את “השקצים” הקטנים של קנובליפק הכרתי היטב רק מרחוק. ידעתי שהם מתגוררים בבקתות מגוגות קש במורד העיירה: הייתי רואה אותם מובילים במקל ארוך חזיר או עגל למכירה ביריד, או בחורף, מחליקים שעות ארוכות על הנהר. ידעתי שאין בהם שום תורה ומצוות, שאינם נושאים שום עול וחיים הם כשם שלבם חושק –במלה אחת, ידעתי שאלה הם “שקצים”, ויכולתי רק - כמו כל חברי –לבוז אותם בלבי. בכנותו אחד מאתנו בשם “שקץ” היה הרבי מתכוון בזה לבזותו בביזיון הגדול ביותר. כך נמשך הדבר עד השנה התשיעית לחיי. אז היתה פגישתי הקרובה הראשונה עם “השקצים”.
היה זה ל“ג בעומר. הרבי הוביל את ה”חדר" שלנו אל היער, מפני שכבר היינו ילדים גדולים –לא כל כך על פי שנותינו אלא על פי רבנו, שהיה אחד מגדולי המלמדים בעיירה –וגם לנו לא נאה היה ללכת אל הצמחייה הירוקה או אל מאחורי הגדר של בית העלמין, שגם בהם היתה חלקת אדמה מוריקה, הגדה הימנית הגבוהה של נהר הקנובליפק, אשר אליו מוליכים המלמדים הזוטרים את “חדרי” הדרדקים; מלבד זאת, כילדים גדולים כבר צריכים היינו להדר יותר בחגיגת החג. היה זה יום נפלא, מהימים היפים ביותר, מימי האביב הנוגהים בשמיהם התכולים, מאלה הנפרשים ונישאים מעל ראשינו. אך יצאנו מהעיירה, והנה בא בפנינו משב רענן מהשדות הצומחים, שהשתרעו סביב סביב למלוא הרוחב, ורצו לפנינו מכל עבר ובלי קץ בשום מקום –ולבבנו השתעשעו בקרבנו: פתאום הרגשנו בתוכנו בצורך לנוע, לנתר, לרוץ, להיאבק ולצעוק, וכבר שכחנו כליל את כובד הראש, שילדים גדולים כמותנו חייבים ללכת בו. אך אז עצר אותנו הרבי בדברים:
“לקחתי אתכם ליער רק מפני שהחשבתי אתכם לילדים הגונים; עליכם לדאוג לכך שלא אשיב אתכם בחזרה הביתה”. דברי הרבי הכריחו אותנו להתאפק. הלכנו בכובד ראש, לא בחיפזון, כמו ברחוב העיירה שלנו, ותחת השגחתו של הרבי לא העזנו לגלות את רגשותינו, ואף על פי כן עשונו אותן רגשות, שגדשו את לבנו, שמחים ומאושרים. אך רבנו, ששתק כמעט כל אותה עת, פנה אלינו פתאום:
“אתם, ילדים, לכו בשקט, עוד יותר בשקט, כי אחרת …הנה כאן, אתם רואים, העדר של ‘השקצים’, וכדי שלא ירצו להתנפל עלינו”, אמר לנו, “לכו בשקט, כדי שלא ישמעו אתכם”.
