הוא קורץ מחומר הגיבורים, אך נפשו – לעלילת היום-יום, לצמיחה השקטה. אהבת-אהבותיו – הבית הכפרי הקטן, הגן על ידו, התינוק בתוכו. הג’יפּ מגמא מרחקים, קפיצות-דרך לאופנוע, אך טוב גם ללכת בעיקבי החמור, שקים מיטלטלים משני צדדיו מוליכים צידה ליומים: אפשר לקשור אותו לאילן ולשכב שכיבת-סתרים בתצפּית של יום ולילה ויום…

פשוט היה, לכאורה, ועם זה מורכב. מתחת לשלמות המוצקה עוטה השריון היו גם יסודות-שבניגוד, אך הם השלימו ביניהם או הרתיעו בכבוד זה מפני זה. בשם שלו עצמו – פריץ יורדן – אתה שומע כבר איזו שניות: ‘פריץ’ הגרמני ומידות שיצאו להן מוניטין, ו’יורדן', זה נהר העברים שמימיו מתמשכים אחריו אל אשר ילך, גם לקובלנץ שבגלות גרמניה…

אכן, היה בו מארץ-גידולו: דיוק, בולמוס לפרטים, אירגון עצמי פנימי, משמעת: נכונות לקבל אותה ואף להטילה, והיה בו מן ה’יורדן', מן האיש העברי הקדום, מן היהודי החדש.

איש צבא היה, בנו של קצין בחיל גרמניה, שדרש ממנו לחזור מארץ-ישראל: שנתון שלו נקרא עתה אל הדגל! החובה – מעל לכל, הלויאליות! אכן, נתכּנו לו עלילות מלחמה, אך לא פחות מזה היה איש עובד, אוהב עבודה ואדמה. את נפשו הצבאית שם על סדנו של ה’ידיד', וינגייט חישלו וניגדו על הרי הגלבוע, ואת נפשו העובדת הפקיד בידי ‘החלוץ’ והקיבוץ: העמידו עלי עוֹל, שימו עלי מצוות!

כחייל ידע לבצע משימה ביחידוּת ובצוותא, אך נשתבח ביותר בשתי עיניו: בכוח-הראייה. הוא ראה לפרטים ולפרטי-פרטים עד כדי ‘שעמום’ מדעי ועם זה נתברך ביכולת לצרפם לתמונה ולהביאם כדי הכללה, להניחם הדום למסקנות. בראייה זו היתה דינאַמיוּת מרוּבּה, כוח ל’המציא‘, כביכול, את הפרטים, לגלותם ולחשפם מאבקם ומריפשם ולהוציאם נוגהים ונוצצים לאור היום. הפרטים – הם מעולם לא הובאו מגובבים ומעורמים זה על גבי זה או זה על יד זה; הוא נתנם מתן שלו כנתונים בידי הטבע. עינים אלו לא היו רק תכליתיות, צופות אל הענין שלפניהן בלבד; הן מילאו תעודתן, נאמנו למשימתן, אך ראו גם מחוץ לתחום השעה וצרכיה. אור וצל, הר ונהר, שקיעות וזריחות, יפיה של אשה ועיני ילד, אילנות וחלוקי-נחל, חתימת-דשא בהרים, קרחת ביער, גרגרים חבויים ודשאים נמוכים ופרח נבוך – הם כמות שהם, ולא כ’אובּייקטים’ בלבד, ולא כמסייעים לסימון ולציון מטרה, הם באורם שלהם העצמי ובאור החוזר עליהם מן הנצח – הם מעולם לא חדלו להתקיים, בכל מערכות עולם ובכל הקרבות הם היו, ועינו של פריץ להם ולבו להם.

עין רואה זו – בן-לוויה היה לה: כוח-זכרון, ‘בור סוּד’. פעמים, כשהייתי שומע אותו מספּר באזני או במסיבת חברים, דומה היה עלי: פינקס פתוח הוא, והוא גם היד הרושמת, אך ה’דיו' סמויה מן העין; כל הכתוב אין בו ממעמסת-זכרונות, מן המכביד, ‘אורירי’ הוא. קל היה, כתרמיל-צד של היוצא לדרך קרובה. בעבדי על רשימותיו הגרמניות לספר העברי ‘בריחתי מן השבי’ ¹הייתי תמיה לעתים: פרט פלוני או זוטרתא אלמונית היאך נשתמרו בדפים, שלא נכתבו בשעת המעשה אף לא במקום המעשה. ביקשתי בעקיפין לבדוק סודו של דבר. ואת ‘חטאי’ אני מזכיר: שאילתיו מעשה-תם כמה וכמה שאלות, הטעונות, כאילו, הבהרה. אך תשובותיו טפחו לי על פני: הן היו תמיד בדיוק מדויק כרשום. הוא ידע לחזור על דברים ומעשים וחוויוֹת, ולמעלה מזה: הוא ידע להקימם לתחיה, לחדש ימיהם, לתת להם נשמה, חיוּת פלאסטית. את סיפור בריחתו מידי השבּאים סיפר במעגלים צרים ורחבים, ואף בעבריתו המהלכת על גבי סלעים נשמו הדברים, ודמות היתה להם ותואר, ואף – פאתוס. אכן, פאתוס זה עלוּם היה, כל אותה עלילת הבריחה הלא נתרחשה בכוחו של אותו פאתוס החירות, של האיש המבקש את חופו, את ביתו בעולם. ‘יהודי גדול עומד לפנינו!’ – קרא עליו אחד הראשונים למישמע סיפורו. בבריחה נתגלה המאמין שבו, איש-הרוח המבצע בכשרון-מעשה של חייל. שירותי ידיעות, כושר התמצאות וזכרון טופוגרפי, אך מעל הכל: הרוח. רוח זו היוצרת את הגיבור, ה’עושה' את האגדה.

