ההזמנה באה פתאם.

הן ידענו, שישנה מלחמה בעולם, ישנה כבר. אך היא רחוקה מאתנו. ופתאום – לקחו אותנו, תחבונו לתוך הרכבת –מארש!

לאן?

איש לא ידע.

כשני ימים הזענו כתרנגולים צפופים בלול. הרכבת עמדה בכל תחנה וחצי-תחנה, כאילו רוצים בזה להרגיל אותנו לאט-לאט לחיי סיגופים.

והסיגופים לא היו עדיים אפילו סיגופים. המצב החדש מלא ענין רב. בעצם הדבר הרי זה ענין נחמד; מתי נסענו ככה בחיינו? לשבת בלי-מקום, לאכול מאכלי-סחי, בידים ובשינים בלי סכין, בלי מזלג ואפילו בלי כף. ולישון זה על-גב זה ואחר-כך לקום ולאכול נבלות לתיאבון.

סוף כל סוף הגענו לכעין עיירה קטנה בגליציה העניה.

פה הכניסו אותנו אל מין ממגורת תבואה נודפת ריח תפוחי אדמה וסלק מרקיבים.

זהו הקסרקטין.

קולות היריות, שבאו אלינו ממרחק לא רחוק, רמזו לנו, שקרובים אנחנו אל החזית.

ובכן: זאת אומרת, המצב חמור, ולפיכך החישו אותנו הנה טירונים ופה אומרים ללמד אותנו בחטיפה את תורת האסטראטיגיה. סמוך למקום המעשה.

לפני רגעים אחדים פשטתי את בגדי האזרחיים ולבשתי מדים משל הוד-מלכותו. מדים הללו, כשהם תלויים עלי אינם מוסיפים לו לגדודו של הוד מלכותו על הודו. לפי מדתם הרגשתי, שקטנו של אותו איש שבשבילם נעשו, עבה ממתני שלי.וכשחברי לבשו גם הם את הבגדים הנחמדים, המצטיינים בזוהמתם וברבבי-דם שעליהם, וכולנו הבטנו זה בזה כמו בראי עקום שהוציא מתוך קרבנו צחוק-תליה, צחוק מפלצת לחברתה – כעין איזה רגש של גלגול-נשמות הצטער בקרבי מכף רגלי עד קדקדי. –

הסתכלתי בעצמי-המגוחך. –

החולצה שלי – מטלית של דם-קרוש היתה טלואה עליה לארכה, לימינה, מן הצואר ועד חצי הבטן.

דמו של מי הוא זה? –

אני עוצם את עיני ומחפש אותו. –

ופתאום – זמר;

הֲיִי שָׁלוֹם הוֹי מַחְמַדְתִּי

אֲנִי אֶשְׁבּוֹר אֶת קַנְקַנְתִּי

וּבְתַחְתִּית הַשְּׁאוֹל שָׁם

אֲטַיֵּל לִי לְבַדִּי –

לְבַדִי – לְבַדִי – לְבַדִי –

לא הספקתי להשטף בזרם הזמרה והנה פקודה מנסרת;

– החוצה! –

מהרנו את החצר ועמדנו שם בשורה.

שורת אינטלקטים, בחירי פלס אתיני, מפונקי היופי והמחשבה, שנהפכו בן-רגע למוקיוני-זירה רצינים עד-כדי בכיה.

שלא-מדעת הסתכלתי מסביב: תהילה לאל, אין איש ממכירי מסתכל בי. – ופתאום צעקה מנסרת ומקפיאה, צעקת הפילדוויבל;

– (עמוד) דום!

כל השורה קפאה; חומת אילני-סרק מרוטים מקרח שבט. גם עינים יש לה לחומה זו, עיני זכוכית עששות, המביטות באוויר ואינן רואות כלום.

כך עברה דקה שלמה; בדממה חנוקה, בלי כל מחשבה, בלי עולם ומלואו, בלי חיים.

הפילדוויבל עמד ממולנו, כלפי אמצעיתה של השורה. שתי עיניו הדוקרות, המימיות, עיני-פוליפ, עברו מן הקצה אל הקצה של השורה ואחר-כך חוורו. כששוב הגיע במבטו אל האמצע, פישק את שתי רגליו עד כדי קריעת גופו לשניים כביכול ומתוך שפמו השוח והקשה יצאה מלה בהטעמה אטית ואיומה;

– דיסציפלינה – –

ושוב פעם;

– דיס –ציפ –לי –נה!

