…שבא כעין הקדמה לשירו הסיפורי הגדול ‘אהבת דוד ומיכל’ המוקדש לאד“ם, הוא מעיד בעצמו, כי בעבודתו הספרותית, שם לו את מורהו אד”ם ‘לסמל ולצלם’. עם לבנזון הצעיר עמד גורדון בברית אהבת אחים נאמנה כל ימי חייו הקצרים של מיכל, וכשמת זה בעצם ימי עלומיו נשא עליו גורדון מספד מר בשיר חזיון גדול ‘הוי אח!’ במשך כמה שנים אחרי כן נשא גורדון משרת מנהל ומורה ראשי לשפת רוסיה בבתי הספר של הממשלה בערי ליטא, מתחילה בפוניוויז ואחרי כן בשאוויל ובטילז. בשבתו בתוך אחיו בני עמו ובעבדו בתוכם את עבודת החנוך, פקח את עיניו על דרכי חייהם המקולקלים, על מקורות מחיתם הדלוחים, על שפלות ידיהם ודלותם המנַולת ועל כל העזובה והערבוביה הרבה השולטת בכל פנות חייהם, ובתלותו את כל הקלקלות ההן בבערות ראשי העם, רבניו ופרנסיו, בקנאותם הדתית הנפרזה, בצביעותם ובחסר-השכלתם, אסר על אלה בכח עטו…

…חרדו כל מורדי האור, ותהי למלה: ‘אריה שאג – מי לא יירא?’ את כחו ואת ידו הקשה הודיעם לא רק בשיריו ומשליו החריפים, שפרסם מזמן לזמן בקובצים מיוחדים וב’השחר' – הוא הירחון שהשתתף בו גורדון השתתפות קבועה – כי אם גם בדברי פרוזה. בשנים מספוריו (‘עולם הפוך’ ו’עולם כמנהגו') הציב לראוה את דרכי ה’חסידים' הנלוזים וישימם ללעג ולקלס. וכשנטשה ע“י סיעת סופרים בכל תקפה המלחמה הכבדה ל’תקונים בדת‘, עדר הוא עם מנהיג הסיעה ליליענבלום יחד במערכה, ומאמריו הפובליציסטיים בענין זה הרעישו כמחי קבל וכאילי ברזל את מבצרי הקנאות ויעשו בהם הרס וחורבן. יָתֵר היה גורדון מרעיו הסופרים לא רק רק בכשרונו הסטירי, בכח לעגו המר ובשנאתו הכבושה ל’צד שכנגד’, שידע לתת לה בטוּי ספרותי בהיר מלא כח וּגבורה, אלא גם בדעה תקיפה, בחוש מעשי בריא ופִכֵח, בדעת החיים, בהשכלה כללית, בבקיאות למדנית, והעקר – בסגנון של ‘יד חזקה וזרוע נטויה’, סגנון חד וחריף, חוצב כקרדום כבד ומוחץ זרוע אף קדקד. גורדון איש המלחמה לא ידע את החנינה ואת הרכות ואת חצאי המלים, כי אם דבר דברים כדרבונות ומשפטים כמסמרות נטועים, ובשעת הצורך לא נמנע מנטוע את מסמרותיו גם באחת הגלגלות אשר לאנשי ריבו. כל הסגולות האלה המיוחדות לכשרון גורדון ולתכונתו הטבעית נתנוהו בעיני הקהל עליון על כל משוררי דורו ויהי ל’ראש המדברים' בכל מקום. פרסום דבר ספרותי חדש משל גורדון נחשב תמיד בעיני הקהל כ’מאורע' גדול. בעצם ימי גבורתו הספרותית, בשנת תרל”ב (למנין שנים המקובל) נקרא גורדון על ידי חושבי שמו ומכירי פעלו אל עיר הבירה פטרבורג, ושם נתְנָה עליו משרת מזכיר וסופר לשלטון העדה ולחברת…

…כל מה שיש בו כדי לגלות לשאינם בקיאים את המאור שביהדות ואת רוחה המוסרי. עבודת המלאכה הספרותית, שלא הסכין לה גורדון, הוגיעה מאד את רוחו והתישה הרבה את כחו השירי והיצירי. ובאחד ממכתביו בעת ההיא הוא מתאונן כי ‘אלהים סר מעליו ויקח ממנו את “רוח קדשו”’. באחרית ימיו בימי תגברת האנטישמיות והגזרות הקשות על ישראל ברוסיה, הכיר למגנת לבו, כי החיים נתנו לחלומותיו על ה’השכלה' פתרון אחר מזה שנבא והתפלל אליו. את המעמד המדיני של ישראל ברוסיה לא היטיבה הרבה, ותחת זה הרחיקה לב בנים מעל אבותם ותנפץ את בית ישראל לרסיסים, והוא קורא בנפש מרה באחד משיריו האחרונים (‘למי אני עמל?’): ‘ובנינו הדור הבא אחרינו, המה מנעוריהם יתנכרו אלינו – להם פצעי לבי ידוו יזובו – הם הולכים קדימה שנה שנה, מי יודע הגבול, עד מתי עד אנה? אולי עד מקום משם לא ישובו?…’ וביאושו הוא מגיע עד לידי השאלה המרה: ‘מי יודע אם לא האחרון במשוררי ציון הנני? אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?’

