעת הסעודה בא הנער שמואל, שהיה משרת אצל בעלי, יחד עם המשרתת, והביאו שני טַסִים מוזהבים, על טס אחד – סֻכריות מן המובחר, ועל השני – פירות משובחים מחוץ לארץ: לימונים ותפוחי זהב, ועליהם שלשלת זהב ושתי כוסות מוזהבות גדולות עם יין – זו היתה מתנת השבת. זה היה ברגע שמחשבות קשות העיקו עלי. הלואי שיהיה הסוף נאה כמו ההתחלה… אבל אלִי! מהשלשלת הזאת נעשו אחר כך ממש חבלים ושלשלאות של ברזל… שעה אחר כך בא החתן עם מחותנתי מרת יאכיט וישבו אצלי כחצי שעה והלכו לביתם. ראיתי שהכל עולה יפה ושאני צריכה להיות שמחה יותר ולעזוב את מחשבותי הנוגות, ובפרט שרבות היו מקנאות בי, וכל העולם היה אומר בפה מלא: כנראה שעשיתי הרבה טובות שזכיתי לאושר שכזה להיות לאשה לאיש חשוב ועשיר גדול. אבל כל זה אינו שוה לי, לבי הדואג לא היה יכול לשקוט. והסוף בעוה”ר הוכיח על תחלתו. אך מה אפשר לעשות ועונותי גרמו כל אלה. ביום הראשון אחרי השבת נקראה בתי היתומה על ידי בתי החורגת פרומיט ונתנו לה בתור מתנת-שבת שלשלת זהב. ובכן הכל היה טוב ויפה. כל המכתבים ששלח חתני מפאריז לבתי תי' היו כולם לשבחי, שבתי תח' תשתדל לאַכְסֵן אותי בכבוד, והמכתבים היו מלאים אהבה וחבה, כמו שצריך להיות. אבל האהבה לא ארכה הרבה “עד שיפוח היום ונסו הצללים”, ¹⁵כמו שאכתוב הכל במקומו. חתני שי' חשב בודאי שהוא עושה איזה דבר טוב.

עבר השבוע בלי כל דבר יוצא מהכלל. בשבוע שאחר זה יום ה' ר“ח תמוז היתה החתונה, ולמחרת הוליכו אותי מבית בתי אל בית השכן של בעלי. שם ישבתי עד חצות. לאחר חצות קדש אותי בעלי בטבעת קדושים חשובה, משקלה אונקיה אחת. הרבנית בריינלי והקצינה יאכט היו השושבינות. החופה היתה בחצר הקיץ שלנו. אחרי החופה הוליכוני אל חדרנו שהיה אצל הקַבִּינט של בעלי, שהיה מרוהט יפה, והביאו לפנינו אוכל ו”שַלָטכין" של חתן, כנהוג באשכנז. אעפ“י שכל היום לא אכלתי כלום, לא יכולתי להכניס לקרבי שום אוכל, כי קרבי עוד מלאו מרוב בכיתי בצאתי מבית אסתר ויחד שפכנו הרבה דמעות. בעלי הוליך אותי אל הקבינט שלו, והראני קופסה גדולה מלאה שרשראות וטבעות. אבל הוא לא נתן לי מאומה מכל אלה, ואי אפשר להגיד שעל ידי הגיע לפשיטת רגל. לעת ערב עשו סעודה חשובה, והכל בהדור רב. משרתים ומשרתות היו לרוב בבית ובכל אשר פניתי ראיתי פזרנות רבה. חדר המסחר שלו היה מלא כסף וזהב, שאפשר היה לחשוב לגמרי אחרת ממה שהיה באמת בעוה”ר. הוא היה פרנס הקהלה וממש “על פיו יצאו ועל פיו יבואו”. ¹⁶כל האנשים היו מכבדים אותו ויראים מפניו, יהודים ושאינם יהודים. שבוע אחר החתונה באו התקיפים הגדולים וברכוני לשלום ומזל טוב. הייתי רוצה מאד לדעת אז את השפה הצרפתית, למען אוכל להשיב לאיש כברכתו. ובכן בעלי היה למליץ בינותינו. וכך עבר זמן רב בעונג רב, כלום לא היה חסר ממני. בעלי היה נותן לי כסף בשביל צרכי הבית. מצאתי שהמשרתת היא גברת הבית, והכל נתון בידה, כל המאכלים, “כובעים” שלמים של סֻכָּר ושארי דברים ולא פנתה אלי בשאלה מה תבשל ומה לעשות. ואמנם הדבר הזה לא מצא חן בעיני, כי לא כך הורגלתי בהיותי בהמבורג לעזוב הכל בידי משרתת. דברתי על זה עם בני חורגי ועם גיסתי פריידה. אבל כלם אמרו לי כי כך היה נהוג בבית בימים שהיתה אשתו הראשונה חיה והיתה סומכת על המשרתת שהיא עושה הכל בנאמנות. בבואי מצאתי שני משרתים ושתי משרתות ועוד כמה עוזרים ורצים, וכאשר אמרתי שאין הדבר לרצון לי, אמרו לי, כי מלפנים היו עוד יותר משרתים מאשר עכשיו. ואמנם הבנים החורגים שהיו כבר נשואים היו לעתים נאנחים וגם גלו את אזני כמה טובות ונעימות נחלו מאמם המתה. לקצת מהם הספיקה כל צרכי ביתם. אנכי לא יכולתי לעשות זאת ולא הייתי שולחת לבני החורגים מכל מאכל רק מאלה המאכלים שהיו יוצאים מהכלל. אם בערב שבת קודש הייתי קונה פירות לשבת בעד רביעית ר“ט או ליברה היו צוחקים לי, ואמרו לי שמלפנים היו קונים יותר מאשר בעד ר”ט שלם, והיו שולחים מזה לכל אחד לביתו סלים מלאים. זמן רב לא התנגדתי לזה והייתי מודה לקב“ה שאחרי שבתי שנים רבות אלמנה הנני נמצאת במצב של אושר, אעפ”י שבכל זאת קיימתי בעצמי “וגילו ברעדה”. ¹⁷כאשר אמרתי היה בעלי אדם חשוב, ולפי הנראה עשיר גדול. ראיתי אצלו כל כך הרבה כסף וזהב מה שלא ראיתי אצל אחר בכל ארץ אשכנז. גם ראיתי שהוא בעל משא ומתן גדול ומנהל את עסקיו באמונה, לא היה איש שיבוא לתבוע ממנו את המגיע לו ושהוא ידחה אותו בלך ושוב, אלא היה משלם תיכף בכבוד גדול. כל האנשים יהודים ושאינם יהודים קבלו ממנו בהקפה, וסכומים גדולים נתן בהלואה. יחד עם זה חשבוהו לאיש נאמן ובטוח כל כך, כי כל מי שהיה לו איזה דבר להפקיד, לא מצא מקום יותר בטוח אלא אצל בעלי. גם חתני משה קודם נסעו לפאריז מסר ביד בעלי כל מה שהיה לו לפקדון, והאמין בו יותר מאשר באביו, כי לא רק שבעלי נחשב לאדם גדול אלא גם לאיש נאמן וישר, ולא היה מקום להעלות ספק בלבי על דבר האושר שהגעתי אליו.