ושוב עברו שתי עיניו דרך שורת-העינים הקפואה והמיתו בתוכן את הזיק האחרון שבהם.

– נוח!

השורה הזדעזעה בחלחלת-מות ואחרי שהבינה את פירושה של מלה קצרה זו, שב רוחה בה, נעה וקמה לתחיה. הגופות היו לאנשים חיים, נדים וחושבים, ונשימה אחת עמוקה וגדולה מלאה את הערפל הסתווי שמסביבנו.

הפילדוויבל הדליק סיגארה מצטחנת ואחר כך התחיל מדבר. דיבורו היה במתינות, בהטעמה, בחכמתו של השכל העליון, בטעם זקנים;

–אני – התחיל בקמיטת-מצח – אני – רוצה לדבר אתכם, אדונים, דברים אחדים. דברים, שבלעדיהם לא תהיו לאנשים מן הישוב כל ימי חייכם. – אני אינני יודע לדבר הרבה. אני אינני לא אוראטור ולא פילוסוף שוטה, לא פרופיסור בסרבאטוריה ולא צוענית מנחשת בקלפים, לא רופא שיניים ולא ז’וררנאליסטן וגם לא אחד ממשפחת אורחי-פרחי, זוללי-הערפל וסובאי-האוויר, המדברים בלשון פרחים של כלבי-השררות ויערי המדבר! –אני הנני חייל, איש-צבא, חיילו של הוד מלכותו הרם; שר הצבא העליון הוד-מלכותו הקיסר והמלך פראנץ יוסף-הראשון, דום אפססוף רקוב עבר ובטל מן העולם!! –

השורה קפאה.

הדבר הפיק רצון מאתו;

– נוח.

השורה שוב נחה.

–ככה, בטלנים. אנכי, אני, אל תטעו. אנכי אוהב אתכם. אף על פי שרק אינטליגנטים מנוולים אתם. אלא, שאם תתאמצו להיות לאנשים מן הישוב, אז תוכלו להיות בטוחים, שלא אקפח את גמולכם. אני אשתדל לעשות אתכם לאנשחם, הראויים לשם זה. –

– מי אתה? – פנה אל הראשון שבשורה.

האומלל הזדעזע;

– אני – בוכהאלטר בבנק.

הפילדוויבל חייך בשפמו.

ואתה? – פנה אל השני.

– אני מהנדס.

הפילדוויבל שוב חייך בלעג.

– ואתה?

– שחקן.

הפילדוויבל פרץ בצחוק, כמי שכבר נלאה לנשא;

– מרקד על החבל? ה–ה–ה, –ה– הא –הא –הא. ואתה?

– רופא.

הפילדוויבל כאילו הרהר קצת.

– ואתה

– פרופיסור למאתימאטיקה.

הפילדוויבל נעשה פתאום רציני ושתק. אחר כך אמר בהטעמה,בקצב, בנעימה של “גזרה ביא ואין להשיב”;

– כן – מאתמאטיקה –יודע אני מה זאת. –היה לי פעם מכר אחד, גם כן מאתמאטיקן היה במיסכן, וחבל,האומלל לא זכה לאריכת ימים. הוא תלה את עצמו על עמוד של טלגראף ועורב שחור נקר את עינו האחת, –חבל.

ואתה? – פנה אלי.

ברגע זה הרגשתי ממעל לראשי את אותה הגיגית, שהקב"ה כפה על ישראל בשעתו, והחלטתי להגיד את האמת, ויהי מה;

– רידאקטור – אמרתי בלי בושה, וחיכיתי לנפילתה של הגיגית.

הפילדוויבל כאילו נרתע קצת לאחור, קמט את בין-גביניו ונעץ בי את מבטו בחשד מעורב באימה, אחר כך הידק את שפתיו ונהם בין שניו;

– אמ – הם – רידאקטור??! – רידאקטור?! –נו, דיינו. לא צריך יותר. כבר רואה אני ויודע את כולכם. משפחה מיוחסת. משפחת אינטליגנטים נכבדים, המכונים בשם “מתנדבים”. האדונים הם כולם מתנדבים,אופיצירים-בעתיד. הוי, הרבה מיני גיהינום עוד עליכם לעכל עד שתזכו להיות לאופיצירים. לא עת-שלום לנו עתה.לא, רבותי, “המתנדבים”. ובכן – אל הענין. רוצה אנכי –

ותוך כדי דבורו נשמע פתאום קול יריה ממקום לא רחוק.

קול יריית-תותח כבדה, שהמייתה הולכת וקרבה ועפה אלינו – –

– !!! – היריה התפוצצה כמאתיים פסיעה מאתנו.