הוא היה מאמין, אך לא מאין-ברירה, מיאוש, לאחר-ככלות-הכל. הוא האמין ולא נתפס לכשלונות, לא גילגל בתבוסות: הללו ‘טבעיות’ הן כּמורדות הנחל, כמדרון ההר, אך העין ראתה את מעלה הנחל, היתה נשואה אל שיא ההר. שם, שם על השיאים… כן, מה שם? – על ‘כוכב הרוח’ ועל ‘דליקה’ סיפר פעם, אגב-אורח, בשעת ארוחת-בוקר בקיץ בשדה באזני חברים לעבודה מסביב לכד-התה הגמלוני-הרפתני. מאן-דהוא, מפוכח מכל שכרון, ביקש להפיג רשמם של דברי אמונה בחיוך מפקפק, פריץ שמע ולא נפגע, אך טפח לו לאותו חייכן על כתפיו ואמר… מה שאמר שוב איני זוכר, אך רוח אמירתו עדין מרחפת עלי: ההרים ישנם, אם תאמין ואם תחדל, והשיאים מתעלים והאגדה אמת היא…

כאיש צבא אהב את האגדה ואת גיבוריה ואהב את ההיסטוריה, את הדוגמה, את המופת החותך. ציטטות מן הקלסיקנים היו זכורות לו מימי תלמודו. מלחמות יוון ורומא שביליהן היו נהירים לו, אך גם בהיסטוריה המודרנית הציץ; וספרוּת מלחמות ימינו היתה שגורה על פיו.

כאיש צבא ידע לקבל פקודה, להיות כפוף למרות, אך הוא בחן גם מפקדים ודרגות; לא התהלל בגבורתו, אך ניתח מעשים. רק את ה’ידיד' מורו ורבו, העריץ הערצה שאין אחריה הירהור של כלום. אף בפיסגת מעשיו, שזכו להוקרה ולאות-הצטיינות גבוה, ידע לשוב לשורה ולהיות אחד טוראי. הוא ידע לפקד על עצמו, והיה מחבב לראות בו בעצמו את החייל ומצביאו כאחד. זר היה לו המלל, לעולם ביקש גרעינם של דברים, ושגור היה על פיו משל האבן מימי היותו חוצב במנחמיה: יכול אתה להכות בה באבן ולחזור ולהכות, והיא, הסרבנית, במריה תעמוד, אך אין אתה צריך אלא לפגוע בה בנקודה העיקרית והיא נענית לך. העיקר: הנקודה שבאבן!

נקודה זו, נקודת החיות שבו, לא תיפגע. כך האמין, בהרבה פורענויות נתנסה, ויצא בשלום מידי כולן. ‘עוד לא הוצק הכדור בשביל פריץ’ – רגיל היה לומר, והיה באמירה זו חן של לחש-נחש. באייר תש"ח פגשתיו בחצר אשדות וידו חבושה. מה דבר נפל, פריץ? – כך וכך היה מעשה. יצא לפעולת סיור (לימים נודע לי: פעולת סיור אמיצה) והג’יפּ שהובילו עלה על מוקש (אגב: פריץ ביקש להימנע מנסוע בדרך ההיא, אך פקודת מפקדו חזקה עליו), הנהג מצא מותו במקום ופריץ נחבל חבלה קלה בידו. כיצד? – שאלתיו. ‘חייל ותיק אינו מת לעולם’ – היתה תשובתו. אך הפגז שפגע בו ובחבריו לעמדה עירער אמיתו זו.

‘החייל הראשון בגדוד כרע נפל’ – כך הודיעני חבר על מותו של פריץ. ואני אל נפשי אמרתי: אם לא מן הראשונים-במעלה בצבא החלוץ לישראל?

אכן, איש צבא היה, אך אהבת-אהבותיו – הבית הכפרי הקטן, הגן על ידו, התינוק בתוכו.

[תש"ח]