שמעון שמואל פרוג / ראובן בריינין

הנה גם פּרוג הלך מאתנו.

ר. וו. אמרסון אומר במקום אחד: “לידתו של משורר היא המאורע היותר חשוב בקורות הדורות”.

מיתתו של משורר היא מאורע לא פּחות חשוב. ואם בכל אומה ולשון כך, על אחת כמה וכמה בקרב אומתנו אָנו, אומה עניה ביצירות וכשרונות ממדרגה ראשונה, המוקדשים רק לה.

מבחר כשרונותיו הרעננים וכחותיו המלאים נתן המשורר פרוג להשפה הרוסית, בעוד אשר לבו ונפשו היו נתונים תמיד להשפה העברית, אשר אהבה אהבת נצח. באחרית שנותיו כתב לעמו כמעט רק יהודית.

ושלישיות זו גרמה להתפּוצצות כחותיו הנפשיים.

בת-שירתו, ביחוד בתקופת יצירתו הראשונה, שאבה כחותיה, קסמיה הרבים, דמינותיה וחזיונותיה הנשגבים ממקור כתבי-הקודש, משפת הנביאים והחוזים. בתור סופר ומשורר בשפה היהודית שאב את כחותיו וצבעיו מהמציאות, משוק-החיים, שהיה קרוב לו. הוא ידע וגם הרגיש את קודש הקדשים של האומה העברית, גם את החולין שבחולין אשר לה.

ובטיסה קלה אחת עבר מזה לזה.

פרוג היה חציו מקונן וחציו מהתל ומבדח. בתור מקונן היה “בעל-בכי”, אחד מניני ירמיה, אשר ממקור דמעותיו שאב אף הוא, אך דמעותיו היו נוצצות כספּירים וכל צבעי-הקשת נשתברו בהן. אנחתו של פרוג המשורר היתה עברית וגם יהודית, אנחה שוברת את הגוף, נוקבת ויורדת עד תהום-הנפש. בשיריו המעולים, מן התקופה הראשונה, הננו שומעים את הד אנחתה של אומה שלמה, שגלתה מעל שלחן אביה, אנחת בן-מלך שניתן בשבי, אנחת אסיר צמא לחופש, אנחת יושב בגיא-צלמות, השואף לאור. ובאנחתו זו של המשורר המנוח הננו שומעים לפּעמים קרובות את הד היאוש והד התקוה הלאומית והאנושית גם יחד.

בתור סופר ומשורר בשפה היהודית היה מרבה להשתמש בסאַטירה שנונה, בבדיחות קלה וגם בליצנות זולה. במקצוע זה יצא מחדרו הספרותי של לינצקי, אך אחרי כן התרחק מעליו לגמרי.

ככוכב מאיר עלה פרוג בשנת העשרים לימי חייו על שמי הספרות הרוסית-היהודית, ומהרה נתפרסם שמו גם בספרות הרוסית הכללית. טובי הירחונים הרוסיים (כמו “המבשר האירופּי” בפּטרבורג ו“המחשבה הרוסית” במוסקבה) נתנו מקום לשיריו בראש. אחרי אשר יצא בשנת תרמ"ה הקובץ הראשון של שיריו וחזיונותיו פּזרו לו המבקרים הרוסים המפורסמים תהלות ותשבחות, גם נבאו לו עתידות גדולות.

יחיד ומיוחד במינו היה פרוג היהודי בהיכל השירה הרוסית. חבריו היהודים היו רחוקים מעמם וממשא-נפשו, מגעגועיו, שאיפותיו ותקוותיו, כמו שהיו חרשים לאנחתו ממעמקים. נאדסון, שהיה מזרע היהודים (קרבה גזעית ורוחנית, קרבה שלא מדעת, אָנו מוצאים בשירתם של נאדסון ופרוג), לא ידע ולא זכר את עם-מחצבתו. מינסקי המשורר השתיק, הכחיד בכונה את היהודי שבו ויתנכר לעמו. גם יתר הסופרים המצוינים, שנתנה היהדות ברוסיה לספרות הארץ כמו וואלינסקי, פּנו בימים ההם עורף לאחיהם. ורק פרוג נתגלה אלינו משירו הראשון כמשורר עברי כותב רוסית. כל אחד משיריו, בימי בחרותו, העיר רגשי-אהבה לעמנו ורגשי גאון לאומי בקרב צעירינו, שחונכו על ברכי הספרות הרוסית, כמו שהעירו רגשי-חמלה ורגשי-יושר בלב המשכילים הרוסים הגמורים.

