שלוש תקופות בבריסק - דליטא / אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הידיעות הראשונות על היהוּדים בבריסק-דליטא מקורן במאה הי"ד, בראשית התנחלותם של היהוּדים על אדמת ליטא. מאז, במשך כל הדורות, נתייחד לעיר זו מעמד פוליטי וכלכלי חשוּב בכל שלוש תקוּפות קיוּמה של הקהילה, שנבדלו זו מזו גם בגלגוּלי שמות העיר.

תקוּפת “בריסק דליטא” תחילתה עם יסוּד הישוּב היהודי, שהיה קיים בזכוּת פריויליגיות של מלכים ורוזנים. בה שגשגוּ החיים היהוּדיים במסחר ובתרבוּת, מתוך חיכוּכים עם האצוּלה והכמורה, שגרמוּ לעלילות-דם ורדיפות. באותם הימים גדלה העיר ועמדה בראש קהילות ישראל בליטא. היא הוציאה מתוכה אנשי-שם, רבנים וגאונים. נבנוּ בה בתי-כנסת וישיבות, שנהרוּ אליהן תלמידים שוחרי-תורה מכל הארצות.

זהרה הפוליטי והכלכלי של בריסק היהוּדית גדל שבעתיים בתקוּפת “ועד ארבע הארצות”. בתקוּפה ההיא התגעשה סערת-דמים ונערכוּ פרעות ביהדוּת ליטא ואוּקראינה. בעשר שנות השואה הושמדה כמעט כל קהילת בריסק-דליטא, ורק מעטים נמלטוּ על נפשם לערי המערב. כעבור הזעם התאוששה בריסק-דליטא לאט-לאט מחורבנה, אך המשטמה העזה של העירוניים והשיסוי והעלילות של הכמוּרה הקתולית והפרבוסלבית גם יחד, אילצו שוּב את היהוּדים לבקש להם מחסה בפריויליגיות של מלכים, שהגֵנוּ עליהם כדי לשמור על מקור זה של מסים וארנוניות שבתחום שלטונם.

משבטלה האוטונומיה היהוּדית ירדה בריסק-דליטא ממעלתה, אך לא חדלה מהיות “עיר תהילה”, וככל שגברה מצוקתה הפוליטית והכלכלית כן התבצרה יותר בחומותיהם הרוּחניות, והעמידה דורות של רבנים וגאונים שהשפיעוּ על היהדוּת במדינה כוּלה.

אחרי החלוקה השניה של פולין ב-1796 ניתנה העיר ברשוּת רוּסיה, ובריסק-דליטא מופיעה בגלגוּל חדש: ברסט-ליטובסק, ונכונו לה צרות ויסוּרים בנוסח חדש, נוסח רוּסיה. העיר הועתקה ממקומה וניתכוּ עליה גזירות. אחד הפגעים הקשים ביותר שפקדוּ את העיר בכל התקוּפות היוּ השריפות. שוּם עיר לא זוקקה כל כך באש-יסוּרים וביסוּרי-אש כעיר הזאת. במשך אה שנה פקדוּ את העיר ארבע שריפות ( ב-1802, 1825, 1895, 1901 ) שהמיטו עליה חורבן והרס. בכל-זאת התעודדה העיר מכל אסונותיה וחידשה את נעוּריה. מצבה הגיאוגרפי המרכזי כצומת-דרכים בין ורשה למוסקבה וקיוב; מושבה על שני נהרות, בוג ומוכביץ, בנין המבצר וצרכיו הכלכליים – גרמוּ לגידוּל האוכלוסיה, ויד היהוּדים גברה במסחר ובתעשיה, בתחבוּרה ובאספקה הצבאית, ורבוּ גם נצנוצי תרבוּת חדשה בחיי העיר. מתחת לשריון הקרח של הקונספירציה פיכו זרמי מחשבה רדיקלית. חיבת-ציון וראשית התנוּעה הציונית, שתיהן מצאו הד בבריסק, ( בתרמ"ב נזדמן ר' שמואל מוהליבר, בעברו דרך ורשה, עם ר' יוסף בר סולובייצ’יק והרב אליהוּ חיים מייזל ).

בריסק לא נצטמצמה בד' אמותיה. רבים מבניה נדדו לערים אחרות ולארצות שונות, והשתתפוּ איש כמידת יכלתו בבנין התרבוּת העברית והיהוּדית. בני בריסק נודעים הם: אריה ליב פיינשטיין, מחבר המונוגרפיה “עיר תהילה”, שעד היום לא פג ערכה המדעי, ועודנה המונוגרפיה היחידה על בריסק ( מלבד שתי המונוגרפיות הצנומות עשל ד"ר א. טנצר, הרב הצבאי של מחנה-בוג הגרמני במלחמת העולם הראשונה, וחוברתו של אברהם קפלן “על חורבן בריסק” במלחמת העולם הראשונה ); שנים ממייסדי “ביל”ו בחרקוב, האחים משה וסמואל מינץ, שעלו לארץ-ישראל, ועבדוּ בה; הסופר ד“ר בנימין שרשבסקי, מחלוּצי הישוּב העברי בארץ-ישראל, שקנה לו שם בספריו “כוחות הטבע” ו”ששה סדרי מדע“; רבה ומטיפה של לודז', עסקן החינוּך התיכוני הלאומי, אחד מבוני המכון למדעי היהדוּת בוורשה, הסינטור ד”ר מ. ז. ברוֹידאַ; מנהיג ה“בּוּנד” בפולין, ביינוש מיכאלביץ-איזביצקי; ההיסטוריון וחוקר הספרוּת הרבנית המרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יעקב נחום אפשטיין; המשורר והמספר היהוּדי המפורסם שחי באמריקה מנחם באריישא – מחבר “זנוול רימר” והפואימה “דער גייער”; הסופר בנימין חיים רייז, מחבר “המעשיות הסיביריות”, “זכרונות של נע ונד”; השחקן מישא אפלבוים ורבים אחרים.

