זכרונות גליקל / ספר שני /גליקל האמל

ספר שני בס"ד

מי יכול ומי צריך לכתוב או לספר את כל הקורות אותנו, בני אדם חטאים בימי חיי הבלנו וכל הדברים הנפלאים שעוברים עלינו? אנכי הייתי בזמן ההוא קרוב לבת עשרים וחמש שנה. בעלי זצ“ל היה חרוץ מאד בעסקיו ואנכי, אף על פי שהייתי עוד צעירה מאד, עזרתי לו בעבודתו. אינני כותבת את זאת בשביל להתפאר; בעלי זצ”ל לא היה מקבל עצה מאיש זר ולא עשה דבר אלא אחרי ששנינו התיעצנו בינינו. באותו זמן היה אחד בהנובר ושמו מרדכי הי“ד ¹והיה [משרת] אצל גיסי לֶפְמַן; הצעיר ההוא בא להמבורג והתארח אצלנו. בקצור, הצעיר מצא חן בעינינו, ולפיכן קבלנו אותו לעבודתנו, שיסע בשבילנו לאותם המקומות שאפשר לעשות שם עסקים. הצעיר הזה היה מפולין וידע לדבר יפה פולנית. ובכן שלחנו אותו לדנציג, כי שמענו כי שם אפשר לקנות הרבה אונקיות ²מרגליות ובזמן ההוא עיקר המשא ומתן היה באבנים טובות וביחוד במרגליות. נתַנו לו מכתב קרדיט על איזו מאות ר”ט לדנציג וגם למדנו אותו קצת איך לקנות את המרגליות. אילו חשבנו אז ללכת לדנציג למכור שם אבנים יקרות ולקנות, היינו מרויחים הרבה יותר. אבל כל כך היינו שקועים במסחר המרגליות הנמכרות במשקל עד שלא עלה כלל על דעתנו איזה מסחר אחר. ובכן נסע מרדכי הי“ד לדנציג והתחיל לקנות שם מרגליות ולשלחן הנה. הוא הצליח לקנות בזול והיינו צפויים לריוח הגון. אבל הוא לא רצה להשאר בדנציג, יען כי היה כבר בחור בשנים והיה נכון לישא אשה. ולפיכך שב הנה והתחתן פה עם בת נתן הארוך. החתונה נועדה בעוד חצי שנה. בעלי זצ”ל רצה שעד זמן חתונתו יסע מרדכי שוב לדנציג, אבל היתה גזירה מהשמים בעו“ה, שלא יסע שמה. הוא אמר: הלא נשאר פחות מחצי שנה עד זמן חתונתי ועד שאני הולך ושב יעבור הזמן. יותר טוב לנסוע לאשכנז ולקנות יין. ובעלי אמר לו: מה עלה על דעתך לקנות יין? אנכי אינני רוצה להיות שותף עמך במסחר היין. ומרדכי אמר: אם אין דעתו לכך, אקנה את היין במעות שלי. אף על פי שבעלי זצ”ל בקש להשפיע עליו בדברים רכים וקשים, וגם המחותן שלו יעץ לו שלא יסע לאשכנז, אבל כל זה לא הועיל, הגיעה השעה שהאיש הטוב הזה יפַנה את מקומו לאחרים. אילו היה הצעיר הזה עוד מאריך ימים אולי לא היו ר' יהודה ויששכר כ"ץ עולים למדרגה כל כך גבוהה בעשרם כאשר יסֻפר להלן.

ובכן אחרי שמרדכי הי“ד לא רצה לשוב ממחשבתו ובעלי זצ”ל לא רצה להיות שותף עמו בעסקי היין, נסע הוא שמה על חשבון עצמו ולקח עמו כשש מאות ר“ט. כשבא להנובר מסר את כספו לגיסי ר' ליפמן, שהוא ימציא אותו לידו אל כל מקום אשר ימצא שם לקנות יין. מהנובר היה צריך לנסוע להילדסהיים. אבל הוא היה קמצן ולא הרשה לעצמו לנסוע עם הדואר, או יותר נכון: השי”ת לא רצה בזה. ובכן הלך מרדכי ברגל לבדו. כי רק שלשה מילין רחוקה הנובר מהילדסהיים. כשהגיע כמעט להילדסהיים, לא יותר מתחום שבת, פגש בו כפרי וקרא אליו: יהודי! תן כסף למשקה, ואם לאו – אירה בך. מרדכי צחק לדבריו כי בין הנובר ובין הילדסהיים הדרך בטוחה, כמו בין המבורג ובין אלטונא. אך השודד קרא אליו שוב: נבלה יהודית! על מה אתה מרבה לחשוב? אמור הן, או לאו! לסוף הרים השודד את הרובה וירה בו ישר אל ראשו, והוא נפל כרגע מת. בדרך זו היו בכל רבע שעה עוברים ושבים, אבל בשעה ההיא לאסונו לא עבר שם איש. ובכן מצא שם הצעיר הישר והחרוץ את מותו בנעוריו, ובמקום לחוג את חתונתו, הורד אל קברו האפל, בלי חטא ואשמה. אלהי! כשאני חושבת עוד היום על הדבר הזה שערותי סומרות, כי הוא היה צעיר חסיד, בעל לב טוב וירא שמים. ואם האלהים היה מאריך ימיו היה עולה במעלה יתרה וגם לנו היה מביא תועלת. ה' יודע כמה הכאיב מותו לי ולבעלי זצ“ל, וכמה התעצב עליו. לא הרבה זמן עבר מעת שפרפר הנרצח בין החיים והמות והיה מתבוסס בדמו החם, והנה באו אנשים מהילדסהיים ומצאוהו בעו”ה שוכב עלוב וכרגע הכירוהו, כי היה נודע בכל הסביבה, והאנשים ההם התעסקו בו והביאוהו לקבורה. הבכיה והיללה שהיתה אז בכל הסביבה אין לספר. אבל מה יועיל כל זה? חייו הצעירים נתקפחו. תיכף הודיעונו על זה מהנובר ומהילדסהיים, כי ידעו שהנרצח הי“ד היה שותף עמנו וחשבו כי בידו היה הרבה כסף משלנו. ובאמת לא היה בידו אלא ר”ט אחדים להוצאות. בזמן שבאו המכתבים אלינו הייתי מעוברת בבתי מוטה ע“ה. אפשר לשער עד כמה בעלי ואני הצטערנו על זה, כי כאמור היה איש כשר וישר והיינו יכולים לעשות עמו מו”מ רב, אבל את הנעשה אין להשיב, ובפרט מה שלקח המות. ואף על פי שבהנובר ובהילדסהיים הרבו לחקור כדי לנקום את דמי הנרצח, לא מצאו עקבות הרוצח. כי הוא ימ"ש ברח ומהזמן ההוא לא נגלה עוד. ה' ינקום את דמו יחד עם דם שאר הקדושים והחסידים!

עכשיו לא היה לנו איש שנוכל לשלחו לעשות עסקים בשבילנו. אולם בעוד זמן קצר באו הנה הקצין ר' יהודה ברלין ³עם יעקב אוברנקירכהיין. ר' יעקב זה היה שדכן והציע לפני ר' יהודה את בתו של ר' פנחס הרבורג, אבל כנראה הדבר לא יצא מה' והשדוך לא נתקיים. מצד מי היתה המניעה איני יודעת. ובכן היה ר' יהודה זה זמן-מה בביתי, כי הוא היה שני בשני עם גיסי ר' ליפמן. בשבתו עמנו איזה שבועות מצא האיש חן בעינינו בכל דבר. הוא היה “ידען” הגון וגם במשא ומתן הבין, והוא איש פִּקח. אז אמר לי בעלי: מה דעתך, גליקל? אולי נקבל את הצעיר הזה אלינו ונשלחהו לדנציג? נראה כי צעיר פקח הוא. אנכי עניתי לבעלי: גם אנכי חשבתי כזאת כמה פעמים; הלא דרוש לנו לקבל את מי שהוא. ובכן דברנו עמו, והוא התרצה לכך מיד, ולא עבר שבוע והוא נסע לדנציג. כל רכושו היה מעט אבנים יקרות. שָויָן מעשרים עד שלשים ר“ט, ואותן עזב ביד בעלי למכרן או לשמרן אצלו. והנה, בני היקרים, ראו כאשר האל הטוב רוצה לעזור למי שהוא. יכול הוא להוציא הרבה ממעט, כמו ר' יהודה זה שמרכושו הקטן, שכמוהו אין, עלה לעשירות גדולה ונעשה לאדם גדול. ובכן היה יהודה איזה זמן בדנציג ועשה עסקים טובים, ותמיד קנה מרגליות-משקל. אולם הוא לא היה בהול על העסקים; זולת זאת הקרדיט בהמבורג לא היה כל כך גדול כמו עכשיו, ואנחנו היינו עוד אנשים צעירים ועוד לא היתה לנו עשירות גדולה. ובכל זאת הספקנו לשלוח לו כתבי קרדיט ושטרי חוב ולא היה לו מחסור בכסף. הוא ישב שם לערך שנתים. כשהוא שב, עשה בעלי עמו חשבון ושלם לו את חלקו בריוח בשמונה או בתשע מאות ר”ט. ובזה נסע להנובר וישב במחוז ההוא וחשב להשתדך שם.

באותו זמן ילדתי את בתי מוטה; היא היתה ילדה יפה. בזמן ההוא התחילו לדבר על אדות שבתי צבי, אבל אוי לנו כי חטאנו, כי לא זכינו לראות בעינינו מה ששמענו ומה שבטחנו בדמיוננו! כאשר אנכי נזכרת בתשובה שעשו בזמן ההוא זקנים וצעירים, אי אפשר לספר הכל, כמו שידוע ומפורסם בכל עולם. הוי, רבש"ע, באותו זמן קוינו שאתה האל הרחמן תרחם על עמך ישראל העלוב ותגאל אותנו, כך קוינו, והנה היינו דומים לאשה היושבת על המשבר כל היום וסובלת יסורים ומכאובים נוראים וחושבת כל הלילה כי אחרי כל היסורים והמכאובים היא תשמח בילדה, אבל כשהאיר היום היא ילדה רוח. וכך אבינו מלכנו, קרה אותנו, כל עבדיך ובניך בכל אפסי ארץ עשו תשובה, תפלה וצדקה, וכל כנסת ישראל ישבה שנים שתי ושלש על המשבר, אבל מזה הכל נולד רוח, לא די שלא זכינו לראות את הילד אשר בשבילו כל כך סבלנו ואשר חשבנו כי הוא בודאי בוא יבוא. אנחנו לצערנו נשארנו דלים וריקים. ה' אלהי! בכל זאת עמך ישראל לא חדל להאמין כי סוף סוף תרחם עלינו ותחיש לגאלנו ואפילו אם יתמהמה, אחכה בכל יום שיבוא, כשיעלה רצון קדשך מלפניך תזכור ברחמים את עמך ישראל.

מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו הכתבים (ע"ד שבתי צבי) אין לספר. יותר מכולם קבלו הספרדים מכתבים. ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים לבתי הכנסיות שלהם והיו קוראים אותם שם. גם האשכנזים, בחורים וזקנים, היו הולכים שמה אל בתי כנסיות הפורטוגיזי. הבחורים הפורטוגיזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי תכלת משי – זה היה סמל לבושו של שבתי צבי. וכך יצאו כולם בתופים ובמחולות בבתי הכנסיות ובשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, וקראו את האגרות. אחדים מכרו את בתיהם וכל קנינם בתקוה בכל יום לגאולה. חמי ע"ה, שישב אז בהאמל, עקר דירתו משם ועזב את ביתו ואת כל קנינו ועבר לגור בהילדסהיים. משם שלחנו שתי חביות גדולות עם כל מיני בד, וכל מיני אוכל, כמו קטניות ובשר מיובש ופירות מיובשים וכדומה, כי האיש הטוב הזה חשב כי תיכף נסע מהמבורג לארץ הקדושה. החביות הללו עמדו בבתינו בודאי יותר משנה. לסוף פחדו שמא יתקלקל הבשר ושאר המאכלים, ואז כתבו לנו כי נפתח את החביות ונוציא את כל האוכל שבהן, כדי שלא יתקלקל על ידו הבד, ובכן עמד כך ג' שנים והוא הוסיף וחשב כי ישתמש בזה במסעו. אבל הדבר היה לא לרצון בעיני אל עליון.

יודעים אנו היטב מה שהבטיחנו אלהים, ואלו היינו צדיקים באמת ובלב שלם ולא היינו כל כך רעים, בטוחה אני שהקב"ה היה מרחם עלינו, ואפילו היינו רק מקיימים מצות “ואהבת לרעך כמוך”, אבל אחרי שבקרבנו מושלת קנאה ושנאת חנם – הדבר הזה לא יוכל להביא לנו טובה. ובכל זאת אתה אל רחמן, מה שהבטחתנו בודאי תקיים לעת קץ, גם אם יתמהמה בעוונותינו, ולזה אנו מיחלים ומתפללים אליך, האל הגדול, כי סוף סוף תשמחנו בגאולה שלמה.

עכשיו נחדל מהענין הזה ונשוב לעניננו. בשכבי במטה אחרי לדתי את בתי מוטה, התחילה השמועה בהמבורג כי ל“ע ⁴ פרץ דבר ב”מ ⁵ במקום הזה, ולסוף הוא כל כך נתגבר ששלשה בתי יהודים נטמאו בעוה“ר, וכל יושבי הבתים מתו, והבתים נשארו ריקים מיושביהם. אז היתה עת צרה גדולה, והמתים לא נקברו בכבוד כראוי. רוב בעלי הבתים יצאו אז מהמבורג לאלטונא. והאנשים דרשו להשיב להם המשכנות ששוים איזה אלפים ר”ט. היו משכנות של עשרה ר“ט עד שלשים ר”ט וגם מאה ר“ט, כי כשיש עסק עם משכנות צריך לשמור על משכנות של חמשה שילינגים, כמו על משכון של עשרים ר”ט. וכך היה הדבר בכל מקום בכל העיר ולא היתה לנו מנוחה מהעם. ואף על פי שידענו שהם טמאים (מנוגעים) היינו מוכרחים להשיב להם משכנותיהם. ואם גם נסע לאלטונא הם יבואו אחרינו שמה. ובכן החלטנו לנסוע להאמל עם ילדינו, כי חמי ישב שם באותו זמן, ולפיכך תיכף באסרו חג של יום כפור יצאנו מהמבורג ויום אחד לפני חג הסכות באנו להנובר להתאכסן בבית גיסי מוהר“ר אברהם שישב שם בזמן ההוא. ואחרי שהזמן היה קצר עד החג לא נתן לנו גיסנו לנסוע הלאה ונשארנו לחוג חג הסכות בהנוביר. עמי היתה בתי צפורה, שהיתה אז בת ד' שנים, ובני נתן שי' בן ב' שנים וילדתי מוטה ע”ה, בת ח' שבועות לערך. גיסי ר' ליב הנובר בקש שנשב הימים הראשונים של חג הסכות בביתו, ושם בביתו היה בית כנסת. ביום השני של יו"ט בעת שבעלי היה בבית הכנסת אנכי הייתי בקומה התחתונה ורציתי להלביש את בתי צפורה.

כאן עלי לכתוב מאורע קטן שאירע בחיי בעלי זצ“ל. מלבד שאר הדאגות הגדולות שלא את כולן אפשר להגיד, ובפרט עתה בעו”ה, לפני מי אקבול ולפני מי אשיחה? אין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים, שהוא יהיה בעזרנו ובעזר כל עמו ישראל וישמחנו כימות ענותנו. גם בחיי בעלי זצ“ל היו דאגות למדי עם צער גדול בנים, מהן מה שאפשר להגיד ומהן מה שאי אפשר להגיד. אבל את כל צרותי אפשר היה לשיח בפני ידידי האהוב, וכנגד כל צרותי היו דברי תנחומותיו לי לישועה והקלו לי את צערי. אבל עכשיו מי ינחמני ומי יפזר את מחשבותי הנוגות? כמו שבקש רעי היקר לפני מותו; כחצי שעה לפני יציאת נשמתו הטהורה התנפלה אמי החסודה לפני והורידה דמעות ואמרה לו: חתני היקר! האין לך מה להגיד לי ומה לצוות? והוא השיב: אמי היקרה, אינני יודע מה להגיד ומה לצוות. רק נחמי נא את גליקל שלי העלובה. זולת זאת לא רצה לדבר כלום, כמו שאספר על אדות זה להלן. ומי עכשיו ינחמני? למי אספר את רוע מצבי? אנה אפנה ואל מי אנוס בעו”ה? לע"ע טובעת אני בים של צרות ודאגות שחורות. אמנם קרו לי מקרים רעים כמו זה שאספר להלן. צרה גדולה ואיומה, ואך האל הטוב הושיע לנו בחסד וברחמים.

