רקע
אליהו מידניק
הקבצן העיוור

הקבצן העיוור / אליהו מידניק


אחרי שנשרף ביתו של אברהם המלמד, אשר בו היה חדרו הדל וחנותה הקטנה של אשתו, ומשתי הפרנסות הללו היו מפרנסים בדוחק גדול, גמרו אברהם ואשתו, שהוא ילך אל קרובם העשיר נחמן, הדר בעיר לא קרובה, לבקש ממנו שיהיה בעזרתם לבנות מחדש את ביתם הנשרף ולקנות סחורה לחנות חדשה, ובעזרת השם יתברך יחזירו לו ברבות הימים מה שנטלו ממנו בתודה רבה. בעמל רב עלתה בידם להשיג את הנחוץ להוצאות הנסיעה. אברהם לבש את קַפּוֹטָתוֹ של שבת, שניצלה במקרה מן הדלקה, וַיִסע אל קרובו העשיר בן דודתה של אשתו.

העגלון שהביאהו אל עיר מגורי קרובו, הביאהו גם עד ביתו הגדול והיפה של זה. ואחר ששהה אברהם בחוץ זמן מה, שעבר עליו בתיקון עצמו, פתח את דלת הבית וַיָבוא אל אחד החדרים ויפגע בגברת הבית, אשה שמנה ועבה. הוא הכיר מיד את קרובתו, רבקה, והיא לא הכירתו, כי ראתה אותו זה שנים רבות רק פעם אחת בחייה, בזמן החתונה של אחד מקרוביהם המשותפים, שהוא היה שם לא מן הקרואים הנכבדים.

“וכי אינך מכירה אותי?” אמר אליה בשחוק של ידידות, “ואני הכרתיך כרגע. הריני שאר בשרכם אברהם, מלמד מעיר פלונית.”

“אה, אתה זה הוא אברהם, קרובו של נחמן,” אמרה הקרובה, “אם איני טועה, אותך ואת אשתך ראינו על חתונת בן גיסתי? ומה שלום אשתך? שב על הכיסא. ומה שלומך אתה?”

“ברוך השם, אנו חיים ובריאים. אשתי דורשת בשלומך ובשלום ילדייך היקרים,” ענה אברהם מתרגש מחיבה וידידות. “שואלת את לשלומנו?” הוסיף אחר רגע, “בוודאי מר לנו מר. וכי לא שמעתם מכאן על דבר האסון אשר קָרָנוּ?”

“ומה הוא הדבר?” התפלאה הקרובה.

“אמנם לא שמעתם? אסון גדול מאוד קָרָנוּ. זה כשני חודשים נפלה דלֵקה נוראה בעירנו. רחוב שלם נשרף ובתוכו גם ביתי וחנותי וכל אשר היה לנו, והנה נשארנו בעירום וחוסר כל, לא עליכם.”

“ישמרנו ה',” התחלחלה הקרובה, “לא עלינו, לא עלינו…הנה כי כן? ומה מעשיך עתה?”

“ומה יש לי לעשות?” ענה אברהם באנחה, “הרי אנו גוועים ברעב, אין חדר ואין חנות…בוודאי רע ומר מאוד.”

“צרורות של צרות יש לו להקדוש ברוך הוא, לא עלינו,” התאנחה גם הקרובה, “והוא מנהיג את עולמו כרצונו.”

“ור' נחמן היכן הוא? וכי הלך לאיזה מקום?” שאל אברהם את הקרובה אחר שנפסקה השיחה לשעה קלה.

“כן, נחמן הלך לו לרגל עסק אחד,” ענתה הקרובה. “נחמן עסוק וטרוד הוא תדיר. המסחר לא מין מלַמדוּת הוא. בדברי מסחר ייבש המוח, לשונאינו, אין לך מנוחה כל שהיא, אינך אוכל וישן כראוי, רץ אתה ונוסע יומם ולילה – וסוף סוף הרי אתה משתכר אל צרור נקוב. המסחרים רעים בזמנים הללו. לא טוב עכשיו לכל העולם, לעשירים כמו לעניים…עתים רעות שולטות עכשיו בעולם.”

התאוננות הקרובה על העתים הרעות עשתה רושם רע על אברהם. אבל, ניחם את עצמו, היא הרי כזרה נחשבה לו, הקרוב הרי הוא, יבוא נא הוא… ובעודו חושב כזאת נכנס אל החדר עלם בן עשרים, קצר קומה, בריא ושמן כאמו ובעל פנים אדומים כדם. הוא בא מן החוץ הדור בלבושו וימינו אוחזת מקל יפה. העלם העיף עינו באברהם, אשר ישב אצל השלחן, וַיִפֶן אל אמו באיזו שאלה.

“בנך הבכור הוא זה?” שאל אברהם, שהתענג על מראה העלם בן עשרי זה, ההדור והבריא, והרגיש לו בלבו חיבה של קרבה.

“בני הוא, בני הבכור,” ענתה האם ברצון. “חתן הוא כבר. נוטל הוא שלושת אלפים נדן, וכלתו מנגנת על הפסנתר ויודעת שפת צרפת, והמחותן הוא מהסוחרים המפורסמים..”

“אמנם כך? כך?” התפלא אברהם, שמח על עושרו וכבודו של בן קרובו.

ובן קרובו זה לא שם אליו לבו כלל, עבר לו אל החדרים האחרים מבלי שידע אפילו מי הוא אברהם, כי אמו לא הגידה לו.

אחרי זמן מה שב גם הקרוב, איש כחוש וגבה קומה, לבוש מעיל המגיע עד לקרסוליו. כשנכנס זה אל החדר קם אברהם ממושבו והסתכל בפניו בשחוק של רצון ויראה כאחד, ממתין שיכירהו. ואמנם הקרוב הכירהו ברגע: הוא ראהו שתי פעמים בחייו.

“אֶה, ו' אברהם! שלום עליכם. ומה לך בכאן?” שאלהו אחרי שהציג את מקלו בפינה וַיָשֶׂם על ראשו כיפה של משי במקום המצנפת שהסיר מעליו.

“מה יש לי בכאן?” ענה אברהם, כשהוא מעומד, בשחוק של התבטלות, “באתי…כך… להתראות.”

והקרוב כאילו שכח את אברהם בעת שהיה זה עדיין באמצע דיבורו, וירבה שיחה עם אשתו על אחד העניינים, ואברהם ישב לו מן הצד וַיסתכל בהם בשתיקה. אחר כך, כשהספיק נחמן שיחתו, הביט אל עבר אברהם. וכאילו הרגיש בו שנית שאלהו:

“ומה מצבך? הרי מלמד אתה, האין זאת?”

“מלמד אני, מלמד,”

“כלום יש לך מעמד טוב?”

“היה לי מעמד אבל… לא עליכם נשרפתי זה לא כבר. שרֵפה גדולה היתה בעירנו. שלושים בתים נשרפו ובתוכם גם ביתי עם חנותי.”

