1
בין פעולות ועד “החברה לתמיכת עבודת האדמה בא”י" במשך השנה שעברה נמצאת אחת אשר תוכל להחשב כצעד ראשון על דרך חדשה. הועד החליט לתת מקופתו ארבעת אלפים פרנק לשנה לצרכי החנוך של בני האכרים והאוּמנים בא“י, והסכום הקטן הזה נתן היכולת לחובבי ציון ביפו להוציא אל הפועל את המחשבה אשר מלאה את לבבם זה כמה: ליסד בא”י בית ספר עברי – “עברי” לא רק באיזו דברים טפלים וחיצוניים, כי אם בעצם רוחו הפנימית; אשר לא יהיה קנין איזו חברה או כתּה מיוחדת, כי אם ישׂא עליו חותם לאומי כללי. בית ספר בצורה כזו הנה נוסד עתה ביפו, וגם חברת “כל ישׂראל חברים” שׂמה עינה בו לטובה והואילה לתמכו תמיכה חמרית ורוחנית.
רק ירחים אחדים עברו מאז נוסד הבית, והנה הגיע להועד הנזכר מכתב מאת המנהל, מן 6 פברואר, אשר תוצאות ממנו הנני מעתיק פה לעברית (גוף המכתב כתוב צרפתית):
“הנני מתכבד להציע לפניכם ידיעות אחדות ע”ד ביה“ס שיסדנו ואשר אתם ביחוד הסבּותם בזה על ידי העזרה שנתתם לענין החנוך בעין יפה. אחשוב כמעט ללא יועיל להרבות דברים ע”ד רוב הטובה שעשׂיתם לאחינו פה, בהניחכם אבן הפנה במוסד כזה, אשר עתיד נכבד מאד צפון לו.
מספר התלמידים הנמצאים כעת בבית ספרנו הוא כמה שיוכל הבית להכיל, כלומר 121, והם מתחלקים כך: במחלקת ההכנה – 37. במחלקה א' – 35, במחלקה ב' – 33, במחלקה ג' – 16. מהם משלמים שׂכר למוד 49, ויתרם בחנם.
תלמידינו כבר הסכינו למשמעת, אוהבים את הבית ואת המורים ומתחילים כבר לעסוק בלמודיהם בשקידה הראויה… במשך שלשת החדשים התקדם הענין הרבה יותר מאשר היתה לנו רשות לקוות מראש…
לשון צרפת תהיה לנו כאמצעי ללמד בה את הלמודים הכלולים בפּרוֹגרמא שלנו: גיאוגרפיא, היסטוריא כללית, תולדות הטבע, חכמות נסיוניות, יסודי הגיאומטריא וכו'. למוד הענינים האלה יתחיל מיד כשירכשו להם תלמידינו את השפה הצרפתית במדה הדרושה לזה, כלומר, בעוד שלשה חדשים בקירוב.
את העברית אנו מלמדים בתור שׂפה חיה ותוצאות הדבר נפלאות הן. תלמידינו לומדים עברית בשיטה מושׂכלת: דקדוק, התלמדות בלשון, קריאה בספרים מפורשת ומבוארת ברחבה. בשלש המחלקות הראשונות העברית היא גם השפה המדוברת. בשיטה הזאת, הטובה מאד גם מצד עצמה, היינו גם כמעט מוכרחים לאחוז, בהיות תלמידינו מקצתם אשכנזים מגולי רוסיא, שאינם יודעים עוד לשון הארץ, ומקצתם ספרדים; ותחת לחלקם לשתי כתות נפרדות – דבר שאין לו שחר – העמסנו עלינו את העמל לעשׂות לנו ילדי ישׂראל, בלי הבדל מוצא. בשעה שכותב אני דברים אלו כבר הגענו כמעט לתכלית חפצנו. ילדינו מבינים כבר כל מה שמבארים להם בלשון עברית, ועונג גדול הוא עד מאד לראות שני ילדים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי, יושבים ומספרים זה עם זה בלשון אבותינו".