ענות עמנו, חזיונות נביאינו, אגדותינו היפות והפּיוטיות משנות-קדם היה הנושא של רוב שיריו בשפה הרוסית.

בשנות חייו האחרונות תרגם פרוג לרוסית את “ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי, והתרגום מצוין בשפתו ובהרגשתו.

פרוג היה בעיקרו משורר לירי, אך לא נפשו היחידה השתפּכה בשיריו, כי-אם נפש עמו הנענה והנדכה.

פרוג בעצמו מציין את תכונת שיריו מתקופת יצירתו הראשונה: “הרבה בנות-קול למיתרי כנורי, אך שירו אחד”, ושירו זה, שהיה כולו קודש לעמו, היה מלא עוז ונועם, היה צלול ושקוף כבדולח. בתיו, סוגריו וחרוזיו היו זורמים ושוטפים, קלים ופזיזים, יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. רוחו היה רוח חוזינו ושפתו הרוסית היתה מלאה חן ויופי, כי למד בבית-מדרשם של פושקין, לירמונטוב וניקראסוב.

כשרונו הפּיוטי של פרוג נדמה בדרך התפּתחותו להבניה והגזרה של הפּיראמידה המצרית, אשר יסודה רחב ומוצק והיא הולכת ונעשית צרה וחדה בראשה. כשרונו זה היה כאילן, ששרשיו מרובים ועמוקים וענפיו הסמוכים לגזעם דשנים, ירוקים ורעננים, אולם בה במדה שהם מתרוממים מעל השורש ומתרחקים מעל גזעם, באותה מדה הם הולכים ונעשים חורים, יבשים ורזים, כי נס כחם וליחם המקורי.

בתור משורר היה פרוג בן עשרים לכח, בן שלשים לבינה, וכיון שעברו עליו ארבעים, כבר תש כחו ורפו כנפי דמיונו.

בימי עלומיו עטרו את ראשו בזר-דפנים של משורר לאומי, ועטרה זו היתה הולמתו, אולם ברבות השנים נשרו העלים הירוקים והרעננים מזרו זה אחד אחד וראשו נעשה כמעט קרח. ובבואו בימי זקנתו להיכל-השירה, היה אנוס להשתמש בפּאה נכרית.

_____

בעלי הכשרונות בכלל נפרדים לשני גזעים. האחד מהם מקמץ, על-פּי טבעו, באשו, אש הקודש, מקמץ ביתרונות רוחו, והוא הולך ומתפּתח מעט מעט. ברבות השנים אורו הולך ומוסיף. בתחילה רק שביב, רק ניצוץ, ולבסוף – להבה. וכל מה שבני הגזע הזה מזקינים, מעין שירתם הולך ומתגבר, כשרונותיהם הולכים ומתחזקים, מתרחבים ומתעמקים, כי אין הזקנה שולטת עליהם. לגזע הזה התיחש המנוח שלום-עליכם ומתיחש מנדלי החי.

ובני הגזע השני – הזקנה קופצת עליהם בטרם עתה. בימי עלומיהם כשרונם מתלקח בלהבה, ובהגיעם לשנות-העמידה, כל עוד הזיק האחרון, שריד משביב-יה מתהבהב בהם, ובמקום אש טבעית וחום הנעורים תבוא אש קרה ועשויה.

