סיפור יתום, והמספר, יוסף פינסקי, לא יוסיף עוד – –

במעמד אילם נפתח סיפור צעיר ונרגש זה שלפנינו.¹ מעמד אילם של שניים על גבי תלולית רעננה בכלות כל. דמות צעופה ורעוּלה מתרחקת והולכת, ואחד קרב ובא, בוטח וכורע, מלא המיית-לב ועמוס הכרח לספּר. כמו נתחייב לעצמו, למישהו שהוא מחוצה לו וכמו מעליו.

על הריע יסופר, הריע הוא גיבורו של הסיפור – והמספר נוכח. על עצמו ידבר במפורש, והוא גם מפרש את ריעו (אם כי אינו פורש בשמו), שואל ומשיב ותוהה מלפסוק. ושמא מצוי הוא, המדבר-בעדו גם בגוף נסתר: דומה, יש מן הריע גם בו, אם אינו הוא-הוא. הנתפצל האחד לשניים, שמא כפילוּת זו שלימות אחת היא? – הסיפורים השניים, של המחבר על עצמו ושל הריע על עצמו, הסיפור הסובייקטיבי לגמרי והסיפור האובייקטיבי-לכאורה, מתקרבים זה אל זה ומרתיעים וחוזרים ונפגשים בגורל, בחיים ובמוות. ואם סיפורנו שתק מלספר עד תום, ואם המספר לא חזה – מזלו חזה. אכן, אחרית אחת היא לריע ולמספרו.

עלילתו של הסיפור? אירועים שמתרחשים כאן? – הרי הם לכאורה מן הנגלה שבפרוזה (הקרויה עדיין) הצעירה: לחימה, מצבים קיצוניים, ריעוּת מצילה, אהבה באה ולא-באה. אלא שמציאוּת הזמן כאן היא אקטוּאלית יותר: כבר דממוּ הקרבות, המלחמה חיה כזכרון חרוּת, ועיקרם של הימים – יישובה של גבעת טרשים אחת שבספָר, הפלגות לנגב, למדבר, ספיחי מלחמה זעירה ו – קץ בטרם עת.

הטיפּוס האנושי, מידות ותכוּנות שבּו, קווי-אופי שלו, מהם שכבר נאמרו לשבח ומהם שאין להשתבח בהם, אבל מצויים הם, וזהו-זה. זו הרצינות שיש עמה רעשנות טובת-לב, ואינה חוששת גם לקלוּת-ראש ולמעשי-תעלולים; ישרנוּת זו שפעמים היא פשטנית ופניה זעפות כחוּמרה עצמה, ועם זאת – ביישנויות צעירות ומבוכות סימפטיות כל-כך; אינטנסיביות החוויה מזה, חוש לעדין ולמרוּמז, רגישות עד-כדי רגשנות, ומזה – שיגרת-לשון, הנאה, כביכול, מקריאת דברים בשמם ה’גס', נטייה להיות מפולפל, התנאוּת בגברות שבניבול-פה מעט. אכן, אף סיפור האוהבים שלפנינו יש בו בחלקו חוויות אירוטיזציה מופלגת, ואף מעין ‘הנמקה’ לחושנות – אך הוא כולו רוטט ריטוטי אהבה דקים וכולו רוממוּת-רוח וטהרת-לב וזכּוּת שבתפילה.

ושתי הספירות שבסיפור, של הכלל ושל היחיד, מצויינות בריאליזם, הייתי אומר: ריאליזם ארץ-ישראלי נסער, ריאליזם ציבורי לוחם.

התמכרותם של המעטים לעבודה עד כלות, תחרות ידידותית בבנייה ובעשייה, התרוננות מעפילה בשביל-הנחש להר הגיבורים והנואשים, אינן מפיגות בכלשהו את הרגשת המציאוּת של ‘יושבי על חודו של תער’. וכיצד נאחזת במבטנו דמוּת חמקנית זו של העוזב. רבה התרעשות העדה ליד השולחנות, ויותר-מכן – אותה מיטה נטושה של העוזב, מיטה נטושה במכוּון, מתריעה, מזכירה עווֹן. ‘מיטה כזאת לא היתה שם’ במחנות הלוחמים לאחר חזרה מן הקרבות, בהתרוקן מיטות מלוחמים שיצאו ולא חזרו עוד. ועל הכל – זו הרגשת כל כובד האחריות של עם ושל דור בארץ על כיברת-אדמה מיצערה זו שבספַר: ‘מיליון ועוד אחד – שם. חמישים ושלושה חסר אחד – כאן. חמישים ושנים בקו-המגן של מיליון’.

וריאליזם אינדיבידואלי – רב-רגש. הגעגועים לאהבה, ההכרח בזו ‘העזה כחיים’, בעירת הגוף והנפש, שאינה כבה ואינה מיטשטשת ואינה בטלה לא בשכרון-בנייה-ועשייה ולא בכשרון-לחימה.