“כך?” התפלא הקרוב. “נשרף אתה? חבל עליך… לעולם דלֵקות מצויות באותן העיירות הקטנות הארורות.. הבתים שם קטנים וצפופים וגגותיהם מכוסים בקש, גם ארובות העשן אין מנקים במקומות ההם לעולם, וגדוד מְכבים – מַאן דְכַר שְׁמֵיה אצלם, וכשתקרה דלֵקה, האש מקפצת מהבית האחד אל השני ואין מציל. בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא.”

צחוק קל עבר על שפתי אברהם לדברי קרובו.

“ומה זה אכפת להקב”ה אם עני זה היה יושב בשלווה ומתפרנס בדוחק עם אשתו וילדיו?" התפלסף הקרוב. “כמה ילדים לך?”

“חמישה, לאורך ימים.”

“הלוא זה דברי: חמישה ילדים לו,” פנה הקרוב אל אשתו, “ולמי היה מקלקל? צווי, רבקה, לערוך השולחן, כי הגיע הזמן.”

“לך ורחץ גם אתה ידיך,” ציווה הקרוב לאברהם. אברהם רחץ ידיו וישב אל קצה השולחן, וַיאכל מכל אשר נתנו לפניו בדממה, כי המסובים, שאכלו לתיאבון ולא הרבו שיחה בכלל, כמעט לא שמו אליו לב.

וכשכילו לאכול שאל הקרוב את אברהם:

“אימתי אתה נוסע מכאן?”

“אימתי? אסע… אסע… מחר,” ענה אברהם מבולבל קצת.

וביום המחרת, אחרי סעודת הצהריים, כשהיתה לאברהם רק שעה אחת עד נסיעתו, הביע את בקשתו, שבשבילה נסע לכאן, לפני הקרוב, שנשאר עמו יחידי בחדר.

“הידעת? בקשה, בקשה אחת יש לי אליך,” גמגם אברהם בפנותו אל הקרוב בשחוק של תחנונים והכנעה.

“בקשה יש לי,” הוסיף, אחרי שהקרוב לא הפסיקו בשאלה, “כסבור הייתי… אני ואשתי כסבורים היינו לבקש ממך שתהיה בעזרתנו במשהו, בדבר מועט, לקנות סחורה לחנות, כי בלי חנות הרי אנו אובדים ממש, אין לנו אפילו למזון סעודה אחת, ובעזרת השם יתברך נחזיר לך ברבות הימים בתודה רבה עד פרוטה אחרונה…”

“אילו יכולתי, בוודאי נתתי לך,” ענהו הקרוב במנוחה. “הזמנים רעים מאוד. שניים שלושה רוּבּל עדיין יכול אני ליתן. אמנם מה אשם אני בזה שאתה עני? אבל הואיל שבני אדם אנו, יהודים אנו, גם קרוב אתה לי קצת… רבים הם הבאים אלי כמותך, ספק קרובים ספק לא קרובים,אבל עניים הם בלא ספק ואי אפשר לי לבזבז ממוני, יש לי בלא עינא בישא על מי להוציא ממוני. המבין אתה?”

אברהם לא ענה דבר, אך העמיד פניו כאומר: מבין אני ומבין. בוודאי הצדק אתך.

“שלושה רוּבּל יכול אני ליתן לך,” הוסיף הקרוב בקול תומך ועוזר, “אמנם רב הוא לפי מצב המסחרים בזמן הזה, אף על פי כן אני נותן לך שלושה רוּבּל.” בדבריו הללו הוציא מכיסו שלושה רוּבּל וַימסרם לי אברהם. “יושיעך ה' ואל תצטרך לידי מתנת בשם ודם.”

“תודה לך,” גמגם אברהם, שקולו רעד וחנקוהו דמעות. רשמי פניו החשֵכים התעוותו על ידי בת צחוק של הכנעה וכאב, ובעיניו הזהירו דמעות.

ובאותו זמן נכנסה הקרובה אל החדר. היא ראתה את הדמעות בעיני אברהם וגם התבוננה בהשטר של שלושה רוּבּל, שהיה מונח עדיין בכפו של זה, וַיכאב לה לבה מאוד על ממונה, כי נפל בידי זר, וַתֵפֶן אל אברהם, שהתבלבל גם הוא למראה פניה, בקול רך:

“נוסע אתה מיד? אין אתה מתעכב כלל?”

“כן, הריני נוסע,” מיהר אברהם לענות בקול חנוק. “כבר הגיעה השעה. חיה בשלום ובכל טוב,” הוסיף בתָקעו את כפו בכף הקרוב.

“וגם את היי בשלום ובברכה כל הימים,” בירך אחר כך את הקרובה, “ובנך הבכור היכן הוא? דרשו בשלומו, וישיעהו ה' ו’גביר' גדול יהיה. היו בשלום~”

“לך לשלום!” בירכה אותו הקרובה בחיבה. וַיֵצא.

האלך ואשוב לביתי בידים ריקות? חשב אברהם בלבו בשבתו בעגלה. ריקם יצאתי וריקם אשוב? לא, זהו דבר שאי אפשר. אם קרובי העשיר הקשיח את לבו ממני, עוד לא אפסו רחמנים מישראל.

והוא החליט לנסות רק בעיר אחת, לאסוף מעט ממון, לא כקבצן פשוט, חלילה, אלא כעני הגון מן הנשרפים.

העגלה הביאה את אברהם אל עיר קטנה אחת לעת ערב, וַייכנס אל בית המדרש להתפלל ערבית. אברהם נשאר בבית המדרש גם אחרי התפילה בתוך האנשים האוהבים להשתעשע בשיחות וחדשות בציבור. בבית המדרש הרגישו באברהם, וַייגשו אליו אחדים וַיתקעו לו כפם בברכת שלום, וַישאלוהו מי זה הוא ומאין ולאן הוא הולך, וכעבור זמן מה ישב אברהם על אחד הספסלים וסביבו נאספו אנשים מהשואפים לחדשות, וַיָנודו לשברו, וַישאלוהו על כל פרטי אסונו. אחדים מהם גם השתדלו להיות לעזר לאברהם, בפרטם לפניו שמות הגבירים, הנגידים ובעלי הבתים דְמָתָא, שלא ימנעו את עצמם מלתמוך בידי נשרף וכדומה. ואחד מהם גם הזמינהו לילך עמו אל ביתו לאכול וללון.

ביום השני יצא אברהם על פני העיר לבקר בבתי הנדיבים.

“יואיל נא מעלתו ברוב חסדו לעזור במעט לנשרף,” בנוסחה זו פנה אל הנדיב. “זה כשני חודשים היתה שרפה גדולה בעירי פלונית ונשרף ביתי עם חנותי, ונשארתי אני ואשתי וחמשת ילדי בעירום וחוסר כל… יעזור נא לי במה שירצה ויברכהו ה' בגללי… זה לא כבר הייתי בעצמי נותן נדבות לאביונים, ועתה רצה ה' להביאני לידי ניסיון קשה כזה.”