ועונג עוד יותר גדול הוא – נוכל אנחנו להוסיף מצדנו – לשמוע דברים כאלו מפי המנהל הנכבד, אשר חברת כי“ח שׂמה עליו משׂרה זו. את העונג הזה במלואו יוכל להרגיש רק מי שיודע את הרוח השׂוררת עד כה בבתי ספריה של חכי”ח בכל הארצות. נגד הרוח הזאת נלחמו לשוא סופרים שונים בכה“ע העברים. המבּול הגדול של מליצות יפות לא שטף אף אות אחת מן הפרוגרמא שקבעה לה החברה בראשיתה. ו**רק עתה, זאת הפעם הראשונה, שומעים אנו קולו של אחד ממורי חכי”ח, והקול קול יעקב**, והקול עולה מן הארץ! האמנם רק מקרה הוא?…
והאמנם – אשאל לנפשי – רחוק כל כך להאמין, כי סופו של הבית הזה (אם יתפּתח גם הלאה בדרך הישרה) לעשׂות רושם גם על יתר בתי הספר של חכי“ח, בארץ וגם בחו”ל? הן משפט קדום הוא שנשתרש עמוק בלבות אחינו המערביים, כי אין הקולטורא שוֹרה אלא על מי שנתחנך ברוח אחת האומות הנאורות שבאירופא. את המשפט הזה לא יבטל הבל פיהם של סופרינו, אף אם יתרגזו ויתקצפו אלף פעמים ככה. אבל מה יהיה אם אחר איזו שנים יתיצבו לפני אחינו ההם, כהכחשה חיה, מאות בחורי ישׂראל שנתחנכו ברוח עברית טהורה על אדמת אבותינו ואינם נופלים עם זה מחניכי בתי ספר אירופיים בידיעותיהם ונמוסיהם וכל יתר “הסימנים” של הקולטורא החדשה? טופס עברי כזה לא נברא עדיין, ובני המערב אינם מאמינים באפשרותו, – אבל לכשיבּרא?..
בית הספר ביפו צריך איפוא להיות בעינינו כעין נסיון, לדעת בעצמנו ולהראות גם לאחרים, במה גדול כוחה של היהדות הלאומית ביחס אל החנוך, והנסיון הזה, אם יעָשׂה בכל הזהירות והשקידה הדרושה, יוכל להיות אחרי כן, כשיעלה יפה, ליסוֹד תורת החנוך העברי, ובדרך מעשׂית יתן לנו פתרון השאלה החמורה הזאת, שהיתה עד כה רק לנושׂא מאמרים ודרשות, בלי כל תוצאות במעשׂה 2.
וככה אנו רואים, כי סכום קטן, כארבעת אלפים פר', כשאיכות הוצאתו מכוּונת אל המטרה באופן נאות, יוכל להביא תועלת אין קץ, לגרום שנוי עיקרי במַהלך החנוך, אשר סוף סוף בו תלוי גם מהלך חיינו בכלל…. ואם נזכור עם זה, כמה פעמים ככה הוציאו חו"צ שנה שנה, זה כעשׂר שנים, ומה תוצאות כל עמלם, אז נבין, כי הפעם עומדות רגלינו באמת על “דרך חדשה”, דרך האיכות.
וחדשה היא אמנם הדרך הזאת לא בכלל, כי אם רק ביחוסה למעשׂינו אנחנו. בנוהג שבעולם, אדם ממציא איזה אמצעי חדש להספקת איזה מצרכי החיים החמריים, והדבר דורש הון רב להוציאו אל הפועל – הוא יושב תחלה ימים ושנים בחדרו ועושׂה נסיונות שונים, עד שתעלה בידו לגַשם את המצאתו במעשׂה. והמעשׂה הזה, כשהוא לעצמו, אינו כלום בערך אל המטרה שרוצה הממציא להשׂיג. אבל עיקר כוָנתו במעשׂהו הקטן הוא להראות על ידו את אמתּוּת המצאתו, למען יוכל למצוא לו חֶבר קַפּיטַליסטים אשר יואילו להקדיש לזה את הקפיטל הדרוש. יודעים הם אֶדיסון וחבריו, כי לא בנקל ימצאו אזנים קשובות בין בעלי היכולת, אם יבואו אליהם רק בלשון מדבּרת גדוֹלות, ועל כן יקדישו תחלה בעצמם כל כוחם והונם לעשׂות נסיונות בסתר חדרם, ולא ירעישו את העולם בהמצאותיהם עד שיוכלו להראותן באופן מוחשי.