בת-שירתו של פרוג היתה בימי עלומיו ותרנית, פּזרנית כבת-מלכה. שרביט-קסם היה בידה, וכל אשר נגעה בו, לו גם רק נגיעה קלה, נהפך לאבני-שוהם נוצצות ומבריקות בכל הצבעים והגוונים, או לפּרחים חיים ורעננים. אך שנות אשרה ופּריחתה לא ארכו, חנה וקסמה המיוחדים נגוזו ועברו ממנה עוד בטרם תעלה על כסא-המלוכה לשפּוך את ממשלתה על דורות ולאומים. שרביט-הקסם נהפּך לעט-סופרים, לקרדום לחפּור בו, האמן נעשה לאומן ולפעמים לבעל-מלאכה ספרותי. כנורו של פרוג לא היה עוד מנגן מאליו. אָנוס היה המשורר בחסד אלהים, הדר-גאונה של היהדות הרוסית בימי עלומיו, להפוך את החרוזים לזוזים, את טל-השמים – לפּרי האדמה.

אשמה בזה היתה כל הסביבה היהודית שלנו, כל הקהל העברי. בעון הדור נאסף המשורר, גועה נשמתו היתירה עוד בטרם שהובל גופו לקברות. פרוג היה אחד הקרבנות הרבים של הקרירות הלאומית בנוגע לבחיריה, נשוקי-יה.

_____

התהלות אשר פּזרו המבקרים לפרוג, אחרי הוציאו לאור את הקובץ הראשון משיריו, עוררו קנאה ושנאה בלב חבריו המשוררים והסופרים הרוסים וגם היהודים. החלו להמעיט דמותו המוסרית ולבטל ישותו הפּיוטית.

צרות-העין היתה לוחשת:

“איך, בן כפר זה, נער עברי, בנו של אכר עני, שבא במקלו ותרמילו לבירת רוסי ועוד לא נער את אבק נעליו כראוי, והנה כבר נטל גדולה לעצמו בכח כשרונו. עוד מעט והיהודי הזה, שגם בבתי-מדרשיהם לא למד, ידחוק את רגלי חבריו המשוררים הרוסים, ומי יודע, אם גם לא יערב את לבו לתבוע כי ישימו על ראשו את כתר המלכות בהיכל השירה הרוסית!”

עינים גדולות לקנאת-סופרים ולב שפן לה.

והיה כאשר הוציא פרוג את החלק השני מקובץ שיריו, הראתה לו הבקורת הרוסית פּנים זועפים: כפרו בכשרונו הפּיוטי, קפחו את שכרו הראוי לו, ולא יכלו עוד המבקרים להצפין בלבבם את הקנאה והשנאה להמשורר היהודי, המושל בשפתו של לירמונטוב.

אָז החלה תקופה חדשה בחיי המשורר: תקופת הירידה. רגלו האחת בהיכל השירה ורגלו השניה במערת הכתבנים, במדור התחתון של העתונים הרוסים, הנועדים לשוערים ועגלונים.

פרוג לקק לא-מעט מדובשה של שירת היינה, ויבלע בנעימה גם את עוקציה, ואולי היה בו גם ניצוץ מנשמתו של אותו המשורר, – ובהיותו בקי ורגיל בחרוזים, ששטפו מעטו כמו מאליהם, עשה מהם מטעמים קלים וערבים להחיך הגס של השדרות הנמוכות אשר להעם הרוסי.

וכה החליף פרוג את מטבעות-הזהב בפּרוטות נחושת ובדיל; את החקויים לסאַטירת היינה הוריד להדיוטא התחתונה.

פרוג היה לעובד ולעוזר גם בהשבועונים היהודיים אשר בשפה הרוסית. הוא כתב בהם רשימות חטופות, פיליטונים וציורים שטחיים, שהצטיינו, בכל זאת, בשפה קלה ונעימה, בסאַטירה עוקצת ורומזת על עניני-היום ופּגעי-השעה. וקורטוב של לבונה לא היה חסר בכל מה שכתב בעד הקוראים מבני עמו.

אולם בכתבו רוסית לרוסים, בזבז את כשרונו, את מתנת-אלהיו, כנואש, בלי רחם ובלי נתינת דין וחשבון לנפשו.

בימי ירידתו כתב פרוג בשפה הרוסית גם שירי ציון. ואילו כתבם אחר, היה נוחל כבוד, ואולי גם עושה לו שם, אך זה היה פרוג במהדורה חדשה, גרועה ורפויה מהראשונה, המקורית. מכנורו של פרוג, אשר שר לנו בימי עלומיו שיריו התנכיים ושירי האגדה, חכו, בהתעורר העם לתחיה, לשמוע קולות אחרים, חכו לשירה חדשה, יותר רוממה ויותר נאדרה. אולם שמשון זה, גבורה של שירתנו הלאומית בשפה הרוסית, סר כחו הראשון מעליו, כי גם לו היתה דלילה, דלילה שלו, כפּשוטה וכדרושה.