דברי אברהם, שיצאו מלבו, וכל מראהו העידו עליו לפני כל אחד שלא עני סתם עומד לפניו, אלא נשרף, ועל כן קיבל אברהם לא פרוטה או שתיים כשאר עניים, אלא חמש או עשר וגם יותר. לא כל אחד נתן מה שנתן בעין יפה – זאת הכיר אברהם היטב, והנדבות הללו לפעמים נדמו לו כממון שנחטף, אבל אף על פי כן נתנו, והוא לקח בחפץ לבב. וביום השלישי, כשיצא מן העיר הזו, ניתוספו אצלו על שלושת הרוּבּל שהיו לו עוד ארבעה.

במקום דרך הישרה לביתו ברר לו אברהם דרך עקלתון ויותר רחוקה, למען יוכל לבקר עוד ערים אחדות. הוא קיווה עכשיו להיראות את פני אשתו וילדיו לא בידיים ריקות ולהביא להם עזרה ממרחק.

אברהם נסע למסעיו חודש ימים וַיָשָב לבסוף אל עירו ואל ביתו ושלושים רוּבּל צרורים עמו בכותונתו של מוך אשר עליו.

אשתו וילדיו הכירו מתוך פניו ששב לא בידיים ריקות, וַישמחו לקראתו שמחה גדולה וַישכחו כל התלאות שסבלו בזמן האחרון, ושאלמלא השכנים שריחמו עליהם תמו לגווע ברעב.

“מה שלום נחמן, רבקה וילדיהם?” שאלה אשת אברהם את אישהּ, אשר השתרע על ספה של קרשים ערומים בהחדר הקטן והדל שבו גרו אשתו וילדיו, בתור נוסע שיש לו הרשות להיות עייף ויגע מנסיעתו.

“כולם בריאים ושלמים,” ענה אברהם.

“ומצבם מהו?” הוסיפה אשתו לשאול.

“מהו מצבם? עלינו ועל כל אהובינו החלק העשירי, העשרים מהונם – דיינו. בנם הבכור נעשה לחתן והרי הוא נוטל שלושת אלפים רוּבּל נדן, ומחוּתנוֹ הוא אחד העשירים הגדולים במדינה.”

“הנה כך הוא, כך?” דיברה אשתו בהתפעלות וגם בגאווה. “עשירים גדולים כל כך הם? ומהי רבקה? בוודאי שָמנה עוד יותר, בלא עינא בישא? אזכור אותה היטב. ואמנם לא נפלא הדבר לִשְמון מרוב טובה כזו… ומה, היא שאלה על אודותי?”

“שאלה לשלומך.”

“אתה רואה, קרובים מכל מקום קרובים הם. הרי רבקה אינה שוכחת בעושרה הרב את קרובתה הענייה; יָשֵב לה ה' כגמולה.”

“וכמה נתנו לך?” שאלה את אברהם אחרי רגע בפחד קל.

“כמה נתנו הם? אל ייתן להם ה' יותר. קרובים נאים! כלל הוא, משנעשה אדם עשיר הריהו נעשה חזיר, נהרג על פרוטה,” דיבר אברהם בקול של בעל ניסיון.

“איך?” שאלה אשתו בהלה, “לא נתנו לך כלום?”

“הם נתנו משהו, אל יהי להם בעצמם יותר.”

“וכמה יש אצלך?”

“יש ויש אצלי… אל תתייראו. כסבורה היית שאשליך כל יהבי על הקרובים העשירים ובלעדם הריני אובד? הקרובים קרובים הם לעצמם, ובייחוד כשהם עשירים; העשיר שוכח שיש אלוהים בעולם ושיכול הוא ברצונו לעשותו בן רגע לעני עוד יותר גדול ממני…ואני לא אבדתי, ברוך השם, גם בלי עזרת הקרובים העשירים.”

“ומי הוא שנתן לך ממון?”

“זה הכלל: ‘יגעת ומצאת’…”

אשת אברהם המינה בקוצר רוח על המשך דבריו.

“לא ייתנו לך רובלים, אבל חמש, עשר אגורות ייתן לך כל יהודי,” הוסיף אברהם לדבר.

“ובכן אפוא… חזרת על הפתחים?” קראה אשתו בבהלה.

“ומה בכך?” ענה הוא באי רצון גדול. “הרי לא חזרתי כעני, אלא בתור בעל בית נשרף.”

“חזרת על הפתחים,” חזרה אשתו בקול חנוק מכאב לב, ופתאום זרמו מעיניה דמעות שוטפות וַתתייפח: “אלִי, אלִי, למה תייסרני כל כך קשה? מה פשעי וחטאי, אל אהוב, כי הגיעתני כל זאת?! אישי חוזר על הפתחים, אוי לי!.. קרובי שכחוני, כי מכיוון שענייה אני איני קרובה עוד, את העני ישכחו… למה הצרכתני, ה', לידי מתנת בשר ודם? אוי ואבוי לי, העלובה!”

“הרי היא שבה אל תאניתה ובִכְייהּ, יותר אינה יודעת ואינה יכולה!” התרעם אברהם. “אצלך הכבוד הוא העיקר, יותר אין את יודעת, ואני בין כה וכה אספתי – היודעת את כמה? שלושים רובל, כן, שלושים רובל! לא כעני המקבץ פרוטות פרוטות, אלא שלושים רובל בימים אחדים. אילו הייתי רוצה, יכולתי לאסוף עוד יותר הרבה, הרבה מאוד! והנה זה שבתי הביתה, והרי היא יודעת קר לבכות ולהתייפח על ‘כבודה’ שנפחת ממנו חתיכה.. הנה הם, שלושים הרובלים, הרי הם לפנייך.”

"אברהם התיר את הצרור העשוי בכותונתו של מוֹך וַיוציא מתוכו שלושים רובל של נייר וכסף. למראה הממון חדלה אשתו לבכות. ממון הרבה כזה לא היה מצוי אצלה מעולם. גם בתה הבכירה התפעלה מאוד למראה הממון הרב.

עצות שונות נתנה אשת אברהם מה לעשות בממון זה.

“אתה תגיד לכל אחד כי היית כל העת אצל קרובנו העשיר, והוא שתמך במעט ממון,” אמרה לבסוף לאברהם. “ואני אומרת לשכור את החנות הקטנה שבשורת החנויות בשוק; סחורה תיתן לי גוֹלְדה חֶצייה בהקפה! אפשר ירחם ה' עלינו ויצליח דרכינו מעכשיו. נשכור גם דירה אחרת, מרוּוָחה, שעת בין הזמנים הרי ממשמשת ובאה, אתה תמצא לך תלמידים, ונתפרנס בעזרת השם יתברך. ה' הטוב לא שְכֵחנוּ, חלילה… אמנם ביתנו נשרף, אוי לצרתי!”

