על יסוד איזו מאמרים בתלמוד החליטו רבים, שספרים שונים נגנזו בכונה בעת חתימת כתבי הקדש וגם בזמנים אחרים, וזה לא כבר התאונן סופר אחד באחד המאספים העברים בשפת רוסיה על האבדה הזאת.
לדעתי הדבר הזה עודנו מוטל בספק גדול. אמת הוא, כי הרבה ספרים מזמנים קדומים אבדו לנו, אלה מפני שהיו רק בידי סופרי המלכים ולא נפוצו בין העם, כספרי דברי הימים למלכי יהודה וישראל ודומיהם, שדיה היתה מהפכה אחת מקומית להשחיתם ולהאביד זכרם, ואלה מפני שהעם לא מצא בהם חפץ ולא עשה מהם העתקות להפיצם וכלו מאליהם, כמו שגם בימינו נשארו ספרים רבים נדפסים בידי מחבריהם, שאין בהם חפץ, עד שירקבו; אמת גם כן, כי ספרים שנתחברו אחרי חגי זכריה ומלאכי, כמו ספר בן סירא, החשמונאים ועוד, שאז, לפי דברי התלמוד, פסקה רוח הקדש מישראל (יומא ט':), וגם לא נתיחסו למחברים יותר קדמונים, כקהלת ודניאל, לא זכו להכנס לכתבי הקדש, מטעם פשוט, כי ספרים שאין רוח הקדש מדברת מתוך גרונם אינם קדושים, ואין להם מקום בכתבי הקדש. עם זה עלינו לזכור, כי ספר בן סירא גם במקורו העברי לא נגנז כלל, והתלמוד מביאו הרבה פעמים, ואפילו ספר בן תגלא, שאין תוכנו נודע לנו כלל, עוד היה מצוי ביד בעלי המדרש, שהרי נזכר בסוף מדרש קהלת, ואולי נשאר גם הוא עד עתה בין הכתובים האחרונים בשם אחר, כמו “חכמת שלמה” או “טוביה בן טובאל” וכיוצא בזה. אבל לגנוז לגמרי ספר שהוא מצוי ביד העם, אם גם במדה מועטת, אין לדעתי כמעט שום אפשרות.
הספורים בתלמוד בענין גניזת ספרים נחלקים לשנים: לספרים שאמרו עליהם שבקשו לגנזם ולא גנזום, ולספרים שאמרו עליהם שנגנזו באמת. נעבור על פני כל הספורים ההם, ונראה עד כמה יש להוכיח מהם, שבאמת נגנזו בכונה איזו ספרים שיש בהם ממש.
מן הסוג הראשון הם המאמרים שנאמרו בשם האמורא הראשון רב. רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אומר משמו, שבקשו חכמים לגנוז ספר קהלת (שבת ל.) ואף ספר משלי בקשו לגנוז (שם, ונראים הדברים שהם המשך דברי רב יהודה הזה בשם רב, שנפסקו שם על ידי דרשות התלמוד בבאור דברי קהלת), ועוד בשמו של רב אומר רב יהודה (אולי במקום הזה הוא רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת הנ"ל, ולא רב יהודה בר יחזקאל) שאלמלי חנניה בר חזקיה שפירש את דברי יחזקאל, היה נגנז ספרו של הנביא הזה (מנחות מ"ה).
אבל הדברים האלה צריכים עיון. ראשית, מסורת כזו, שצריכה להתקבל איש מפי איש, בנוגע למשלי וקהלת מזמן חתימת כתבי הקדש, ובנוגע לספר יחזקאל – מזמן חנניה בן חזקיה בדור החורבן השני, היינו צריכים לשמוע מפי איש הקודם הרבה לרב, ואם הוא שמעה מפי אחר – למה לא הזכיר בשמו, כמו שעשה תלמידו רב יהודה וכמו שעשו תמיד כל החכמים? נחוץ להעיר, כי התנא רב יהודה ואחריו ר' יוחנן, שאמרו על פרשיות יחזקאל הסתומות, שאליהו עתיד לדורשן (מנחות שם), וגם ר' יוסי האומר שם לתרץ בשם עצמו את דברי יחזקאל, לא ידעו כלל שכבר נתקשו בזה החכמים וכי חנניה בן חזקיה פירשן, ואם היתה בזה מסורת ביד רב איך נעלמה המסורת הזו מפי רב יהודה ור' יוסי שקדמו לו? שנית, לא יתקבל על הדעת, כי בדור החורבן השני נועזו החכמים לגנוז ספר, שכבר נתקבל זה מאות שנים בספרי הנביאים על ידי אנשי כנסת הגדולה? (בבא בתרא טו.).
