זכרונות פורחים מימי “הצפירה” הראשונים¹ / בוקי בן-יגלי

לא אקנא בכם, אחי ואחיותי הצעירים, לא אקנא עד מה.

אמנם עתידכם עוד לפניכם, מכם והלאה. עוד חדשות ונצורות רבות כמוסות לכם בחיק העתיד, ואני, – עולמי כמעט כלו מונח מאחורי. את אשר תראו אתם, לא אזכה אני לראות, אבל את אשר הרגשתי אנכי – אותו לא תרגישו לעולם.

יום יום אתם רואים מִפלאות הקוּלטורה וחרושת המעשה חדשים לבקרים. הטיליפון, הגראמופון, האוירופלאן וגם כל קסמי הראדיו בעצם לא יפליאו אתכם עוד, לא ירעישו את עצביכם ולא יכניסו סופה וסערה בלבכם. מכל הנפלאות האלה אתם אינכם מתפלאים ואינכם מזדעזעים עוד כמלוא השערה. בעיניכם המה כלם בבחינת “עולם כמנהגו נוהג”; ואם עוד אלפי נפלאות כאלה יתגלו בימיכם, הנני יודע מראש, כי לא תשתוממו וגם לא תתענגו עליהם, ועל כן גם לא אקנא בכם.

אתם ילידי הקולטורה קרי-הלב, לא תוכלו אף לשער בנפשכם את אשר הרגשתי אני, נער בן חמש עשרה שנה, בראותי בפעם הראשונה בימי חיי את עמודי הטיליגראף ואת חוטי הברזל הנמתחים עליהם. בתמהון גדול שמעתי אז אומרים, כי על ידי החוטים האלה יוכל האדם היושב כאן לשלוח מכתב לאספמיה במשך רגעים אחדים. האין זה פלא יותר גדול מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות? או האמנם כבר נודע בגויים סוד “קפיצת הדרך” שהשתמש בו הבעל-שם-טוב ז“ל, בשעה שנסע ממֶזיבוש לעין וין כדי לבטל גזרה קשה שהתרגשה לבוא על ישראל? אבל גם הבעש”ט נזקק היה לשעות אחדות ללכת לוִוין ולשוב לביתו, בשעה שהטיליגראף יעשה זאת ברגעים אחדים.

הטיליגראף היה שנה תמימה לשיחה בין הבריות על-יד התנור בבית-המדרש בבוברויסק, כשבאתי שמה ללמוד תורה. ר' אבגדור המלמד שהיה חקרן גדול והיה בקי בספר העקדה לר' יצחק עראמה כמעט בעל פה, ר אביגדור זה התעקש וכפר בכל, באמרו, כי הדבר הזה הוא נגד טבע המציאות. וגם קרא עלינו את הפסוק “פתי יאמין לכל דבר”. אבל סוחר נכבד אחד, איש שונא התולים, שנטפל אלינו, העיר בפנינו, כי הוא בעצמו שלח טלגרמה לוורשה ואחרי שתי שעות קבל עליה תשובה, תשובה נכונה, תשובה כהלכה, שאין לחשוד אותה בזיוף חס ושלום. אש נאלץ ר' אביגדור החקרן לשים יד לפה, ככלי מלא בושה וכלימה, והתנחם רק בזה, שלפי דעתו, שלמה המלך עליו השלום, בשעה שתיקן עירובי חצרות על-ידי חוטי ברזל, כבר ידע מסוד הטיליגראף, אלא שבעוונותינו הרבים נעלם הסוד הזה מאתנו ונתגלגל לבין אומות העולם.

בעצמו של דבר לא אוכל עתה להבין, מדוע הרעיש אותנו ככה הטיליגראף. עם ישראל, וגם לא הצדיקים בלבד, היה אז מלומד בנסים מאד. גם אני בעצמי, בעודני נער בן שלש עשרה שנה, כבר נסיתי לעשות נפלאות, אף-על-פי שלדאבון לבי לא עלו בידי מעולם. סלחו לי, אדוני, אם אעלה לפניכם גרגרים אחדים מזכרונות ימי חיי שלא מן הענין. טוב ונכון לפי דעתי, שתדעו במה עסקו ילדי עמנו לפני חמשים שנה ובמה שמו את מעינם, למען תבינו את ערך השינויים העצומים שפרצו למו דרך בחיינו במשך יובל שנים. צעירי הדור הזה, בשעה שהם חפשים מבית הספר, מתעסקים בדברים גשמיים, מחליקים על פני הקרח, בנשפי חשק המה יוצאים במחול נערים ובתולות יחד, לא כן צעירי הדור לפני חמשים שנה. המה היו צנועים גם במשחקיהם, גם ברגעי חפשם מן הלימוד היו עוסקים בדברים שבקדושה.