“אני גם את ביתנו עוד אבנה מחדש,” אמר אברהם בבטחה ואומץ.

“מי יתן ה‘, מי יתן ה’ הטוב והאהוב,” אמרה אשתו. “ה' טוב ומיטיב יש לנו, ממנו לא נבצר דבר. יכול הוא להגדיל עמנו חסדו עד שנוכל ברבות הימים לבנות לנו מחדש את ביתנו ההרוס עם חנות אצלו, גם לקנות סחורה הרבה ולפתוח חנות גדולה כאותה של חיה האלמנה או אפילו של גוֹלְדה. הֲייפָּלֵא מה' דבר? ואתה לא תצטרך להיות עוד מלמד – חנווני תהיה, בעל הבית הגון ואיש נכבד… ומדוע לא תהיה אשפר כזאת? במה גרועים אנו מאחרים? עוד יעזרנו ה' כאשר פיללנו…”

ובימים מועטים אמנם פתחה לה אשת אברהם חנות קטנה בשורת החנויות שבשוק, גם שכרה דירה של שני חדרים, וַתצא לגור בה עם בני ביתה. היא הזכירה כבר פעמיים ושלוש את אברהם כי הגיע לו הזמן לתור אחרי תלמידים, אבל הוא החריש ולא חדל מלישב באפס מעשה. רק כשהזמן נעשה קצר ואשתו דחקה אותו בכל עוז, ענה לה בסוף בכעס:

“יודע אני בעצמי ששעת בין הזמנים עכשיו. יש לי עוד זמן. מתייראה היא שלא תספיק לנו השעה לתפוס את האושר הזה!” הוסיף בזעף.

“וכי כבר נתעשרת שתתקלס במלַמדוּת? מי ייתן ה' ומצאת לך לזמן הבא מעמד טוב!” אמרה אשתו.

“אוּשרת אז אושר רב!” עיקם אברהם שפתיו בקַלָסה של כעס. “ואנוכי לא הייתי רוצה אפילו לראות עוד את פני החדר.”

“יודעת אני שהיית רוצה יותר לישב בטל; גם אני הייתי רוצה יותר לישב במנוחה, לאכול ולשתות לשׂבעה מן המוכן ולישון בכל יום שנת הצהריים… איני מבינה מה ה היה לך פתאום? תמיד היית יודע רק את השייך לך, את חדרך ותוּ לָא מִדֵי, ועכשיו רוחך יישׂאך השד יודע להיכן.”

“להיות מלמד, לעבוד כשור מבוקר עד לילה ולהשתכר סוף סוף שישים רובל, שיוּצאו עד הפרוטה האחרונה על המחיה!… והבית שרוף – אחרים בונים את ביתם מחדש, וביתנו לא ייבנה לעולם מאפס ממון.”

“ומה יכולים אנו לעשות? ה' יִיסְרנוּ קשה. אוי לצרותי הגדולות. כנראה מזלנו המר גרם שנהיה מתגוללים בבתי זרים לעת זקנה, אללי לי,” היא בכתה דומם. “אבל מה אנו יכולים לעשות?”

לאברהם היתה תשובה על שאלתה האחרונה, אבל הוא החריש ולא ענה אותה דבר.

בעוד ימים אחדים נעלם אברהם פתאום מביתו ואיש לא ידע אנה הוא בא. אשתו הבינה סיבת היעלמו: אין ספק שלבקש נדבות יצא לעולם. איזה “קליפה” דבקה בו מזמן שובו מנסיעתו ולא נתנה לו מנוח כל העת… וַתֵבְךְּ אשת אברהם בכי רב בחדרה באין רואים. כאבה היה עוד גדול ביותר, מפני שלא יכלה לגלותו לאחר. היא כיזבה לַכּל לאמור שאברהם נסע אל עיר רחוקה, על פי הזמנת אחד מקרוביו, להיות שם מלמד, כי יושבי המקום משלמים שכר טוב למלמדים.

בפעם הזאת לא פסח אברהם בכל עיר ועיר שבא אליה, אף על בית אחד מבתי ישראל, ולא הרבה לחקור על דרי הבית אם עשירים או עניים הם, טובים או רעים – ואף על פי כן הכניס פחות הרבה מאוד מבנסיעתו הראשונה, ועל זה התפלא והצטער מאוד.

הוא בא אל אחד הבתים ואומר בקול תחנונים:

“תנו נדבה לנשרף, נשרף אני, בעל הבית הגון הייתי לשעבר. הואילו ליתן לי נדבה יפה ויברך אתכם ה'.”

ולו מושיטים רק שתי אגורות או רק אחת.

“מה?” אומר הוא כנִלְעָב, “ממעט אתה ליתן; הרי לעני פשוט גם כן נותנים אגורה או שתיים.”

“וכי אחד אתה בעולם?” משיבים לו, “באים אלי כפעם בפעם כמותך, ואילו הייתי רוצה ליתן לכל אחד מהם כפי חפצו, גם אוצרות קֹרַח לא יִמְצְאו לי.”

הוא אינו עונה כלום ויוצא מן הבית בחֵמה מסותרה.

בבית אחר, בית שאינו של עשירים, כנראה לאברהם, נותנים לו פרוטה.

“פרוטה?” מתפלא הוא באי רצון, “מעט הוא: נשרף אני.”

“נשרך?” משיבים לו, “אנו יודעים… עין שאינה שובעת לעולם להעניים הללו. הַב, הַב להם! ואי אפשר פעמים לידע מי עשיר ממי: העני המקבץ או בעל הבית הנותן.”

“מקנאים בעניים,” עונה אברהם בשחוק של מרירות, קצף ורוע לב. יודע הוא שמלבושו השלם, הנותן לו צורה הגונה של נשרף ולא עני פשוט, הביא לידי הדיבורים הללו. נמצא שהוא צריך להחליפו בסחבות, כמו ששאר עניים לובשים…

“הלוואי הֱביאם אלוהים לידי ניסיון שלי וְיָדעו…” קילל אברהם את הנותנים שלא בפניהם.

ופעמים לא רחוקות מאוד אין נותנים לו כלום בבתים שהוא בא אליהם; אם מפני שאין לגרי הבתים מה ליתן או מפני שאינם רוצים ליתן.

