אַיֵּה הָאֱמֶת?… / דוד פרישמן

לפעמים, כשהגשמים מטפטפים ויורדים בעצלתים והנפש דולפת טפה-טפה וכואבת ומכל פנות החדר ואל כל אשר תבטנה העינים נשקף היאוש הנורא – אז יש שאני מוצא את עצמי יושׁב ומניח את כף ידי על מצחי ומשפשף ושואל: אַיֵּה האמת? איה השקר? איה אני בעצמי? ואם יש אמת והיא קדושה – מדוע לא נדע להבדיל בכל רגע את הדובר אותה מן הדובר את השקר? ואם דברתי אני את האמת ככל אשר בערה בקרב נשמתי, ובא השני ודִבּר את אשר דִבּר ואמר, כי רק הוא הדובר את האמת, ואולם לא אנכי – אי מזה ידע השומע להבחין ביני ובינו? לכף עשויה כסף יש „בחינה ”, אשׁר על-פיה נדע כי כסף הוא, לשד יש רגל עגל, אשר על-פיה נכיר כי שד הוא, אבל האמת – מדוע אין לה סימן, מדוע אין לה חותם לבעבור הכיר אותה כל שומעה? חותמו של הקב"ה הוא האמת. טוב. אבל האמת בעצמה חותמה מה הוא אשר על-פיו נכירנה?

ועל הדברים האלה אומרים לי: האמת היוצאת מן הלב נכנסת אל הלב – זה הוא הסימן. טוב. אבל הלא לב אין להם כלל…

לכו נרננה את הסימפוניה התשׁיעית של בטהובן ברחובות קריה מן הבקר ועד הערב – הישׁמע ההמון? היבין ההמון? הלא אזנים אין לו כלל, הלא הרגיש לא יוכל… ואם בשביל שהמון זה אינו יודע לשמוע, לכן תחדל הסימפוניה להיות את אשר היא?

האתה תדבר אמת? קוראים אלי – אתה?? כן, אני! ואולם – „הלא יודעים אנחנו עד כמה מוקיר האיש הזה את הסופרים ואת המשוררים המפורסמים! ”ובכן, נניח כי אני אינני מוקיר את אלה אשר אחרים קוראים להם סופרים ומשוררים, הבזה כבר עלתה בידם להוכיח כי אינני דובר את האמת? האם לא אפשר הוא כלל, שמשום זה בעצמו אני הוא האומר את האמת? או: – „לוּ היה האיש הזה מבקש אמת ולוּ היה בעל לב ולא רק בעל עט, כי עתה לא התעסק בשאלות הזכיות המדיניות והזכיות האזרחיות, כי-אם התעסק במלמד אחד היושב בעיר הקטנה X בפלך וִילנה, ובעלת-הבית שלו, אחרי שילדה לבעלה ששה בנים, לקחה ממנו את מנורת-הנפט ותעזבהו להיות יושב בחשך וכו' ”– ובכן, נניח-נא גם-כן, שאני לא התעסקתי באותו המלמד, אשר בעלת-הבית שלו, אחרי שילדה לבעלה ששׁה בנים, לקחה ממנו את מנורת-הנפט, כי-אם הנחתי את המלמד ואת בעלת-הבית ואת שׁשׁת הבנים ואת מנורת-הנפט לאותו הסופר החרוץ, המודיע לנו את הנפלאות ההן, אשר לכתוב אותן צריך הסופר ללב ולא לעט – הבשביל זה כבר הוברר הדבר שאני אין לי לנסות כלל לדַבּר את האמת?

אבל דברים כאלה, כמובן, אינם אלא דברי הבלים; כל מה שׁהשׁטות בולטת מתוכו מהלך ת"ק אלפים מיל אינו צריך כלל לביאור; על דברים כאלה יעמדו סוף-סוף אפילו החרשים והשוטים והקטנים, לשפוט אותם על-פי ערכם – ואולם דברים אחרים אני מוצא לפני, שהם יעציבו מעט את רוחי.

סלחו לי, קוראַי וקוראותי, אם אנוס אני לדַבּר היום בעדי ובעד ביתי.

לפני שבועות אחדים נכשלתי בדבר קטן, כי נגעתי באישון בת עינם של אנשים נחמדים אחדים – במַקס נורדוי. אילוּ ישב מַקס נורדוי בלבם של אנשים האלה כשם שהוא יושב בבת-עינם, כי אז היה להם באין כל ספק לתועלת גדולה. והנה למן היום ההוא ועד עתה, מאחרי שיש לנו המצאה טובה ופוסטה שמה, אין הפוסטה הזאת עושה דבר, כי-אם מביאה אלי יום-יום מאמרים ומכתבים ואגרות ואזהרות ותוכחות – לסקלני על המעשה אשר עשיתי.

