¹

נציב בּריטניה בּארץ-ישׂראל, היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאל, פּירסם לפני לכתוֹ דין-וחשבּוֹן על ״חמש שנוֹת הנהלה״. תעוּדה רבּת-ענין. גם מבּחינת ההרצאה הספרוּתית וגם מבּחינת המחשבה המדינית המעוּלפת בּתוֹכה יש לראוֹת את החיבּוּר הזה כּחזיוֹן בּלתי-שכיח בּספרוּת-הרַפּוֹרטים של מוֹשלים וּממשלוֹת. וּבספרוּת הרשמית על ארץ-ישׂראל, גם של הממשלה הבּריטית וגם של ההנהלה הציוֹנית (עיין התזכּיר לחֶבֶר הלאוּמים) מתנשׂא דין-וחשבּוֹן זה לאין ערוֹך על כּל מה שקָדַם לוֹ. הצירוּף של המעשׂה והמדרש: הגָנַת עניני בּריטניה הגדוֹלה בּארץ-המנדט למעשׂה וה״הבּטה בּעין יפה״ על שאיפוֹת הציוֹנוּת להלכה, מצא בּנציב היהוּדי לא רק מַגשים חרוּץ, כּי אם גם מסבּיר יפה וסַניגוֹר נאמן. נוֹסף לחוֹמר האוֹבּיֶקטיבי והרשמי השׂכּיל המחבּר לשַווֹת לחיבּוּרוֹ גם רוֹחב-השקפה הוּמַנית-ליבּרלית, גם לִויַת-חמימוּת של ידיד, ואפילוּ נימה אישית, המזכּירה בּמקצת את דברי אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן עתיק, אשר מסר לדוֹרוֹת נציב-יהוּדה הקדמוֹן, זה אשר היה בּוֹ התוֹקף לדאוֹג לעניני יהוּדה יוֹתר מאשר לעניני פָּרַס המַנדטוֹרית, זה שגם לא ראה צוֹרך לקחת תחת חַסוּתוֹ את ״החוֹרים והסגָנים״.

אין לקפּח את שׂכרוֹ של הדין-וחשבּוֹן. זכתה המציאוּת העברית החדשה בּארץ-ישׂראל (זוֹ שהיתה מחוּקה וּמטוּשטשת בּספרוּת הרשמית של ממשלת ארץ-ישׂראל, גם בּשעה שהנציב העליוֹן היהוּדי היה סוֹמך את ידוֹ עליה), שתהא מוּצגת לפני העוֹלם בּידי מַרצה שליט, בּן-תרבּוּת ושוֹחר טוֹב. האין זה סוֹפר אוּלטרא-ציוֹני, המספּר בּשבחם של היהוּדים התימנים ושל המהנדס ״הרוּסי״ רוּטֶנבֶּרג, של בּעלי-התעשׂיה מרוּסיה וּמפּוֹלין ושל הסתדרוּת העוֹבדים וּמפעליה, הניבָּא ליפוֹ וּלחיפה כּי ״תהיינה בִּן דוֹר אחד למרכּזי התעשׂיה העיקריים של ארצוֹת המזרח התיכוֹני״ וּמרחיב את הדיבּוּר על גידוּלה של תל-אביב, ״העיר היחידה בּעוֹלם שכּוּלה יהוּדית״? הרבּים הם בּין המוּמחים והתיירים הציוֹנים אנשים היוֹדעים להעריך את ״הטיפּוּס החדש ההוֹלך ונוֹצר בּכּפרים״ שלנוּ וּלהבין – כּי ״למרוֹת אַכזבוֹתיהם וסבלוֹתיהם, למרוֹת עבוֹדתם הקשה תמיד״ הנם ״חדוּרי אוֹשר לאין שיעוּר״, ״כּי יוֹדעים הם יפה שהם חלק שלם וּבלתי נפרד מן התנוּעה לגאוּלת פּלשׂתינה (א״י); שלַמרוֹת מספּרם המוּעט הם בּאי-כּוֹח וּבמוּבן ידוּע גם שליחים של כּל היהדוּת כּוּלה, שעבוֹדתם היוֹם-יוֹמית עוֹמדת בּקשרים ישרים עם חזיוֹנוֹת ימי קדם ועם תפילוֹתיהם של מיליוֹנים מאחיהם בּימינוּ״, ״כּי הפּעוּלה האִינטלקטוּאַלית שבּתוֹכם מקילה את העבוֹדה וּמַמתיקַתה״, וּמהוּ משקלה של התנוּעה, אשר 20,000 צעירים וצעירוֹת, המתכּשרים לחקלאוּת עוֹמדים מאחוֹריה?