גם בהספקת צרכי החיים הרוחניים יש “המצאוֹת”, ו“חבת-ציון, היא בלי ספק אחת מהן. וכשם שיתר הממציאים הם על הרוב חסרי-הון, כך גם חו”צ לא יוכלו להתפאר ברוב עשרם וכוחם. ועל כן הזיה גדולה היא מצדם, אם יאמרו לגשת בעצמם אל המלאכה הגדולה, להוציא את עצם “ההמצאה” אל הפועל. כל עיקר פעולתם תוכל להיות רק כפעולת שאר הממציאים הגשמת המצאתם במעשׂים שלמים ומתוקנים, אשר עם כל מועט כמוּתם, יהיה כוחם רב מצד איכותם לקנות מעט מעט גם לבותיהם של אלה, אשר להם הכוח החמרי והעוז המוסרי, למען יואילו הם להשתדל בהוצאת הענין אל הפועל בכל מלואו.
וכי למטרה כזו היו מספיקים גם כוחותינו המצומצמים ופרוטותינו המעטת, לוּ רק השׂכלנו להוציאם תמיד באופן הראוי – על זאת יעיד בית-הספר שאנו עסוקים בו. באמצעות סכום קטן ודל יש לנו תקוה להראות לכל בני עמנו בדרך נסיונית, מה היא “חבת-ציון” ביחס אל החנוך העברי. ובאמצעות סכום יותר גדול אמנם, אך גם כן לא גדול מיכלתנו, היינו יכולים להראות כמו כן בדרך נסיונית, מה היא חבה זו גם ביחס לעבודת האדמה. חו“צ מאמינים באמונה שלימה, כי אין ארץ בעולם שתוכל לגַדל אכרים עברים, בכל רוחב מובנן של שתי המלות האלה ביחד, כארץ ישׂראל. אבל אמונה זו, כל זמן שאינה יכולה להשען על נסיון מוחשי וכל תקפה הוא בראיות למוּדיות והשתפּכוּת הנפש, לא תוכל לפעול הרבה על לב בעלי-היכולת. לחנם מתמרמרים אחדים מאתּנו על הברון הירש ועוזריו, על כי נתנו היתרון לאַרגנטינא; לחנם מתרעמים אחרים על הברון רוטשילד ופקידיו, על כי יִרדו במושבותיו ביד חזקה. לא בהם האשם, כי אם בנו. מדוע אין ביכלתנו עד עתה להראות באצבע על איזו קולוניא בא”י, ולוּ גם קטנה ככף איש, ולאמר לכּל: “כזו ראו והתבוננו, מה בין ארץ ישׂראל לשאר ארצות; כזו ראו והתבוננו, מה בין אכרים בני חורין לעבדי-הפקידות”? מדוע פזרנו עד כה את כל כוחותינו הדלים בתמיכות מתמיכות שונות לקולוניות של “בדיעבד”, אשר ידענו היטב, כי נוסדו מעיקרן על יסוד רעוע ולא תוכלנה להיות למופת? – “רחמנות” היא אמנם מדה טובה, שעמנו מצטיין בה מאז מעולם; אבל טובת הענין הכללי היתה דורשת מאתנו להקדיש עיקר כוחותינו להגשמת ענין הישוב בבנין קטן ושלם, אשר מן המסד עד הטפחות יהיה בנוי “לכתחילה”, על פי תכנית מדויקת ומוגבלת, ואשר היה יכול להַראות לכּל באופן מוחשי, כי לא נשׂפיק בהזיות ודמיונות.
ואולם, לא להזכיר ראשונות ולשוב ולעורר מחלוקת ישנה מגמתי בזה, כי אם דאגה לעתיד אשר בלבי רוצה אני להסיח לאחרים.