בן רגע נעכרה שלוותנו. עד אז היינו חופשיים ושמחים, ובאחת הפכנו עצובים: פחדו של הרבי עבר אלינו, והתחלנו להביט בפחד הצדה, אל המקום שבו ראינו עדר וכמה ילדי איכרים. אף על פי כן המשכנו ללכת הלאה - עד היער נותר לנו מהלך חצי וירסטאה. הרועים באו אלינו מן הצד, וככל שהמשכנו ללכת כן היטיבו לראותנו. פחדו של הרבי ויראתו, כך שיערנו, גדלו והלכו. שמענו אותו אומר לעצמו: “כמה הם רבים! ובשום מקום לא רואים כאן אף ברל אחד, אף מיכאל אחד. כנראה הם כבר הלכו”. בראותנו פחד נורא כל כך ברבנו נחרדנו עד מוות; התחלנו להידחק זה לזה, ובייאוש הבטנו ברבנו, בפניו הקודרות, וכבר היינו נכונים לפרוץ בבכי. אך לפני הרועים עברנו בשלום; הם אמנם הסתכלו לעברנו, אך לא זזו ממקומם; הבטנו כה וכה בפחד וראינו שכבר הותרנו אותם מאחור; הנה כבר יצאנו בשלום מהסכנה, והיער קרוב כל כך אלינו, עד כי נדמה שבתוך דקות אחדות נגיע אליו. נמלאנו רוח חיים והתחלנו לדבר - ברבע השעה שלפני כן הלכנו במהירות ובדממה, ומגודל הפחד לא יכולנו לומר אף מלה –דיברנו, כמובן מאליו, על הסכנה שחלפה. אני נחשבתי לבריא מקרב חברי ב“חדר”, ואחד מחברי אמר לי:
“מה דעתך, מאיר? אם יתחשק להם להתנפל עלינו, אולי תראה להם איזה אגרוף יש לך? שיידעו להם! הרי המכות שלך כל כך כואבות!” וחברי, שהיה החולני ב“חדר”, חייך בדברו כבעל כורחו.
“ועוד איך! שיידעו!” נעניתי גם אני בחיוך, נענעתי בראשי וקמצתי אגרוף.
רבנו הביט בעיניים קודרות, ושתק. עד היער היה המרחק רב בהרבה מכפי שחשבנו, וכולנו קרבנו אליו עייפים מאוד. התיישבנו על העשב הצר, שצמח לאורך היער. רבנו נראה מבוהל: בשום מקום לא ראינו מלמדים אחרים עם “חדריהם”. “הם כבר צריכים להיות שם”, אמר והחל לתור לו דרך להיכנס אל היער. נראה היה שהוא חושב להיכנס היישר מן המקום שבו ישבנו, להקיף את התעלות הרדודות - ופתאום ראינו כי רצים לעברנו כלב ואחריו שקץ כבן ארבע-עשרה. כולנו נחרדנו, ניתרנו ממקומנו והתחלנו להידחק אל הרבי, שתפס מקל בידו והביט בחוסר שקט בכלב ובשקץ, שכבר היו קרובים אלינו. הכלב נבח ורץ במהירות. “לך מכאן, לך מכאן!” החל רבנו לצעוק בקול נואש כמעט ונופף במקלו לעיני הכלב. הכלב הגביר יותר את נביחותיו והתנפל עלינו. אחד מחברי החל לבכות. הרבי הביט בנו באי-שקט, והחל לדבר אל השקץ הקטן, שהלך לעברנו לאט ובחיוך: “ילד …שלא ינבח …אני אתן לך הכל …עוגיות, ביצים …ילד, שלא ינבח …אתן לך הכל …” הרב דיבר בשפה “גויית” מעורבת למחצה בשפה “יהודית”, ובתוך כך החווה תנועות משונות ובקולו נשמעה תחינה מקרב לב. השקץ הקטן קרב אלינו בסקרנות, הכלב המשיך לנבוח בחוזקה והתנפל על הרבי החיוור, ושניים מחברי התירו בידיים רועדות את מטפחות הצידה לל"ג בעומר, וכל שהיה במטפחות עבר לידיו של הכפרי הקטן, שנראה היה מופתע ואפילו חדל לחייך. הוא קרא מיד לכלב, וזה השתתק במהרה והחל לאכול את העוגייה שהשליך לעברו אחד מחברי. הדבר מצא חן בעיני כולנו, ובפחד השלכנו אל הכלב פיסות עוגייה ואפילו ממתקים. נדמה היה לנו שהשקץ הקטן מקנא בכלב, אף שגם ידיו היו מלאות. קרבנו כולנו אליו, ובמבט חושש פחות ומכיר טובה התבוננו בכפרי הקטן, רחב הכתפיים והיחף, שכובע חורפי משוך על עורפו ואוזניו, אשר בתשובה לשאלתו של רבנו, אם לא ראה “יהודים עם ילדים, ילדים קטנים ממש”, השיב באדישות ובקצרה, כי לא ראה אותם.