בלילות היה בעלי נאנח הרבה. שאלתיו מה יכאב לו שהוא נאנח כל כך? והוא ענה, כי כלום לא כואב לו, אלא שכך הוא טבעו והרגלו. שאלתי את הבנים ואת גיסתי פריידה תי' על אדות הדבר הזה, כי חשבתי בלבי אחרי שהוא חי עם אשתו הראשונה באהבה, אפשר שאינו יכול לשָכְחָה. אבל הם אמרו כלם, שהם רגילים תמיד לשמוע אנחותיו וכך היה נוהג גם בחיי אשתו הראשונה, ודעתי נחה מזה. וגם אם לעתים היה הדבר לא נעים לי, מבלי דעת מהי סבת האנחות הללו, אכילתו ושנתו היו תמיד בחוסר מנוחה ושלוה. וכך עברו לערך ח' שבועות.

בינתים ילדה בתי אסתר בן למז“ט. ושמחנו עליה מאד, כי עד עכשיו כל הילדים שלה לא האריכו ימים, ולכן שמחנו בבן הזה, ה' ישמרהו; אני ובעלי נתכבדנו להכנסת הבן לברית (געפאַטיר) ובעלי נתן למילדת מתנה הגונה מטפחת מרוקמה בזהב, וכאשר יצאה ממטת הלידה ועזרה בבית המילה ובשלישי למילה בשלה בעצמה, וכולם היו מתפלאים על זה. חמותה יאכט אמרה לי כמה וכמה פעמים כי אסתר יודעת לבשל יותר ממנה. והשם שהיה לבתי מעניים ומעשירים על חסידותה וכל המדות הטובות אי אפשר לכתוב הכל. אבל כל הימים היתה עצובה מפני שמתו עליה כמה בנים, בכל זאת התאפקה ונהלה את ביתה בזהירות ובחסכון, והכל בסדר וביושר. קרבי ובחור אחד היו סמוכים על שלחנה, ולכל האנשים, עניים ועשירים, התיחסה בכבוד. זה היה מספיק שאוכל להיות שמחה בחלקי. אבל ה' ירחם את שמחתנו ואת אשרנו הבלתי-קיים שהיה תחלת יסורַי וצערי שבאו עלי במיץ. כי ביום הכפורים חלה נכדי אליהו והיו לו התקפות גדולות במשך ה' ימים, ולפעמים הייתי כל כך מצטערת בראותי את ההתקפות עד שהייתי מבקשת מהמקום ב”ה שיקצר את יסוריו כי הרופאים לא מצאו לו תרופה. אבל המקום ב“ה כהרף עין רחם עליו ושלח לו רפואה, בשעה שכל חכמת בני האדם לא הועילה. כמו שנאמר: כי אני ה' רופאך, ¹⁸והנני משבחת ומודה להקב”ה בכל עת והוא בחסדו הגדול יזכה את אביו ואמו שי' ושת' לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. אמן.