התעוררות התנועה הלאומית בישראל, שחלה באותה תקופה עצמה, השיבה אף על ספקותיו אלה האחרונים תשובה אחרת מזו שחשש לה גורדון, ואולם הוא עצמו לא יכול עוד להשתתף השתתפות של יצירה ממשית באותה תנועה. רוב שנותיו עברו עליו ב’אמונות ודעות' אחרות, וכבר תש כחו מהסתגל לרוח החדשה. בלבו היתה עוד אמנם מחשבה ליסד במה ספרותית חדשה בשם ‘טל אורות’, ‘להרים רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים’, אבל מחשבתו לא נתקימה, כי בינתים דבקה בו מחלה ממארת אשר מת בה בפטרבורג בטרם מלאו לו עוד נ"ד שנה.

…בהכירן את כחו הממשי של העם, החלו לצאת ביד רמה. בשירי גורדון המבושלים לא תמצאו על כן דברי מליצה סתמיים ומופשטים על אדות ההשכלה ועל אדות השפה העבריה, כאלה שבשירי הקודמים לו. שירי גורדון – הם עצמם הנם כבר חלק חשוב מעצם ההשכלה ואבר ממשי מן הגוף החי של השפה והיצירה העברית. תחת לשון התחנונים, השתפכות הנפש והגעגועים – באו התביעה הנמרצת, הפקודה, החֵמה השפוכה והגערה, ובמקום החתירה הנעלמה – העליה בחומה. בבוא גורדון לשאת משא על חיי עמו ועלילותיו, עזב מן הטעם ההוא בסגנון את הגמגום של ערפלי סתר ומליצות-חידות, את הלשון של זהירות וסגינהור, אלא הגיד כל מה שבלבו במלא פיו, בדבור ברור ומפֹרש, דבור מפוצץ כפטיש וחותך כאיזמל. ובצורה – עזב את דרך-העקיפים של האליגוריה בעלת ההפשטות, זו שנתחבבה על הקודמים לו, ויט בשיריו הגדולים ובפואימותיו אל דרך הריאליות האמנותית, אל דרך התיאור של חיי העם, מראותיהם ועלילותיהם כעינם וכהויתם. עם הטנדנציוזיות הגלויה שברוב פואימותיו מן הסוג האמור – יש בה בכל זאת גם יסוד ציורי-אמנותי חשוב, יסוד נִכר שאינו בטל, וששמש התחלה ומעבר לספרות ציורית ואמנותית נקיה. ראיתו עדין ראית חוץ ומצומצמת, מפרד"ס החיים אין עינו תופסת אלא את הפשט הפשוט, ופעמים הגס, בלבד, אבל גם זו שמה ראיה.

כך הוא מהלך ההתפתחות בספרות: מתוך התבוננות בחיים שלא לשמה, באים לשמה. גורדון הוא אפוא הראשון אשר החל להיות ריאליסטן בספרות ישראל. בכלל, היה כחו של גורדון גדול יותר בשירי אפיקה מבליריקה, ובפנה זו אין כמותו עד היום.