ויש מן הייחוד, אם לא מן החידוש, בעימוּת זה של היחיד מול הרבים. ודאי, צרכי הרבּים דוחקים ומצמצמים פעמים אפשרויות החיים של היחיד, אך אין הטחה: ‘אתה יודע, אני ככה בעד סוציאליזם בכל לבי, אבל הוא די נבזי כשאי-אפשר לקפוץ ליום אחד כשמוכרחים’. אכן, צרכים של הרבּים הם גם של היחיד, אלא שהכרחיו של זה אינם דוקא של ההם ולא יהיו שלהם; ואין בהם ברבים כדי לפתור חידותיו העקשניות שלו. והנה הם זה מול זה וזה ליד זה: ‘דיברו על ביטחון, פלמ"ח, על עליה והתישבות, כרגיל. ודוקא טוב היה, טוב לדעת – שב ונתחייך במשובה – שלא רק אתה יש לך בעיות וצרות, שלא אתה בלבד בודד כל-כך, אלא כל העם שלך ככה, אתה מבין? צרת רבּים’ – אכן, צרת רבּים צרה שלך היא, אך אתה במיצר שלך עומד בארץ מול ההימנונים המושרים, מול ‘עוד לא אבדה’ ו’הקרב האחרון' ואתה רוצה ‘שהשיר לא ייגמר לעולם’: – אַל נא תיפסק שירת הפגישה של האוהבים השרויים באפילה מול אורה של כנסת הקיבוץ המדיינת במעשיה. אכן, עימוּת הפרט בליבוטיו מול החברה בטרחה, אך לא כקונפליקט ובניגוד, ולא כעוינים וכיריבים אלא בגורל של מקבילים, בצערם האקטואלי של מקבילים שאינם נפגשים לעת-עתה, וזה שרוי באור וזה – באפילתו.

סיפור זה על שתי הספירות שבו, ספירת הציבור וספירת היחיד, סיפור לילי הוא, וכמו מסע ארוך אחד בלילה שעל הספר, על גבול ההוויה והחידלון. אף העבודה הנלהבת, שהיא ודאי תהליך של יום, מגיעה למעמד חגיגי של רוממוּת-הנפש – בלילה, בשדות. ודומה, כי כל אותו סיפור מעין זהרוריות של אש משתרבּבות כל השעות מתוכו: קו האש וליל הלחימה, אש תנועה בהתכנסותה, מדורת שומרים שבמצדה, המנורה הדולקת בחדר-האוכל והמנורה הפרטית בחדר שאינה נכבית לעת צאת דיירו ממנו (‘מוטב שיבזבז – הגיניראטור – כוחו באור מאשר בחשיכה’), ולבסוף – אשהּ של סיגריה אחרונה לאחר חצות, שאינה אלא היבהוב של נפש לא-תדע שלווה. ריצודים-ריצודים של אש.

ודאי, צעיר ישראלי זה, שמא מותר לומר: וֶרטר ישראלי זה, שאת וידוּיוֹ אנו שומעים (‘היה נא לי כומר לוידוּי’) איש-אש הוא, העולה בשלהבת אהבה שאינה באה. ולמה אינה באה? – ודאי יש כאן הסברים ראציונליים ש’במשולש', והרי לפנינו משולשים כפולים: עם אילה מתחמקת ועם דליה ‘נשברת’ ביד, ויותר מזה – האיראציונלי שבאהבה, שכּל הרומאנים הגדולים אינם בני-חורין הימנו.

איש-אש הוא צעיר זה ואיש-עשת, כעדותו שלו עצמו. מוּצק וחמוּר באופי ובהכרה, בחובה ובמשימה, טוען הוא על גבו טעינה מרובה כל-כך, יודע הוא כי אין רחמים ל’גבול', ויותר מכל חושש הוא לרחמים, לרחמים שאדם מרחם על עצמו. ואף-על-פי-כן. מעטה של נוקשות, כיבוש היסורים, ניצנוצי-חיוך והוּמוֹר – והשוועה עולה, שוועה אובדת, יתומה, כמתוך באר, או, ברוחו של הספר, מתוך כיבשן. הוא, שהציל באש – קורא מן האש.

‘וכך ניצב לפני דומם בזהרי המדורה העוממת. כמו הטיל כל חייו ונפשו, בגאוותו שלו הנוקשה, כפּורש כותנתו של אחד יוסף קדמון, והיא טבולה בדם, מול פני אב רחום: הכר נא הכוּתונת בנך היא’ – –

נקרע מסך הדממה, נשר מעטה הגאווה, וכל כולו – לפנינו. אחד יוסף בן-הדור, מרתיע, מתעלם מאחרי יוסף קדמון שכותנתו, זו כתונת-הפסים שתפר לו אביו, פרושה – והיא מגילת חייך, בננו וריענוּ יוסף.

ראינוך בחיבוטי פרישת מגילה זו, וביותר – ביסורי ההתקדמות בעלילה, בזו ההתקרבות אל הסיום היצירתי, התקרבות-שאינה-פוסקת אל הקץ, אל הטראגי. קיצו של הריע ההיה הכרחי? לא ראיתם זה את זה – כך סיפרת – שנים, ורק מהרהר היית בו ובגורלו. עתה שבתם ונפגשתם מעבר לספר ואנו קוראים ומהרהרים בכם, במספר ובריעוֹ, בגורלות השניים ובקץ האחד – –

[תשי"ח]