יש בין הכותבים האלה אנשים שאינם עושים לי חס-ושלום דבר: הם רק קוראים לי סוס, חמור, שור, כשב, גמל, ברדלס וכדומה. המלאכה הזאת אינה קלה, יותר נקל היה, לוּ אחזו דרך קצרה וכתבו בקִצור נמרץ: עַיֵּן ברֵיהם בספרו „טהיער לעֶבּעֶן ”(י' חלקים, 1876 – 1879) מראשו ועד סופו.

ויש בין המתרעמים האלה אנשׁים שבאים לגבות עתה ממני חובות ישנים; בהם פגעתי באיזה זמן מן הזמנים באיזה דבר, והרי הם מוצאים עתה את שעת-הכֹּשר להשתער עלי. האנשׁים האלה הם אותם הקטנים, שנשמתם נשמת גמדים וחושׁיהם חושׁי גמדים וכל מעשיהם מעשי גמדים. וגם קללתם רק גֹּמד ארכה. ומכיון שׁבאים, קוראים הם: אתה?? אתה תערוב את לבך לדבר דבר כנגד איש כנורדוי? – כן, אני! מדוע לא? אם לא איש כמוני, שמאז החלוֹ לאחוז עט בכפו לא היה תלוי בדעת אחרים, לא נטה ימין ושמאֹל אף כמלוא הזרת, לא החליף את רוחו ואת השקפותיו אף במקצת מן המקצת, לא עשה סחורה באהבתו או בשנאתו, ואם הביא את אלו ואלו בבקֹרת ואם דן את אלו ואלו בשלילה, הרי מלאכתו זאת נעשית לא מעתה כי-אם מאז החלו לכתוב – ובכן שיטה היא, שיטה שלמה ומסֻיּמת – ולכן אם לא איש כמוני ידַבּר את אשׁר עם לבו, אתם על אחת כמה וכמה לא. אם יש לכם איזו טענה, אז יכולים אתם לטעון רק כנגד הטמפרמנט שלי; ואולם גם הטמפרמנט הזה אשר לי עמו אכבדה. חפשי אנכי – ויען כי מרגיש אני בקרבי את חֻפשתי, לכן יכול אני לכתוב את אשר אני כותב. חפשי אנכי – ויען כי מרגיש אני בקרבי את חֻפשתי, לכן הדבר אשר אני כותב הוא הממלא את כל חללו של עולמי הפנימי. אבל מה אנשים כאלה מבינים בדברים כמו אלה? אנשים אשר אזנים אין להם, והם קטנים ותאוותיהם קטנות ועקיצותיהם קטנות. הם אינם נבראים אלא להיות למשא ולהתערב בכל דבר, אם נשאלו ואם לא נשאלו. כנגד הבריות האלה אין עצה ואין תקנה.

ויש בין המתרעמים האלה אנשים שהם בבחינת „חסידים ”. הפעם הם חסידי נורדוי. אמור להם מה שתאמר – מלבם לא תוציא. טענתם היא טענת אותה המטרונה, שנכשלה בדבר-עבירה שאינו סמוי עוד מן העין, והיא אומרת לאישה: חיב בעל להאמין לאשתו יותר משיאמין למראה עיניו.

ויש בין הכותבים האלה אנשים הבאים וקוראים: הלא האיש הזה אינו אלא לץ, הלא כל דבריו אינם אלא דברים הנאמרים בקלות-ראש. – הוי, אלהים אורי וישעי! עד כמה כבר געלה נפשי במלה הזאת! עד כמה כבר משתערים עלי כל עצבי בי לשמוע אותה! על כל מקרה שיבוא, והנה מלה זו בפיהם להרגיזני בה ולהחלותני! והאנשים האלה אינם יודעים את אשר הם עושים – אינם יודעים כי הם הלצים, הם קלי-הראש, ולא אני. כי איש, אם יקרא על רגל אחת או במושב חברים או בשעה שתחטפהו שֵׁנה את השורות המעטות והקצרות, חטוף וקרוא חטוף וקרוא, והוציא את משפטו עליהן ברגע אחד, האיש הזה הוא הלץ, האיש הזה הוא העושה את מעשהו בקלות-ראש. ואולם לא האישׁ אשׁר שׁעות אחרי שׁעות תעבורנה עליו עד הוציאו מתוך לבו את כל אשר העיק לו ועד כתבו את כל זאת על הספר; איש כזה כותב מרֹב תנודות-העצבים ומרֹב התרגשות-הלב. האנשים האלה אינם מבינים, כי בהיות הצורה צורה קלה, צורת פיליטון, צורת מילתא דבדיחותא, אז אין זאת כי-אם צורה לבד; התֹּכן הוא תֹּכן הבא לו לסופר ההוא רק מכֹּבד-ראש. האנשים האלה אינם יודעים את אשר הם עושים. את האנשים האלה אנו חיבים ללַמד בראשונה לקרוא…