…בטל במעוטו בלקסיקון הבּיבּלי, וגורדון נוהה אחריו תמיד ומספק הימנו לשיריו וספוריו, פיליטוניו ומאמריו בכל עת מצוא, ופעמים נראה, כאלו הוּא מזמן לתוך יצירי כפיו בכונה מלים וצרופי מלים מן הסוג ההוא, ואפילו ע“י עקום כמה תיבות. אעפי”כ יש שהוא מושפע בשיריו צחי השפה, וביחוד בשירי נעוריו, מן הצחות היבשה ונעדרת הצורה של הקודמים לו. יחיד ומיוחד במינו הוא סגנונו המעורב של גורדון, זה שהתמש בו בשיריו מימי העמידה ובפרוזה, לאחר שמצא את דרכו ועמד על מלוא כחו העצמי. כאן לא הניח כמותו ואין דומה לו בכל סופרי ישראל. בהורידו ביד אחת את שפת המקרא הנאצלת למדור התחתון של הממשות, הרים בשניה את לשון התלמוד משפלותה ‘הריאלית’ והכניסה ראשונה למחיצת השירה. עם גורדון אנו מוצאים ראשונה את שפת המקרא כשהיא יוצאת בשירה המחודשת משובצת כלה מבטאים תלמודיים, תשבץ אמנותי מעשה משכית: גורדון אפשר לא נתכוון בכך אלא לשם תבלין, כדי להוסיף חריפות וכח-עקיצה לשיריו, אבל בין כך ובין כך, המחיצה שבין שני הסגנונים נפרצה על ידו ואחריו בקעו בפרצה אחרים. סגנונו של גורדון הוא אפוא הנסיון הראשון של הרכבת שני הסגנונים בשירה. הרכבה, ולא מזיגה שלמה, אורגנית, מפני שהוא בונה עדיין, כדרך ה’ראשונים' את סגנונו אבנים שלמות, אבני מחצב, אבל מעשותו את זאת בטעם עברי רב, בחוּש לשוני חריף, ומתוך בקיאות עצומה בכל מקורות הלשון וסגולות רוחה, הצליח לתת לנו בשיריו גם בדרך זו, סגנון עברי מחוטב ומסֻתת, שנון ומהוקצע, גרעיני ושמנוני, כמעט פתגמי; סגנון שהוא ‘סלת בסלת’, שיש בו מסלתה של שפת המקרא ומזו של לשון התלמוד, הרבה פעמים אתה עומד תמה, כיצד עלתה בידו לזווג, ובדרך הקצרה ביותר, את הצמצום ואת הדיוק העניני, ביחד עם החריפות החדודית ועם ה’חרוז המוצלח'. בפרוזה נכשל אמנם גורדון לפרקים בסגנון שכלו ‘תבלין’, או מה שרע מזה: בסגנון מנומר, כלו טלאי על גבי טלאי של גבוב מליצות וכלאים של שברי פסוקים ביבליים ותלמודיים כאחד, וללא צורך כלל. אבל כזה יארע לו רק ברגעי כשלון, כשעטו יגע והוא נגרר אחרי המנהג המקובל, ואין דנין את הכשרון על פי רגעי הכשלון.

הערך האמנותי של ספורי גורדון איננו מרובה. מן הדמיון אין בהם כלום. את חיי הנפש לא ידע. אבל יש בהם מכח ההרצאה המעשית ומן הסגנון הריאלי, ובקצת מקומות גם מכח הציור החיצוני, המפורט, כספוריו כן גם פיליטוניו שפרסם בהמליץ בשם הכולל ‘צלוחית של פליטון’ ובחתימת שם אזוב, אף הם עניי תכן. כל כחם של אלה אינו אלא חריפות סגנונית יתרה, וחדודיהם הלשוניים המרובים – מרובים גם על התכן. בכל זאת היו חביבים בשעתם על הקהל, שלא היה עדיין מעודן ומפונק ביותר, ובבחינה ידועה, יש לראות את גורדון כאבי הסוג הפיליטוני בספרות העברית, בדמות ‘ימי בראשית’ שלו.

בצורות הבנין והמשקל של השירה לא חדש גורדון מדעתו כלום, ואת רב שיריו כתב בצורות המקובלות בזמנו. ממשלתו החזקה בלשון עמדה לו לחקות חקוי של אמן גם צורות שיריות עתיקות לכל ‘מופתיהן’ וצרופי חרוזיהן. מסוג זה ידועים שיריו מעין מזמורי תהלים, מעין פיוטי סליחות ותוכחות, וביחוד שירי אל-מקמת שלו (שהמלים הקיצוניות בחרוזים שוות בצורתן ושונות בהוראתן) שכתב באחרית ימיו.

בתור הוגה דעות לא התרומם גורדון על שאר סופרי דור ההשכלה, לא היטיב ולא העמיק לראות מהם, אבל הוא חזק מכלם, ויהי להם לפה ולנביא. רב הדעות והמחשבות שהביא במאמריו על…

קנאתו היתירה להשכלה ואמונתו השלמה בכחה, לפדות את ישראל מכל צרותיו, עצמו עיניו מראות את ‘סבת כל הסבות’ למעמדה השפל והפרוע של האומה, את הגלות, והן אשר שמו בפיו באחד משירי התוכחה שלו, את הפתגם המפורסם: ‘היה אדם בצאתך ויהודי באהליך’, פתגם הכולל בקצור נמרץ ומלמד על רגל אחת את כל תמציתה של תורת ההשכלה, מאז החלה ועד היום הזה.