“נו, ולהיכנס ליער אפשר? רק קצת להיכנס …אנחנו נשב בשקט, בחיי, נשב כל כך בשקט … בחיי שרק קצת; יש לנו היום חג, ל”ג בעומר, ואני אתן לך הכל, ביצים עוגיות, הכל …אנחנו יכולים, ילד?" ביקש רבנו מהשקץ הקטן, שהביט בו באותה סקרנות כבתחילה.
השקץ הקטן השיב לו בקצרה: “אני לא יודע” וחייך, וייתכן כי בעצמו לא ידע מדוע.
אך אז הופיע מתוך היער היערן, פריץ גבוה ולא צעיר, במגפיים גבוהים ומעיל קצר. הוא התקרב אלינו ומיד החל לצעוק:
“מה קרה לכם היום, יהודונים, שכולכם זוחלים אל היער? אולי מצאתם שם אוצר? שתי כיתות עם היהודונים הקטנים שלהן כבר גירשתי החוצה, והנה השלישית …מה אתם מחכים כאן בכלל? אני …”
רבנו היה כלא מת ולא חי.
“אוי, פריץ, פריץ”, גמגם, “אנחנו ככה, בחיי, כלום …היום זה ל”ג בעומר אצלנו …רצינו לטייל קצת ביער …לשבת שם בשקט …אם זה מפריע לאדוני, נלך מכאן בן רגע …אם זה מפריע לו …אבל למה הפריץ צריך לצעוק ככה …אנחנו …אנחנו …"
“איזה שדים ורוחות הביאו לכם חג היום? שאני אתן לכם להיכנס ליער, כדי שתכרתו את העצים שלי, שדים ורוחות שכמותכם! …בשביל מה אתם צריכים ללכת היום ליער?” אמר היערן בקול שקט יותר. הוא כלל לא היה רע כפי שהעמיד פנים.
“אוי פריץ, פריץ! אנחנו צריכים …יש לנו חג כזה שאנחנו צריכים ללכת ליער, לא לכרות עצים חס וחלילה, אלא סתם ככה, לטייל קצת… למה לנו סתם לכרות עצים, אנחנו משוגעים? אנחנו נהיה כל כך שקטים”, אמר רבנו ונענע בחוזקה בראשו ובידיו, ובתוך כך חייך בצער ובעצב. “מה זה מפריע לפריץ? אנחנו יהודים ישרים, ואני רבי, ‘מלמד’, זאת אומרת מורה, ואלה התלמידים שלי, אנחנו נהיה כל כך שקטים …מה זה מפריע לפריץ שיחיה?”