ולא עוד אלא שהאנשים הטובים האלה מוסיפים לפעמים עוד מלה אחת לאמר: הלא אתה אינך יודע בלתי-אם לחרף ולגדף. כן. „לחרף ולגדף ”הם אומרים. אכן יכול אדם לקרוע בשעה שהוא שומע דברים כאלה! אבל גם כלי-זין זה כבר העלה חלודה, אדוני, ולא אבין בשׁום אֹפן איך לא קצה עוד גם נפשכם בטכסיסים האלה! אם ידַבּר סופר דבר אחד או מחצית דבר אחד שלא כרוחם, והנה כרגע: הוא חרף, הוא גדף! אם יאמר סופר: מו“ל פלוני או מו”ל פלוני לא צדק, לפי דעתי, או עשה כך וכך או גם עשה שלא כהוגן, והנה כרגע: הוא חרף, הוא גדף! אם יאמר סופר: נורדוי לא צדק אם דבר כך וכך, והנה כרגע: הוא חרף, הוא גדף! אם יאמר סופר: חכמי-ברלין אינם צודקים בכך וכך, או אם יחזיר איזה עורך את מאמרו של הסופר האחד או של השני משום כך וכך, והנה כרגע: הוא חרף, הוא גדף! איה חרפתי? איה גדפתי? ומתי? – בפני כל הקהל מסביב אנכי אומר לכם בפה מלא, ואתם שמעו: אם יוכל איש מכם להוכיח ולהראות באצבע על המלה שיש בה אותו החירוף או הגידוף שאתם אומרים, כי עתה נכון אני לא רק להוביל לכל אחד מכם „מאניה אבתריה לבי מסותא ”, כי-אם גם נכון אני לרחוץ את כל אחד ואחד מכם בעצמו, אכן זה הוא הדבר! האנשים הטובים האלה רוצים – אם בכלל הם רוצים איזה דבר ואינם באים בעלילה לבד – לעשות את ספרותנו שתהא רכה כסמרטוט; הם רוצים להנהיג בה אותו דרך הכבוד, הנהוג רק אצל נשים וילדים, ואותו הפינוק, הנהוג אצל המשמשים בכלי-זכוכית. אם יאמר איש לאחד מהם „שוטה ”, לא איכפת להם, ובלבד שיאמר: אדוני השוטה! ולכן עשו להם בשנים האחרונות מין דבר שהם קוראים לו „נימוס ”: דבר זה הוא מן הנימוס, דבר זה אינו מן הנימוס, ולכן בראו להם מין סגנון יבש כחציר ומתוח בחזקה כאותו החבל, אשר עליו מרקדים המרקדים על החבלים. לפי רוחם צריך הסופר להיות מוקשה וזקוף כקתא דמגלא, כפתורי מעילו רכוסים מכף רגלו ועד קדקדו, לא ינוד ולא ינוע, אם זבוב יעמוד על חטמו לא יניע בראשו והקול היוצא ממנו יֵצא כקול היוצא מתוך מכונה. ב „אדון נכבּד ”מחֻיבים הם להחל, ו „ברגשי כבוד ”מחֻיבים הם להשלים – הכל שַׁבּלונה, הכל שבלונה, הכל שבלונה! ואם יסור איש מן „הנימוס ”הזה, מיד אומרים לו: הוא אינו מדַבּר על הענין שנשא בו פלוני בן פלוני, כי-אם על נפשו של פלוני בן פלוני.

עד כמה כבר היתה לי לגֹעל לנפשי ולמחנק לצוארי גם הפראזה העתיקה והריקה הזאת! עד מתי עוד לא יבינו עד כמה מן השקר ומן הסכלות באותו הפתגם, שבראו לנו הקדמונים באין הבין, עד מתי עוד לא יבינו עד כמה אי-אפשר הוא כלל להפריד את הענין מן הנפש, וכי בדברים שבטעם אין לנו כלל דרך אחרת בלתי-אם לבאר את הענין על-פי הנפש. עשו, עשו לכם ספרות חנוטה, גרשו ממנה כל מזג חם וכל מי שיש לו מעט לֵחַ, עשו כל מה שתעשו, ובלבד שלא יזרום כל זרם דם חי בעורקי הספרות ההיא – ולבסוף נראה מה עשיתם…

או יש גם שהאנשים הנחמדים האלה באים ברֹב תמימותם וטוענים: למה אתה בא עלינו תמיד בשלילות?