ענין זה צינן קצת את מוחו החם של הפילדוויבל. הוא כבר ידע כנראה, מה פירושה ש יריה. אנחנו הטירונים אפילו להתיירא לא ידענו כהוגן. פניו חיוורו, ואחר שעלתה בידו להסמיקם קצת, פנה אלינו ואמר:

– מה אתם מביטים כעגלים שחוטים! – ובכן, אדונים אינטליגנטים נכבדים, המרגישים אתם כבר את ריח החזית? – זוהי קבלת-פנים, אדונים, קבלת פניו וברכת שלומו של המוות הנכבד –

– זע – ע – ע –!

היריה התפוצצה רחוק מאשר בפעם הראשונה.

אלא שמכל מקום החישה גם יריה זו על הפידוויבל את הרצאתו;

– ובכן, אדונים, עלי למהר קצת, יען כי השעה כבר מאוחרת. מה שאתם מחויבים לדעת, הוא: ראשית, אתם תלמדו פה בעיירה קטנה זו שלשה-ארבעה שבועות, תלמדו דבר פשוט וגדול; איך להשתמש ברובה. תלמדו לדעת סוף-סוף, שהרובה איננו מקל-טיול, ולא שרשרת-זהב ולא סידור תפילה ולא מזלג-לאכילה ולא אשת-חיקכם וגם לא סיגארה להקטיר בה קטורת. לא, אדונים. הרובה הוא כל אלה ביחד! – הרובה הוא הכל-אשר-לכל בחיים. בלי רובה אי אפשר לא לטייל, לא להתקשט,לא להתפלל, לא לאכל, לא לנשק ואפילו גם לא לעשן. הרובה, חביבי, הוא מתנת אלהי מרומי-שחקים, היושב שם ברקיע השביעי שלו ומצפצף עלינו במלחמתו זאת, שפתאום נפלה בחשקו של האויב הנבזה לצאת בה במחולות! ועלינו לקצץ את רגליו ולקלקל לו את חשקו זה ואת חשק אבי-אבותיו ונין-נכדיו עד הדור השבעים ושבעה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים!– ככה– את זה תלמדו פה במשך שלשה-ארבעה שבועות. ואחר כך, כשיעלה בידינו להבריח את הארנבת בעלת הקרניפ מתוך גננו, ושבע ארצות מחוצה לגננו. – אז נשלח אתכם הביתה, אל הקאדר, ללמוד גם שם ולהשתלם להיות לקצינים.

– אלא, שעכשיו, עוד לפני שהתחלתם ללמוד שם, עליכם לדעת דברים אחדים. כן, עליכם לדעת את הדברים שבלעדיהםאי אפשר לו לאדם להיות לחייל, אי אפשר להימנות בגדודו של הוד-מלכותו. משום שאתם אדוננים, אתם הלא – – אתם הלא כולכם – המ – אתם הלא מפונקים, עדינים, מגוהצים, מסולסלם ונרקבים! – אתם הלא אינז’נרים, ארטיסטים, מאתמאטיקה ורידאקטור.

משפחה עדנדינה, שלא ניסתה בעבודה ממשית ומועלת לבני אדם. ולפיכך אדבר בקצרה. היודעים אתם אדוננים מה פרוש המלה “חייל”? – לא, אינכם יודעים! – ובכן, אני אגיד לכם; החייל הוא אותו האדון העליון בחברה האנושית המרקיבה והשונה למיניה, העושה את רצונה של המפקדה העליונה ירום הודה בלי כל שאלות ופקפוקים וספקות והרהורים וטענות ומענות ודברים בטלים! ואם לא – אם לא יעשה – אז – אז אקרע אותו כדג מסריח ואמולל אותו כעפר תחוח ואשלח אותו למגדל תולעים בתחתיתו של הגיהינום התחתון שבתחתונים!! הבינותם?! –

את דבריו אלה האחרונים לא אמר. אלא חרקם בשיניו.