וכך סובב אברהם בעיר ימים אחדים, רגליו נלאות, והוא עובר מבית אל בית ומקבל פרוטות, והפרוטות מצטרפות לחשבון קטן, ואברהם יוצא מן העיר האחת אל השנייה בנפש מרה: רע מאוד, חדלו ליתן…

מאכלו של אברהם פעם פת חרֵבה משלו או פעמים גם משיירי שולחן אחרים, ומלונו בבית המדרש על הספסל, ומצרף פרוטה לפרוטה, והממון צרור אצלו בכותונת של מוך שלו.. מלבושו עליו הולך ונשחת, הולך ונקרע ונהפך מעט מעט לסחבות. פניו וקולו מתרגלים להפיק לאט לאט תחנונים, חנופה והכנעה, שהעניים המחזרים על הפתחים מצוינים בהם… ואף על פי כן לא ישים חלקו בין העניים הקבצנים הפשוטים – נשרף הוא, מיוחס הוא…

הגיע האביב וימי חג הפסח קרבו ובאו, ואברהם, שזה שנה ומחצה הוא נע ונד בארץ, נמצא אז באחת העיירות הקרובות לעיר מולדתו. הרפש העמוק שעל פני החוץ, הפלגים השוטפים מימי השלג הנמס בתוך השוק ואור השמש הבהיר והמחמם – כל אלה הזכירוהו את שעת בין הזמנים שהיתה לו לשעבר, כשהיה מלמד: הוא התפטר אז מעבודתו הקשה ויכול סוף סוף לעזוב את החדר הצר והאפל ולצאת ולבוא כבן חורין; הוא היה הולך אצל חבריו המלמדים להשתעשע בחברתם בשיחות על כל עניין ועניין באריכות ובזחיחות הדעת; בבוקר ובערב בא לבית המדרש וַיתפלל בהרחבת הדעת תפילה ארוכה ומכוּוָנה, שנפשו מצאה בה תדיר תענוג רב, ואחרי התפילה היה לו פנאי להישאר בבית המדרש כמה שלבו חפץ ולשמוע חדשות וסיפורים ככל אוות נפשו, מבלי שהפריעהו כפעם בפעם זיכרון תלמידיו המשתובבים שם בחדר. מה יקר וחביב היה לו זמן חירותו זה אחרי ימי החורף של עבודת פרך…

הזיכרונות האלה, שעלו במוחו של אברהם כמו מן הערפל, עוררו פתאום בלבו רגשי געגועים על חייו בעבר וצער על שחלפו ואינם.

אֶח! נאנח אברהם מקרב לבו. גם אני הייתי לשעבר כאחד האדם, ועכשיו הריני עני מחזיר על הפתחים, נע ונד מביתי, מעירי. אוי ואבוי!

וַיתעורר בלב אברהם החפץ לשוב אל ביתו, וַיצא לדרך רגלי. ושלושה ימים לפני הפסח בא אל עירו.

לב אשתו התכווץ מכאב גדול כשראתה את אישהּ בא אל הבית בשעת הצהריים (בתה הבכירה מילאה אז מקומה בחנות, והיא שבה הביתה לאכול סעודת הצהריים). הוא שונה הרבה מאז התחמקו מביתו: גבו, שהיה כפוף מעט קודם לכן, נכפף עוד יותר, עור פניו השחיר ונתלכלך, שמורות עיניו החולות מעודו נקרחו והתאדמו.

“אברהם!” קראה, בקָפצה לקראתו, בקול גדול ולא יָסְפה; היא צנחה על מקומה בעיניים עצומות.

עייף ויגע ישב אברהם על הספסל בפינה, מחריש ומביט בפני אשתו הנדהמה.

“אברהם!” קראה אשתו אחר רגע, כשפקחה את עיניה, בקול בוכים. “היכן נתטלטלת כל העת? אוי לי ואבוי לנפשי. הסתכלו נא בו: עני מחזיר על הפתחים הוא לכל פרטיו! מה זה היה לך, אברהם? זכור נא! אם אבד לך בעצמך כל רגש בושה, הרי צריך היית לחוס עלינו, רוצח! אין אלוהים בלבך: הלוא אתה משחיר את פנינו, מבלי שנוכל להֵירָאות על פני חוץ. בת לי גדולה שהגיע פִּרקהּ להינשא, ומי זה ישא בתו של מחזיר על הפתחים? הכל יודעים כבר את מזלי המר; מתחילה כיזבתי להם, אמרתי כי נסעת למרחקים להיות שם מלמד, אבל כבר נודע הכל; היו פה אנשים שראו אותך בנַוולוּתך, וַיספרו על אודותיך לכל אנשי העיר… אוי ואבוי לצרות נפשי הגדולות! הסתכל נא בעצמך וּראה את מראך. אויה לי, אברהם אישי עני מחזיר על הפתחים!… ומה המריצך לזה? אינך רוצה להיות מלמד? אל תהא. וכי אני מכריחה אותך לזאת? היכָּבֵד ושב בבית מבלי לעשות כלום ונתפרנס כולנו במה שישלח לי ה‘… מה אדם עושה לעצמו? היית איש הגון, ישר, שומר את פרנסתו – ופתאום הלכת ונעשית מחזיר על הפתחים. צרותי הגדולות! אין זאת אלא שה’קליפה’ דבקה בך…”

כך הרבתה לדבר אשת אברהם בִמְרי שׂיחהּ, והוא כבש פניו בקרקע וַיֵשֶב שותק. לבסוף נשתתקה גם היא וַתֵבְךְּ מאוד, והוא הרכין ראשו עוד יותר ולא דיבר דבר. כשחדלה אשתו לבכות קמה ממקומה, קָרבה אל התנור, הוציאה מתוכו תבשיל וַתוריקהו אל הקערה וַתַצֵג אל השולחן המכוסה במפה עבה ושחורה.

“רחץ ידיך ותאכל עמי סעודת הצהריים, הן בוודאי רעב אתה,” אמרה אל אברהם בקול חלש.

הוא רחץ ידיו וַיֵשֶב אל השולחן מבלי דַבֵּר דבר, ויאכלו. בעת האכילה הסתכלה בו אשתו פעם בפעם מקדקודו ועד רגליו, עד שגם הוא העיף עיניו על עצמו פעמים אחדות במבט נבוך מעברים שונים.

“ובמלבושך זה עברת על פני כל העיר? וכי ראך והכירך איש?” שאלתו פתאום בייאוש.

הוא לא ענה דבר גם על שאלתה, וַיַבֵּט נכחו בפנים זועפים.

“לך שכב ותנוח מעט מעמל הדרך, כי עייף אתה, הרי הולך אתה רגלי, אויה לי!” אמרה לו אשתו בכַלותו לברך ברכת המזון.

הוא שהה מעט וַיָקם ממקומו, וַיבוא אל הפינה, וַיִתעתד לשכב על הספסל העומד שם.

“שכב על המיטה,” אמרה אשתו, והוא שמע לדבריה. הוא חש מתחתיו מצע רך אשר לא ידע כמותו זה חודשים רבים, וַישתטח עליו בתאוות נפש; אבל פתאום הרגיש במבטי עיני אשתו שכוננו עליו, וַיצטמצם וַיסגור את עיניו. ואשתו, שעמדה אצל דלת, נאנחה מעומק לבה וַתצא.

אברהם נרדם במהרה. בתו הבכירה, אשר לא איחרה לשוב מן החנות, מצאה אותו ישן וַתסתכל בתשוקה בפניו ומלבושיו זמן מה, ואחר כך החלה לבכות בדממה, אך לאט לאט קול בִכייהּ הלך וגדל, עד כי העיר לבסוף את אברהם משנתו.

