קונסט און לעבען. א שריפט פאר ליטעראטור, קריטיק, וויסענשאפט און קונסט. רעדאגירט דורך אברהם רייזען, ערשטעס בוך. פערלאג “פראגרעס”, ווארשה, יון, תרס"ח.

[אמנות וחיים", כתב-עת לספרות, ביקורת, מדע ואמנות. ערוך בידי אברהם רייזן, ספר ראשון. הוצאת “פראגרעס”]

זכות אבות – ה“בלעטלאך” וקובץ “הספרות והחיים” של פרץ, קובצי “המאה העשרים” ו“פרוגרס” של רייזין בעצמו – לא עמדה לו לספר הראשון של “האמנות והחיים” שיהא עולה יפה. אותה החיצוניות, אותו החוט, אותו הרוח ואותו הריח – ולא הא. ישׁ שׁורות יפות בשׁירי אימבר וכמֶלניצקי, ישׁ קווים נכונים אחדים ברשימותיהם של טייטש ואש, יש ערך ספרותי לתרגום מאוקרינית, אותה התמונה שקראנו כבר גם ב- “Җурнал для всех " ¹ הרוסי, שנה זו (מה שאי-אפשר לומר גם על תרגום השירה בפרוֹזה מפולנית). בנעימות נקראת הרשימה “בת-העם” של העורך (מה שאי-אפשר לומר על יתר דבריו בקונטרס זה…), למרות מה שהדבר כבר היה מודפס פעם ב”צוּקוּנפט“, כמדומני, ולמרות הקלקול המדאיב בסוף: “תודה לך על האמונה שהשבת לי!”. תשומת-לב ביחוד מעוררת הרשימה “שפוך חמתך” של ל. שפירא, הנושמת בכשרון ובזעם לאומי-אנושי, ואחרי כל אלה – לא הא. ולא רק מפני אותו הטעם הבּאנאלי שהביבליוגראף של “האמנות והחיים” מציין בנוגע לקובצים הספרותיים הז’ארגוניים: מה שאין בהם רוח מאוחד, נשמה אחת מחיה את הכל… רוח זה ונשמה זו הנם, בעצם, לאו דוקא… דברים ספרותיים טובים מכונסים במקום אחד – יש להם כבר ערך, אם גם אין נשמה אחת להם… העקא שב”אמנות וחיים" היא, מה של“חיים” אין כל זֵכר ו“לאמנות” – רק זכר. הדברים המנויים למעלה ישׁ להם, בודאי, ערך ספרותי, אבל, בכל אופן, לא ערך אמנותי.

ראוי לציין בקונטרס זה את המאמר “הערות-מבקר”. הרעיון העיקרי צודק וההרצאה – שנונה. “בשביל היחיד, בשביל הבודד, בשביל זה המביט בעינו הוא על העולם, בשביל זה שיש לו קצת נשמה מדיליה, לא היתה העתונות מאז ומעולם אלא תיבת-נגינה, “קאטערינקה בלע”ז”. ולפיכך תהא העתונות מה שׁתהא ואל תסָאֵב את הספרות האמיתית בערבוב מין בשאינו מינו. תרקוד העתונות לפני ההמון הגדול, תמלא את צרכי הרחוב לחדשות ותעשה מה שלבו חפץ – ויהא קיר מבדיל בינה ובין הספרות האמיתית. אלה שיש להם צורך בספרות נשמתית יבקשוה אז מעבר לעתון, שעל פי עצמותו אינו יכול ואינו צריך לספק את זה, ואם הוא, העתון, יוצא וסוחר, לכאורה, גם בזה, יוצא בהכרח לא הא ולא הא. לא כל שכר, אלא הפסד גרידא.

מן הדברים הנכונים האלה צריך היה להקיש על ספרותנו העברית, שרחוב אין לה כלל, כי לא צריך לחלוטין להצטער על מה שאין לנו אלא עתון יומי אחד. דיינו. מה שדרוש לנו הוא – קובצים ספרותיים, מאספים לספרות היפה ולבקורת אמנותית. זה ורק זה.