אחר כך נח מזעפו והוסיף במנוחה חמורה;

– זהו החייל! – ועתה; מה צריך וחייב החייל לדעת? – החייל צריך לשכוח! – על החייל לשכוח כל-מה שידע; כל-מה שיודע בחכמה, בתבונה, במדע, במאתמאטיקה ורידאקטור ובכל דברים בטלים ובמשפחה ובביתו ובאשתו ובאהובתו ובכול! – המלחמה איננה שעשועים של איזה מין מוח ריק, המלא ספרים ואמנות ומוסיקות וסמרטוטים בלים. המלחמה היא המולדת והמולדת הוא החייל, זאת אומרת;היא הוד-מלכותו שר הצבא העליון – ואני הנני הפילדוויבל שלו הממלא את מקומו; משום שהוד-מלכותו הרם הרי לא יבוא לדבר עם צורות חשודות שכמותכם! –לזה אנכי פה! –

הסתכל בעינינו רגע אחד ארוך ואחר כך הוסיף;

– ובנודע לענין המלחמה, הרי הוא ענין שכזה: החייל, העומד במערכה ונלחם בעד הוד-מלכותו ירום הודו, הוא חייל ולא יותר! – ולא יותר!! הבינותם?! – ולא כלום! – ועכשיו עלי לספר לכם, איך מחויב החייל לחיות. החייל צריך למות בעד הוד-מלכותו הרם! למות ואלף פעם למותאם צריכים לכך! למות ככלב! – היודעים אתם מה זה כלב? הכלב זהו החייל! החייל, המת ככלב, ימח שמו וזכרו לדורי דורות! – ועד שזוכה הוא למות ככלב! עד שזוכה הוא למות מות-גבורים, חביבי! – לא אדונים, כסבורים אתם, שמות-גבורים הוא דבר הנמכר בשוק היהודים? –

כאן שתק רגע בשאלתו על שפתיו, הסתכל בנו ושוב פנה אלינו;

– מי בכם יהודי?

כמעט כולנו היינו יהודים – והשאלה הפתיעה אותנו. לא היינו רגילים לכך, שיכנסו לתוך עניינינו אלה פתאום. כולנו שתקנו.

הפילדוויבל חייך בשפמיו והוסיף;

– נו, טוב. כולם יהודים. אני אינני שונא יהודים חלילה. להיפך, אני הנני גם כן נוצרי והמשיח היה גם כן יהודי. אני יודע זאת. אף על פי שלא למדתי מאתמאטיקה ורידאקטנות. אני אינני שואל זאת מתוך שנאה ליהודים. להיפך. אצלנו אסור לשנוא שום אומה ושום דת ושום מלאכה. כך מצווה עלינו המפקדה העליונה ודבר המפקדה העליונה קודש הוא! יש פה בפלוגה שלי הרבה יהודים. ויש ביניהם יהודים מאוסים, מנוולים, עצלים, ערומים ורמאים וכל מני פורענויות שבעולם. ולא עוד אלא שיש ביניהם יהודי אחד מי שהיה בשעת שלום בעל אחוזה שם בכפר ואנכי עבדתי אתלו בתור אריס והוא היה מחרף ומגדף אותי לא פעם ולא שתים על שהכיתי את סוסיו הםגרים – ועכשיו אני מתנהג אתו בחסד ובאהבה; ובמקום לתת לו לשאת אתכל המשא הכבד של הרובה והילקוט והכל, במקום לצאת בכל יום פעמיים אל השדה לתרגילים ולהזיע בכרסו המסורבל – אני מתיר לו לשפשף את הרצפה בחדרי ולצחצח את המגפיים שלי אף על פי שהוא יהודי ואף על פי שאני שונא אותו כצפרדע ירוקה! – הפקודה העליונה, חביבי, אינה תפלה, או “תלמוד” שלכם, שאפשר להתפלפל בה כחפץ לב האדונים הנכבדים, ואם הפקודה אומרת: “אהב את היהודים כמוך” – הרי עלינו לאהוב אתכם, אדונים, בלי חכמות, וחסל! ואולם עלי להזהיר אתכם, שלא בשביל אהבה שלחו אתכם הנה. לא אדונים, שלחו אתכם בשביל למות מות-גבורים! ולמות מות-גבורים; זה לא ענין של מסחר, שאפשר לקנותו בעבור סמרטוטים בשוק! בשביל למות מות-גבורים עליכם קודם כל לסבול. לסבול חיי צרות ויסורים ומחלותורעב וצמא ולילות אין-שינה וימים איןלילות ופגעים ומגפה ורקבון ורקבון ורקבון!! – וכל זה נקרא בשם – הוידעים אתם, איך זה נקרא? – זה נקרא בשם דיסציפלינה – דיס – ציפ –לי –נה! – דום משפחת בטלנים!! –

השורה קפאה כאיש אחד.

הפילדוויבל מצא קורת-רוח במלאכתו והוסיף במנוחה"

– נול.