אחד מדודי הרבים, בעל מקובל גדול, נתן לי במתנה ספר אחד בשם “מפעלות אלקים”. הספר הזה היה יקר בעיני מכל הון, עד כי לא זזה ידי ממנו בשבתי ובלכתי, בשכבי ובקומי. הספר הזה, קטן הכמות וגדל-האיכות, היה מלא דברים נפלאים ומתמיהים לא פחות מהטיליגראף. בין יתר הדברים נמצאה בו תחבולה בדוקה ומנוסה, איך “להוציא יין מן הכותל” על ידי השבעות וצרופי שמות וגמטריאות. הדבר הזה בעצמו הוא קל ופשוט מאד, אלא שהסכין שמשתמשים בו לכך צריך להעשות לשמו של דבר, ודוקא בידי חרש-ברזל יהודי כשר, ודוקא לאור הירח, ודוקא אחרי טבילות והכנות רבות וקשות מאד. מן הפרוטות המצומצמות, שנתנו לי לארוחת הבוקר, קבצתי על יד סך מסוים לשלם בעד הסכין לחרש-ברזל יהודי שהיה בשכונתנו. הסכין לא היה יפה יותר מדי, אבל עשוי כולו על טהרת הקודש כמצה שמורה בשעתה. אז קראתי לאחוזת מרעי אל המשתה, אשר אני אומר לעשות להם, ובחצי הלילה, לאור נר כהה, נתאספנו יחד בעזרת השנים על יד בית הכנסת, ונחל לנקוב בסכינים חור בכותל. אחד מחברי כבר דמה לראות טפה אדומה של יין מפעפעת מן החור (אפשר שהיתה זאת טפת דם מאצבעו שנפצעה), אבל פתאם נזכרתי, כי לפי דברי הספר “מפעלות אלקים” צריכים אנו מחר בבקר לשלם בכסף מלא בעד היין לבעל החנות, שאת יינו אנחנו מוציאים מן הכותל, ואם לא נשלם צפויים אנו כלנו לסכנה גדולה. כסף לא היה לאיש מאתנו, ולהעמיד את עצמנו בסכנה לא חפצנו, ועל כן סלקנו את ידינו מן הדבר, והחור בכותל עזרת הנשים בודאי עומד וקיים שם עד היום הזה.

שוב פעם אחת החלטנו אני ואחד מחברי להעשות “רואים ואינם נראים”. לדבר הזה לא היינו נזקקים גם למכשירים מיוחדים. די לו לאדם להטבל ש“י (כלומר שלוש מאות ועשר) פעמים במקוה, לצאת אל היער ולהתפלל שם תפלה קצרה בכוונה, ומיד הוא נעשה “רואה ואינו נראה”, ואינו מתירא לא מפי הגזלנים ולא מפני הכלבים, לא מפני שוטרי הפוליציה ולא מפני כל פגעים רעים ונאמנים שבעולם. אחרי אשר התבודדנו איש איש תחת אילן מיוחד להתפלל בכוונה, יצאנו איש לקראת רעהו. “הרואה אתה אותי יעקב?” – “רואה ורואה אני אותך בנימין, הנך עומד כמו חי לפני!” – “אבל גם אני רואה אותך! מה זאת? האמנם לא עשינו כהלכה?” רגעים אחדים עמדנו נכלמים, מביטים איש בפני רעהו, אחרי כן התעודדתי ואשאל אותו: “הטבלת ש”י פעמים במקוה?” – “אמנם כן, ולא רק ש”י פעמים, כי אם גם ש“ך פעמים” – “הוֹי שוטה שבעולם, האינך יודע, כי כל המוסיף גורע? ולא עוד אלא שש”ך עולה למנין “שוטה.” ואמנם על אמתתה של גימטריה זו נתן חברי בעצמו מופת חותך, כי לא שאלני, מדוע לא עלתה בידי אני להעשות “רואה ואינו נראה”, אם מספר טבילותי היה בדיוק נכון. ובכן שבנו אבלים וחפויי ראש העירה.

