אדוני העורך!
בעל הפיליטון ב“הדור” חוברת כ“ז עורר את עטו על “בתי החרושת של ספרות” הגונבים את דעת הבריות בשני דרכים: א) בהעתקה. הם – בתי החרושת – נותנים לקוראיהם דברים מתורגמים בתור מקוריים, כגון ספורי אַש וכדומה, ב) ובעבוד. בתי החרושת מעבדים חומר גרוע הבא לידם ומוציאים אותו לשוק מתוקן ומשוכלל, באופן שאין להכיר בו עוד את מוצאו הראשון, כגון ספרי סיקו ( Secco ) וכדומה, ואת שני החטאים האלה רואה הפיליטוניסט ב”השלח“: א) הדין והחשבון של הקונגרס הציוני, שנדפס ב”השלח", נכתב ביד איש שאינו יודע עברית, ב) ציורו של ה' סיקו "לאחר שגילה זה שמו האמיתי “סמילנסקי”, מזכיר את סגנונו של ביאליק בשיריו “זהר”, “מתי מדבר” ועוד.
לכאורה קשה קצת על הפיליטוניסט, מה ראה ולמה טרח להרחיק עדותו ולהסתייע מן “השלח”? הרי יכול היה להביא כמה ראיות שהוא רוצה מן ה“דור” גופו בחוברותיו הרבות, ואפילו מאותה חוברת כ“ז עצמה, שבאו שם, בחוברת שבועית, בת ב' גליונות, שלשה מאמרים מתורגמים בבת אחת, אחד של מאמר אשכנזי שנדפס כבר (“כיצד פועלת עלינו הטרגדיה?”) ושנים (בקרת, על מזרח ומערב) תרגומים מזרגון, ועל שלשתם לא העירה הרידקציה כי מתורגמים הם. כלום משוא פנים יש בדבר? עדות רחוקה זו הרי נותנת מקום לחשוד בכשרים ולומר, שביד הפיליטוניסט אבן ואבן ובראשו עין ועין, ולפיכך עינו רואה מרחוק ב”השלח" מה שאינה רואה מקרוב ב“הדור”. כן קשה קצת על סופר זה התובע עלבונה של הספרות, מי התיר לו לגלות שם שהעלימו חברו הסופר ולפרסם ש“סיקו” ו“סמילנסקי” היינו הך? וכי משום שה' סיקו הנהו, לפי ראות עינו של הפיליטוניסט, רק כתבן קטן כגרוגרת דר' צדוק ולא כתבן גדול ככותבת הגסה – לפיכך הותר גלוי סודו? קושיות כאלה וכאלה אפשר לבעל דין להקשות לכאורה על אותו בעל הפיליטון, אלא שאיני רוצה להכנס בעובי הקורה ולנלקוב את ההר. אדם שעינו חדה כל כך עד כדי להכיר בתוך ציורי ה' סיקו את הסגנון של שירי “זהר” ו“מתי מדבר” – לא כראות עיני בשר ודם פשוט יראה ואין מקשין עליו. הוא די לו לפוטרו בתשובה זו שתספיק לו, כמדומה, אפילו לשיטתו: א) אין “דין וחשבון על דבר הקונגרס” נחשב בעיני עורך “השלח” ל“יצירה ספרותית”, ואין מקפידים ב“דין וחשבון” על הלשון. ואשר למעשי ידיו של ה' אש – יתנחם נא בעל הפיליטון מיגונו: כל מעשי ידיו של ה' אש שניתנו ב“השלח” נמסרו מיד המחבר ליד העורך בעברית בתור גוף המקור; ואפילו לשיטתו של בעל הפיליטון, שהדפסת דברי ספרות מתורגמים מתוך כתב-יד אסורה משום חשש גנבת-דעת – כלום חייב כל עורך לבדוק אחרי כל סופר הבא לפניו, שמא יש לו לזה מתרגם-שלו, שכיר חודש ושכיר שנה, כמנהג חכמי ווארשה? אם-כן – הרי לא הנחת חיים לשום עורך ולשום סופר, וביחוד סופר מתחיל, שעדיין לא נקבעה צורת סגנונו, ואינו ניכר מתוכו; ב) ואשר לעבוד החומר ושכלול צורתו – כמדומה שאיש לא ירשיע את העורך על התיקונים שהוא מתקן את מעשי ידיו הראשונים של סופר מתחיל, שניכרים בו סימני כשרון, וברכה, לדעת העורך.