הוא הביט רגעים אחדים כנדהם על כל מה שלפניו.

“את היא זו, דינה? למה את בוכה?” אמר לבסוף.

“אוי, אוי, אוי,” התיפחה דינה, “איך לא אֵבְךְּ, אם אב מחזיר על הפתחים לי?”

אברהם הסב עיניו ממנה בפנים נזעמים.

פתאום באה אשתו הביתה ובידה חבילת בגדים קטנה.

“מה את בוכה כך?” גערה בדינה בהסתכלה פעם בה ופעם באישהּ.

“אוי, אוי, אוי,” קוננה הנערה, “איך לא אֵבְךְּ?”

“יקוננו שונאינו לראשיהם, ואת מה כי תקונני? בת גדולה חכמה לי!… בוכה היא כעל מת, ישמרנו ה‘, אין לך מה לקונן. אבא שב עכשיו ולא ילך עוד מאתנו… הוא הלך אל קרובינו לבקש מהם עזרה לבניין ביתנו – ומה בכך?… מלמד היה ומלמד יהיה, בעזרת ה’, ושונאינו יתפקעו… והיא מקוננת לראשה! קונן אקונן עלייך, בהמה נבערה, או תקבריני את ולא אחיה להכניסך לחופה. ומי הוא זה יישא אותך כשבהמה נבערה כזו את, אוי למזלי המר!”

דינה הלכה לה אל אחת הפינות וַתסתֵר פניה בידיה וַתֵבְךְּ בדממה. ואמה עמדה רגע אחד בתוך החדר כאובדת עצות.

“אברהם,” פנתה אחרך כך אל אישהּ אשר שכב מחריש, “הרי מציאה באה לידי: איש אחד עבר על פני החנות ובידו קָפּוטה ומכנסיים למכירה; הם חדשים כמעט. לבוש נא אותם, ואם יהיו כפי מידתך, אֶקנם בשבילך. סגרתי במתכוון את החנות ואיבאם אליך לָמוֹד אותם.”

אברהם ירד בהכנעה מעל המיטה, ומבלי דַבֵּר דבר הפשיט מעליו את קַפּוֹטתו וַיישאר בכותונת של מוך בלה ומטולאה ומגואלה מאוד.

“פשוט מעליך כותונת זו,” אמרה אליו אשתו.

אברהם נשא עליה את עיניו במבט של מבוכה גלויה.

“מה? צר לך לפשוט מעליך כותונת של זהב זו?” התפלאה אשתו. “פשוט אותה וּתכבסה דינה: הלוא אי אפשר עוד ללָבשה כמו שהיא.” אבל אברהם לא עשה כדברה וַיַבֵּט על אשתו, שעמדה אצלו, בעין ראה ועקשנות, וכאילו התעתד להגן על עצמו. עתה הבינה אשתו סיבת הדבר: בכותונתו היה צרור ממונו, ועל כן ירא לפשטה. כמו ברזל קר עבר על לבה מתוך הרעיון הזה… ואברהם הושיט את ידו לקַפּוֹטתו הישנה לקחתה ולשוב ללבשה.

“למה לך הקפוטה הזו,” קראה אשתו בייאוש. “מדוד הבגדים אשר הבאתי. תהא הכותונת שלך עליך.”

אברהם לבש בדממה את הקפוטה והמכנסיים המובאים ולא שב לפשטם עוד. ואת מלבושו הישן נשאה דינה ותסתירהו באחד המקומות.

כל שלושת הימים עד החג לא יצא אברהם מפתח ביתו ויהי עוזר לבתו הגדולה ולאשתו, אשר התעסקו בבית בהכנות לחג הפס. הוא עזר להן לשאת ממקום אל מקום את כלי הבית הכבדים, המציא לידן דברים שונים הדרושים להן לצורכי עבודתן, גירד במעדר את קרקע החדרים, ועוד עבודות מעין אלה עבד בבית בחפץ לב, בזריזות נפרזה והכנה יתֵרה לא לפני אשתו בלבד, אלא אפילו לפני ילדיו.

הגיע הערב הראשון של החג, ואברהם יצא בפעם הראשונה מביתו לבוא אל בית התפילה. בבית התפילה עבר מבלי הַבֵּט לעברים עד אחורי התנור, וַיֵשֶׁב על הספסל וַיתפלל בכוונה מבלי הַעֲביר עיניו מן הסידור בכל העת. אחדים לפני התפילה וכמה ממכיריו אחרי התפילה קָרבו אליו וַיתקעו לו את כפם בברכת שלום; אחדים גם שאלוהו מתי שב העירה, והוא ענה בדברים היותר קצרים. כי יודעים הללו מה היה מעשהו בזמן גלותו מעירו וכי הם חושבים לו זאת לחרפה – הכיר אברהם על פי מיעוט שאלותיהם ודבריהם עמו, וַיקצוף עליהם בלבו.

אחר כך, כשישב אל הסדר עם בני ביתו, שאלה אותו אשתו בעת האכילה:

“ואת מי ומי ראית בבית התפילה ממכירינו?”

“את כולם ראיתי, הם קרבו כולם אלי ליתן לי שלום.”

“רבים נתנו לך שלום?”

“רבים? מחצית המתפללים… וכי סבורה היית שיֵבושו בי, או אפשר מתבושש אני? שמא סבורה את גם כן שלא יצאתי שלושת הימים החוצה מחמת בושה? בוודאי חשבת כזאת? ומה יש לי לֵבוֹש מפניהם? בעיניהם לא טוב הדבר – אל יהיו עושים כזאת, ואני הרשות בידי לעשות כל מה שלבי חפץ ואין מי שיוכל למַחוֹת בי. אם רע הוא זה – יֵרַע לי ואין לאחרים לדינני…”

אשת אברהם ובתו הבכירה הורידו ראשיהן ושתקו. הוא הרבה שיחה זאת הפעם הראשונה מאז בואו.

“ומי המה הם?” הוסיף אחר רגע, “וכי הם לא עניים? קבצנים הם הגוועים ברעב עשר ביום, ועוד הם מתגדלים? דל גאה – הקדוש ברוך הוא שונאו. העני צריך לדעת את מקומו הראוי לו… גם הם מתגדלים! ואנוכי עשיר אני מהם עשרות מונים, הם כולם אפילו בעיניהם לא ראו סך ממון כזה שנמצא אצלי…”

בדברים הללו הפסיק אברהם, וַיְגָרֵם בשיניו את העצם שהיתה בפיו בפנים נזעמים, ולא יסף לדבר עוד בערב ההוא.

את ממונו הנמצא אתו הסתיר אברהם מאשתו בזהירות יתרה, והיא כבר הקדישה אותו בלבה לדינה, לנדן.

באחד הימים סיפרה לאברהם על דבר דאגתה לדינה.