אפשר לשער איזו שמחה היתה לבתי ואיזה פדיון נפש נתנה בעד בנה האהוב בגלוי ובסתר. כי חתני שי' היה כרוב האנשים בהול על ממונו, ואפשר כדי לקיים: יש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, ¹⁹ואינו שבע ממון לעולם, כמעשה באלכסנדר מוקדון שעבר את כל העולם כלו… ²⁰

מתוך המעשה הזה אנו רואים שהרבה בני אדם רודפים אחר הממון ואינם יודעים שבעה, ומזה באות צרות רבות, וגם לא טוב להיות פזרן יותר מדאי; הפרוטה הכשרה באה לפעמים ע“י עמל רב. והאדם צריך לשקול הרבה בפלס שכלו איך להתנהג, כי פתגם ידוע הוא: לא הכילות מביאה לידי עושר ולא הנדיבות – אם אינה קיצונית – מביאה לידי עניות. הכל יפה בעתו – לקמץ או לפזר. ההולנדי אומר: “הוצאת כסף בעת הנכונה מביאה לידי הכנסה”. אנו מוצאים בעוה”ר שחכמי אומות העולם כתבו על זה הרבה דברים יפים. זה היה ²¹הסער הראשון שנתחולל עלי וב“ה שנגמר בשלום. ואחר כך קרה לי כמו שקרה לזה שברח מן המות לעיר לוז, ששם אין בני אדם מתים, וכשהגיע לשער העיר פגע בו מלאך המות ואמר: הנה באת לעת מצוא, כי לא היתה לי רשות להמיתך במקום אחר, ²²וכך בעוה”ר קרה עמדי: עזבתי את העיר המבורג, את ארץ מולדתי, בנַי, ידידַי וחשבתי שאתרחק מהם עד שלא אראה מה שנעשה עמהם. אבל אתה אֵל הצדק, הראית לי וגם עוד מראה לי שאין לברוח משבט אפך, אנה אלך ואנה מפניך אברח. הנני רואה שהגעתי למקום שאמצא בו מעט שמחה ונחת רוח. והרבה צרות ושברון לב במה שנוגע לעצמי ובמה שנוגע לבני היקרים. ואני מצדיקה את הדין כראוי, כי המקום ב"ה נתן בי ארך רוח שבכל הצרות והפורעניות הנני עוד דומה לאדם. ומוסר שדי הרי יכול להיות יותר גרוע מזה, כמו שאמר מוסר הרופא במעשה שיובא להלן… ²³

לא הרבה זמן אחר כך קבלתי את הבשורה הרעה שבני ר' ליב מת, איש צעיר שלא הגיע לכ“ח שנים. אעפ”י שסבלתי ממנו הרבה בחייו, בכל זאת הסב לי מותו צער גדול. וזה אפשר ללמוד מהמלך החסיד דוד ע“ה שהתאבל על בנו אבשלום, וקרא שבע פעמים “אבשלום בני” והעלהו שבע מדרגות מעומק הגיהנם. וכן אני מוחלת לבני על כל מעשי נערות שעשה ונתן את עצמו להתעות. הוא היה האדם היותר טוב בעולם ולמדן ולב יהודי היה לו להיטיב לעניים, ומעשיו הטובים היו מפורסמים בעולם. אך לא ידע להזהר במשא ומתן, ואנשים רשעים הרגישו בכך והשתמשו בזה לרעתו. ינוח על משכבו בשלום, ומה אוכל לעשות? “אני הולכת אליו והוא לא ישוב אלי”. ²⁴לא טוב היה בעיני המקום לקחת אותי אליו קודם שלקח את בעלי החביב, אעפ”י שלפי שנותיו עוד יכול היה לחיות הרבה. “אולם מפני הרעה נאסף הצדיק” ²⁵שלא יראה בכל הצרות שבאו אחר כך. הוא מת בעשירות, ובניו היו בכל טוב. אבל מה אוסיף לדבר מזה וכבר דברתי די על זה. ובכן הנני לסיים בזה את ספרי החמשי, ובקשתי מאת הכל יכול שלא יוסיף להביא עלי ועל כל בני ביתי ועל כל ישראל צרה ויגון, ומה שאנו חייבים לו ימחול לנו בחסדו הגדול ויוליכנו לארץ הקדושה ועינינו תראה בבנין בית קדשנו ותפארתנו לכפר על כל עוונותינו, כמו שכתוב: “וזרקתי עליכם מים טהורים” וכו'. ²⁶

סליק ספר חמישי.