ואולם על מי יש לו לתמוה? – עליך, אדוני העורך. מה נפשך? אם מודה אתה לדברי הפיליטון – איככה זה נתת בחוברת זו עצמה שלשה מאמרים מתורגמים, ומבלי להעיר עליהם שמתורגמים הם? האמנם גם בזה הולך “הדור” לשיטתו – זו שהכריז עליה ע“י שליחו באחד מפיליטוניו הקודמים – שאין אמת אחת בעולם, אלא יש אמת ואמת, כמו שיש למשל איפה ואיפה, לב ולב, עין ועין וכו', ושתי ה”אמת" יכולות לישון בעתון אחד על דף אחד ולא תתרוצצנה? ואם חולק אתה על הפיליטון אלא שקיימת בו מצות “חפש הדבור” וחירות הדעות – אם כן היה לך לפחות, להעיר על דבריו ולסתרם. שמא תאמר, הדפסת התרגומים הרבים ברוב חוברות “הדור” ובאותה החוברת עצמה, זו היא תשובתך לבעל הפיליטון – הנה עם כל דחיקותה וקלישותה של מין תשובה אלמת וסמויה מן העין כזו, בכל זאת אפשר שיש לקבלה בקושי ובשעת הדחק, אבל במה דברים אמורים? – אלו לא היית בוש מלהודיע בגלוי, ברור ומפורש אצל כל מאמר מתורגם מן הנדפס, וכל שכן מתוך כתב יד: “ליהו ידוע שמאמר זה וזה הריהו תרגום מזרגון או מלשון פלונית ופלונית”; עכשיו שאתה עושה עצמך כתם וכשאינו יודע ובוחר לעצמך בשתיקה יפה, שהיא, כידוע, סיג לחכמה, כלום יש לך גנבת דעת גדולה מזו? כלום אינך חושש שמא הבריות, שאינם יודעים “שום חכמות” ושעל תקנתם שוקד כל כך הפיליטוניסט שלך, שמא אותם הבריות בתם לבם ובפשטות דעתם יעמידו דבר על חזקתו ויאמרו: חזקה למאמר שלא נאמר בו תרגום – שהוא מקורי וחזקה שאין אדם בעל קורה מעיז פניו להוכיח על הקיסם; וכיון שאצל מאמרי “הדור” לא נאמר בהם תרגום – הרי סתמם מקוריים הם, וכיון ש“הדור” מעיז פניו ומוכיח מסתמא הוא וכסאו נקי מאותם החטאים… והיכן היא אמתו והיכן היא גבורתו של “הדור”, אדוני העורך?
מובן מאליו קושיא זו עצמה עומדת במקומה גם לענין החטא השני – חטא העיבוד והשכלול. אפילו אדם קצר-רואי כמוני מוצא אותו החטא ב“הדור” עצמו, ועל כל דף ודף ובכל שורה ושורה, אלא שאיני מדקדק בקטנות כאלו. העיקר הוא החטא הראשון, חטא התרגום הגדול מנשוא, לדעת בעל הפיליטון בחוברת כ"ז ולדעת חברו באחד מפיליטוני “הדור” הקודמים, “עון חרב” זה שמערכת “השלח” – תהא נא הודעתי זאת למנוחת-נפש לפיליטוניסטיך – נקיה ממנו בהחלט.
בין כך ובין כך – חכמני נא ואחכמה, אודני העורך ומתורתך תלמדני, כי מי הדור רודף אמת אמת ומהיר צדק.
ברגשי כבוד
מראזי כ"ז אלול ח. נ. ביאליק
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.