התלאות האלה עברו עלי עוד בהיותי בן שלש עשרה שנה בצ’רניגוב עיר מגורתי אז. אבל מעט מעט נבונותי, כי הנפלאות אשר בספר “מפעלות אלקים” אינם דברים השוים לכל נפש. “להוציא יין מן הכתל” יפה לשכורים ולהיות “רואים ואינן נראים” יפה לגנבים, אבל הטיליגראף – הטיליגראף הוא דבר אחר לגמרי, הוי מי יגלה לי שורש דבר נמצא בו! את מחצית ימי אתן בעד סוד הטיליגראף.

אז שמתי אל החקירה את פני. יכול להיות, כי היתה זאת תחת השפעת ר' אביגדור החקרן, אבל לי נדמה אז, כי עושה אני זאת למען השיג את סוד הטיליגראף. יחד עם התלמוד החלותי להגות בסתר גם בספרי המחקר, ואקרא את “הכוזרי”, את הספר “חובת הלבבות” ועוד ספרים כאלה. רבות קראתי, אבל מעט הבנתי (ואת האמת אגיד לכם, אדוני, כי גם היום רק בקושי אוכל לרדת לסוף דעתם של ספרים האלה; סגנון הלשון של התיבונים, מעתיקי הספרים האלה, קשה לעיכול מאד), רק זאת נודע לי, כי העולם כלו מרכב מארבעה יסודות: אש, מים רוח,עפר, ומארבע תכונות: קור וחום, יובש ולח. ניסיתי לצרף את היסודות ואת התכונות האלה זה לזה ולהוציא מהם, כיד הפלפול הטובה עלי, את סוד הטיליגראף – אבל לשוא.

בימים ההם נקרו לפני ספרי אבי המשכילים ברוסיה ר' יצחק בֶּר לווינסון. ביד חזקה ובזרוע נטויה הוכיח לווינסון, כי מותר לו לאדם מישראל ללמוד מלבד תלמוד ופוסקים גם חכמות חיצוניות. טוב הדבר, אמרתי אז אל לבי; אבל מי יתן ואדע מה הנה החכמות החיצוניות האלה, מה טיבן ומה מהותן? ומה בצע בדעתי כי מותר ללמוד את החכמות האלה, אם איש אין ללמדן לי. בית הכנסת אמר לא בי הן, והישיבה אמרה אין עמדי; בשפת עבר לא היו ספרים כאלה, ושפה אחרת לא ידעתי.

אז עברה הרנה במחלה: השכלה, השכלה! אצל מוכרי הספרים החלו מעט מעט להראות, מלבד סליחות ומחזורים, גם ספרים קטנים המדברים בשבח ההשכלה בת-השמים: היא תגולל חושך מפני אור, היא תפוצץ את כבלי הפאנאטיזמוס אשר עלינו, היא תביא גאולה שלמה לעם ישראל וכו' וכו'. אולם הספרים הקטנים רק הטיפו להשכלה, אבל את ההשכלה עצמה לא הראו לי. בקשתי את ההשכלה בכל ספר שבא לידי, בקשתיה ולא מצאתיה. עד כי החילותי להטיל ספק, אם באמת ובתמים אמנם נמצאת יפהפיה זו בעולם.

סוד הטיליגראף וסוד ההשכלה התלכדו יחד לחידה אחת גדולה ועצומה בקרב לבי; לשניהם יחד ערגה נפשי הנבוכה והשוממה. ופתאום והנה הופיעה “הצפירה” בעולם ואור זהרה הגיע גם חשכי.