אוּלם רחשי סימפַּטיה אלה ליצירה העברית בּארץ, המתגלים בּתיאוּרי הנציב – זהוּ, כּנראה, המס היחידי אשר הממשלה המַנדטוֹרית משלמת לישוּב העברי על חשבּוֹן התחַייבוּיוֹתיה. ״חיבּה״ – לחוּד, והמדיניוּת המעשׂית – לחוּד. ויש צוֹרך כּי הקוֹרא העברי לא יתן לשַחד את עצמוֹ בּדברי הניחוּמים הרכּים, כּי אם יעמוֹד על השיטה המדינית של ממשלת המנדט ושל בּא-כּוֹחה, כּדי שיכּיר את המציאוּת, אשר בּה אנוּ נתוּנים וּבתוֹכה עלינוּ לפעוֹל.

לספר כּוּלוֹ יש אוֹפי של סַניגוֹריה. סניגוֹריה כּפוּלה: הגנה על הציוֹנוּת (ה״מתוּנה״, כּמוּבן. כּאילוּ יש בּאמת איזה הבדל בּמטרה בּין ציוֹנוּת זוֹ אוֹ אחרת. את עיני מי חוֹשבים האנשים הטוֹבים לסַמא בּזה?), על המתישב היהוּדי, על העליה. הגנה זוֹ היא בּפני הערבים, בּפני משלם המסים הבּריטי, גם בּפני ״האציל״ מישׂראל, המוּרם מעמוֹ. וסַניגוֹריה שניה: על הממשלה המַנדַטוֹרית, על שיטתה, על האַפַּרַט הפּקידוּתי (כּלוֹמר, על סטוֹרס, ריטשמוֹנד, בּרַמליי וחבריהם), על המשטרה, על הרוּטינה הקוֹלוֹ­ניאַלית של השלטוֹן המקוֹמי.

התעזוֹר למפעלנוּ הסניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת? מסוּפּקני. איני בּקי בּהלָך-רוּחם של הערבים. אוּלם איני יכוֹל לתאר לי, כּי הדברים הנאמרים על מנת להרגיע עלוּלים בּאמת להרגיע. כּלוּם ערבי זה שחוֹשש למטרה הסוֹפית של הציוֹנוּת יֵרָגע, אם יתבּרר לוֹ כּי בּמקוֹם שיטת הכּיבּוּש המדיני המַתקיף אָחַזנוּ בּשיטת האינפילטרַציה המדינית, כּי החלפנוּ את שיטת הקוֹממיוּת בּשיטת המַחתרת? כּלוּם אין סיפּוּר-מעשׂה זה של הדין-וחשבּוֹן האוֹמר, כּי למרוֹת חוֹסר כּל סיוּע מצד הממשלה, ולמרוֹת הגבּלוֹת העליה, ולמרוֹת ההצהרוֹת המדַלדלוֹת את תכנה של הצהרת בּלפוּר, ולמרוֹת הכרעתה התמידית לטוֹבת זוּלתנוּ – הוּכפּל מספּרנוּ בּמשך חמש שנים, כּלוּם אין זה מעיד על ה״סכּנה הציוֹנית״ יוֹתר מאשר כּל תרגילי הדֶקלַמַציה המַכּסימַליסטית והפּוֹזה המדינית-הקיצוֹנית? בּמוּבן זה הלא עוֹד הכבּיד סמוּאל על הפּחד המיסטי של הפּטריוֹט הערבי. אילוּ עוֹד נשאר לוֹ איזה ספק, שמא קיפּחה הממשלה את זכוּתוֹ הוּא, שמא הכריעה היא את הכּף לטוֹבתנוּ, כּי אז יכוֹל היה עוֹד לצפּוֹת לנצחוֹן בּדרך של מלחמה לוֹיאַלית נגד הממשלה, אוּלם אחרי כּל הראָיוֹת החוֹתכוֹת מצד הממשלה, כּי ידיה נקיוֹת, כּי היא מצדה עשׂתה הכּל למנוֹע מאִתנוּ כּל עזרה, האין לבקש דרכים יוֹתר נמרצוֹת נגד ה״פּן יִרבּה״, דרכי אַלָמוּת והפחדה?