השורה שבה לתחיה. והפילדוויבל המשיך:

– ככה, אדונים, הרבה עוד עליכם לסבול, אם רוצים אתם להקרא בשם חיילי הוד-מלכותו הרם! יסוריפ, חביבי, יסורים. היסורים הם ראשית דיסציפלינה והדיסציפלינה היא ראשית כל היסורים. יסורים ארורים, ארורים מאד. קודם-כל עליכם להתרגל לחיות בלי כל שינה. פשוט; שלא לישון כלל. ללכת, להלחם, להתגולל ברפש, להסתער על האויב, לטפס על ההרים, בחושך, בגשמים טורדים, בשלג, בקור, במחלות, בטינופת ובמגפת אלהים! – רגליך קצרות ומרוסקות, ידיך נופלות בלא-כח, שניך משתקשקות, עיניך בולטות, קיבתך ריקה כתוף, לשונך בצקה ותלויה לך מפיך כסמרטוט עד מבושיך, שדרתך מתייפחת בכאבה, ראשך עליך כסיר נפוח, אשתך שם בביתך מעגבת על זרים הולכי בטל ובוגדים במולדת. אמך מתהלכת כצל עלי אדמות, שדך עזוב כמדבר, בהמתך גוועת ברעב, כלבך יוצא בשן-ועין – ואתה פה נלחם ומתלבט, רץ ונופל, רעב, מיובש, מרוסק, נדהם, ממוסמס, אוכל פעם בשבוע לחם-צואה קשה כזכוכית ועכברים צלויים לתיאבון. אחר-כך, כשיעזור לך אותו האל הקדוש-שבעתיים שם בחביוני-שחקיו ויתן לך מנוחה לזמן-מה – אתה צונח במקום, נופל מעל רגליך לתוך שלולית גשמים, בשלג נמס, בזבל חזירים, ברוטב של סוסים וכך את הישן שינה מתוקה וחולם חלומות יפים, גוונוניים, מאושרים, שקטים, מנוולים, נרקבים,דוויים, וארורים! – ארורים מאד!

–ככה, אדונם אינטליגנטים, אלה הם חייו של החייל במלחמה. לאכול צפרדעים מרוסקות בשעה שהמזון מאחר לבוא, זוהי חובתכם, לסבול, להסתגף ולהכות את האויב, המצורע והמנוול עד חרמה!! – כן, להכות אותו, ולא לחשוב מחשבות פיגול, אדוני הפרופיסורים והרידאקטורים. לא להימלך ולהתישב בדעתכם ולעשות שקל-וטריא, אם הן ואם לאו, כך-וכך, נפש אדם, בריה חיה ונושמת, צער בעלי-חיים, רחמנות, רגש ויושר, הזיות וחלומות תפלים – לא, אדונים, לא לעשות פילוסופיה, אלא להכות, לדקור, לקרוע, להמית, לשסע את ראשו לשבעה, לרסק – לר-סק! – למעך אותו לעפר תחוח, לזבל, לאשפה! –תאמר: וחייך-שלך? נפשך-אתה? – לא דובים ולא יער! לעזאזל נפשך-אתה! אין פה שום נפש ושום חיים, שום מחשבה ושום רגש, אבל יש פה דבר אחד יחיד ומיוחד, אדוני הנבזים. פחדנים עדינים – וזהו המוות!! – ה-מ-וו-ת!! – היודעים אתם מה זה

מו– – –

קול ירית-תותח שוב הפסיקה אותו לרגע – –

הפילדוויבל מיהר לגמור:

– היודעים אתפ מה זה מוות? – –

התותח שוב נתן קולו; זע-ע-ע – –

התפרצות אדירה ונוראה השתיקה אותו והדהימה את כולנו.

אנחנו הטירונים נפוצונו לארבע רוחות השמים – ה“רמון” התפוצץ ברשותו ואנחנו נישאנו כמוץ על כנפי רוח – ומרחוק שמעתי את קול הפילדוויבל כקול הבא מאיזו תהום עמוקה, בגניחה צרודה וגוססת האומרת; זהו – ה-מ-וו-ת – – –

כשקמה דממה, חזרנו תיכף למקומנו – ומצאנו את המורה שלנו מונח מתבוסס בדם ועפר. – ראשו היה פצוע פצעים אחדים, בגדיו קרועים לסמרטוטים ומבטנו יוצאים ומתפתלים בני מעיו, נחשים כתותים, אדומים-ירוקים-אפורים. – והוא עודנו חי קצת ומגרונו השטוף דם כאילו עודנו הולך וגונח הקול האיום;

– זה-ו ה-מ-וו-ת! – –