תימה “עשירה” זו חוזרת ונעורה “על כל צרה שלא תבוא”.
כשהתחילה באנגליה המלחמה בין הממשלה הליברלית ובין הלורדים לרגלי הבודג’ט החדש, הדגישו תיכף את שמו של נתנאל רוטשילד, אשר ידו תכון עם הלורדים, והעמידו על שם זה שלשלת כפולה. כשבקש קיסר גרמניה לראות אחד מבתי-הממכר האוניברסליים ובקר את בית-ממכרו של וֶרטהים בברלין התחילה תיכף הזעקה: הכל כפופים לפני עשירי-היהודים, אפילו הקיסר עצמו. “אדם חשוב” כמארקוב השני ודאי אינו יכול לעמוד בנסיון שלא לדרוש “כמין חומר” את החוב שחב הבנק של פוליאקוב לבנק של הממלכה ולהביא מכאן ראיה, שצריך להדיר את היהודים מן האויר ולהתיר את דמם בפסח, “חג האהבה”, וגם בכל יום. בצרפת גברה שוב האנטישמיות ומיד התחילו מראים גם שם על “קורה” זו – על עשירי-היהודים. הראשון היה ז’ורֶס בכבודו ובעצמו: מסר מודעה, שאין בלבו אפילו הרהור קל של אנטישמיות, אלא – שרוטשילד יהודי הוא ועשיר הוא, כידוע. עכשו בא פאטו, גם-כן סוציאליסט מפורסם, מנהיגם של הפועלים האלקטרונים, ופרסם בעתונים מכתב גלוי לאלפונס רוטשילד, שכבר מת זה יותר משש שנים, לאמר: "על פי מקרה נתגלה לנו סוד זה, שבעטיך אין חברת האלקטרון מושיבה על כנם את הפועלים, שפטרו אותם בעון-השביתה של אוקטובר הקודם. אמנם אין אתה חבר לועד ההנהגה של החברה, אבל אתה הוא המשפיע עליה על-ידי עושי-רצונך, יהודים שכמותך. עדיין אין אנו אנטישמים, אבל בהודע לנו עובדא זו יכול להולך בלבנו החפץ להעשות אנטישמים. השמר נא לבל יתחילו הפועלים קוראים: האויב הוא היהודי. דומה, שמעשיך מעידים באמת, שהשם “יהודי” נרדף לשם “אי-אנושי”… והנה גם ישמעאל-ביי, העומד ודורש בפרלמנט הטורקי, כי ידו של הבנקיר היהודי שלום בכל, וכי ארנסט קאַסֶל “הציוני” גרם לכך, כי לא תנתן לטורקיה הלואה באנגליה.
כשאנטישמים “מושבעים” או “מתנדבים” נוגעים בתימה זו, אש מפיהם תאכל: עשירי היהודים כובשים את הכל והכל נכנעים ונשמעים להם, כמובן, יש בזה הרבה שקר ואונאת-הבריות. אבל יש בזה גם מקצת אמת.
הכל יודעים, שגדולה ואיומה היא העניות, השוררת בקרב היהודים, ביחוד בארצות, ששם הם יושבים צפופים. אבל הכל יודעים, שרבים הם גם העשירים היהודים בכל מקום. אלו לא היו עשירים לנו – לעם, שזה דורי דורות אין רוב עסקיו אלא עסקי-ממון – כי אז היה זה סימן מובהק, שמחוסרי-כשרונות אנחנו לגמרי. והעשיר מישראל בלי-ספק יש גם לו השפעה, ולפרקים הוא כובש כבושים, כי גדול כח הממון.
ואולם בשעה שתימה זו – “עשיריהם של ישראל” – שוב נעשית שאלת היום, נעורות בקרבנו מחשבות אחרות, שלא ממין הטענה כלל.
למשל: זה דורי דורות אין רוב עסקינו אלא עסקי-ממון והיה הדין נותן, שיהודים יעלו ראשונה – לכל הפחות בארצות, שיש שם ליהודים זכות-אדם – למדרגת מיליארדרים. והיכן הוא אפילו היהודי היחידי, שעלה למדרגתו של מורגאן, רוקפלר, קרנג’י ודומיהם?
ועוד: הרבה מן העושר מתברך באריכות ימים. “פירמה”, שזכתה לעושר מרובה, כל זמן שמזקינה, כוחותיה מתוספים (אם אין כליה נגזרת עליה על פי-מקרה) ויותר שנעשים ענפיה מרובים, נעשים גם שרשיה מרובים ועמוקים. יש פירמות בעולם, הקימות זה יובלות בשנים. מה שאין כן העושר היהודי. בית-רוטשילד הוא כמעט הפירמה הישנה היחידה, שיש לנו. דומה, שעל העושר היהודי נגזר קצור ימים מתחלת ברייתו, ואין הוא נעשה דבר של קימא. יהודי, העושה עושר רב, בניו הבאים אחריו או שאין להם בכלל הכשרון להוסיף עושר ולהעמיק את השרשים (היכן הם המלכיאלים, הפרידלנדים וכו' שבשעתם היה דומה, כאלו הם עתידים להיות שליטים בעולם הממון?) או שקל-מהרה הם חדלים מהיות עשירים יהודים (היכן הם הבליכרדרים היהודים, המנדלסונים היהודים וכו‘, וכו’?).
צואתו של הלורד סוויטלינג (ש. מונטגו) שנתפרסמה עתה, היא דוֹקומנט מיוחד במינו. הוא הוריש את הונו ליורשיו בתנאי, שיתחתנו רק עם יהודים ולא ישמדו מתוך קהל ישראל. וכי גדולי ההון, שאבותיהם לא עמדו על הר סיני, כותבים גם הם צואות כאלה לבניהם?
אמנם חזיון מעין זה יש גם באמריקה. בנות המיליארדרים האמריקנים חוזרות אחרי חתנים דוקא ממיוחסי אירופה, ולהם הן מכניסות את נדוניותיהן העצומות. אבל לפי האמת יש במעשה האמריקניות העשירות ההפך הגמור ממה שיש במעשה בני עשירי ישראל ובנותיהם, ה“משמידים” את עשרם. האמריקני, שמעשיו מעידים על כשרונו הגדול לעשות עושר, רוצה למצוא גם את החסר לו – יחוס-אבות. והיהודי, שכשרונו לעשות עושר עדיין מוטל בספק, ממהר לאבד גם מה שיש לו – יחוס-אבות.
תימה זו יותר ממה שיש בה עיונים כלכליים, יש בה עיונים פסיכולוגיים, וכשאתה עומד עליהם יעבור צל בין עיניך, ואתה שואל את נפשך: האומנם אין עשירי ישראל עצמם מעידים, שמחוסרי-כשרונות אנחנו?…
העולם 1911
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.