אחד מקרובי, פוליטיקן מטבעו, בהיותו בוורשה לרגלי מסחרו ובשמעו, כי גאזיטה עברית החלה לצאת שם לאור, קפץ וחתם את עצמו עליה, ויביא אתו בוברויסקה שלשה גליונות בבת אחת – “במקח טעות נכשלתי הפעם, – התלונן האיש לפני, באחזו את שלשת הגליונות מקופלים יחד כשפופרת: – במקח טעות נכשלתי. אני חשבתי כי נכבדות מדובר בה על אודות נפוליון השלישי ומלכת אנגליה, והנה תחת זה המה מדפיסים, השטן יודע אותם, דברים משונים עם תמונות וציורים, כאותם הציורים אשר במסכת כלאים ועירובין שהייתי מתירא מהם תמיד. צר לי מאד כי הוצאתי את כספי לבטלה, ושלמתי בעד חצי שנה, הא לך איפוא את הגליונות האלה. אתה, שהנך בקי במסכת עירובין, אולי תמצא בהם חפץ.”

כה דבר האיש וילך לו. פרשתי את הגליון הראשון לפני, והנה – אל אלהים משגבי! באותיות גדולות ומזהירות יאיר לפני בראש המאמר הראשון השם טיליגראף! האמנם זהו הטיליגראף שאליו התגעגעתי זה שנה תמימה? הנני קורא את המאמר של סלונימסקי, חוטף ובולע כל מלה ומלה, כמו שאחזו בולמוס, עד כי מרוב גיל ועליצות הנפש כמעט לא נותרה בי נשמה.

בדברים פשוטים, יפים וברורים, בדברים קצרים, אבל מספיקים למי שלמד מעט גמרא והתרגל להבין דבר מתוך דבר, באר בעל המאמר את ענין הזרם החשמלי הסובב אותנו. ואשר אשר באר הכותב, איך על ידי דפיקות רצופות על מפתח עשוי לכך יכול אדם היושב כאן להפוך ברזל פשוט הנמצא בקצוי ארץ למגניט, ולשוב להפכו כרגע לברזל פשוט, תאר לפנינו את מעשה המכונה הכותבת של מוֹרס, שעל ידה אדם היושב כאן רושם על רצועת ניר הנמצאת באספמיה קוים ונקודות, שצירופיהם השונים יתנו לנו אלפא-ביתא שלמה.

ידעתי, גבירותי ואדוני, ידעתי כי בסתר לבכם תלעיגו ברגע זה עלי: מה זה בא האיש הזקן הזה לספר לנו? את סוד הטיליגראף? אבל הלא “זיל קרי בי רב הוא” וגם תינוק דלא חכים ולא טיפש הלומד בגימנזיה יודע את הסוד הזה; ולשמחה זו מה עושה?

אחלי, אדוני, אל נא תלעגו לי. העשיר אשר ימצא את שלחנו ערוך לפניו עוד בטרם יבוא לו התיאבון לאכילה, לפעמים לא ישים גם לב להמעדנים אשר ישימו לפניו, ולא יתענג עליהם. הוא לא יזכור מה אכל אתמול בערב ובמה סעד שלשום בצהרים. לא כן העני, אשר במשך כמה ימים רצופים סבל חרפת רעב, ופתאם והנה הגישו לפניו מטעמים אשר לא ראה אותם גם בחלום חזיון לילה, אשר ערגה אליהם נפשו מבלי אשר ידע אף לקרוא אותם בשם; הוא לא יכול להתאפק מלספר לכל עובר-אורח את השמחה אשר אִנה ה' לידו, וגם עד זקנה ושיבה יספר לניניו ולנכדיו את העונג, אשר זכה לו פעם אחת בימי חייו הרעים.

לא אקנא, אדוני, בבניכם ובנותיכם הגימנזיסטים והגימנזיסטיות, שבבתי הספר ילעיטו אותם כל החכמות שבעולם עוד בטרם יצמאו לדעת, בטרם ירגישו את מחסור הדעת, בטרם יבינו את הצורך לדעת. ועל כן, לדאבון לבנו, יש אשר תהי הדעת לזרא באפם. דומים הם בעיני לאותו הברבור, שאשת ר' אביגדור החקרן פטמה אותו, כדי למכור את שמנו לחג הפסח, והלעיטה אותו בעל כרחו לביבות גסות, עד שכמעט פקעה מוּראתו. ובהביטי בפני הברבור העצובים, נדמה לי, כי חפץ הוא להגיד לי: הוי, מה מאושר היה חלקי, לו נתנו לי למות ברעב! אדוני, בניכם ובנותיכם לא ידעו לעולם את העונג אין קץ, אשר ימלא לב נער עני ועזוב, הצמא לדעת ואין, ופתאם ימצא מקור לא אכזב לרוות צמאונו.