אוּלם אם אין לנוּ כּל תקוה, כּי הסַניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת תצליח ״לרכּך״ את לב מתנַגדינוּ מבּין שכנינוּ, הרי יש ויש יסוֹד לחשוֹש כּי הסניגוֹריה על דרכי הממשלה בּארץ-ישׂראל והמַסקנוֹת של המדיניוּת המעשׂית המוּסקוֹת בּדין-וחשבּוֹן תמצאנה להן מַהלכים גם בּתוֹך כּוֹחוֹת השלטוֹן הבּריטי, גם בּחֶבֶר-הלאוּמים, וּמה שעוֹד יוֹתר מסוּכּן, גם בּתוֹך הקהל הציוֹני. זוֹ תהא התוֹצאה המסוּכּנת בּיוֹתר של הדין-וחשבּוֹן של הנציב היהוּדי: לַמֵד אוֹתנוּ להשלים עם קיפּוּח זכוּיוֹתינוּ, עם הנמכת קוֹמתנוּ, לקבּל את עיווּת דיננוּ בּאהבה.

כּיצד מסבּיר סמוּאל את שיטתוֹ, את שיטת הממשלה בּארץ-ישׂראל?

הכרזת בּלפוּר ניתנה ונתאַשרה. אוּלם פּירוּשה לא היה מחוּוָר. אנשים נלהבים מישׂראל קיווּ לעליה המוֹנית. שכחוּ את מציאוּתם של חצי מיליוֹן ערבים. ולא הכּירוּ בּחשיבוּתה של דעת-הקהל הבּריטית. ראוּ בּחָזוֹן יצירת מדינה בִּן שָנים מוּעטוֹת וקיוּם מהיר של היעוּדים הנביאיים. ההסתדרוּת הציוֹנית לא תמכה בּהשקפוֹת דמיוֹניוֹת אלה. אוּלם הערבים נבהלוּ מפּניהן. נראה היה להם, כּאילוּ המצב החדש מאַיים על קיוּמם. התוֹצאוֹת – פּרעוֹת רציניוֹת ״בּין גזע לגזע״ (אמנם ״נמצאוּ גם כּוֹחוֹת מחוּץ-לארץ שהיוּ מעוּנינים בּסכסוּכים וּבבלבּוּלים״). כּמוֹ כן ״החלוּ יהוּדים רבּים, אזרחים נאמנים וּמסוּרים לארצוֹת שבּהן חיוּ – מבּיטים על ההכרזה ואף גם על כּל התנוּעה הציוֹנית בּמבוּכה ולפעמים אף בּאיבה גלוּיה״.

היה איפוֹא ״הכרח״ לבטל את כּל החששוֹת הללוּ. ואת התפקיד הזה: לבטל את החששוֹת הללוּ, עד כּדי שלא להשאיר סֶפֶק-סְפֵיקָא אצל הערבים ואצל היהוּדים ״הנאמנים״ לארצוֹתיהם, ואף אצל ההסתדרוּת הציוֹנית – מילא הנציב היהוּדי בּמשך שנים אלה.

״אחרי שתי שנוֹת נסיוֹן בּפלשׂתינה (א״י) – מספּר הדין-וחשבּוֹן, והפּעם בּגוּף מדבּר בּעדוֹ וּבנוּסח של ״זָכְרָה-לִי אֱלהַי לְטוֹבָה״ – שַבתי ללוֹנדוֹן בּח׳ מאי 1922 בּכדי להסבּיר לוַזָרָה את הנחיצוּת שבּהוֹדעה כּזאת. ההצעה נתקבּלה״.

״הוֹדעה״ זוֹ אשר סמוּאל רוֹאה צוֹרך מיוּחד לגלוֹת לפני ההיסטוֹריה כּי הוּא הוּא, ולא אחר, הנהוּ מחַבּרה, אינה אלא ה״ספר הלבן״ המפוּרסם, אשר הוֹריד את הציוֹנוּת המדינית עד דַכָּא והחליף את זכוּיוֹתינוּ הממשיוֹת בּפסוּקים אַחַד-הָעָמִיים. הגדרה חדשה זוֹ השאירה, לפי דברי סמוּאל, ״רוֹשם כּבּיר על דעת-הקהל הערבי״ (האוּמנם רוֹשם יוֹתר כּבּיר מאשר הפסקת העליה בּיוּני 1921?) וּמאז ״בּא שלוֹם מהיר בּארץ״.