"אין צריך לומר כי מהחנות אי אפשר לי לחשׂוך בשבילה אפילו פרוטה אחת. היא מוציאה לצורכי הבית אפילו מה שמשתכרת בעצמה מתפירת ציורים ואותיות על גבי לבָנים, ולה לעצמה אין אפילו כותונת שלמה אחת. וכי אפשר למצוא בכל העולם בת יקרה כמותה? בלעדה הרי אבוד אבדתי. היא בעלת הבית, היא משגיחה על הילדים, היא תופרת, מתקנת ומניחה טלאים, ידיה ממש של זהב הן; ובמה אינה כלה נאה, אילו היה לי ליתן לה נדן. נוח היה לה שלא נולדה כלל במזל חושך כזה.

ואברהם שמע את דברי אשתו, כמשתתף בצערה.

“ואתה… וּלךָ אין ממון כלל?” שאלתהו.

“לי?” ענה אברהם במבוכה, “מדוע אין, יש לי חמישים רובל.”

הוא שיקר, כי מכסת ממונו הגיעה לשמונים ושניים רובל, ואשתו אמנם לא האמינה לו, וַתֹאמֶר:

“לא יותר? ממון מעט… אף על פי כן יהיה לדינה לתשועה גדולה, למחצית נדנהּ יהיה, למחצית השנייה יעזרנו ה'.”

“נדן לדינה,” גמגם אברהם, “אבל מה יש לנו למהר כל כך? דינה צעירה עדיין.”

“מה? צעירה היא? מה אתה שׂח אברהם? היצאת מדעתך? הרי בשנותיה כבר היה לי תינוק בן שנה. נערה בת שמונה עשרה – צעירה לימים! מוחי ייבש זה שלוש שנים במחשבותי, מהיכן אקח להשיאנה. גם היא בעצמה יָבְשה כולה כַחֶרֶשׂ, כי יודעת ומכירה היטב, אוי לה, את גורלה המר. אוי לאמה, מה פשעה שנולדה לי ולא לאם עשירה? אינה ראויה בוודאי לחיי עושר ואושר? לא נערה אלא מרגלית היא. ומה לא הייתי עושה בשבילה כדי לראות אותה מאושרה? גם את חיי הייתי מוסרת עליה.”

ואברהם, שדברי אשתו שדדו את מנוחתו, שמע מחריש.

“אמנם,” הוסיפה אשתו לדבר, “צריך היה לקנות מעט סחורה בשביל החנות: החנות כמעט ריקה היא ואין פשוט במה להשׂתכר. אבל… יהיה לנו מה שיהיה… ה' מוכרח יהיה לעזור לנו בכל אופן, ובממון זה אין אנו רשאים לנגוע. אותו נמסור בשלמות על ידי הגביר ר' מרדכי ויהא מונח תחת ידו עד שיידָרש לנו, מי ייתן הי'…”

במידה שרבו דברי אשת אברהם על עתידות בתה הבכירה, התגברה מבוכתו יותר ויותר.

ואשתו מוסיפה לדבר:

“היכן הוא ממונך? הַרְאני נא אותו?”

“למה,” השיב בכעס עצור, “למה לךְ לראותו?”

“ללא דבר,” אמרה אשתו בכאב לב. “ומדוע לא לי לראותו? וכי מסתיר אתה ממני את ממונך? וכי אין אני אשתך? ולמי מראה האיש ממונו אם לא לאשתו? אוי ואבוי לי!” ופתאום זרמו דמעות מעיניה וַתֵבְךְּ חרש.

“בוכה היא בכל רגע,” התקצף אברהם מאוד וַיָקוֹם בחמתו ממקום מושבו. “מוטב שלא חזרתי לכאן.”

ולאחר שלושה ימים מסר אברהם על ידי אשתו חמישים רובל.

“הא לך והיחנקי בהם!” אמר לה בחֵמה גדולה.

במשך שלושת הימים הרבתה אשתו לדבר ולבכות, עד שעשה כרצונה. ומאחר שבא הממון לידה, לא השיבה אותו עוד לאישהּ.

“מה לךָ לשאתו אצלך? יכול אתה חלילה לאבדו או יכולים לגונבו ממך, מוטב שאסתירהו בארגזי עד שנמסרהו לר' מרדכי למשמרת,” אמרה לו, ומבלי שהמתינה לתשובתו מיהרה וַתִצְפוֹן את הממון בארגזה היטב היטב. ובערב, כשהלך אברהם לבית התפילה להתפלל, שבה ותוציא את הממון מן הארגז ותחביאהו במקום סתר אחר, ואך נחה דעתה.

ואברהם, אחרי שלקחה אשתו ממנו את ממונו, הלך עצוב רוח ובפנים נזעמים כל הימים. הוא אמר לנוח בביתו והרי בני ביתו בעצמם מפריעים מנוחתו. הם אינם חסים עליו כלל. הוא אינו נחשב בעיניהם כלום. הם לממונו צריכים, ואלמלא זה גירשוהו כבר מן הבית. אילו הם חשבוהו לבעל ואב, לא נטלו ממונו בחזקה: היה רוצה – נתן, לאו – לא נתן, הכל ברשותו וברצונו… לִקְבּוֹץ על יד נבזה בעיניהם, והממון הנִקבּץ נושא חן, אף על פי כן, בעיניהם במאוד מאוד!… רואה הוא כי לא היה לו לשוב כלל אל עירו ואל ביתו.

במקום ההכנעה בייחוסו אל בני ביתו, התחיל להתגרות בם תמיד. אשתו ודינה אפשר שהיו שמחות בשינוי זה שנעשה בו, שהיו רואות בו סימן טוב, שאברהם חזר להיות בעל ואב שורר בביתו, אלמלא היתה להן סיבה גם לפחוד משינוי זה…

עבר חג הפסח ואשת אברהם התחילה לבלות כל היום והערב בחנותה. הנערה השנייה אחרי דינה חידשה עבודתה אצל התופרת, שני הנערים הקטנים התחילו שנית לבקר את בית התלמוד תורה; דינה עשתה כל עבודה בבית, גם תפרה. רק אברהם לא מצא עבודה לעצמו, וַיֵשֶב שומם בביתו כל היום. סביבו, לאור החמה המחממת, התעוררו החיים מקפאונם; יהודים יצאו מבתיהם, אשר כמו התכווצו בהם בימי החורף ממחסור וקור, בתקוות חדשות למצוא קצת פרנסה בשוק ולהמשיך חיי מחסור, דאגה ועמל… חיי הבל ושממון נראו לאברהם חייהם של אלה, והרעיון לעזוב את ביתו ולצאת מעירו תקפהו בכל עוז.