כי אמנם מקור לא-אכזב היתה “הצפירה” לי במשך ירחי מספר שיצאה לאור. אם לא יטעני זכרוני, כבר נמצא בגליון הראשון התחלת הספר הנחמד של אהרן ברנשטיין, שאת שנת המאה להולדו חגגו שלשום אחינו בארץ אשכנז. את הספר תרגם ב“הצפירה” סופר צעיר אחד, שלום יעקב אבראמוביץ. הידעתם את שלום יעקב זה? הלא זה ר' מנדלי מוכר ספרים מודענו. את כל ספריו המחוכמים של ברנשטיין, שהמועיל והיופי חוברו בּמוֹ יחד, תרגם אחרי כן דוד פרישמן לשפת עבר, וברכה תחול על ראשו, אולם את כפות התמרים, את כפות התמרים הושיטו, אדוני, לר' מנדלי; אחרי סלונימסקי היה הוא הראשון לטעת את ידיעת הטבע בספרותנו העברית, וכמו סלונימסקי כן הצטיין גם הוא בסגנון ברור ונקי,מבלי לחטוא לא לדרישת הדיוק המדעי ולא לדרישת רוח השפה.

מכל יתר המאמרים הרבים, כאורגינלים וכמתורגמים, שבאו ב“הצפירה” בכל ענפי ידיעות הטבע, רושם עמוק בזכרוני השאיר גם כן מאמרו של הד“ר ראובן קולישר ז”ל “על הכחות הפועלים בבריאה ויחוסם זה לזה”. אחרי כן נודע לי, כי זה האיש קולישר היה אחד מן הרופאים הראשונים בין העברים ברוסיה, ואולי גם המובחר שבהם; הוא לא למד את חכמת הרפואה כדי לעשותה קרדום לחפור בו, כי אם מאהבתו העזה לחכמת הטבע; הוא לא עשה עושר בחייו, אף על פי שתהלתו מלאה ארץ כרופא מלומד ובעל נסיון, ואם לא נתמנה לפרופיסור באחת האוניברסיטאות ברוסיה, הלא הוא עצמו היה אשם בדבר: הוא נולד יהודי, ובקשיות עורף חפץ להשאר ביהדותו. כל זה נודע לי אחרי-כן ממכתביו בשפת עבר לידידי המנוח להפרופיסור באקסט ז"ל. המאמר, שאת שמו הזכרתי זה מעט, היה מלא חקירה דקה ועמוקה על דבר אחדות כחות הטבע, כלומר על דבר הרעיון, כי האור, החום, החשמל, המגניט והתנועה המיכנית אינם כוחות נפרדים בטבע כי אם צורות שונות של הכח הכללי והיחידי השורר בבריאה, ובשעה שהם פושטים צורה ולובשים צורה הם שומרים את כמותם בדיוק, מבלי שיאבד גם משהו לבטלה. המאמר הזה, שנוסד כלו על יסוד הוכחותיו של החוקר הגדול הֶלמְהוֹלץ, שקולישר ובאקסט היו מן המצויינים שבתלמידיו, המאמר הזה נכתב בשפת עבר צחה ומדויקה, אבל גם ברורה כל כך, עד שגם אנכי, נער בן שש עשרה שנה, נער נעוּר מכל מדע, יכולתי להבין את הרעיון הפילוסופי הלוט בו.

נפלא הדבר: סלונימסקי, ר' מנדלי מוכר ספרים וקולישר, שלשה עמודי התוך של “הצפירה” הראשונה, לא התאוננו מעודם על דלותם של שפתנו, לא הוציאו עליה את הלעז, כי היא איננה מוכשרת לכתוב בה עניני מדע, גם לא שאפו להרחבתה, אף על פי שבאמת היו הם, בלי דעת, המרחיבים היותר נפרזים. הם בראו ויצרו שמות ובטויים חדשים, אבל עשו זאת כלאחר יד, כמו שחייב אותם טבע הענינים, בלי לדעת ובלי להרגיש, כי עוסקים הם בהרחבת השפה. לשלשת רבותי אלה, שעבודתם היתה לי למופת במעט אשר כתבתי בימי חיי בעניני מדע, הנני מכיר טובה היום ברגשי תודה ובהדרת כבוד הראויה להם.