אך באור הדברים “בקשו לגנוז” יתפרש לנו ממקום אחר. ר' אושעיא אמר: “בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים” (נזיקין נ"ב.). יכולים אנו לשער, עד כמה היה עולה אפילו ביד עריץ כנירון קיסר, וכל שכן ביד חכמי בית המדרש, לגנוז כל כסף וזהב אפילו של יושבי עיר אחת, וכל שכן כל כסף וזהב שבעולם! ואפי' לפי הפנים החדשות שהכניס אביי בדברי ר' אושעיא אלה, שהכונה היתה רק על דינרי הדריינא וטוריינא (אדריאנוס וטרויאנוס) שייאפא, ואם גם נוסיף, שלהדינרים האלה לא היה ערך גדול וכל איש ישראל היה מסכים לאבדם בחפץ לב – גם אז שאלתי במקומה עומדת: ראשית, כי לא בשביל אי-אפשרותו של הדבר הכניס אביי כונה חדשה בדברי ר' אושעיא, אך בשביל שאלה אחרת דתית, כי ירושלים לא הוי רובא דעמא ואין מקום לאסור בשביל כספה וזהבה כל כסף וזהב שבעולם, ושנית, אביי לא הכחיש את סגנון דבריו של ר' אושעיא, אלא הכניס בהם כונה זרה שלא כפשוטם, ואנו דנין לא על הכונה אלא על הסגנון המגוזם. הסגנון הזה יוכיח לנו ברור, כי הדברים “בקשו לגנוז” אינם כפשוטם, ודברו חכמים לשון הבאי, והכונה באמת היתה, שראו בדבר איזה חשש, וחפשו עצות לעקור את החשש מעיקרו על ידי אמתלאות שונות.
מן הסוג השני נמצאים שני מאמרים יותר קדומים ואחד מאוחר. המאמר הראשון הוא בברייתא: חזקיה גנז ספר רפואות (ברכות י.), אבל קרוב הדבר, שאין זה אלא אגדה. ראשית, לא תעלה על הדעת, שכבר בימי חזקיה, בשעה שלא הרבו לכתוב ספרים בכלל ובעניני רפואות בפרט, היה ספר רפואות מסודר; שנית, קשה לחשוב,
כי היתה מסורת בזה מזמנו עד זמן התנאים, בהיות הענין הזה בכללו קל הערך; שלישית, “יגיד עליו רעו”, וסוף המאמר “עבר ניסן בניסן ולא הודו לו” מוכיח, כי גם הוא אינו אלא אגדה. מלבד שאין לנו שום רמז על עיבור השנים בזמן הבית הראשון, הנה מדברי הכתובים אנו רואים שלא היה כאן עיבור השנה, ורק דחית הפסח לחדש אייר, כדין פסח שני, וכדעת ר' שמעון בן יהודה (סנהדרין י"ב:). הכתוב אומר: ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש וגו' ויקדשו את בית ה' לימים שמונה וביום ששה עשר לחדש הראשון כלו וגו' (דברי הימים ב' כ“ט י”ז) ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני וגו' כי הכהניםלא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים. ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל, (ש"ם 1ל' ב' ה') וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני וגו' כי מרבית העם וגו' לא הטהרו וגו' כי התפלל יחזקיהו עליהם ה' הטוב יכפר (שם ט“ז-י”ח). מן הכתובים האלה אנו למדים שלשה דברים: א) כי מפני הטומאה של בית המקדש והכהנים ומפני שהעם לא נאספו לירושלים עשו פסח שני, היינו בחדש אייר, כדין טמא ובא בדרך רחוקה; ב) כי הדבר נעשה בעצת השרים וכל הקהל, ויישר הדבר בעיניהם, ואם כן הודו לו חכמים; ג) כי גם בחדש אייר עוד רבים מאפרים ומנשה ישכר וזבלון לא הספיקו להטהר מטומאתם, ומתוך שאי אפשר היה לדחות את הפסח עוד הפעם לחדש השלישי, לפיכך התיר להם חזקיה לעשות את הפסח בטומאה והתפלל עליהם. בימים ההם לא היו עוד לא הדרשה “איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני”(פסחים ס"ו:) ולא ההלכות “טומאה דחויה או הותרה בצבור” (סנהדרין י"ב:), – ועל כן עשה חזקיה פסח שני בחדש אייר, ולא שעיבר ניסן בניסן. רק חז"ל, לפי דרכם לקיים תמיד את הדעה, שכל דיניהם שחדשו לא היו חדשים כלל, אבל נושנים מאז ומעולם, וכל המצות שנתנו למשה בפירושיהן נתנו, באו במשעול צר על ידי פסח שני של חזקיה מפני טומאות הצבור ועל כן המציאו את האגדה, שגם חזקיה לא דחה את הצבור לפסח שני, אלא עיבר ניסן בניסן, ובהיות גם זה שלא לפי ההלכה שבימיהם, הוסיפו כי החכמים לא הודו לו, מפני שטעה בדשמואל לעבר יום שלשים של אדר (ונוח היה להם לומר שטעה בדשמואל מלומר שלא ידע ההלכה שהיתה רוחת בימי התנאים, שאין טומאה בצבור), וכי בשביל שעיבר את השנה מפני הטומאה בקש רחמים על עצמו (סנהדרין י"ב) אם גם הכתוב אומר בפירוש שהתפלל עליהם, היינו על מרבית העם שלא הטהרו גם בזמן הפסח השני שבאייר, ואומר: וישמע ה' אל יחזקיהו וירפא את העם (שם כ') ומוכח שהתפלה היתה על העם.