חיובים תן להם! או האם באמת תמימותם של אלו גדלה עד לידי כך, שלא יחושו ולא ירגישו, כי החיים בכלל אינם אלא חבור של נגודים ושלילות? אם-ירצה-השם כאשׁר אשנן לכם פרק בהנדסה, אז אולי יצלח לי לשום לפניכם גם מעט מן החיובים. או האם באמת אינם יודעים ואינם מבינים כי את כל אשר לי הייתי נותן בעד מעט חיוב, לוּ רק רָאֹה ראיתי חיוב כזה גם בעולמי ובחיי? האין להם לב כלל להרגיש, כי לא מרֹב טובה ולא מרֹב תענוג ממַשמש אדם תמיד במקום הפצע?

ואולם יש גם מפלגה אחרת בין המתרעמים ההם: בדבר נורדוי צדקת וכו‘, באמת דבר נורדוי דברים שאינם עומדים בפני כל בקֹרת וכו’, ואולם, הלא ידעת, נורדוי הוא וכו‘; אסוּר לטעוֹן כנגד איש כזה וכו’, – אבל באותה הפוסטה שקבלתי את התלונה הזאת, קבלתי גם מכתב-עתי עברי, אשר בו יסַפּר הסופר צבי כשדאי, כי בהיותו בסיביריה בימי הפורים, והוא בא לאחד מבתי-התפלה לשמוע את קריאת המגלה, והנה כפעם בפעם כקרוא הקורא את שם „המן ”היו השומעים רוקעים ברגליהם ומכים במקלותיהם, כמנהג בכל תפוצות ישראל, ורק איש סיבירי זקן, מי שהיה איש-חיל בימי ניקולי הראשון, התנשא פתאום ויקרא בשפת רוסיה: אם צדק המן ואם לא, לא אדע, ואולם בכל אֹפן הן „נאַטשאַלניק ”(פקיד) הוא, ואיך רשאים אנשי-חיל פשוטים לבוא עליו בטרוניא כזו? – אחריות הספור הזה, כמובן על הסופר צבי כשדאי, ואולם אחריותו של המוסר היוצא מן הספור הזה הוא עלי. החפצים האנשים להנהיג בקרבנו בכל אֹפן שיהיה את השקפתם של אנשי-חיל זקנים.

אבל יש גם בין המתרעמים ההם אנשים המכאיבים לי מכל ההולכים לפניהם. האנשים האלה הם אַחי ובני-בריתי. השקפותינו ודעותינו אינן רחוקות יותר מדי אלו מאלו. ובכל-זאת הם באים ואומרים: ראה, לוּ יבוא איש מקרבנו לטעון את אשר אתה טוען, אז לא יהיה מצפצף ופוצה פה נגדו; אנחנו כבר באנו בטענות שהן יותר חריפות ויותר חזקות גם מטענותיך; ואולם אנחנו הננו מן „המושׁבעים ”, אבל לא אתה; אנחנו רשׁאים, אבל לא אתה! – רב לכם, אַחי, רב לכם, למה אתם נוסדים עלי כלכם? הנה זאת אפוא דרכה של אמת! הנה איפה ואיפה לה, הנה אבן ואבן לה, הנה המֻתּר לאחד אסור לשני! אבל איך אפשר הוא, כי הדברים, בהיותם יוצאים מפי האחד, הם כשרים ונאמנים, ובהיותם יוצאים מפי השני הם רעים ומגֻנים? היש אפוא אפשרות, כי אמת בצורה האחת תהא נקראת אמת ובהיותה נתונה בתורה אחרת תהיה לשקר? ועוד האנשים האלה נועזים להגיד לי, כי אני אני הוא הנוגע בנפש מדי דברי וכתבי, ולא בעצם הענין! הלא אתם, אדוני, תגעו בנפשי ובי, כי אמרתם: לא הענין הוא העיקר, כי-אם נפשי, נפש הדובר אליכם…

אַיֵּה האמת? איה השקר? איה אני בעצמי? מי האנשים הסובבים אותי? באיזה עולם אני חי?

ולפעמים, כשהשמש מבהיק ומזהיר בּעֹז ונִבט אל פני שׁכבת הקרח הרועד אשר על-פני חוּץ והנשמה רוקדת בתוך הגוף וצוהלת ומכל אפסים ואל כל אשר תבטנה העינים נשקפת רק תקוה טובה – אז יש שאני מוצא את עצמי יושב ואומר לנפשׁי: מה יפה האמת! האמת היא אמת כשהיא לעצמה. הדובר אותה אינו צריך לשום הסכם ואין לו לחכות להסכם. יודו לך אחרים עליה, או לא יודו – לך אחת היא. אפשר הוא, כי בתתה את פריה, לא תראינה עוד עיניך אותו והלב הרועד בקרבך לא ירעד עוד; ואולם את פריה תתן. כאשר יבוא האביב הגדול יראו כל עם הארץ את אשר תפריח…

1901.