זוֹהי התוֹרה כּוּלה. ואִידך – פּירוּשים:

עליה. סעיף ו׳ של טוֹפס הממוּנוּת מחַייב את הנהלת ארץ-ישׂראל כּי ״תָקֵל על ההגירה היהוּדית ותיצוֹר לה תנאים נאוֹתים״. למעשׂה היוּ התנאים הנאוֹתים: הגבּלוֹת יוּני אשר חוּקקוּ בּפקוּדת הועד הפּוֹעל הערבי² ואשר הפסיקוּ את התפּתחוּת הארץ לשנתים. סמוּאל אינוֹ מסתפּק בּעוּבדת-ההגבּלוֹת בּלבד. הוּא עוֹשׂה אוֹתן קֶבַע וּמַעֲלָן למדרגת פּרינציפּ. ״אילמלא סוּדר (זרם העליה) היה שוֹטף מבּחינה כּלכּלית את הארץ הקטנה״. ״מכוֹנה זוֹ – מבשׂרים לנוּ – עוֹדנה ממשיכה בּלי שינוּיים״. והעיקר: ״אין היא מטילה שוּם משׂא הוֹצאוֹת על משלם המסים בּארץ-ישׂראל, מאחר שהתשלוּמים המתקבּלים מן העוֹלים והנוֹסעים מכסים את ההוֹצאוֹת ועוֹד מעדיפים עליהן״.

ההקלוֹת על ההגירה, שבּמַנדט, פּירוּשן איפוֹא: תקנוֹת הגוֹרמוֹת לכל עוֹלה בּזבּוּז זמן, כּוֹחוֹת ואמצעים, משלוֹח מאוֹת אנשים חזרה, ויצירת עוֹדפים לממשלה הארץ-ישׂראלית מפּרוּטוֹת העוֹלים. כּדי ״להרגיע״ את מי-שהוּא יכוֹל נציב ליבּרלי להתהלל גם בּ״רוַח״ זה.

הקרקע. אוֹתוֹ סעיף ו׳ בּטוֹפס הממוּנוּת מחייב את הממשלה ״לעזוֹר יחד עם בּיאת-כּוֹח היהוּדים להתישבוּת צפוּפה על אדמת הארץ, לרַבוֹת קרקעוֹת הממשלה וקרקעוֹת הפקר״. כּיצד קיימה הממשלה את הסעיף הזה, היחיד שיש בּוֹ הבטחה ממשית? ״לא היתה אפשרוּת לעשׂוֹת הרבּה(!) לשם מילוּי הוֹראה זוֹ. בּרוֹב אדמוֹת הממשלה יוֹשבים פּלחים ערבים, ואי אפשר להעביר לאחרים את הקרקע – רוֹב האדמה הנוֹתרת היא אדמת טרשים וכל המנסה ליַשב עליה אנשים מוּבטח לוֹ כּי אסוֹן הוּא מביא על ראשם(?). שמירת הענינים של הפּלחים בּארץ הגיעה לידי כּך, שהממשלה הדוֹאגת כּל כּך להרמת החקלאוּת, ואינה מקמצת בּדברי תשבּחוֹת לתחנת-הנסיוֹן העברית, לא יכלה בּשוּם אוֹפן להמציא חלקת-אדמה קטנה למוֹסד מדעי זה, ואנוּסה היתה להתחרט על הבטחתה, כּשם שלא יכלה לעמוֹד בּדיבּוּרה גם לגבּי החיילים היהוּדים המשוּחררים. האוּמנם מאוּכלסת הארץ כּבר בּמידה כּזאת, שאי אפשר לממשלה להשתמש בּחלקת-אדמה מבּלי לגרוֹם נזק לאוּכלוֹסי-הכּפר? והלא בּמקוֹם אחר מעיד אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן כּי ״אין המחוֹזוֹת החקלאיים מיוּשבים מדי, וּברוּבּם מעוּבּדים בּאוֹפן גרוּע״ וכי ״אין אפשרוּת ההתישבוּת החקלאית מוּגבּלת מחמת שהארץ מיוּשבה מדי״. לשם ״הַרְגָעָה״ בּא איפוֹא לא רק קיפּוּח זכוּתנוּ המפוֹרשה בּמנדט כּהוֹראת שעה, כּשם שגם מסירת כּל אדמוֹת הג׳יפטליק בּבית-שאָן לבּדוים המוּעטים לקנין פרטי בּאה לשם הרגָעה, ולא לשם הצדק (מהם עוֹסקים עכשיו בּמכירתוֹ. אבל העיקר: ״פּתרוֹן זה – רישוּמוֹ ניכּר בּדעת-הקהל!״), וּלשם הרגָעה פּוֹליטית קוֹבעים את כּל הסעיף ו׳ בּמנדט, גם להבּא ל״הלכה ואין מוֹרין כּן״.