אבל הרשוני, אדוני, לשוב אל הרושם, שעשתה עלי “הצפירה” ביום הגלוֹתה. את שלשת הגליונות אשר קבלתי, קראתי אחת שתים ושלש, ומדי אוסיף לקרוא, כן תפקחנה עיני. הנני רואה לפני עולם חדש, עולם שכולו מלא נסים ונפלאות, אך לא נסים לוטים בערפל, כי אם כזוהר הרקיע מזהירים. נדמה לי ביום ההוא, כי מאחורי כתפותי צומחות לי כנפים, ככנפי החסידה, הנני מתרומם על, הנני שט באויר, בדברים קצרים – אנכי הייתי כמשתגע.

בלילה ההוא נדדה שנתי. הטיליגראף, יסוד החמצני, יסוד החנקי ושאר היסודות לא נתנו לי מרגוע.

כאור הבוקר רצתי אל בית המדרש, בכליון עינים הוחלתי עד אשר יכלה העם את תפלת השחרית. התפלה ארכה אז ביני עד אין קץ ותכלית. אבל האח! הנה העם חולצים את תפיליהם, הנה הם מניחום אותם יחד עם טליתותיהם בילקוטיהם, עוד עוד מעט והעם עזב את בית המדרש, והחבורה הקטנה העוסקת בפוליטיקה התאספה כבר מסביב להשלחן הארוך על יד התנור. ברגלים רועדות נגשתי אל החבורה, ואקרא בקול ענות גאה וגאון: – “רבותי! סוד הטיליגראף נגלה, נגלה סוד הטיליגראף!” – האמנם? קראו כל בני החבורה פה אחד, ויקומו בתמהון מעל מושבם. – “כן כן, הנני ואבאר אותו לפניכם”. כרגע נשכחו גם נפּוֹליון, גם מלכת אנגליה, ואנכי, שידעתי כבר את מאמרו של סלונימסקי בעל-פה, הוצאתי פחם מן התנור וציירתי על השלחן הלבן את הסוללה החשמלית ואת המפתח, את מטיל המגניט ואת המכונה הכותבת – דבר דבור על אופניו. הרעיון, כי אני, הצעיר שבחבורה, הייתי היום לראש המדברים, נתן בפי לשון למודים לבאר כל פרטי הדבר מפורש ושוּם שכל. בכל עת דבּרי, ישבו כלם משתאים ומחרישים מבלי לשסעני בדברים, ואחרי כלותי לדבר החלו הוכוחים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, אבל כלם נמנו וגמרו, כי ענין הטיליגראף הוא דבר מחודד מאד, ויש בו מעט מעין הויות דאביי ורבא, ורק ר' אביגדור החקרן לבדו התעקש לפקפק בדבר: “וכי אפשר הוא, שבעלי מוחות גסים כאומות העולם יוכלו למצוא דבר מחודד כזה? אין זאת כי אם סלונימסקי, שלמד גמרא הרבה, בדה כל זאת מלבו, והטיליגראף האמיתי הוא דבר אחר לגמרי” (ר' אביגדור נבּא ולא ידע מה נבּא – כי באמת בדה סלונימסקי “מלבו מכונת טיליגראפית חדשה, שבעזרתה יוכלו לשלוח ארבע דֶפֶשות בבת אחת דרך חוט ברזל אחד” – את ספרו בשפת רוסיה קראתי אחרי כן בפּטרבורג, אבל את גורל המצאתו איני יודע). אולם בני החבורה כלם השתיקו את ר' אביגדור באמרם בצדק, כי במילתע דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. לא כך עלתה בידינו לשכך את חמת החקרן בנוגע למאמרו של אבראמוביץ. בהציעי ממחרת לפני שומעי את תורת ההרכבה וההפרדה, מצאתי לנכון להסביר להם את התחבולות, שעל ידיהן נוכל להפריד ליסודותיהם לאויר יסוד החמצני ולאויר יסוד המימי (כך היא הטרמינולוגיה שהשתמש בה אבראמוביץ).