כזו היתה בריסק-דליטא בנוסח הרוסי – עיר שופעת-זוהר ומשופעת ביסורים, עיר עמלה, סובלת, בוערת באש של שריפות ואינה אוּכּלה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה העיר לשלב הההיסטורי השלישי: “בריסק ע”נ בוג“. שוב מתעוררת היהדוּת הבריסקאית מעפר חורבנה. ותיקי האזרחים היהודים חוזרים לעירם, אולם מופיעות גם פנים חדשות. מתחילה עבודת-הנמלים של שיקום ובנין חרבות. מקום מרכזי במפעל עזרה זה תופס ה”ג’וינט", המקים שכוּנה מיוּחדת על שמו של וַרבוּרג, דואג ליתומים, לבריאות, למלאכה היהודית. קו לקו נרקמת והולכת ציבוריוּת יהוּדית מחודשת, בעלת-הכרה וקוממיוּת לאוּמית. ואוּלם עד מהרה מתברר, שפולין החדשה לא למדה כלוּם משיעבוּדה ההיסטורי, ושפולין הרפוּבליקנית היא בעצם המשכה שלפולין המלכוּתית. בפולין זו לא היה מקום לפריוילגיות, בה לא נרקמוּ שוּב אגדות על פה-לן-יה, על אסתר’קה, או על המלך בן יומו שאול וַאהל. במקום חלום האגדות באה מציאוּת פוליטית, כלכלית ורוחנית קשה, מדכאה, מעליבה. לאחר תקוּפה קצרה של ליברליות באה תקוּפת ההתעוררוּת של פולין צבאילת, תוקפנית, לאוּמנית. כבכל ערי-הספר התחילה הממשלה בטשטוּש עקבות הרוּסים. גם בבריסק נהרסוּ מרפסות וגזוּזטראות לפני הבתים וכדומה. ואחר כך באה הפולוניזציה של הנשמה, של התרבוּת, של הכלכלה, פולוניזציה גלוּיה וגסה. הפוליטיקה הלאוּמנית הושלטה בתקיפוּת בכל המוסדות, בעיריה, במבצר, בבית-הספר. זו היתה פוליטיקה של הגברת היסוד הפולני, של הכבדת עול-המסים על האוכלוסיה היהודית, של הלעזת הגימנסיות העבריות, של הרחקת הפקידים היהוּדים, של דחיקת רגלי היהודים מקיבולות ממשלתיות, של התבדלוּת מהיהוּדים על-ידי הקמת שכונות פולניות מודרניות.

חוץ מיחידים היתה בריסק על כל סוחריה וחנווניה, אומניה, פקידיה ופועליה, עיר עניה ומדולדלת, שמצאה את פרנסתה בדוחק, בנפתולי-קיוּם קשים. על כך יכולים היו לספר נציגי-היהודים בעיריה; משהוּ על כך יכולים היו לספר הבנקאים הציונים (אילוּ היוּ פה עמנו); וכן הכתלים בחדרו של סגן ראש-העיר. עם עליית מפלגת “הסנציה” לשלטון כבר נבצר מהם להגן על זכויות היהודים בעיריה, שהיתה כוּלה אכוּלת אנטישמיות.

אוּלם “בריסק ע”נ בוג" היתה גם “בריסיק-דליטא”. בריסק היהוּדית על כל מפלגותיה הלאוּמיות – הציונים, המזרחי, פועלי-ציון על שני אגפיה, ההתאחדות, וגם ה“בונד” – ידעו לשמור על רדיקליוּת פוליטית ועל נאמנוּת לטהרת המלחמה הרעיונית. ההסתדרוּת הציונית על כל זרמיה היתה השאור שבעיסה הציבוּרית. היא היתה שלטת בעיר לא רק בכוחה המספרי, אלא גם בהשפעתה, ביזמתה הציבוּרית, בעליונותה הרעיונית והמוסרית. בידה נמצאוּ מפתחות הכלכלה – הבנקים היהוּדיים. היא השפיעה לא מעט על הפוליטיקה העירונית, והכריעה בבחירת סגני ראשי-עיריה, כל זמן שהבחירה היתה חפשית. ברשותה נמצאה כל רשת החינוּך העברי הלאוּמי, ובראשה הגימנסיה העברית, הראשונה שקיבלה זכוּיות ממשלתיות. בחוּג השפעתה נמצאוּ בתי-הספר המקצועי של “אורט”, הפנימיה לילדים ובית-היתומים, בית-החולים, הספריה הגדולה “תל-חי”, מסביבה צצוּ ורבוּ הסתדרוּיות-נוער, נקודת הכשרה חלוּצית וכו'.

בשנים האחרונות ראינוּ כי השמים מתקדרים מעל לראשינו. חשרת עננים כיסתה את האופק. לא ידענוּ בדיוּק מה צפוי לנו ופחות מכל תיארנוּ לעצמנו את הסוף האכזרי. אוּלם היתה לנוּ הרגשה ברוּרה, כי אנוּ הולכים מדחי אל דחי, כי אנו מתגלגלים במדרון. בפרעות הדמים בבריסק, ב-1937, נפערה לפנינוּ תהום חולשתנוּ בפולין.

עד שבא היום המר והנמהר, עד שבאה השריפה האחרונה, שבה נשרפה היהדוּת עצמה, נעקדה על מזבח הטומאה אנושית. הונף הגרזן על יהדוּת פולין המפוארת. עלה הכורת על תרבוּת בת אלף שנים. אין נחמה.