והנה נשוב לעניני שהתחלתי לספר קודם. בעת שהלבשתי את בתי צפורה היתה הילדה מתעותת כשהייתי נוגעת בה. אמרתי לה: צפורה שלי! מה כואב לך? ענתה הילדה: אמא! כואב לי מאד תחת בית-שחיי. התבוננתי כי צמחה אבעבועה שם בבית-שחיה. מלפנים היתה אבעבועה לבעלי ומרח לו הרופא בהנובר איזו משחה. שלחתי את המשרתת אליו לשאול אותו לאיזה רופא פנה אז, בשביל שישים את המשחה על האבעבועה שצמחה לבתי. שום דבר רע לא עלה על מחשבתי. הנערה הלכה אל בית הכנסת לשאלה את בעלי זצ“ל איפה דירת הרופא. והוא ע”ה אמר לה איפה היא דירתו. כשצריכים להכנס אל בית הכנסת מוכרחים לעבור דרך עזרת נשים. כאשר רצתה הנערה לעבור ישבה שם גיסתי ינטה סולקה אסתר ע“ה בתוך בית הכנסת ושאלה את הנערה מה עשתה בעזרת הגברים. ענתה הנערה גם כן כפשוטה ולא חשבה שום דבר רע: להילדה שלנו יש אבעבועות בבית השחי, ושאלתי את בעל הבית איפה יושב הרופא, שרפא את האבעבועה שלו ואני רוצה ללכת אליו עם הילדה. הנשים נבהלו מאד. הן היו בכלל פחדניות, והנה אחרי שאנחנו באנו מהמבורג היה החשש גדול, והן התאספו ודברו יחד על זה. ובבית הכנסת היתה אשה פולנית זקנה וגם היא שמעה את השמועה הזאת ובראותה כי כלן נבהלות, אמרה: אל תבהלנה, אנכי כבר כ' שנים עוסקת בענינים האלה, ואם יש את נפשכן ארדה נא ואבקר את הילדה, ואם ח”ו הדבר מסוכן אגיד לכן תיכף, וגם אתן לכן עצה מה לעשות. והן אמרו: למען הרחמים, רדי נא וראי ותגדרי בעד הסכנה. אני לא ידעתי כלום מכל השמועות הללו, והנה הזקנה הפולנית ירדה אלינו ושאלה: איפה היא הילדה הקטנה? שאלתי אותה: למה זה? והיא ענתה: אנכי “רופאנית”, אתן לה משהו שתיכף יוטב לה. ובלבי לא עלה שום חשד, הגשתי את הילדה אליה והיא התבוננה בה, ומהר עזבה אותה ועלתה אל הנשים והרימה קול צעקה: רוצנה מהר מפה מי שבכחו לרוץ, כי בעו“ה הדֶבר האמתי הוא בבית. הילדה נגועה בעיפוש האמתי ב”מ. אפשר לשער איזו בהלה קמה אז ואיזו יללה השמיעו הנשים, ובפרט פחדניות כאלה. נשים ואנשים מהרו לנוס מבית הכנסת בחג הקדוש, ובעו“ה באמצע התפלות הגדולות, ותיכף לקחו את המשרתת ואת הילדה ודחפו אותן מהבית ואיש לא רצה לאסוף אותן. אפשר לשער איזה מצב רוח היה לנו. אנכי צעקתי ויללתי ובקשתי בשם ה' ואמרתי: רבותי! יראו נא את ה'. הילדה שלי לא תביא שום קללה עליכם, הלא עיניכם הרואות כי היא ת”ל בריאה לגמרי. קודם נסיעתנו מהמבורג היתה מכה בראשה של הילדה, משחתי אותה והמכה עברה מהראש אל בית-שחיה. אם ח“ו היתה נגועה בדֶבר אז היו בה איזו סימנים לכך. ראו נא, הנה הילדה רצה לה ברחוב ואוכלת לחם לבן שבידיה. אבל כל זה לא הועיל. הם אמרו, כי בעו”ה אם הדבר יודע לדוכס יר“ה שלנו שבבירתו יש דבר שכזה, צרה גדולה היתה באה על הכלל. והזקנה עמדה נגדי לנוכח פני ואמרה כי היא נכונה למסור את צוארה [לשחיטה], אם הילדה אינה נגועה בדבר. מה היינו יכולים לעשות? אנו בקשנו למען הרחמים שיתנו לי להיות עם הילדה, בכל מקום שתהיה היא שם אהיה גם אנכי, אבל גם בזה לא שמעו לי. בקצור, תיכף ישבו יחדיו למועצה גיסי מוהר”ר אברהם סג“ל וגיסי ר' ליפמן וגיסי ר' ליב עם נשותיהם להחליט מה לעשות. לאן לשלוח את המשרתת עם הילדה. וכל זה שישאר בסוד מפני השררה יר”ה, כי סכנה גדולה נשקפת לנו אם יודע הדבר להדוכס. וע“כ החליטו להלביש את המשרתת ואת הילדה בגדים קרועים וילכו לכפר הרחוק מהנובר כתחום שבת. שם הכפר היה פיינהאלץ ושם ישבו בבית כפרי ויאמרו שם, כי היהודים בהנובר לא רצו לקבל אותם ביום-טוב, מפני שכנראה רבו שם מאד הקבצנים, ולפיכך הן רוצות לבלות את החגים בכפר ולשלם בעד העמל, ואוכל ישלחו להן מהנובר ולא יתנו להן לסבול רעב בימי החג. ובהנובר היה יהודי אחד זקן פולני ושכרו אותו ואת האשה הזקנה הפולנית להיות שניהם אצל הילדה איזו ימים ויראו איך יפול דבר. אבל שניהם לא רצו לזוז ממקומם בטרם שישקלו על ידם שלושים ר”ט מעות, אחרי שהעבודה שלהם היא סכנת נפשות. אז ישבו למועצה גיסי מוהר“ר אברהם וגיסי ר' ליפמן וגיסי ר' ליב וצרפו להם גם את המלמד שבהנובר, שהיה ג”כ למדן גדול, ושקלו וטרו אם אפשר לחלל יום טוב בזה שימנו מעות ליד הזקנים, והחליטו שאחרי שזהו בשעת סכנה, וסכנות נפשות ממש, על כן התירו למנות המעות ביום טוב. ובכן היינו צריכים לשלוח מאתנו את ילדתנו החביבה ביום טוב הקדוש. ומוכרחים היינו להתפתות ולחשוב כי יש באמת איזה דבר רע בילדה. אני משאירה לאב ולאם חביבים שישפטו מה גדול היה עונינו בזמן ההוא. בעלי זצ“ל עמד בזוית אחת והיה בוכה ומתחנן, ואני בזוית אחרת. בודאי גרמה זכותו של בעלי זצ”ל שהמקום ב“ה שמע תפלתו כמו שנאמר “וַיֵעָתֵר לו” ⁶. אינני חושבת שלאברהם אבינו בעת העקדה היה יותר קשה מאשר לנו. כי אברהם אבינו הלא קים מצותו של המקום ב”ה ומאהבתו אליו, והיתה צרתו מהולה בשמחה. אבל אותנו קרה סבה כזו בהיותנו בנכר, והיא נגעה יותר מדאי ללבנו. אבל מה לעשות? צריכים לסבול. כשם שמברכים על הטובה, כך מברכים על הרעה. הפשטתי את הילדה בגדיה הטובים והלבשתיה קרעים, וכן גם את המשרתת, וכך הלכו להם ילדתי החמודה והמשרתת והזקן והזקנה אל הכפר. כל אחד יכול לשער איזו ברכת כהנים נשאנו לילדה ובכמה מאות דמעות שלחנוה מאתנו. אולם הילדה היתה שמחה ועליזה כתינוק שאינו מבין כלום ממה שנעשה, אבל אנחנו לא פסקנו מלבכות ומלהצטער, וכך עברו עלינו ימי החגים בצער. ואלה הלכו אל הכפר ומצאו להם שם בית לשבת בו, כי כסף היה להם, וכל זמן שיש כסף תמיד אפשר לעשות בו מה שהוא. הכפרי שאל אותם למה עזבו את הנובר ביום טוב ולא נשארו אצל היהודים. והם ענו כי כבר נאספו בהנובר הרבה עניים, ולפיכך לא רצו לקבלם. אבל בטוחים הם כי יהודי הנובר לא ישאירו אותם בלי מחיה. ואנחנו הלכנו שוב לבית הכנסת אבל שם גמרו את התפלה. ובזמן ההוא היה בהנובר יהודי מברלין, הוא היה עוד רוק והיו לו עסקים עמנו. גם היה שם צעיר אחד מפולין, ר' מיכל שמו, הוא לימד את הילדים. אח“כ לקח אשה מהילדסהיים ויושב לע”ע בהילדסהיים בעושר וכבוד, והוא פרנס בהילדסהיים. ר' מיכל זה שמש גם כן בתור משרת למחצה, כנהוג באשכנז, כשיש להם בחורים ללמד. אחר התפלה הזמין אותנו ר' ליב לסעודה, כמו שנדבר בינינו עוד מערב יו“ט. אבל אפשר לכל אחד לשער כמה היתה רוחנו נעכרת. בעלי זצ”ל אמר: בטרם שנשב לאכול צריך להביא תחלה אוכל לילדה ולאלה אשר עמה. הלא יו“ט הוא. והם ענו: פשיטא! הצדק עמך וגם אנחנו לא נשב לאכול עד שנמציא אוכל ליוצאים. והמקום הוא קרוב להנובר, כמו אלטונא מהמבורג. ובכן הביאו אוכל, אבל כל אחד היה ירא ללכת בעצמו. אז אמר ר' יהודה: אנכי אביא להם המאכל, ור' מיכל אמר: גם אני אלך עמו. ובעלי זצ”ל הלך ג“כ עמהם, כי הוא ע”ה היה אוהב מאד את הילדה. אולם אנשי הנובר לא רצו להאמין לבעלי זצ“ל. הם חשבו כי אם הוא ילך אז צריך להשגיח עליו שלא יגע בילדה. ולפיכך היה גם גיסי ר' ליפמן מוכרח ללכת עמו. וכך הלכו כולם יחדיו ונשאו את האוכל. והילדה שם עם המשרתת שהיו רעבות הלכו לטייל בשדה. וכשראתה ילדתי מרחוק את בעלי זצ”ל, נתמלאה שמחה ובקשה לרוץ אל אביה, ואולם ר' ליפמן קרא בקול גדול, כי יעצרו בעד הילדה, והזקן יבוא ויקבל את האוכל. את בעלי זצ“ל עצרו ממש בחבלים שלא יגש אל הילדה החביבה. והוא בכה יחד עם הילדה, כי ראה בעלי זצ”ל שהילדה ת“ל היא בריאה ושלמה, ואף על פי כן אי אפשר לו לגשת אליה. ובכן העמידו את האוכל על הקרקע והמשרתת עם החברותא קבלוהו, ובעלי עם חבריו שבו לביתם. וכך נהגו עד שמיני עצרת. אצל הזקן והזקנה היתה משחה לרפא את המכה שעל בתי, והמכה נתרפאה כמעט כולה. והילדה היתה בריאה ושלמה, והיתה רצה ומקפצת בשדה כצביה. אז אמרנו לאנשי הנובר: ראו מה נעשה ע”י השטות שלכם, הלא אתם רואים שהילדה שלי ת“ל בריאה לגמרי, ות”ל אין שום סכנה ממנה. יתנו לה לילדתי לשוב אלינו. והם התיעצו שוב, והחליטו שלא לתת לילדה עם החבריה שלה לשוב להנובר קודם שמחת תורה. ומה יכולנו לעשות? היינו מוכרחים להסכים גם לזה. ובכן ביום שמחת תורה הלך ר' מיכל להביא את הילדה ואת החברותא שלה להנובר. ומי שלא ראה אז את השמחה שלי ושל בעלי זצ"ל ושל כל הנמצאים [לא ראה שמחה מימיו]. מפני רוב השמחה צעקנו כלנו. “עין בוכה ולב שמח” וכל אחד היה רוצה לבלוע ממש את הילדה, כי היתה ילדה יפה מאד, אין דומה לה. ולפיכך קראו לה בשם הילדה מפיינהולץ (על שם הכפר שבו היתה בגלות).

ובכן, בני היקרים, עברה הצרה הזאת ת“ל בהצלחה וסופה היה ששון ושמחה, ואין די לשבח ולהלל את העליון בעד כל החסדים שעשה עם אמתו אף על פי שאינה ראויה להם. ואם גם אכתוב ספרים לא אוכל לפרט הכל, כי בכל מה שהאל הגדול והרחמן עושה לנו אנכי מרגישה ורואה את חסדו הגדול ורחמיו. אנכי אינני רוצה לספר כמה סבלתי ממחלות גדולות ל”ע אשר עברו על בני היקרים, וכמה פעמים הייתי מבקשת לתת חצי הבריאות שלי כופר נפש הילד החולה, אבל האל הנאמן ברחמיו עזר ממש כהרף עין לפעמים. כמה שנים נתעניתי ונצטערתי והאל הנאמן בפעם אחת הסיר מעלינו את עונינו והשיב לנו ילד בריא ורענן, ובעד זה אני מודה לעליון תמיד ועדי עד. ראו נא מה שהאל הנאמן עושה, בשעה שאנו חושבים שאין לנו עזרה ונחמה. הוא ראשון פתאום שולח לנו עזרתו, וזהו לא לפי צדקתנו, אבל מרחמי אבינו שבשמים, כי באמת אנכי חושבת עצמי לאשה חוטאת ואינני ראויה לחסד שעושה עמי האל הנאמן, הנותן לי חיים ועד היום הוא זן ומפרנס אותי בכבוד, מלבד אלפי חסדים אחרים שעשה עמי האל הגדול, וגם בשעה שאני כורעת על ברכי ומתפללת אל האל הרחמן כל זה אינו כלום כלפי החסדים שהוא עושה עמנו, בני אדם חטאים; ואם לעתים לא הכל הולך כרצוננו ואנו שרויים בצער, בין מה שנוגע לילדים כך בנוגע לדברים אחרים, חושבת אני שגרמו לכך החובות שלנו, מעשינו הרעים, שאנחנו חוטאים בכל יום, בכל שעה ובכל רגע, ואיננו עובדים את אל עליון כמו שאנו חייבים לעבדו. ובכל זאת הוא עושה עמנו כל הטובות, שבשבילן אנו חייבים לו תודה תמיד, ואני מבקשת מאת הבורא הגדול שיתן בלבי סבלנות לקבל באהבה את כל המאורעות הבאים עלינו ולברך את ה' בעד הכל, כי הכל בא מידו, ה' נותן וה' לוקח, יהי שם ה' מבורך לעולם ועד.

כאן אני רוצה לספר מה שקרה למלכה אחת, שקבלה באהבה את עניה ומה הגיע לה. הקיסר קארל הגדול היה מלך תקיף, כמו שרואים מתוך כל ספרי אשכנז. ובזמן ההוא לא היתה לו אשה, והנה חשב הוא ויועציו כי יפה לו להשתדך עם המלכה אירֶני, שהיתה מלכה בארץ המזרח והיא לא היתה לאיש. לבדה נהלה את הממלכה. ובכן שלח המלך אליה שליחים נכבדים להציע לפניו שתהיה לו לאשה, בתקוה כי על ידי השדוך הזה תהיינה שתי הממלכות האדירות, האשכנזית והמזרחית, דבוקות בברית שלום. ולמטרה זו שלח המלך את שלוחיו הנכבדים לקונסטנטינופול אל המלכה ולהציע לה כי תהיה לו לאשה ולכרות ברית שלום בין שתי הממלכות.