כשחר עלה פרוג על שמי שירתנו הלאומית, והנה השחר, שבשר יום חדש וגדול לאומתנו, היה לכוכב נדח ממסילתו, לכוכב תועה וגוע. אולם קהל הקוראים היהודים עוד זכרו לו את הימים הראשונים, אשר בהם היה מלך השירה העברית בשפה הרוסית, בעוד אשר היה נסיך רוחם של משכילינו הלאומיים בשנות השמונים של המאה שעברה לספירתם, בעוד אשר שיריו היו שגורים בפי בני-נעורינו, האמונים על הספרות הרוסית, – זכרו לו את חסד נעוריו וישאוהו על כפים, בהגלותו בקהל. אולם משזרחה שמשם של ז. שניאור ושל שאול טשרניחובסקי על שמי שירתנו, שקעה שמשו של פרוג. מתחילה היה כנגדם כלבנה בפני החמה, ולבסוף היתה גם הלבנה פּגומה ולקויה.

מלא תקוות, חלומות ודמיונות נשגבים בא פרוג העלם הצעיר מכפרו אל תדמור הצפונית. בכפרו, בפּלך חרסון, ששם נולד ושם גדל, ספג אל קרבו, בהיותו אמון בחיק הטבע, את ריח האדמה, את הד השירה העברית העתיקה אשר בכתבי-הקודש ואת רוחם של חוזינו.

עם רכושו הפּנימי הזה, שלם בגופו וברוחו, בא פרוג לבירת רוסיה, לפּטרבורג. בחבה יתירה קבלו שם את פּני העלם הנפלא, בן-הכפר, בחוגם של הסופרים הרוסים ושל האינטליגנציה היהודית. מתחילה קבל מהבירה הרוסית רק את הטוב, רק את האור, אולם מעט-מעט מצצה הבירה את לשד-חייו ותעיב את אורו הפּנימי, אשר הביא אתו מנוה-שאנן, בשבתו בין אחיו הפּשוטים, העובדים את האדמה.

חמרי הרקבון, התוססים בהסביבה הספרותית של פּטרבורג, דבקו בגופו וגם ברוחו, שלא היו, כפי הנראה, בנויים מחומר מוצק יתר מדי.

לא עברו שנים רבות ופּרוג הרגיש את עצמו בהבירה הצפונית הקרה כתלוש מעל אדמתו וכנטע זר. מני אָז תקפו געגועיו על דרום רוסיה עשירת-הטבע, נכספה נפשו לסביבה יהודית, כי הרגיש בכל יום את חסרון הנגיעה הישרה, הקרובה והתכופה, בחיי בני העם הפּשוטים והתמימים.

כצל התנודד פרוג ברחובות הבירה ההומיה, שבור ורצוץ בגופו וברוחו. יתר מדי שאף אל קרבו את האויר הנשחת של הרידאקציות השונות ושל חוגים ידועים מקרב האינטליגנציה הרוסית והיהודית.

בעשרים השנה האחרונות לחייו היה המשורר עוזב לפרקים את הבירה הצפונית ונוסע לזמן-מה לדרום רוסיה לעודד את גופו ורוחו, עד אשר השתקע לאחרונה באודיסה.

פרוג היה מטבעו דרומאי, והאקלים הקר, הטבעי, והמוסרי, של הבירה הרוסית לא היה מסוגל כלל לחיי גופו ונשמתו.

ובימי ירידתו, כאשר הריק בפּטרבורג את אוצרות כחותיו הגופניים והרוחניים, אשר הביא אתו מלוא-חפנים מכפרו; בימי יאושו, ואולי גם ימי חרטה ותשובה, שב להספרות היהודית, ללשון העם המדוברת. מתחילה באונס, וסופו – ברצון.