נשוב לעניננו, כשם שעיבור ניסן בניסן אינו אלא אגדה, כך גניזת ספר הרפואות אינה אלא אגדה. אך אם גם באמת גנז חזקיה ספר רפואות, אין זה מוכיח על גניזת ספרים בכלל. ספר רפואות שנשמר עד ימי חזקיה בודאי לא היה יותר חשוב מן הרפואות שבתלמוד. ואם הרבנים אחרי כן, בכל אמונתם בקדושת כל מלה שבתלמוד, אסרו להשתמש באותן הרפואות אחרי שנוכחו שאין בהן ממש, ויהי גם באמתלא כי נשתנו הטבעים, מכל שכן שצריך היה איש חכם כחזקיה לאסור להשתמש בספר הרפואות הישן שנמצא בימיו, או יותר נכון: ליעץ לאנשיו שהעתיקו ספר משלי ורצו אולי להעתיק ולהפיץ גם ספר הרפואות – לבלי יעתיקו אותו, ומעט מעט חדלו לשים אליו לב, עד שנאבד מן העולם; אבל אם ספר רפואות ישן היה יכול להאבד מן העולם על ידי שחדלו להשתמש בו, אין אפשרות שספר יותר מועיל המצוי ביד העם אפילו במדה מועטת, יאבד מן העולם על ידי שאיש אחד יגנוז אותו.
המאמר השני מספר לנו, כי ר' יוסי ראה ביד רבן גמליאל ביבנה ספר איוב תרגום ואמר לו בשם אבא חלפתא, כי רבן גמליאל הזקן, בראותו ספר זה, צוה לגנזו, ואז צוה גם רבן גמליאל ביבנה לגנזו (שבת קט"ו:). אבל מזה עצמו נראה, כי רבן גמליאל הזקן לא הועיל בגניזת תרגום איוב, ועוד בימי נכדו רבן גמליאל ביבנה, היה התרגום הזה מצוי, וקרוב הדבר כי גם הגניזה השניה לא הועילה, וגם בידינו עוד נמצא תרגום איוב.
המאמר השלישי והמאוחר הוא עוד הפעם לרב. רמי בר יהודה אומר בשמו: מיום שנגנז ספר יוחסין תשׁשׁ כחן של חכמים (פסחים ס"ב:). במקום הזה אין רב מודיע לנו דבר חדש, שלא ידענוהו עד עתה, כמו מאמריו שבקשו לגנוז ספר קהלת ומשלי ואלמלי חנניה בן חזקיה נגנז ספר יחזקאל – אך מדבר כמו על ענין ידוע מכבר “מיום שנגנז”, ומוסיף לנו, כי מאז תשׁשׁ כחם של חכמים. גם ממקומות אחרים נודעה לנו מציאת ספרי יוחסין שאינם עתה בעולם, ואבידת ספר היוחסין על כן הוא דבר שאינו מוטל בספק. אבל רש"י פירש שם: “נשתכח”, ואין ראיה שגנזוהו בכונה. אך יותר נכון שהדברים אמורים על ספר היחס שצוה הורדוס להוציא בחזקה מבית גנזי הכתבים של הסנהדרין ולשרפם באש (דברי ימי ישראל לגראטץ בהעתקת שפ"ר חלק א' צד 488). אם כן הדבר, הננו עסוקים עוד הפעם בספר שהיה נמצא רק בגנזי הכתבים ביד הסנהדרין ולא היו ממנו העתקות ביד העם, (אולי מחשש של זיוף) כמו דברי הימים למלכי יהודה וישראל, ונקל היה לאיש אחד לאבדן בפעם אחת, ואין מזה ראיה של אפשרות גניזת ספרים בכונה מאלה שהיו בהן העתקות באיזה מספר.
מכל האמור נראה, כי אין שום ראיה מוכיחה, שבזמן מן הזמנים גנזו חכמי ישראל בכונה איזה ספרים מועילים שהיו ביד העם ומאז נשתכחו הספרים האלה.
-
כך במקור (עם גרשיים). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.