הצעה זו לא היתה למורת רוח המלכה והיא בקשה לתת לה ארכה ימים אחדים להחליט דבר. שלוחי המלך היו שמחים על התשובה הזאת וקוו לקבל הסכמתה, והן יביאו אל המלך אוצר יקר, וחשבו לעשות שמחה גדולה בקונסטנטינופול וגם כל העיר תקבל את פניהם בשמחה רבה. וכך ישבו וחכו להחלטת המלכה. אבל, ה' אלהים! מה גדול השנוי שנעשה בלב המלכה החסודה בימים מעטים, ובמקום שהשלוחים חשבו לקבל הסכמה על הנשואים, ראו בעיניהם מקרה מעציב מאד, כי בימים ההם הורדה המלכה מכס המלכות, כי אחד מגדולי הפאטריציים שבקונסטנטינופול, ניקופורס שמו, נמנה למלך תחתיה בקנותו את לבות כל עבדי המלכה ומהר לעלות על כסא המלוכה. ובטרם שנמשח עוד למלך בא בשיחה עם המלכה אירני ודבר עמה דברי חנופה והתחיל להצטדק לפניה, כי מה שנעשה כאן היה למרות רצונו, וכי בעיניו היה יותר טוב להשאר במצבו הנמוך ולהיות לה עבד נאמן, אבל אחרי שגדולי הממלכה וכל העם רוצים להסיר ממנה את העוֹל הכבד של הנהגת המלוכה ולתת לה מנוחה, ולפיכך החליטו לשום את העול הכבד הזה עליו למרות רצונו. ובשביל להמנע מכל אסון ופגע נתן להם את הסכמתו, וקבל עליו את הגדולה שהציעו לפניו, והוא מקוה כי היא תתרחק מכל מה שיכול להזיק לה ושלא להסתיר ממנו כל סודות הממלכה ואוצרה, ויען כי הוא תמיד רוצה ביקרה, לכן תוכל להיות בטוחה שלא יאונה לה כל רע ובכל ימי ממשלתו יטה לה חסד וחן. על זה ענתה המלכה אירני בדברים חמים: ניקופורס יקירי! אחרי שהאל העליון הממליך ומוריד מלכים הושיב אותי, את אמתו השפלה, מבלי שהיתה לי לזה זכות, על כסא המלוכה, ועד הנה נתן בי כח למשול, ואולם עכשיו בעונותי הרבים ומעשי הרעים לקח ממני פתאום את המלוכה, אנכי חייבת להודות לשמו תמיד ובתור מטרונה נאמנה עלי לאמר מה שאמר איוב: ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. אם הממשלה בא לידך בדרך הצדק, תתן אתה דין וחשבון לפני ה'. מה שנוגע לי הנה פעמים רבות קרה כאלה, ואנכי יודעת שהיו בידי די אמצעים למנוע בעד מקרה זה ולהתנהג עמך כמו שרגילים לעשות לכל אלה אשר עשו כמוך, אבל מרוך לבב גרמתי בעצמי שיקרה אותי כאלה ובעצמי עזרתי לדבר הזה, ועכשיו אי אפשר לשנות עוד את המצב. על כן אני מבקשת ממך שתחוס על נפשי ותתן לי לבלות את ימי חיי בשלום ובשלוה בהיכל אשר בניתי לי. ניקופורס הבטיח לה לעשות בקשתה ולתת לה לשבת במקום הטוב בעיניה, ורק שתשבע כי תפתח לפניו את כל אוצרות המלוכה ושלא תסתיר ממנו דבר. אולם אחרי שנשבעה ומסרה את כל האוצרות לידו, הוא הגלה אותה על האי ליסבוס, ושם היא מתה בעוד שנה מעוצר רעה ויגון. מזה אנו רואים כי גם למלכה גדולה קרו חליפות כאלה… ומזה אפשר ללמוד כי כל אחד צריך לקבל את יסוריו באהבה, כמו שכתבתי קודם.

עכשיו נשוב לעניננו. אתחיל שוב על דבר ילדתי מ“פיינהולץ”. ובכן היה לנו, תהלה לאל, יום שמחת תורה יום של שמחה ושמחנו כי השם יתברך עזר לנו בצרתנו, הלואי שיעזור לנו ולכל ישראל תמיד, אמן. עד ראש חדש חשון נשארנו בהנובר, ואחר כך נסענו עם ילדינו והמשרתת להאמל והחלטנו להשאר בהאמל עד שתשקוט המגפה בהמבורג, אבל לא היתה לנו שעה של מנוחה, כי אנחנו עמדנו במשא ומתן גדול והיה לנו אחד בפולין, שמו גרין משה, ממנו הגיעו מכתבים שיש אצלו יותר מת“ר “לוֹט” מרגליות הנמכרות במשקל, והוא הביא אותן להמבורג, אבל בעלי זצ”ל לא נסע תיכף ונשאר עוד ד' ימים בהאמל, כי עדיין היה רע המצב בהמבורג. וחמי וחמותי לא רצו שבעלי יסכן את נפשו ויסע להמבורג. הם לא רצו שנגע גם במכתבים משם. וגם כשקבלנו מכתב היינו צריכים ב' ג' פעמים להעבירו בעשן ואחרי שקראנו אותו היינו צריכים להשליכו לתוך הנהר הנקרא בשם לַאִין. פעם אחת ישבנו יחד ושוחחנו, והנה נכנס משה גרין הביתה. זה היה בעצם ימי החורף הקרים וראשו היה מכוסה בצעיף. אנחנו תיכף הכרנו אותו ורמזנו לו לצאת כי איש לא היה בבית מלבדנו. ואילו נודע לחמי וחמותי כי בא אלינו איש מהמבורג, היו מגרשים אותו עמנו יחד, ובאמת סכנה גדולה נגד “השררה”, אילו היה נודע לה שמחזיקים בבית אורח מהמבורג. על כל הדרכים עמדו שוטרים והיו עוצרים בעד הבאים וחוקרים ודורשים אותם. שאלנו את גרין משה: איך באת הנה? והוא ענה: אמרתי שאני כַּתָּב אצל הפקיד מהוכהיים, כפר לא רחוק מהאמל. ומה היה אפשר לעשות עמו אחרי שכבר בא וכל המרגליות היו אצלו? אי אפשר היה להחביאו באופן שחמי וחמותי לא ידעו ממנו. אנחנו מוכרחים נהיה להגיד להם. אבל האיש לא רצה לעזוב את בעלי ודרש שיסע עמו [להמבורג] למכור את המרגליות, כדי שיוכל לחזור למקומו ולקנות עוד סחורה חדשה. מה היה יכול בעלי לעשות? בסחורה זו היה שקוע הרבה מעות ואין כל חשבון להניח סחורה כזו לאורך ימים, כי הרבה רוָחים אין תקוה לקבל, ואם הסחורה תהיה מונחת זמן רב, תאכל הרבית את כל הרוחים, ולפיכך החליט [בעלי] לנסוע להמבורג עם גרין משה ולמכור את המרגליות וגם להוָדַע מה הוא המצב בהמבורג אולי אוכל גם אני לשוב עם ילדי אל קִנִּי. כי כבר הייתי עיפה מאד. ואף על פי שלא היה לי מחסור בשום דבר [בהאמל] בכל זאת הלא רגילה הייתי לשבת בהמבורג ובמשא ומתן שלנו עסקתי. ובכן נסע בעלי להמבורג ותיכף הלך עם המרגליות שלו, שערכן בודאי ששת אלפים ר“ט, אצל הסוחרים הנוסעים למוסקבה ⁷ והראה להם את המרגליות. הוא היה בודאי אצל ששה סוחרים, אבל כולם נתנו מקח לא טוב, כי היה בזה רק מעט ריוח, והמעשה היה בחדש שבט. בעלי זצ”ל לא ידע מה לעשות הוא היה צריך לשלם ח“כ ⁸ [שהיה דרוש למסחר המרגליות]. והנה בחדש אב חוזרת הספינה המוסקבאית מהמבורג, והזמן היותר מוכשר למכירת המרגליות הוא בתמוז, שעכשיו נותנים מחירים לא טובים, ולפיכך נתן בעלי זצ”ל את המרגליות במשכון וקבל על זה ששת אלפים ר“ט עד ר”ח תמוז, וחשב שאז יקבל מקחים יותר טובים. אבל זאת היתה טעות מצדו, כי באו מכתבים ממוסקבה ששם פרצו מלחמות גדולות, והסוחרים נמנעו מקנות מרגליות. אי אפשר היה לעשות כלום, ובעלי היה אנוס למכור את המרגליות בארבע מאות ר"ט פחות מאשר הציעו לפניו קודם, מלבד שהיה צריך לשלם בעד חצי שנה רבית. ולפיכך כל קונה ראשון הוא תמיד היותר חשוב, ובשביל המוכר יותר טוב להגיד “הן” מאשר להגיד “לאו”.

אחרי שבעלי ישב בהמבורג חקר ובדק וכל העולם אמרו לו כי המגפה נעצרה, ובאמת כך היה, ואז שלח בעלי זצ“ל אלי שליח, שמו היה יעקב ע”ה. הוא היה איש נאמן, אבל היה להוט אחר משקה, ואי אפשר היה לו לכבוש את יצרו. כשבא יעקב הטוב להנובר נשאר “שוכב” שם ואלי הוא כתב כי אבוא עם הילדים להנובר. כי משם אפשר להשיג מרכבת הדואר להמבורג. מהרתי וכתבתי להילדסהיים אל הנער אברהם, שהיה משרת אצלנו מקדמת דנא, שיבוא אלי תיכף להאמל כדי לנסוע עמי יחד להמבורג. ובכן נסענו יחד להנובר ומצאנו שם את יעקב הפצוע ⁹והוא תיכף הלך את פקיד הדואר, שהיה אחיו לשכרון, והתנה עמו ע"ד הנסיעה. זה היה בערב שבת. את יום השבת בליתי בהנובר. האויר היה רע, ועמי שלשה ילדים קטנים. כל השבת דבר גיסי ר' ליפמן וגיסתי ינטה עם יעקב ובקשו ממנו כי ישים עין עלינו, ולהשמר ולהזהר מלשתות לשכרה, כדרכו, והוא הבטיח לר' ליפמן וינטה בהן צדקו שלא לשתות לשכרה אלא לפי ספוקו, אבל עד כמה ששמר הבטחתו, זה נראה להלן.

ביום הראשון בבוקר נסענו מהנובר אני עם ילדי ועם המשרתת והמשרת והשליח החרוץ יעקב, וגם הפקיד מנהל הדואר נסע עמנו. וכמו שנזכר לעיל, יעקב היה אחיו לשכרון. ויעקב סדר אותנו והושיבנו בעגלה, והוא עם פקיד הדאר הלכו ליד העגלות. חשבתי שילכו עד צאתנו מן השער, ואח"כ ישבו בעגלותינו. ובבואנו מחוץ לשער אמרתי ליעקב שישב עמנו יחד ונסע כולנו למען נוכל לבוא אל המלון בעוד מועד, אבל הוא אמר: אתם סעו לכם ואני עם הפקיד נעבור כאן בכפר, כי הוא צריך לדבר שם עם איזה איש ואנחנו נלך מהר כמהירות העגלה ומיד נשוב אליכם.