– לדבריך, אם כן המים אינם יסוד?

– כן, המים מרכבים משני אוירים.

– והרוח?

– גם הרוח אינו יסוד, גם הוא מרכב משני אוירים: מיסוד החמצי ויסוד החנקי.

– והעפר?

– גם הוא מורכב מיסודות רבים ושונים.

– כמה אפוא יסודות ישנם בעולם לדבריך?

– ששים (עתה עולה מספרם ליותר משבעים).

– השמעתם, רבותי? קרא ר' אביגדור בקול מר צורח, השמעתם רבותי? אוי

לאזנים שכך שומעות! ר' יצחק עראמה אומר, שיש ד' יסודות, הרמב"ם אומר שיש ד' יסודות, וגם אריסטו אומר שיש ד' יסודות, והנה בא איזה עז ומחוצף פנים ואומר: ששים יסודות!! הלא זה הוא אפיקורסות גמורה, שיש לקרוע עליה, – כה דבר האיש ויקפץ ויצא החוצא. מני אז היה עוין אותי ר' אביגדור החקרן ויחל להטיל עלי אשמות אשר לא אשמתי, עד כי עלתה בידו להבאישני בעיני כל בני החבורה ובעיני כל באי בית המדרש ההוא. הוי, אדוני, רבות נשאתי, רבות סבלתי בגלל ששים היסודות, רבות נרדפתי על צוארי בגללם, אבל במדה שרבו צרותי כן הוספתי לאהבה אותם. אמנם כן אנכי אהבתי את ששים היסודות, אהבתי את “הצפירה”, אהבתי את חכמת הטבע ואהבתי זו הביאתני עד האקדמיה לחכמת הרפואה בפטרבורג. גבירותי ואדוני! סלחו לי על אשר הוגעתיכם היום בזכרונות מחיי איש פרטי. אבל חושב אני, כי אני עבדכם לא היחידי הייתי שדחפה אותי “הצפירה” הראשונה מן השלחן אשר על יד התנור בבית המדרש אל העולם הגדול, אל עולם המדעים. דור שלם נשקף לכם מזכרונות אלה. אמנם, אדוני, רעיון תוגה אחד יעכיר לפעמים את הזכרונות הנעימים האלה: יש אשר היתה הדחיפה חזקה יותר מדאי, והאנשים נדחפו לצאת הלאה, הלאה מגבול עמם וחוצה, עד כי שכחו את השלחן על יד התנור עם “הצפירה” ועם שפתה גם יחד. המשל הרוסי אומר: “גרזן כי יחצוב ביער, כפיסים יעופו”, והכפיסים עפו למרחוק ויאבדו מאתנו. נִנָחם אפוא בזה, כי באה “הצפירה” השניה לתקן את אשר קלקלה הראשונה. הלא ידעתם, אדוני, את פתגם המשורר: “היה אדם בצאתך, ויהודי באהלך”. כבר השחיזה הבקורת את שיניה על הפתגם הזה, ובצדק. חפצים אנחנו, כי יהיה כל בן עמנו גם בסתר אהלו גם בצאתו החוצה אדם ויהודי כאחד. אבל לפני חמשים שנה היינו רק יהודים בלבד ואולי יהודים יותר מדאי, עד שנטשטשה צורת האדם בנו. והנה, באה “הצפירה” הראשונה, ומבלי לגעת ברשמי פני היהודי, השתדלה להבהיק בו את צורת האדם. אולם ישראל, הלא ידוע, עמא פזיזא הוא, אשר לא ידע לפלס את דרכו במדה ובמשקל. ופתאום היינו לבני אדם יותר מדאי, עד שכמעט נִטַשטשה בנו צורת היהודי.

בואו, איפוא, אדוני, בואו ונחזיק טובה לזכרון סלונימסקי המת ולסוקולוב ידידנו החי אתנו – כן יחיה לאורך ימים הוא עם “הצפירה” גם יחד!