כידוע, נתעוררו לפני איזה זמן אחדים מטובי חו“צ לאסוף סכום מיוחד בשביל “הפועלים” העובדים בא”י בתור שׂכירי-יום. ומני אז באים לקופת הועד לעתים קרובות סכומים שונים מערי המדינה למטרה זו. הסכומים האלה הם על הרוב קטנים מאד; אבל רבוי הנותנים יוכיח, כי משך אליו הרעיון הזה לבות רבים, באופן שאפשר להאמין, כי במשך הזמן יתקבץ על יד סכום הגון אשר יספיק ליַסד קולוניא אחת קטנה מבחירי הפועלים. עתה הגיעה איפוא השעה הטובה, שנוכל לחשוב מחשבות על דבר יסוּד קולוניא אמתּית, אשר תגשים בקרבּה את “הישוב” בצורה נכונה, מבלי שנצטרך עם זה לשחת רחמינו על הקולוניות שכבר ישנן. בין ארבע מאות פועלים, הנמצאים בא“י, לא כבד יהיה למצוא מעשׂרים עד שלושים הראויים מכל הצדדים לדבר הגדול הזה, לא רק מצד כוחם הגופני ובקיאותם בעבודה, כי אם גם מצד תכונות נפשם, התפתחותם הרוחנית ודבקוּתם ברעיוננו. כלום חסר איפוא אלא להוסיף התאמצות בדבר קבּוץ הסכום הדרוש ולהכּוֹן לע”ע לקראת הצעד השני הזה על “הדרך החדשה”, כדי שיעָשׂה בזמנו בכל תוקף הזהירות הנחוצה, בהיות לנגד עינינו ערכו של “הנסיון” הזה ותוצאותיו לעתיד, בתור מופת מוחשי לעיני כל ישׂראל.
כך הבנתּי אני את ההתעוררות הזאת בדבר הפועלים וכך האמנתי שיבינוה גם אחרים. אבל, חבל! טעות היתה בידי. עוד לא נאסף גם עשׂירית הסכום הדרוש, וכבר אראה סימנים מובהקים, כי רבים מן המשתתפים בדבר אינם מביטים עליו כלל מצד התועלת הכללית באופן הנזכר, אלא פשוט, עוד הפעם “תמיכה” חדשה ברחמים רבים: הפועלים האומללים עובדים בזעת אפם ואינם רואים “תכלית” לעבודתם 3; ראוי איפוא לרחם עליהם ולתת להם “התכלית” המבוקשת – וזה הכּל! ממילא מובן, כי מדת הרחמים אינה קפדנית להבחין בדיוק גדול בין פועל ופועל מצד ערכם העצמי ביחס לכלל הענין, וכל שכּן שאינה נוטה לבוֹר מכולם רק כעשׂרה או רק כחמשה ממאה ולהוציא עליהם כל הכסף אשר יאָסף, מבלי שׂים לב ל“תכליתם " של כל המון הנשארים. אדרבא, כבר נראה נטיה לעשׂות לקריטיריון בדבר הבחירה לא את האדם, כי אם את הכיס, ולבכּר ככה את אלה שיש להם בכיסם סכום מסוים, כדי שתהא אפשרות לזכּוֹת ב”תמיכה" זו מספר יותר גדול.
ובכן יש לדאוג הרבה, כי גם הפעם נחטיא המטרה; כי “טובת הפועלים”, אשר לשמה יאָסף עתה הסכום הזה, לא תהיה גם היא אלא טובה פרטית, "שׂכר מצוה בהאי עלמא, לאיזו עשׂרות אנשים, בלי בירור שלם, אשר יוסיפו אולי עוד קולוניא אחת או שתים מן הטופס הישן, והנסיון האמתּי, החסר לנו לטובת הענין בכלל, לא יצא אל הפועל גם עתה.
ודאגה זו היא שהביאתנו לשוב ולִשְנוֹת בזה עוד הפעם מה שאמרתי כבר כמה וכמה פעמים: "כי לא הכמות הוא העיקר לנו עתה, כי אם האיכות "; וכי כל זמן שלא נלמוד להביט על פעולותינו הדלות לא כעל איזה דבר חשוב מצד עצמו, כי אם כעל אמצעי למשוך אל הענין כוחות יותר גדולים, כל זמן שלא נבוא לידי ההכרה הזאת ולא נעשׂנה ליסוֹד לכל פרטי מעשׂינו,– נפזר מעט כוחנו לריק ולבהלה, במעשׂים מבולבלים ומקוטעים, ולמרות כל דרשותינו ותוכחותינו, תשאר “חבת ציון” בתוך החוג הצר, שהיא סגורה בו עתה מקוֹצר ידנו, ותוסיף להחשב בעיני רוב העם וגדוליו – מי יודע עד מתי – רק כעין “שעשועים” של איזו מאות בעלי הזיה בלבד.
כ“ז אדר תרנ”ג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.