אני לא ידעתי את הסוד כי הכפר הסמוך להנובר שמו לאנגֶנהאגן וארכו מיל שלם ובו בית בשול שכר שאין כמוהו בכל המדינה, ויעקב שלי הטוב ופקיד הדואר היטיבו שם את לבם כל היום וחלק מהלילה ושתו שם לשכרה, כמו שנראה להלן. ואני לא ידעתי מזה כלום. אנחנו נסענו לנו לדרכנו ובכל רגע הייתי מסֵבה ראשי לראות אם יעקב הולך אחרינו, אבל יעקב איננו. וכך נסענו עד שבאנו אל המעבר ב' פרסאות מהנובר. שם צריכים לשלם מכס, והרכב אמר לי כי אתן לו את המכס. שלמתי את המכס ואמרתי לרכב, כי יסע הלאה כדי להגיע למועד הנכון למלון, כי היה אויר רע, אי אפשר היה לגרש גם כלב מהבית. זה היה קרוב לפורים, ירד גשם קטן ושלג מעורב יחד, הילדים סבלו צער גדול וגם אני עמהם. בקשתי שוב את הרכב כי שלא יעצר מלכת, הלא רואה הוא מה מזג האויר ואי אפשר לעמוד כך תחת כפת השמים. אבל הוא ענה כי אין לו רשות לנסוע מכאן בטרם שיבוא הנה פקיד הדואר. כי כך צוה עליו לעמוד כאן, עד שיבוא הנה עם יעקב. מה היה עלי לעשות? ישבנו שם כשתי שעות עד שבא המוכסן ורחם עלינו ועזר לנו לרדת מהמרכבה והכניסנו לתוך ביתו החם. ישבנו שם כשעה, ואני אמרתי אל הפקיד: בבקשה, אדוני! השתדל נא כי הרכב יואל לנהלנו הלאה כדי שנוכל להגיע עד הערב למלון עם ילדי הקטנים, כי אדוני הלא רואה מה הוא האויר עכשיו בחוץ. הן גם ביום קשה לנסוע ומכל שכן בלילה, בחשך, ואם, חלילה, בלילה תהפך המרכבה, אז נשבור, חלילה, את מפרקתנו. המוכסן אמר אל הרכב שיסע תיכף, והרכב ענה: אם אנכי אסע אז פקיד הדואר פטרסון ישבר את ראשי וגם לא ישלם פרוטה בעד טרחתי. אבל המוכסן היה איש חרוץ וטוב וכָפה את הרכב שיסע הלאה. ואמר לו שאם יבואו שני השכורים הֵנה יוכלו לשכור כאן סוסים וירכבו אחריכם אל המלון, כי שם תשבו כל הלילה. ובכן נסענו הלאה אמנם באויר רע אבל הגענו בשעה טובה אל המלון ומצאנו שם חדר חם. אמנם היו שם הרבה אכרים ועוברים ושבים אחרים, והבית היה צר מהכיל את כל הקהל, אבל האנשים קבלו את פנינו בסבר פנים יפות ורחמו על הילדים שהיו רטובים מכף רגלם ועד ראשם ותלו את בגדיהם ליבשם והחליפו רוח. אוכל היה לנו עמנו ושֵכר היה בבית המלון. אכלנו ושתינו וישבנו זמן רב; חשבנו שהשכורים שלנו יבואו שמה מהרה, אבל הם לא באו. הצענו על הרצפה תבן ושכבתי עם הילדים והודיתי לה' כי ילדי מצאו מקום מנוחה. וכך שכבתי עד חצות הלילה, והנה נשמע קול צעקה בבית: פקיד הדואר בא בחרב שלופה ורוצה להרוג ולרצוח את הרכב על שנסע ממקום המכס והלאה. הרכב הצטדק עד כמה שהיה אפשר לו, גם בעל המלון התערב והשקיט את רוחו. אנכי ישבתי בפנה ונסתתרתי כעכבר, כי זה האיש היה שכור ומטורף וישבתי כל הזמן חרֵדה על יעקב שאיננו. כאשר ישב פקיד הדואר לאכול, ראיתי כי הרוגז שכך קצת, נגשתי אליו ואמרתי: אדוני פטרסון! איפה עזבת את יעקב שלי? [והוא ענה:] הוא לא היה יכול לשאת את רגליו הלאה, והוא נשאר שוכב בבוץ על יד גדר, אפשר שעכשיו כבר נטבע שם. הדברים האלה החרידוני. לא ידעתי מה לעשות. הלא זהו יהודי, נפש מישראל, ואנכי נשארתי לבדי. בקשתי את בעל המלון שישלח שני כפריים, כי ילכו לחפש אחריו ולהביאו הנה. ושני הכפריים רכבו ומצאו את יעקב הטוב שלנו כחצי שעה מהכפר שוכב כהרוג, עיף מהדרך ומהשכרות. היה לו מעיל טוב וקצת מעות מזומן, והכל אבד ממנו. אף על פי שהייתי ברוגז עליו מאד, בכל זאת נתתי תודה לה' כי ראיתי אותו שוב. בואו עלה לי ביותר מן ו' ר“ט [הוצאות]. נתתי לו מה שהוא לאכול. ובמקום שהמשרת היפה הזה היה צריך לשמור ולפקח עלי ועל ילדי, הנה הייתי אני צריכה לשרת אותו. האיר היום ובעלי-העגלות הביאו את עגלותיהם ואני עם ילדי ישבתי בעגלה לנסוע הלאה, וליעקב אמרתי כי גם הוא ישב ויחדל ממנהגו שנהג עד עכשיו. הוא אמר: לא אעשה עוד, ורק אכנס אל הבית לראות אולי שכחנו שם דבר-מה. חשבתי כי אמת בפיו, והנה יעקב הטוב שלי נכנס אל בית המלון והתחיל שוב לשתות לשכרה, כמנהגו. שלחתי את בעלי-העגלות לקרוא את יעקב, כי זה כמה אנו יושבים באויר הרע בחוץ. ובעלי-העגלות התחילו גם הם לצעוק שהסוסים שלהם יחלו, שהם צריכים לעמוד על מקום אחד באויר הרע. אבל כל זה לא הועיל. כי פקיד הדואר היה המושל ובעלי-העגלות מוכרחים היו לשהות. ובכן ישבנו עוד שתי שעות ושהינו עד שנשתכרו יפה ואז ישבו בעגלה. ומה לי לכתוב עוד? עסק כזה ממש היה לנו בכל בית מלון. סוף סוף עזרנו ה' להגיע להַרבורג. שם באו לנגדנו אבי ובעלי זצ”ל. הרבורג היא פרסה אחת מהמבורג. ואפשר לשער בנקל כמה שמחנו יחדיו, ונסענו משם על פני המים להמבורג וברכתי את ה' שמצאתי כל קרובינו וידידינו בשלום, כי רק בתים אחדים מאחב“י נטמאו במגפה, אמנם הרעש לא חדל עדיין ובקצת מקומות עוד נראה הנגע, אבל ב”ה לא ניזוקו עוד. המקום ב"ה ישמור אותנו גם להבא ויגאל אותנו מכל הצרות.

ובכן ישבנו שוב בהמבורג החביבה, ותאמינו לי שבמשך חצי השנה מהזמן שיצאנו מהמבורג היו לנו נזקים ממרגליות ומריבית יותר מי“ב מאות ר”ט. אבל הודינו וברכנו את ה' שחלץ אותנו מהצרה יחד עם בני משפחתנו. לא הכסף הוא העיקר, “תן לי הנפש והרכוש קח לך”. ¹⁰ והשי"ת השיב לנו את נזקנו תמיד.

לאחר זה התחילו היהודים שיצאו מפני הדֶבר לאלטונא ולשאר מקומות לשוב שנית להמבורג זה אחר זה, וכל אחד התחיל שוב לעסוק במשא ומתן, כי כל זמן הדבר היה מעט משא ומתן, כי אי אפשר היה לנסוע מהמבורג לעיר אחרת. זמן-מה אחר כך נסע בעלי ללייפציג, ושם חלה מאד מחלה מסוכנת, ובעת ההיא הדֶבר מסוכן בלייפציג, שאם ח“ו איש מישראל היה מת שם אז היה אובד כל אשר לו. בזמן ההוא היה גם ר' יהודה בלייפציג ועשה עם בעלי הרבה טובות והשגיח עליו מאד. וכאשר הוטב קצת לבעלי זצ”ל דבר עם בעלי זצ“ל כמו עם ידיד נאמן ואמר לו כי לפי דעתו אסור [לבעלי] לנסוע נסיעות כל כך רחוקות כי איננו איש בריא, ויותר טוב שיעשו “חברותא” ביניהם. והוא [יהודה] כאיש צעיר יכול לעבור בכל הארץ ולהרויח די כסף, ששניהם יוכלו לחיות בכבוד. בעלי זצ”ל השיב לו: כאן בלייפציג איני יכול לתת לך תשובה, אנכי עדיין לא בריא לגמרי ואינני צריך להשאר כאן לאיזה זמן, כי ירא אנכי פן יהיה לי יותר רע ח“ו. ולפיכך אשכור לי עגלה לבדי לנסוע לביתי, ואחרי שכאן ביריד אין מה לעשות עוד הרבה, אתה יכול לנסוע עמי חנם וכשנגיע לביתנו שם נועץ יחדיו, ושם גם גליקל שלי תחוה בזה את דעתה, כי בעלי האהוב עלי לא עשה דבר בלתי ידיעתי. באותו הזמן נשא ר' יהודה אשה, כי לפי עצת בעלי זצ”ל נתן לו אחיו החסיד מוהר“ר שמואל זצ”ל [הרב מהילדסהיים] את בתו [מלכה] לו לאשה ונדוניא חמש מאות ר“ט. ובכן באו שניהם מלייפציג לכאן. בעלי זצ”ל עדיין לא הבריא לגמרי, אבל לא היה צריך לשכב במטה, כי הפיקוח הטוב, והעיקר סייעתא דשמייא, עמדו לו שהוא שב לאט לאט לאיתנו.