להתישבוּת החקלאית העברית, הקרוֹבה כּל כּך ללבּה של הממשלה, נשאר רק מקוֹר קרקעי אחד: קניה מידי בּעלים. מַהי איפוֹא העזרה הניתנת בּזה מצד הממשלה לעם הקוֹנה קרקע? בּמה שוֹמרת הממשלה על העוֹלה המתישב שלא יִכרע תחת כּוֹבד הספּקוּלציה הקרקעית, המנַצלת את ״הגאוֹן וההתלהבוּת״ של העט היהוּדי כּדי למַלאוֹת זהב את חוֹרי בּעלי הלַטיפוּנדיוֹת? היכן הן הרֶפוֹרמוֹת האַגרָריוֹת אשר תהיינה לטוֹבת הפּלָחים והפּוֹעלים היהוּדים גם יחד? מה עוֹשׂה הממשלה כּנגד העיכּוּב הגדוֹל בּיוֹתר על דרך החקלאוּת, הבּניה, התעשׂיה – הגידוּל המלָאכוּתי של מחירי הקרקע?

״אין הממשלה מתערבת בּמשהוּ מלבד בּהגָנת האינטרסים של האריסים הערבים״ – מַדגיש הדין-וחשבּוֹן. שהגָנה זוֹ על עניני האריסים נעשׂית לא על חשבּוֹן מנַצליהם מדוֹרוֹת, כּי אם על חשבּוֹן המתישב העוֹבד, שאי-התערבוּת זוֹ היא היא ההגנה הטוֹבה בּיוֹתר על האינטרסים של בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הסוּרים, המצרים והפּלשׂתינאים – הרבּה יוֹתר מאשר כּל הגָנה על עניני האריסים הערבים – על זאת עוֹבר הדין-וחשבּוֹן בּשתיקה. ״המחיר שמשלמים בּשביל קניוֹת אלה הוּא בּדרך כּלל פּי שנַים אוֹ שלוֹשה מהמחיר שלפני המלחמה״. מה שהיה נחשב בּארץ אחרת לפוּרענוּת ציבּוּרית, שהמדינה נלחמת בּה, נחשב אצלנוּ לזכוּת לממשלה, והיא מתיַמרת בּה. כּי העיקר הלא הוּא להוֹכיח, שהציוֹנוּת היא ״עֵז חוֹלבת״ שאין צוֹרך גם לממשלה הקוֹלוֹניאַלית, גם למשלם המסים להאכיל אוֹתה, והיא כּדאית גם לחבר הועד הפּוֹעל הערבי המוֹכר את קרקעוֹתיו.

כּל ה״הלָכה״ על סיוּע לבּית הלאוּמי וכל פּרוֹגרֶסיביוּת-שהיא מתנַדפת כּעשן, בּשעה שנדרשת נגיעה כּל-שהיא בּסדרי המשטר הקיים³, אוֹ בּאינטרסים, בּדרָרוֹת וּבפנִיוֹת של אחרים. ״לא מצאתי לרצוּי להנהיג שינוּי מהיר בּשיטת השלטוֹן שהעם הִסְכּין אליה״.

ושיטה זוֹ שוֹלטת בּכּל: למרוֹת כּל השבחים המפוּזרים כּאן לפּוֹעלים החלוּצים, לא עשׂתה הממשלה התחַלה כּל-שהיא של קביעת חוּקי הגנה לעוֹבד (לכאוֹרה, היכן ניתנה לה הזדמנוּת להיטיב בּבת אחת לכל חלקי הארץ, כּאשר בּזה!) מפּני ״מציאוּתן של קבוּצוֹת עוֹבדים זוֹ בּצד זוֹ השייכים לסוּגי תרבּוּת שוֹנים״.