את השפה הרוסית ירש מגדולי משורריהם. מן המוכן לקח וישלוט שלטון רב רק במה שלקח בהקפה מאחרים, אולם בשפה היהודית הדלה היה יוצר. כמעט שברא יש מאַין.

להשירה העברית בשפה הרוסית הקדיש פּרוג את מבחר כחותיו וכשרונותיו, את חום נעוריו ואת אש נשמתו, בעוד שהיתה תמימה ושלמה. אולם להשירה היהודית בשפה האידית נתן את נפשו הפּצועה והקרועה, שהיתה מלאה רעל הסאַטירה העוקצת ומכאבת. לפּעמים היה גם בשפה היהודים תנים לבכות ענותנו. אולם יותר משהיה חוזה ומקונן בשפת-העם המדוברת היה לץ, מהתל ולפּעמים גם קצת בדחן.

שפתו היהודית היא עממית, עשירה ודשנה וחרוזיו בה שוטפים, זורמים, פּזיזים, צוהלים ומצלצלים. גם מבין שורות שיריו וציוריו בשפה היהודית נוצצות ומבריקות לפּעמים אבני-חן ובולטים עוקצים חדים, כי יודע היה מקרוב ידיעה עמוקה את חיי הגלות שלנו, את המאור ואת המרירות שבהם. יודע היה את כל הטפּוסים וגם את צללי-האדם למיניהם אשר בתחום-המושב.

מתגעגע היה פרוג על העבר שלנו, על תקופת החוזים, שואף היה לגאולת עמנו בתוך הגאולה האנושית הכללית, מקוה היה ל“אחרית הימים” של ישעיה. אולם חסר היה לו ההוה של העם היהודי. הוא שמע רק את הרעמים בחיי גלותנו, הוא ראה רק את הפרעות, אשר עשו בקרבנו אויבינו בנפש, מחוץ ומבית, הוא ראה רק את התוהו ובוהו בחיינו, אולם לא הכיר ולא הרגיש כראוי את החיים החדשים, המתרקמים בתוך הערבוביה, את העולם העברי החדש, הצומח על משואות-הישן. האידיאַלים החדשים של הדור העברי, המתעורר לתחיה, ציון החדשה והרצון החדש נגעו בנפשו העיפה רק נגיעה קלה ושטחית ולא חדרו לתוכה פּנימה.

פרוג מת – ובמותו זכרוהו והספּידוהו מעט. ומחר, כנהוג אצלנו, ישכחוהו. אולם אנחנו, בני-דורו, לא נשכחהו.

עוד מצלצלת באזני, כאילו קראתיה היום בבוקר, צואתו הפּיוטית של י.ל. גורדון לפרוג, המתחלת

עלה נבל אנכי – אתה ציץ פּורח,

יבש כחרש כחי – אתה מלא לח;

יומי יפנה לערוב, זמותי נתקו –

בך חזון ונוער נפגשו, נשקו.

ל“א שנה עברו מן היום אשר בו נכתבו חרוזי יל”ג המובאים, והנה גם הציץ הפּורח, גם החזון והנוער ירדו קברה.

אולם אנחנו, בני דורו, זוכרים את פרוג של ימי-נעוריו הוא ושל ימי-נעורינו אָנו. לנו היה אָז משורר מלא לח וכח. עוד לא עבר ולא יעבור רוח-הקסם, ששפך עלינו בימי נצני הרעיון הלאומי. והד שירתו הראשונה יאלם בנו רק עם גויעת נשמתנו וגופנו אָנו.

אמתיות חדשות, גלויי-נפש חדשים ופּתרונים לחידת-חיינו לא נבקש אמנם בשירי פרוג, אולם בהם צרור חלק מנשמתנו הלאומית, חלק מנשמתנו אָנו. וזה די לנו.

אילו כתב פרוג רק את שירו “הכוס”, שהוריד בה את פּנינת דמעתו היותר מזהירה, גם אָז היה ראוי, שיציבו לו מצבת-זכרות בהיכל שירתנו הלאומית ובלבנו ונפשנו אָנו.

פרוג הלך מאתנו למנוחות, אך אותנו לא עזב לאנחות, כי שחר השירה העברית כבר עלה…

ניו יורק, י“א תשרי, תרע”ז.