עברו כשמונה ימים ויותר שר' יהודה היה מדבר אלי תמיד, כי אסכים שבעלי זצ“ל יעשה עמו שותפות ושסכנה יש בדבר לתת לבעלי זצ”ל לנסוע, כי אם יארע לו ח“ו איזה פגע בלייפציג, ילכו לאבוד חלילה גופו וממונו יחד. ואנכי אמנם הייתי מפחדת מאד מפני נסיעותיו של בעלי זצ”ל, שהיה בזה חשש סכנה, כמו שקרה עכשיו ועוד קודם לזה חלה בעלי זצ“ל ובאמצע היריד היה מוכרח לשוב הביתה, ואני לא ידעתי מזה כלום, ופתאם הוא בא. אפשר לשער איזו בהלה נפלה עלי. ועוד כדומה לזה. מי יכול הכל לספר? פעם אחת היה בעלי זצ”ל ביריד בלייפציג בעצם ימי החורף, זהו בתחלת השנה [לספירת הנוצרים]. ובעלי זצ“ל נסע הנה עם עוד אנשים מבני ישראל, אבל הם לא באו באותו היום שעלה לפי חשבוני. והנה באה האשה נושאת המכתבים והביאה לי מכתב מפרנקפורט ואמרה שבאה שמועה לבית הדואר הממלכתי ששתי עגלות עם יהודים וערלים עברו על המעברה על נהר אֶלבא והקרח שבר את המעברה והעגלות עם האנשים טבעו בנהר. וכששמעתי זאת כמעט פרחה נשמתי והתחלתי לצעוק ולילל, כמו שאפשר לשער. אז נכנס משה גרין הנזכר לעיל ושאל מה זאת? ואני ספרתי לו הכל ואמרתי: קח מהרה סוס וסע שמה לראות מה שם. גרין משה ועוד אחרים נסו להשקיט רוחי, אבל אנכי לא שקטתי, וגרין משה ישב על הסוס ונסע. ואנכי הלכתי אל איש אחר שהיו לו סוסים והוא שלח את המשרת שלו לבקש את בעלי במקום אחר. ובשובי עצובה לביתי, והנה בעלי החביב יושב ומתחמם ומנגב את בגדיו הלחים, כי היה האויר רטוב מאד, וכל מה שאמרה נושאת המכתבים היה שקר ובדאות לגמרי. אנכי כותבת זאת להודיע כי בכל נסיעותיו היו לי צרות ובהלות לאין מספר; ומאד היה יפה בעיני כי בעלי זצ”ל ישב בביתו, ובשביל כך הייתי נוטה לכך שיעשה שותפות עם ר' יהודה. וכאשר שב ר' יהודה לדבר עמו על אדות זה, אמרתי לו כי הדבר הזה הוא אמנם טוב ויפה, אבל הוא צריך לדעת כי אנו צריכים לא פחות מאלף ר“ט לשנה להוצאות הבית, מלבד שאר דברים. והוא ענה: אם אנכי לא אכניס לכם אלף ר”ט לשנה לכה“פ, הרשות בידכם לבטל את השותפות. וכדברים האלה ועוד יותר הבטחות נתן, שיש הרבה מה לכתוב בזה. ובכן מסרתי לבעלי זצ”ל כל מה שדברתי עם ר' יהודה וכל ההבטחות שהבטיח. ענה בעלי זצ“ל ואמר: בתי היקרה! הדבור הוא יפה, אבל אני בעל הוצאה גדולה ומסופקני אם יוכל ר' יהודה להספיקה. אמרתי לבעלי ננסה נא שנה אחת. אנכי אכין פעם אחת כתב קטן ואראה לכם אם ימצא חן בעיניכם. ובכן ישבתי בלילה וכתבתי שטר [שותפות] ור' יהודה בחן את הכל ואמר: אל תדאגו, נכון אני לקבל את כל המשא ומתן על אחריותי, כי הוא מכיר כל הדרכים והשבילים במשא ומתן כדי להגיע אל המטרה. שאלתי אותו: איך אפשר למסור את כל המשא ומתן בידו? ענה ר' יהודה: יודע אני שיש לכם אבנים יקרות על כמה אלפים ר”ט. את אלה בודאי לא תשליכו החוצה. תמכרו אותו או תעשו חליפין כמה שתשיג ידכם. זהו ראשית דבר. שנית, את השותפות נעשה למשך עשר שנים ובכל שנה נעשה חשבון, ואם נרויח פחות משני אלפים ר“ט הבררה ביד בעלי זצ”ל לבטל את השותפות, כי על מנת כן השתתפנו, וכאשר תתבטל השותפות נמכור את כל אשר בידינו וכל אחד יקבל את המעות שלו לפי החשבון. שלישית, בעלי זצ“ל יסע א' או ב' פעמים [עם ר' יהודה] לאמשטרדם ללמד את ר' יהודה בכל דבר איך לקנות[את הסחורה], וכל הסחורות תהיינה תחת ידו והוא ימכור אותן. רביעית, להגדלת המשא ומתן יכניס בעלי זצ”ל ה' או ו' אלפים ר“ט ור' יהודה יכניס ב' אלפים ר”ט וכל הסחורות של בעלי זצ“ל באבנים יקרות ובשאר סחורות ימכור אותן כפי הבנתו או יעשה חליפין. על זה נעשה שטר וכל דבר הותנה בפרטיות. ואז נסע ר' יהודה שוב להילדסהיים, כי שם עליו לאסוף את המעות שהבטיח להכניס, ובעוד ב' או ג' שבועות יסע לאמשטרדם. בעלי זצ”ל הכין הכל לנסיעה, שלח את כספו לאמשטרדם, וחכה עד שיבוא ר' יהודה עם המעות שלו. והוא אמנם בא לזמן המוגבל והביא עמו שטרות על סך ת“ק ר”ט. אמרנו לו: ר' יהודה, מה זאת? הלא הבטחת ב' אלפים ר“ט? ענה ר' יהודה: אנכי השארתי ביד אשתי זהב למכירה והיא תשלח את המעות מהילדסהיים לאמשטרדם. אנחנו הסתפקנו בתשובה זו ובעלי זצ”ל נסע עמו בשם אלהי ישראל בשעה טובה לאמשטרדם, ובעלי בא שמה והתחיל לקנות מעט מעט את הסחורה כנהוג באותו זמן. ובכל פעם כשהגיע הדואר שאל בעלי זצ“ל את ר' יהודה: הקבלת כבר כסף? בקצור, בכל יום של דואר היה ר' יהודה מבטיח כי הנה יבוא הכסף, וסוף סוף לא קבל כלום. ומה היה יכול בעלי זצ”ל לעשות? ר' יהודה הוסיף להגיד דברים טובים ושמועות. ובעלי זצ“ל הוציא מהר באמשטרדם בסחורה את המעות שהביא עמו עם הת”ק ר“ט שהכניס ר' יהודה, כמו שאפשר לעשות תמיד באמשטרדם. אח”כ נסע בעלי זצ“ל בחזרה לביתו, ור' יהודה לקח עמו כל מה שהספיק בעלי זצ”ל לקנות, הלך וחזר כמה פעמים ועשה מסחר כאות נפשו.

כשבא בעלי זצ“ל לביתו, דבר עמי קצת והתרעם על אדות השותפות עם ר' יהודה שאנכי דברתי עליה טובות באזניו, והנה גם בהתחלת המשא ומתן השותף לא קיים את דברו, ומה יצא מזה אחר כך? על ידי עסקים כאלה אפשר ח”ו לפשוט את הרגל לגמרי. אנכי השתדלתי להשקיט את רוחו כמה שיכולתי, ואמרתי לו כמו שהוא באמת, כי ר' יהודה הוא עוד אברך צעיר וכל הנדוניא שלו היתה ת“ק ר”ט וח' מאות ר“ט מה שקבל מאתנו. ועוד ב' שנים תעבורנה עד שתהיה לו האפשרות להכניס ב' אלפים ר”ט. יהא נא בעיניך כאילו אין לו כלום ושולחים אותו כקודם ומאמינים לו כמה אלפים, וכזאת הלא עשינו. ואם המקום ב“ה רוצה לתת מזל, הוא יכול לתת גם במעט כמו בהרבה, ומה אפשר היה לו לעשות? אם מצא הדבר חן בעיניו או לא, צריך היה להמשיך את הענין הלאה. איזה זמן הלך ר' יהודה שוב [לעסקיו] וגם הרויח קצת, כמו שכתב לנו בכל פעם, אבל “אין הקומץ משביע את הארי” ¹¹. בקצור, מה לי להאריך? עוד מעט ונגמרה השנה, ושנינו לא היינו מרוצים, כי ראינו שמכל הרוחים אין אפילו להספיק בשביל משפחה אחת, ומכל שכן בשביל שתי משפחות. ובגמר השנה נסע בעלי זצ”ל להילדסהיים ועשה חשבון עם ר' יהודה ומצאו כמו שנאמר קודם, שלשניהם אין קיום. ואז דבר בעלי זצ“ל עם ר' יהודה כדבר איש עם אחיו: הלא רואה אתה כי משותפות זו אין קיום לשנינו; על פי התנאי שהותנה בינינו צריך אתה להכניס ריוח לשנה לא פחות מן ב' אלפים ר”ט, והנה גם לאלף אחד לא הגיע. ר' יהודה מצא גם כן שהדברים כנים, ושניהם ברצון טוב מחלו על השותפות. ובעלי כתב בידידות שטר פטורין, אחד בשבילו ואחד בשביל ר' יהודה, ושניהם היו צריכים לחתום כנהוג. והנה נשארו עוד איזה אלפים ר“ט בטבעות ושאר תכשיטים, שבעלי מסר אותם בכלל לר' יהודה שימכור אותם כליל ולהשיב את כסף הפדיון ליד בעלי זצ”ל, וקבעו זמן מתי יהיו התשלומים. אבל הגיע הזמן, והתשלום לא בא. כתבנו לר' יהודה ביושר, הלא יודע הוא היטב מתי זמן התשלום והזמן עבר, והוא צריך לשלוח את המעות להמבורג. ור' יהודה גם כן השיב כהוגן, שעדיין לא מכר את הכל, אבל במהרה ישלח את השטר הנה. ואולם עברה עוד שנה ואנו לא קבלנו מר' יהודה כלום. בעלי נסע להילדסהיים, חשב לקבל את מעותיו מר' יהודה, אבל במקום מעות קבל ממנו איזה דבר אחר… אחרי שר' יהודה פרנס את בעלי זצ“ל בלך ושוב, אמר לבעלי זצ”ל: אני לא אתן לך אף פרוטה, ויפה היה בעיני אם הייתי מקבל ממך פעַמים ממה שקבלתי, כי השותפות שלנו צריכה היתה להתקיים עשר שנים, והיא נתקיימה רק שנה אחת. אני תובע ממך כמה וכמה אלפים, וכל מה שיש לך זה הכל שלי, וגם בזה לא תספיק לשלם לי מה שמגיע לי. בעלי זצ“ל נבהל מאד מהדברים האלה ואמר לו: מה אתה שח, ר' יהודה? וכי זוהי התודה שאתה משלם לי בעד כל הטובות שעשיתי עמך? אתה באת אלי “ערום ועריה”, ואחרי זמן קצר קבלת ממני ט' מאות ר”ט מזומנים. האמנתי בך במסרי לידך כמה וכמה אלפים וגם הראיתי לך את כל המקומות שאפשר לעשות שם מסחר. חשבתיך לאדם הגון וישר ועזרתי לך שאחי מוהר“ר שמואל יתן לך את בתו לאשה. ועל כל אלה אתה בעצמך עברת על התנאי – צריך היית להכניס לשותפות ב' אלפים והכנסת רק ת”ק ר“ט. ומלבד זה היה מותנה בשטר שלנו, שאם לא תכניס בכל שנה אלפים ר”ט השותפות שלנו בטלה ומבוטלת. ואתה הלא יודע כי בדוחק הכנסת אלף ר“ט. לסוף נגלה הדבר שהשותפות אינה מביאה טובה לשנים ואנו ברצון טוב ודעת שלמה מחלנו איש לחברו, כמו שנכתב בשטר הפטורין. ומה אתה רוצה עוד? בבקשה, אל תתן לאנשים שנהיה למלה בפיהם, כי אנשים אחים אנחנו. עוד אפשר לנו אי”ה לעשות מסחר ביחד. אבל הדברים האלה לא השפיעו על ר' יהודה הטוב. הוא עמד על דעתו. ומה היה אפשר לבעלי זצ“ל לעשות? אחרי הרבה מריבות וחליפות דברים התערבו בזה אנשים מן הצד ונתנו איש לרעהו תקיעת כף, שכל אחד יבחר לו בורר כדי לבוא לפני האב”ד בהילדסהיים ונקבע הזמן לד' חדשים. ובעלי זצ“ל היה מוכרח להסכים, כי מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו, ¹²וכידוע התקיף היותר גדול הוא “האוחז ביד”. ובזה שב בעלי זצ”ל לביתו ספר לי הכל. אנחנו הצטערנו מאד בידענו כי אנחנו התנהגנו עם האיש ההוא באמיתות ובאמונה ועשינו עמו הרבה טובות, המקום ב“ה ישלם לנו בעד זה. בעלי זצ”ל היה קצת מתרעם עלי, שאנכי הייתי הגורמת לשותפות זו. אבל ה' יודע כי כונתי היתה לטובה, שעל ידי זה לא יצטרך בעלי זצ“ל לעשות נסיעות רחוקות, ולא עלה על לבי שכך יהיה סוף הדבר ולא חשדתי כאלה בר' יהודה, כי היה מוחזק בעיני לאיש ישר. אם ר' יהודה חשד בבעלי זצ”ל שבזמן השותפות עשה עסקים מבלי ידיעתו – אי אפשר לי לדעת. ואולי גם הענין שעליו ידובר להלן היה הגפרור שהעלה את השלהבת. אפשר מה לעשות? הדבר שכבר נעשה אין לשנות. ביד ר' יהודה היה סכום גדול ממעות שלנו וצער גדול היה לנו. אנכי אמרתי לבעלי זצ“ל: למה הסכים שהמשפט יהיה בהילדסהיים, ששם יהיו כאלה שיצדדו בזכותו? והשיב לי בעלי זצ”ל מתוך רוגז: אלו היית שם כי אז היית עושה יותר טוב ממני, אם הלז אוחז את שלי בידו, אני מוכרח להסכים למה שהוא רוצה ולא להפך. והנני לקצר ולומר: המחלקת הגיעה לקצה. צריכים היינו לסבול ולבטוח בה' שהוציאנו תמיד מעסקים רעים ומכל צרה, יוציאנו גם מהצרה הזאת. אנחנו עוד היינו צעירים לימים ורק התחלנו לעמוד על רגלינו, והמשא ומתן היה מזהיר, ופתאום באה עלינו שואה כזו. בודאי שהיה הדבר מכאיב לנו. כמו שהזכרתי קודם, אחרי שבעלי זצ“ל קבל כתב על בטול השותפות מר' יהודה הוא שב מהילדסהיים לכאן, והנה בא צרפתי אחד שהיו בידו סחורות שונות, ובעלי זצ”ל עשה עמו חליפין והרויח מזה יפה, אבל כמו שנהוג אצל אחינו בני ישראל, אם מרויחים ק' ר“ט מכריזים שהרויחו אלפים. וכך התפרסמה השמועה שבעלי זצ”ל הרויח כמה אלפים, וזה היה תיכף אחר בטול השותפות, ובודאי שהגיע הדבר לאזני ר' יהודה, ואפשר שעלה בדמיונו או שבקש להאמין, כי בעלי ידע מהעסק הזה עוד בשעת קיום השותפות. אם [הפירוד שעשה ר' יהודה] היה בלבב שלם או אולי נתחרט אחר כך שהוא נפרד מבעלי זצ"ל, או כי קשה היה בעיניו להוציא מתחת ידו סכום הגון כזה – ה' הוא היודע מה היתה הסבה, כי אנו לא ראינו בו [מלפנים] כל מעשה עול ולא חשבנו בו שיתנהג עמנו כן. אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. ¹³ אפשר שהוא חשב שהצדק עמו מפני שאין אדם רואה חוב לעצמו. ¹⁴ ולנו היה הדבר צר כפלי כפלים, כי ידענו את האמת שלנו, שאנו התהלכנו עמו תמיד באמיתות ובאמונה ועשינו עמו רק טוב, והנה הוא משלם לנו רעה. אבל כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ¹⁵