וּלפיכך אי אפשר היה עד הנה לקבּוֹע בּחירוֹת לעיריוֹת, מפּני שהדבר יגע בּמסוֹרת השלטוֹן של ראשי העיריוֹת המהוּללים בּארץ-ישׂראל, אשר גם להם מפזר הדין-וחשבּוֹן תשבּחוֹת בּיד נדיבה.

וּלפיכך מקבּל הנציב תחת חסוּתוֹ את פּקידיו הקוֹלוֹניאַליים, אשר חתרוּ בּגָלוּי וּבסתר תחת הישוּב היהוּדי וּמעיד עליהם ״כּי שוּם מוֹשל לא היה יכוֹל לשאוֹף לחברים יוֹתר נאמנים ויוֹתר מוּכשרים״, וכי המשטרה הנָה ״כּוֹח פּעיל וּמוּכשר״, וכי ״הרקבוֹן המסוֹרתי והקדוּם ששׂרר בּקרב הפּקידים״ אף הוּא חלף מן הארץ. וּלפיכך הוּא מספּר כּי ״רבּים היהוּדים המוּכשרים שהציעוּ עצמם לשירוּת הממשלה, אך מכּל אלה אפשר היה להעסיק אלא מספּר מוּעט מבּלי לעַוֵת דינם של האחרים״ (להעסיק פּקידים נוֹצרים בּכפלַיִם, בּשעה שמספּרם בּארץ הוּא רק שני שלישים ממספּר היהוּדים – בּזה אין, כּמוּבן, עיווּת-דין).

המוּשׂג ״עיווּת-דין" יש לוֹ, כּנראה, הוֹראה מיוּחדת בּפי הנציב. מסירת אדמה להתישבוּת עוֹבדים יהוּדים – יש בּה משוּם עיווּת-דין, קבּלת יהוּדים לפקידים בּממשלה – עיווּת-דין. אוּלם הגזירה, כּי השׂפה העברית אין משתמשים בּה בּמחוֹזוֹת שמספּר היהוּדים שם פּחוֹת מחמישית האוּכלוֹסין – בּזה אין כּל עיווּת דין. בּלשוֹן רכּה מסבּיר הדין-וחשבּוֹן, כּי אם ישתמשוּ שם בּעברית, הרי ״כּל תוֹעלת לא תצמח מזה ואף יעלה בּדמים מרוּבּים״. אף זוֹהי עזרה להתישבוּת.

בּזה שיהוּדים משלמים מסים ואינם מקבּלים את המגיע להם תמוּרת חלקם – בּזה דוקא אין הנציב מרגיש עיווּת-דין, כּנראה. הנה הוּא מספּר לשבחנוּ, כּי ״הדרישה לחינוּך אצל יהוּדים הנָה בּרוּם פּסגָתה, וכמעט כּל ילדי היהוּדים וּבנוֹתיהם מבקרים בּבית-הספר״, אלא ש״בּתי-הספר היהוּדים שייכים כּוּלם לסוּג האחרוֹן״, קרי: הבּלתי-ממשלתיים. בּמקוֹם אחר מוֹדה אמנם הנציב בּדבר שלא שמענוּ ממנוּ כּל שנוֹת נציבוּתוֹ, ״כּי כּל כּוֹבד העוֹל של חינוּך ילדי היהוּדים״ נוֹפל ״על שכם היהוּדים עצמם נוֹסף לכּספים שהם נוֹתנים בּצוּרת מסים ממשלתיים להחזקת מוֹסדוֹת החינוּך הממשלתיים – בּתי-ספר לערבים״. אבל עיווּת-הדין סָמי מכּאן.

אַדרבּא, הרי כּל קיפּוּח זכוּתנוּ עלוּל לשמש נימוּק ל״טוֹבת״ הבּית הלאוּמי.