היערן לא הרשה לנו אמנם להיכנס ליער, אך לא גירש אותנו ממקומנו והתיר לנו לחלוף על פני היער, אך בשקט ובלא להעז להתגנב ליער. אחר כך הלך. אך השקץ הקטן נשאר אתנו וראה אותנו ישובים במקום כבתחילה, ליד התעלות; רבנו שב והתיישב, התרנו את מטפחות הצידה לל“ג בעומר שעוד נותרה לנו וחלקנו אותה בינינו באחוות חברים. הרבי נטל לעצמו את חלק הארי של העוגיות והביצים, ובכל זאת לא אכל אותן. ידענו שהוא מחביא אותן לילדיו, ולכן לא רגזנו עליו; השקץ הקטן, אחרי שכילינו כולנו לאכול ולשתות –הרבי נתן לו חלק כחלק אתנו –הביט בנו מבט אחרון, קרא לכלבו והחל ללכת מאתנו, ובכל פעם הביט לצדדים. הכלב, שאך זה ליקק את עצמו, הבעה את בשִניו, נבח לעברנו והלך אחר אדונו. ואנחנו, משכבר לא הפריעו לנו הכלב והשקץ, התעורר בנו הצורך להתנועע, אך הרבי המשיך לעצור בעדנו. הוא עצמו השתרך על העשב ופניו לאדמה, וגם אנחנו צריכים היינו לנהוג כמותו ולשכב בשקט, מפי שהרבי שתק ודמם. אך אנחנו, ככלות הבהלות שעברו עלינו זה עתה, חשנו ברוגע בשמחה שקטה בלבנו, ובדממה הבטנו במעמקי השמים הצלולים-צלולים, שהיום ובפעם הראשונה זכינו להרגיש ולראות את יופיים, וביער שנמשך בעינינו עד אין קץ ואין סוף, ואשר עצים עבותים ניצבו בו חולמים ושלווים. היער, שמפעם לפעם עלו מתוכו קולות נפלאים, משך אותנו אליו בחוזקה, אך לא העזנו להיכנע לרצונם העז והרוגש של לבבנו הצעירים …כל אותה עת לא מש רבנו ממקומו, וכבר חשבנו שנרדם, עד שפתאום נאנח ואמר לעצמו ברוגז: “אנשים כאלה …אפילו צעד אחד לא מרשים …חצי צידה של ל”ג בעומר נותנים לכלב ולשקץ …הנה על זה אומרים מן המצר” …נראה היה שרבנו הצטער על שהשים עצמו פחדן לעינינו, תלמידיו, שבהם רדה בעריצות ואשר פחדנו ממנו כמו מאש. אך אנחנו, באותה קלות דעת ילדותית, כבר שכחנו הן את הרועים, הן את הכלב, הן את היערן. לכולם מחלנו על הפחד שהפילו עלינו, ושמחנו מאוד לתת מנוחה לגוף ולנשמה בעשב הריחני, תחת השמים הבהירים ולא הרחק מהיער הירוק …
אך שמחתנו השלווה נשדדה מאתנו כעבור שעה, כאשר התחלנו לשוב הביתה. הרועים, שבפעם הראשונה חלפנו על פניהם בשלום, פגשו אותנו עכשיו בדרך. היו אלה חמישה צעירים, מבני שש-עשרה ועד עשרים. הם עצרו אותנו ותבעו את כלי העישון של הרבי. הרבי נענה לתביעתם בצייתנות, וכך נשאר בלי טבק, בלי נייר ובלי גפרורים. אחר כך נפרדו מאתנו לשלום כביכול, אך עוד בטרם נתרחק כמאתיים פסיעות משם, וכבר נפרדו מחבריהם שלושה רועים צעירים, ובשוטים ארוכים בידיהם החלו לרדוף אחרינו ולצעוק: “לעצור, יהודונים, לעצור, לעצור!” אז החל רבנו לרוץ בכל כוחותיו ואחריו כולנו, שמרוב אימה יצאנו מדעתנו וצעקנו ממש כאילו עומדים לשוחטנו. אחד מחברי, הקטן מבינינו, שרגליו כמו נכרתו מרוב פחד, נעצר אחרינו, ובראותו שהנה-הנה ישיגו אותו הרועים, נפל על הארץ והחל לצעוק: “אמא! אמא!” בקול בוכים, עד שאני, שכבר הייתי רחוק ממנו, עצרתי פתאום מלרוץ. הבטתי בחברי הבוכה ופניתי מהר לרוץ לעברו. מיד רצו אלינו השקצים. רעדנו כגוזל שנלכד, וחברי לא חדל מלצעוק: “אמא! אמא!” אחד הרועים פנה אלי ואמר:
“תן לי כפתור. אם לא –תקבל מכות”.
“אין לי”, הצלחתי בקושי לענות.
“מה זאת אומרת, אין לך? ומה זה?” אמר והצביע על כפתורי מעילי. “תן כפתורים או שתקבל מכות”.