והנה בא זמן היריד בפרנקפורט דמיין, ובעלי היה צריך לנסוע ליריד כמו שהיה נוסע תמיד. ובא שמה והתאכסן אצל אחיו יצחק זצ“ל. כאשר ספר את כל הדברים לאחיו מה שנעשה בינו ובין ר' יהודה, בקש ממנו שיבחר למענו איזה יהודי למדן שיקחהו עמו להילדסהיים בתור בורר. אז אמר לו ר' יצחק זצ”ל: וכי אתה מסכים שהמשפט יהיה בקהלה שלו? ענה בעלי זצ“ל: ומה יכולתי לעשות אחרת? ובעלי זצ”ל ספר לו את כל הדברים מראשם ועד סופם. אמר לו אחיו: אמנם, אחא, צדקת מאד בדבריך. במה דברים אמורים, אם הדיינים לא יהיו נוטים לצד זה או אחר. על זה ענה בעלי זצ“ל: את הדבר אי אפשר כבר לשנות, יהיה מה שיהיה, כמו שיעלה לרצון לפני המקום ב”ה. אנכי צריך לגמור את הדבר. תראני נא על איזה אדם הגון [שיהיה בורר]. אחרי קצת ישוב הדעת הראהו ר' יצחק זצ“ל על איש צעיר וחרוץ, ר' אשר שמו, דיין בקהלה, ובעלי זצ”ל הלך אליו, והראה לו כל השטרות והפטורין, אמר לבעלי זצ“ל: אל תדאג, דבריך טובים ונכוחים. אנכי אסע עמך לאחר שיגמר היריד, בתוך זמן היריד דבר בעלי זצ”ל עם אחיו אולי הוא יודע איזה צעיר חרוץ שיוכל לשרת אותו במשא ומתן. בקצור הוא הראה לו על יששכר כהן, שהוא היה בעוה“ר מעין הורדוס לכל משפחתי, כמו שיסופר להלן. היריד נגמר, ובעלי נסע עם הבורר להילדסהיים לשם המשפט. בקצור, מה לי להאריך? צריך היה לכתוב מאה גליונות מכל מה שנעשה בזה. הבורר שלנו לא היה יכול לעשות כלום, אחרי שהוא היה אחד וכנגדו היו שנים. להסכים עמהם לפסוק הדין שלא כהוגן ולעמוד כנגדם היה ירא, ולכן התחמק וברח משם, אבל השאיר שם בכתב “שאלות ותשובות גדולות” לזכות בעלי זצ”ל. אבל כל זה לא הועיל. בקצור, האב“ד מהילדסהיים והפרנס – איני רוצה לקראם בשמם – עמדו לצד ר' יהודה בכל לב ונפש ודרשו שבעלי זצ”ל יעשה פשרה, ופשרה כזו שהיתה יותר מדאי קשה בשביל בעלי זצ“ל. והוא זצ”ל לא רצה להסכים לזה, וכמעט שנמסר הדבר לערכאות. אולם חמי שישב אז בהילסדהיים, כמו שאספר במקום אחר איך שבא לגור שם, בקש מבעלי זצ“ל בעינים דומעות ואמר לו: בני היקר! הלא רואה אתה מה שנעשה פה, אל תמסור את המשפט לערכאות. הֱיֵה סבלן וַעֲשֵה פשרה כמו שאפשר. השי”ת יעזור לך. ובכן הסכים בעלי זצ“ל לעשות פשרה. אבל אפשר לשער איזו פשרה היתה. לא נשאר בידנו כפלים ממה שעלה המשפט הזה. אינני מאשימה כל כך את ר' יהודה, שאין אדם רואה חובת עצמו, כמו את אלה שעזרו על ידו. בקצור, כל זה הלא עבר, אנו מחלנו לר' יהודה ולעוזריו, ואין לנו שום תרעומות או טינא בלב נגד ר' יהודה. הוא חשב בודאי שהוא צדיק, ואם לאו לא היה עושה עמנו כדבר הזה. בעלי זצ”ל היה אמנם שרוי בצער, אבל מי היה יכול לעזור לו? הצועק על מה שעבר הרי זה תפלת שוא. ¹⁶אבל השי"ת עזר לנו והזמין לפנינו שתוך ד' שבועות עסק שבו הרוחנו כמעט ככל אשר הפסדנו במשפט הזה, ובעלי חזר להיות בידידות ובאהבה עם ר' יהודה. וכמו שאספר להלן, בהיותי בברלין חלק לי ר' יהודה ואשתו כבוד גדול, ותמיד בא במשא ומתן עם בני, ואילו היה המשא ומתן שבינינו מביא רוחים בודאי שלא היינו באים לידי זה. כנראה גרם מזלו של יששכר כהן, שהוא יבוא במקום ר' יהודה, והוא יעלה ויגדל, כמו שאספר להלן.

אף על פי שכל העסק עם ר' יהודה לא היה כדאי לכתוב, כמו שלא היה כדאי לכתוב כל הספר הזה, אבל כונתי היתה לגרש את המרה-שחורה מקרבי, כאשר תקפוני המחשבות הנוגות; וגם מזה אפשר לראות כי כל עסקי בני האדם משתנים בזמן מן הזמנים, והמקום ב“ה עושה סולמות, את זה משפיל ואת זה מרים. ¹⁷ר' יהודה בא אלינו בזמן שהיה עני ולדל, והמקום ב”ה עזר לו עד שבזמן הזה רכושו עולה על מאה אלפים ר“ט, והוא נכבד מאד אצל הקורפירשט יר”ה. אנכי חושבת שאם כך יעלה הלאה, והמקום ב“ה ירצה בו הוא ימות כשתגיע שעתו כעשיר היותר גדול שבאשכנז. ממה שכתוב כאן אפשר לראות כי עזרנו לכמה וכמה אנשים – בסייעתא דשמייא – וכל אלה שבאו עמנו במשא ומתן נעשו עשירים כמלכים. אבל רובם לא הכירו טובה, כסדר העולם; להפך, היו כאלה שתחת טובה שלמו לנו או לבנינו רעה. האל הכל-יכול הוא הצדיק, אנו כבני אדם חטאים, איננו יכולים להגיד וגם איננו יודעים מה שהוא טוב בשבילנו ומה שהוא רע. בן אדם חושב לפעמים כשבאה עליו צרה שהנה בא קצו, אבל לפעמים הצרה היא לטובה, אם מרדכי הי”ד, הצעיר הישר, היה נשאר בחיים, בוודאי שהיינו מרויחים והוא היה לעשיר; אחריו היה אצלנו גרין משה. עמו אמנם לא עשינו משא ומתן הרבה. בכל זאת עשינו איזו עסקים עמו במרגליות הנמכרות במשקל. הוא נסע למרחקים ועזב כאן את אשתו ובניו ואנחנו היינו צריכים לפרנסם; אעפ“י שלא ידענו אם הרוחים יעלו על מה שהוצאנו, ועל זה נאמר: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. ¹⁸ בקצור – רוחים גדולים לא היו לנו מזה, אבל התפרנסנו שנינו יפה, וגם להבא היינו נכונים לעבוד יחד ורק הוא עקר דירתו מהמבורג והתיישב בשוטלאנד, הקרובה לדנציג ¹⁹– וגם שם הרויח יפה. אברהם קנטור מקופנהגן, שעליו דברתי קודם, שהיה משרת אצלנו, החזקנו אותו ביושר ובכבוד ואחר כך שלחנו אותו כמה פעמים לקופנהגן ושם נתעשר והעביר שמה את אשתו ובניו. אחר כך נפסקו היחסים בינינו. כפי השמועה הוא עכשיו בעל ט”ו אלפים ר“ט ויש לו עסקים טובים, ונתן לבניו (נדוניא) כמה אלפים. הרבה יש מה לכתוב על מה שעשינו עמו, אבל מי יכיר בזה? אנו בני האדם הננו בריות כפויות טובה. שאר-בשרי מרדכי כהן, שהיה אברך צעיר, וליב בישערי עשו שותפות עם בעלי זצ”ל, ובעלי זצ“ל שלחם לאנגליה ונתן להם שטרי קרדיט וגם מעות מזומן, אך הנסיעה לאנגליה לא יצאה לפועל מפני המלחמה ²⁰ והם נסעו לאמשטרדם ושם עשו עסקים טובים. מאז נסע ש”ב מרדכי כהן להולנד ולבראבאנט ועשה עסקים טובים, והנסיעה הזאת היתה ראשונה והתחלת משא ומתן ועשירות. הקצין ר' יהודה, כמו שספרתי, בסייעתא דשמיא נעשה על ידינו לאיש גדול. גיסי ר' אליהו סג“ל היה צעיר ומחוסר נסיון ולא הבין במשא ומתן ובעלי זצ”ל נתן לו קרֶדיט גדול, ולבסוף שלחו לאמשטרדם ונתן בידו קרדיט על כ' אלפים ר“ט. הרבה בעלי בתים כאן שהם אזרחים חשובים, היו מודים להשי”ת אם היינו נותנים להם קרדיט. עוד רבים אפשר היה להזכיר. אבל מה יועיל לי זה? איפה הוא [גמול] החסד שעשית אתה, ר' חיים האמיל זצ“ל, הישר והטוב, לכל העולם, שעזר ברצון לכל אדם וגמל חסד לַכֹל, לפעמים קבל רוָחים ולפעמים – נזק, ולפעמים יידע מתחילה שלא יקבל שום ריוח ובכל זאת עשה גמילות חסד של אמת. [וכך הם] בניך היקרים והטובים, כשבא המקרה לידם, הם עומדים בנסיון ויותר יפה בעיניהם למות מאשר להרע לאחרים. אבל כל אלה שעשינו להם טובות גדולות אינם בדעה כזו. וגם כשיש בידם לעזור לבני הצעירים, שאבד מהם בצעירותם אביהם החסיד זצ”ל ונשארו כצאן בלי רועה, ה' ירחם עליהם, והם לא רק שאינם עוזרים אלא – ה' ירחם – להיפך… והם שגרמו לבני מרדכי שיאבד את מעותיו ללא צדק וללא משפט ²¹ וכל כך נגשו [בנגישות חזקות] את בני. ישלם להם ה' כמעשיהם. אנכי אמנם אינני יכולה לדון לחובה את האדם ההוא, כי אינני יודעת מה היה בלבו, אדם יראה לעינים וכו‘… אולם אֵל גדול ויחיד, אני מבקשת ממך מעומק לבי כי תמחול לי, כי אולי עשיתי לא בצדק ביחס לאיש ההוא, ואפשר כי כל מה שעשה הלז לשם שמים עשה, ובכן צריך למסור את הדבר בידי המקום ב“ה ולזכור כי כל העולם הבל הוא וכצל עובר. אתה האלהים הגדול יודע איך שהייתי שקועה בזמני בדאגות גדולות ובתוגת לב. אשה הייתי ובצל בעלי החסיד חסיתי, והוא היה חס עלי כמו על בבת עינו, אבל אחרי מותו חלף כל עשרי וכבודי, ועל אלה אני בוכיה ומתיפחת כל ימי ושנותי, אעפ”י שאני יודעת כי זוהי חולשה מצדי וחסרון גדול להיות תמיד עצובה ומיללת, יותר טוב היה אילו הייתי בכל יום כורעת על ברכי ומברכת ומודה לאלהי החסד בעד החסד שהוא עושה עמי, שאיני ראויה לכך. עודני גם היום יושבת על יד שולחני אוכלת כאַות נפשי, שוכבת בלילה בתוך מטתי שלי. יש לי בכיסי עוד איזו שילינג להוצאה כל זמן שיהיה ברצון השי“ת. ואם גם לבני היקרים לפעמים לא כך השעה משחקת כמו שהייתי רוצה, בכל זאת חיים אנו ב”ה ומודים ליוצרנו. כמה יש בעולם אנשים יותר צדיקים ויותר חסידים ממנו, ואין להם אפילו מזון סעודה אחת, וגם אלה שאני בעצמי הכרתי שהיו צדיקים גמורים. כמה אני צריכה להודות את יוצרי בעד כל החסדים שהוא עושה עמנו גם אם איננו כדאים לכך, כמו שכתבתי, אם רק אנחנו בני אדם החטאים והעניים נכיר את רחמיו המרובים שהבורא הגדול יצר אותנו מחומר ונתן בלבנו להכיר את שמו הקדוש והנורא, ולפיכך עלינו לעבוד את יוצרנו בלב שלם. בני היקרים ראו נא איך האדם החוטא נגש אל מלך בשר ודם כדי לקבל ממנו חסד, והמלך בעצמו הלא הוא רק בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר ואין איש יודע כמה יחיה המלך הגומל את הטובה וכמה יחיה האיש המקבל את הטובה, ומה הן הטובות שאפשר לקבל מיד מלך בשר ודם? הוא יכול לעשותו לחָשוב או שיקבל כסף רב, אבל כל זה רק לזמן קצר, עד יום המיתה, לא יותר, כי כאשר יגיע מר המות הכל ישכח ולא יועילו לו כל העושר והכבוד “כי אין שלטון ביום המות”. ²² והאדם יודע את כל אלה, ובכל זאת הוא רוצה לעבוד מלך בשר ודם בעד הטובות הזמניות; על אחת כמה וכמה שעלינו לחשוב יומם ולילה כיצד לעבוד את הקב"ה מלך מלכי המלכים, שהוא חי וקים [לעולם], שגם הטובות שמלך בשר ודם עושה עמנו גם הן ביד המקום ברוך הוא, שהוא הנותן הכל למלכים ונותן בלבם להיטיב כרצונו הקדוש, כי לב מלכים ביד ה’, ²³ והמתנות שאפשר לקבל מיד מלך בשר ודם אינן כלום נגד מה שהמקום ב“ה נותן ליראיו, זוהי הנצח שאין לו מדה ואינו עובר. ולפיכך, בני האהובים, התנחמו ושאו את יסוריכם בסבלנות ועבדו את ה' הכל-יכול בלבב שלם גם בשעה שאתם מקבלים ח”ו את הרעה, וגם כשנדמה לנו כי היסורים קשים מנשוא, אנו צריכים לדעת כי השי"ת אינו שם על עבדיו משא יותר ממה שהם יכולים לשאת, ואשרי האיש הנושא את היסורים שבגופו או שבבניו, הכל מקבל באהבה. ועל זה אנכי מבקשת מאת הבורא שיתן בלבי סבלנות, כי הכל מה שיקרה בעולם הוא לפי מעשינו וחייבים אנו לסבול, “כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה”… ²⁴