אין סמוּאל רוֹאה לעצמוֹ ולנציבוּתוֹ זכוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר האפשרוּת של מסירת-מוֹדעה לפני לכתוֹ, כּי ״אם יש איזוֹ אמת בּדברי הבּיקוֹרת״ על השלטוֹן, הרי תלוּנת היהוּדים ״יש בּה ממש״ ולא תלוּנת הערבים. אוּלם אם את תלוּנוֹתיהם של הערבים השתדל למסוֹר בּהרחבת-הדיבּוּר וּבהדגשת העמדוֹת והדרישוֹת, הרי לגבּי עמדת היהוּדים לא ראה צוֹרך לציין שוּם דבר מלבד הפּיקחוּת של ההסתדרוּת הציוֹנית אשר חתמה על ה״ספר הלבן״. כּי גם אנוּ לא השלַמנוּ עם המצב הקיים, כּי אנוּ התמרמרנוּ על הגזירוֹת המדכּאוֹת את העליה, כּי אנוּ דרשנוּ את זכוּיוֹתינוּ האלמנטריוֹת בּתקציב הארץ, כּי דרשנוּ שלטוֹן עירוֹני נבחר ולא פּקידוּת ממוּנה, כּי דרשנוּ את אישוּר האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי דרשנוּ קביעת חוּקי הגנה על העוֹבד, כּי דרשנוּ הרחקת הפּקידים הצוֹררים לישוּב העברי וּמסַכסכים את אוּכלוֹסי הארץ – כּל זה לא נזכּר ולא נפקד בּדין-וחשבּוֹן.

מתקבּלת תמוּנה לא נכוֹנה בּהחלט, כּאילוּ קיבּל הישוּב היהוּדי את קיפּוּח-זכוּיוֹתיו ואת עיווּת-דינוֹ בּרצוֹן וּבהכנעה. לשם מה ניטשטש בּמידה כּזאת פּרצוּפוֹ המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וּבזכוּת מה התיר לעצמוֹ הנציב לסלק אל הסל את תביעוֹת הישוּב גם בּשעת פּרידה, בּשעה שהוּא עצמוֹ מוֹדה כּי תלוּנוֹתיו של הישוּב יש בּהן ממש?

מסקנה אחת כּללית נוֹבעת מתוֹך כּל הדין-וחשבּוֹן, כּי כּל מה שהוּקם ונבנָה וצמח בּארץ בּמשך השנים הללוּ – היה למרוֹת שיטת הממשלה הממוּנה על קיוּם המנדט. מַסקנה זוֹ ודאי לטוֹבת הציוֹנוּת היא, וּמעידה כּי הכּוֹח הפּנימי המחַיה את הציוֹנוּת הוֹלך וגוֹבר על המכשוֹלים, אפילוּ על המכשוֹל הגדוֹל: שלטוֹן העוֹשׂה את חוֹבוֹתיו והתחַייבוּיוֹתיו פְּלַסְתֵּר. אוּלם סמוּאל מתחכּם להציג אף מסקנה זוֹ לזכוּתוֹ של השלטוֹן. בּחריפוּת מוֹח יהוּדית הוּא מסַכּם: ״תוֹצאוֹת המצב היוּ שהיהוּדי סמך על כּוֹחוֹת עצמוֹ״ וכי ״למצער גוֹרם יחיד זה מדבּר לזכוּתוֹ של המפעל – בּנין הבּית הלאוּמי אינוֹ מעשׂה ידיה של איזוֹ ממשלה שהיא״. אפשר להעלוֹת על הדעת כּי אילמלא הנהיגה הממשלה גזירוֹת על העליה – היינוּ זקוּקים לעזרת ממשלת המנדט כּי תמציא לנוּ חלוּצים, וכי אילמלא קיפּחוּ את זכוּתנוּ על חלקנוּ בּמסים – היינוּ מכניסים פּחוֹת לקרן-היסוֹד. איזה לעג לרש!

מוֹדים אנוּ לשלטוֹן על ההוֹדאה החשוּבה, כּי אנוּ עמדנוּ בּנסיוֹן, כּאילוּ התפקיד שנטלה על עצמה ממשלת המנדט היה לא לסייע לנוּ למעשׂה, כּי אם להעמיד אוֹתנוּ לַמבחן.

אוּלי הגיעה השעה, כּי הציבּוּר היהוּדי, בּארץ וּבעוֹלם, יעמיד למבחן את בּוֹחניו, ואפילוּ לא מבּחינת הסיוּע המיוּחד דוקא, כּי אם מבּחינת מילוּי החוֹבוֹת האלמנטריוֹת של שלטוֹן לנתיניו? האם לא יתבּרר לעיני העמים כּי שלטוֹן זה, המתלבּש בּתָגָא של מַנדט, הקרוּי לגַשם מטרוֹת מסוּימוֹת, הנהוּ בּעצם לא יוֹתר מאשר שלטוֹן קוֹלוֹניאַלי?

תמוּז תרפ״ה.