הנחתי לרועים לקרוע מעלי את כל הכפתורים, שהותירו חורים במקומם. פרפרתי תחת ידיהם, אך שתקתי. כשם שעשו לי עשו לחברי, שבכה כקודם, אך עדיין לא מש ממקומו. כל זה לא נמשך יותר משתי דקות.
“נו, וסיגריה יש לך?” פנה אלי אחר כך רועה אחר.
“לא”, המשכתי ועניתי לו.
“מה זאת אומרת לא? זה לא ייתכן”, אמר השקץ והחל לחטט בכל כיסי, שמתוכם שלף תחילה תמר, אחר כך רצועת עור, ואחר כך ארנק קטן ובו שלושה גרושים ולבסוף –“ברכון”, ואתו נפלו מכיסי ההפוכים פירורי עוגה ושברי קליפת ביצים. את שני החפצים הראשונים מיהר הרועה להכניס לחיקו, ובראותו את החפצים האחרונים קרא:
“רואים איך היהודים מתהוללים? יש לכם חג היום?”
“כן”, עניתי לו.
“אתה יודע, יהודון אחד, שליהודי אין בכלל נשמה?” שאל אותי ברצינות הרועה השלישי, שקץ בן שתים-עשרה בקירוב.
אך אז הבחינו הרועים ביהודי הרץ לעברנו ומטיל פחד במקלו; הם הצליפו בשוטיהם ונמלטו במהירות אל חבריהם. היה זה יהודי כפרי, שפגש בדרך את הרבי ו“חדרו” רצים במנוסה, ובראותו אותי ואת חברי בידי השקצים –מיהר לעזרנו. התחלנו לרוץ אחר רבנו והחברים, שכבר נרגעו קמטה אך עוד נשמו בכבדות. לא ידעתי מדוע, אך חברינו הביטו בנו –בי ובחברי, שדמעותיו לא יבשו עדיין מעל הפנים החיוורות –כמעט כמו בגיבורים.
בהגיעי הביתה הבחינה אמי בפני המבוהלות ובחורים שבמעילי במקום הכפתורים –ושאלה אותי על ראשון ועל אחרון. תחילה שתקתי, מפני שהרבי הזהיר אותי שלא אספר על מה שעברנו. אך פתאום פרצו הדמעות מעיני. לא יכולתי לעצור בעדן. אמי התפלאה ונבהלה. היא שאלה אותי לפשר הדבר, ואני אמרתי לבסוף בהתייפחות: “למה להם מותר ולי אסור? …עשיתי להם משהו רע? למה הם היו צריכים להעליב אותי כל כך? …למה להם מותר ולי אסור? שקצים כאלה, והם אומרים עלינו שאנחנו …שאין לנו נשמה …למה השם מרשה להם? הרי אנחנו לומדים את התורה שלו ועושים את המצוות שלו, אז למה? …למה להם מותר ולי אסור? למה אנחנו פוחדים מהם והם צוחקים עלינו?” יותר לא יכולתי לדבר. הדמעות חנקו את הגרון ושטפו את הפנים.
אמי לא ענתה על אף אחת משאלותי; כאשר סיפרתי לה לבסוף את כל הקורות אותנו, קיללה אמי את השקצים מאחורי גבם וביטלה את כל חלומותיהם, ואותי שאלה בדאגה אם הכו אותי חזק מדי ואם כואב לי דבר-מה; אחר כך שאלה, מדוע לא ברחתי כמו כולם, כך שהיו נחסכים ממני מכות השקצים והחורים במעיל.
דבריה של אמי לא הרגיעו אותי ולא ענו על שאלותי, שזמן רב עוד חשבתי עליהן. ומאז התחלתי מקנא בשקצים, שלהם השדות והיערות, שהם בריאים וחזקים, וחיים בשמחה ובחופש. אילו היו לנו כל אלה –חשבתי אחר כך לא אחת –לא היינו נוגעים באיש לרעה. להפך: היינו מיטיבים עם כולם …
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.