עכשיו נשוב לעניננו. בתי מוטה ע“ה הגיעה לשנה השלישית. ילדה יותר יפה וחכמה ממנה לא היתה. לא רק אנחנו אהבנו אותה כי אם גם כל האנשים, מי שראה אותה ושמע את דבריה היא נשאה חן בעיניו. אבל האל הטוב אהב אותה עוד יותר, ופתאום צבו ידיה ורגליה. קראו לכמה רופאים ונתנו לה כמה רפואות, אבל אחרי ד' שבועות של יסורים גדולים לקח המקום ב”ה את חלקו [את הנשמה] אליו, ואת חלקנו [את הגוף] השאיר מונח לצערנו הגדול לפנינו. אין לשער כמה התאבלנו עליה אני ובעלי זצ“ל. ואני יראה שבזה חטאתי נגד המקום ב”ה ולא העליתי על לבי את המעשה בר' יוחנן שאספר הלאה. ויש [בעולם] יסורים עוד יותר גדולים מאלה ובחלקי עלו עוד ברחמים. אנכי ובעלי הצטערנו כל כך עד ששנינו חלינו במחלה קשה. אנכי הייתי מעוברת וילדתי את בתי חנה שתחי‘, ומפני הצער הגדול על ילדתי המנוחה הייתי אחר הלידה חולה מסוכנת, וכל הרופאים היו מיואשים וחפצו לתת לי איזה סם [שנותנים למסוכנים להכריע לחיים או למות], אבל מתוך הוכוחים שהיו בינינו ושיחות שאר האנשים, נודע לי קצת ממגמתם, ואני אמרתי לבעלי זצ"ל ולאמי שתחי’ שאני לא אקבל את הרפואה הזאת. ואף על פי שהם התאמצו לשחד אותי בדברים, כי הרופאים מתכוונים להבריאני, אני בדעתי עמדתי שלא אקבל את הרפואה בשום אופן. אם ברצון האל הרחמן להושיעני, בידו לעשות זאת בלי רפואות, ואם גזירה היא מלפני האל הגדול, מה יועילו כל סמי הרפואה? ובקשתי מבעלי זצ“ל שישלח מעלי את כל הרופאים וישלם להם את שכרם. והשי”ת נתן בי כח ואחרי ששכבתי במטת הלידה ה' שבועות, הלכתי להתפלל לבית הכנסת. ואם גם הייתי עוד חלשה מאד, אבל מיום ליום נתחזקתי, ופטרתי את המשרתת ואת המינקת, ושבתי בעזרת ה' לפקח על צרכי ביתי בעצמי. ולסוף הייתי מוכרחת לשכוח את ילדתי האהובה, כי כך היא גזירת המקום בה “נשכחתי כמת מלב”. ²⁵ כמו שאפשר לראות מתוך המעשה שאספר להלן מאשר קרה לחסידים גדולים, ומזה נלמד שחייב אדם לסבול הכל בהכנעה ולהשקיט את רוחו כשצרה באה עליו בין בגופו, בין בבניו ובין בממונו. ואל יתרעם אדם נגד הבורא לאמר: למה שלחת עלי יסורים, ואני לא אשמתי במאומה? אלא יקבל את היסורים באהבה, ועל כל צרה שתבוא, יצדיק את הדין ויאמר: ברוך דיין אמת, כי כל דרכיו משפט, ומי יאמר לו מה תעשה? וצריך לדעת כי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד… ומה לי להאריך? חז“ל כבר בארו כל אלה. כמו ר' יוחנן שהיה תנא גדול, ובחייו מתו תשעה בניו, ונשאר לו לזקנתו רק ילד אחד בן שלש, והנה קרה שעמדה יורה רותחת ועל יד היורה העמידו ספסל להניח שם את הלבנים. והילד עלה על הספסל וגחן לראות מה שבתוך היורה ונפל אל היורה במים הרותחים. והילד הרים קול צעקה גדולה וכל בני הבית נבהלו ומהרו אל היורה. והאב בקש להוציא את הילד מתוך המים והנה נשארה בידו אצבע אחת מיד הילד, כי כבר נתבשל כולו. ור' יוחנן הטיח ראשו בכותל ורץ אל בית המדרש וקרא לתלמידיו: התאבלו על אסוני! והראה על העצם שבידו ואמר: “דין גרמא דעשיראה ביר (זוהי העצם של בני העשירי) שהעליתי קרבן לאלהים”. ומאז היתה העצם תלויה על צוארו תמיד לזכרון, וכשבא אליו איש למדן היה מראה לו את העצם בהכנעה כאילו מראה את בנו. ²⁶ ובכן בני האהובים, אם דבר כזה קרה לר' יוחנן הצדיק ע”ה, מה יתאונן אדם פשוט [בהגיע אליו צרה]? כי ר' יוחנן היה תלמיד חכם גדול, למד מקרא משנה וגמרא והבין במעשה מרכבה ומעשה בראשית והיה יכול להשביע את המלאכים ואת השדים, כי היה בעל קבלה גדול. הוא ידע איצטגנינות ושיחת דקלים, והוא בא ביסורים כאלה וקבלם באהבה ונשאר בחסידותו תמיד. ובכן, בני היקרים, אני יודעת שאחדים מכם נתנסו בנזק ממון ובנזק ילדים, אבל מה יועילו האבל והצער? אנו משחיתים בזה את גופנו וגם לנשמה מביאים הפסד; כי בהיותנו שרויים בצער אי אפשר לנו לעבוד את ה' כראוי, כי אין השכינה שורה מתוך עצבות, ²⁷ כמו שהנביאים לפנים בבקשם שתשרה עליהם רוח ה' דרשו אחרי מנגנים שינגנו לפניהם וישמחו את לבם, כמו שכתוב בספרינו. כאשר נעדרה ממני הילדה שלא היתה דוגמתה בעולם, נזכרתי על מה שאמר המלך החסיד דוד ע"ה כשמת לו הבן הראשון שילדה לו בת שבע. ²⁸

ובזה אני גומרת את ספרי השני. האל הגדול בודאי סוף סוף ירחם עלינו ויגאלנו מתוך גלותנו כדי שנוכל לעבוד את המקום ב"ה כראוי, וכל הגויים יכירו וידעו שאנו עם סגולתך. ואתה אלהינו אבינו אתה ותרחם עלינו כרחם אב על בנים. אדונינו אתה ואנו עבדיך ושפחותיך. ולא נחדל מהתפלל אליך, אל החסד, עד שתרחם עבדיך. ואני אמתך מבקשת ממך, כשפחה מגברתה, כי לך לבד עינינו ולבנו תלויים.

סליק ספר שני ונתחיל בס"ד את הספר השלישי.