אלך מכאן, גמר בנפשו. הם מתפרנסים גם בלעדי… אמנם הם היו רוצים מאוד שאעבוד אני בשבילם, יודע אני… הם רוצים גם לגזול את ממוני הנשאר לי… לא אתן עוד ללַסְטמני… הם אינם נותנים לי מנוח בדאגותיהם התמידיות על אודות עצמם ורק על אודות עצמם… כשאיני בכאן אני שלֵיו לכל הפחות ברוחי… יחידי אני ואין מי שילטוש עיניו לממוני, הבא לי ברוב עמל.

אברהם התגעגע יותר ויותר על חי הגלות. בני ביתו פחדו מפניו וַיתהלכו עצובים ונִכְאֵי רוח, וזה גירה אותו עוד יותר.

פעם אחת, בשעת הסעודה של ליל שבת, גער אברהם באשתו:

“מה את מסתכלת בי כך?”

“כיצד אני מסתכלת בך? כיצד לי להסתכל בך? אני מסתכלת בך כבשאר האנשים.”

“מממ,” נהם אברהם וַישתוק רגע.

“אני יודע מפני מה אתם מסתכלים בי כך!” הוסיף פתאום בזעם,“אכפת לכם מה שאיני עובד בשבילכם. רוצים אתם שאהיה לכם עבד כנעני ואעבוד בשבילכם כחמור, אני יודע, יודע. לא תהא כזאת! רב לכם ללַסְטמי, דַיִי עבדתי אֶתכם בעולמי, דַיִי. חמש עשרה שנה עבדתי כשור בעוּלוֹ, ובשביל מי? בשבילכם, ממזרים! ואתם בוודאי משלמים לי כגמולי? לא אהיה עוד אוויל כזה, לא אנקוף אפילו אצבע קטנה בשבילכם, אילו הייתם מתים אפילו כולכם מיתה משונה לעֵינַי כרגע! ואם רוצים אתם ביותר… אעזבכם ולא תוסיפו לראותני עוד כל ימי חייכם. כך…”

אשתו ודינה ואחריהן גם שאר הילדים געו בבכי.

“מה, אתם בוכים?” קרא אברהם בקול אדיר, בקָפצו מקומו, כמטורף. “אתם בוכים?… אם לא תרפו מבכי אעזבכם תכף ולא תראוני עוד! אלך מכאן להיטָבע, להיחנק, אגרום לכם ביזיון היותר גדול שבעולם, אז תדעו לכם כיצד בוכים! וכי אין אתם חדלים לבכות? הרי אני תוחב את הסכין הזה לתוך לבי,” ויתפוש בידו מעל השולחן את הסכין הקהה.

האומללים נשתתקו כרגע מפחד.

אחר ימים אחדים נעלם אברהם פתאום מן הבית ולא נודעו עקבותיו.

אברהם היה מהלך על פני ערים שונות ומחזר על הפתחים.

בפעם הזאת ביקש נדבות בשביל הכנסת כלה, וַיצטער מאוד על שאין בידו כתב מאת הרב דעירו כי אמנם בת גדולה לו, שהגיע פרקה להינשא, ואז היו המתנדבים מתרבים.

אברהם חי יחידי ומבקש ומקבץ רק לו לעצמו, והכל צריכים ליתן לו, מפני שיש להם, והוא רוצה שיהיה לו ממון הרבה. הוא עולם אחד בפני עצמו, ושאר האנשים בעולם הם עולם שני, ושני העולמות הללו מלחמת תמיד להם: הוא רוצה ליקח, והם אינם רוצים ליתן; הוא מערים בכל מיני ערמומיות כדי להוציא מידם הקמוצה את הפרוטה, והם משתדלים להיפטר ממנו. והוא רואה את עצמו שנוא לכל העולם, וכל העולם שנוא לו.

הוא אינו מאמין באדם. אינו מאמין שאדם יכול לאהוב לא אך את עצמו אלא גם אחרים זולתו; אינו מאמין שיכול אדם שלא לשנוא את הללו שנהנים ממה שהוא בעצמו רוצה להנות; אינו מאמין גם כן שיש לכל בָּאֵי עולם דבר טוב וחביב מממון…

בשנה השישית להחזרתו של אברהם על הפתחים קרהו אסון גדול: הוא נעשה עיוור בשתי עיניו. עיניו החולות מעודו התקלקלו יותר ויותר בשנים האחרונות מטלטולו התדירי, וסוף סוף לקו בעיוורון, והעולם חָשַׁך בעדו.

כשנשאר יחידי בעולם האפל, חש בלבו רגשי פחד וחרדה של תועה בלילה ביער, שהחושך בעצמו מטיל עליו אימים, ומתיירא הוא בכל רגע שמא יפגע בחיה רעה, ונוסף לרעתו מחוּסר הוא גם כלי זין. החושך היה מלא פחדים למשמע אוזניו. הוא פחד מכל קול צעדים ואוֹפַנים. נדמה לו כי אין גם אחרים רואים אותו, מפני שאין בכלל בטבע בני אדם לדאוג לאחר זולתם, ויהיו נתקלים בו או ירמסוהו, וַיֶחֱרַד תמיד וַיזהיר וַיבקש את מנהלו להשגיח בשבע עיניים ולשָמרו מאסון. הוא היה צריך להפקיד את עצמו ביד מנהלו, אבל לא בטח גם בו. נדמה לו פעם בפעם כי מנהלו הנער מוליכו ישר אל עברי פי פחת או אל תחת אופַני עגלה, וכשהרגיש את יד הנער המחזיקה בו, שהיא סמוכה ביותר אל לבו, במקום ששם צרור אצלו ממונו, חרד מאוד שלא ימשש בהצרור שבכותונות של מוך ויוודע לו סוד הממון. פעמים נדמה לו שכבר יודע הנער שממון הרבה לו, והוא חורש עליו רעה להוליכהו אל אחד המקומות הנסתרים לרָצחהו ולגזול את ממונו. אמנם הוא נער קטן, אף על פי כן לא נבצר גם ממנו להכות בסכין או באבן את העיוור; אפשר גם כן שגילה מנהלו סוד ממונו לאחרים, והם יבואו עליו לרָצחהו נפש… וַיחליף אברהם את הנער האחד בשני, שהיה לא טוב או גם רע מזה שקְדָמו.

מעט מעט הורגל אברהם למצבו של עיוור. הוא נוכח ברבות הימים שאין אורבים לו על כל שעל לרָצחהו וללַסטמו. גם ממנהליו השכיר להסתיר את ממונו הצרוּר אצלו בכותונתו, ואם עלתה פעמים בידם של אלו לגנוב ממנו משהו – גנבו פרוטות מאשר מצאו בכיסי קַפּוטתו. תחת זה היה לעיוורונו צד טוב, כי נתנהו לרחמים בעיני רואיו.

פעם היה יושב בצד הדרך ומבקש נדבות. הוא יחידי מנהלו הלך לו לאיזה מקום. זה זמן רב לא שמע קול צעדים בקרבתו, כי בשעה זו אין העוברים ושבים מצויים, עיניו הקמות פקוחות, ובמוחו מתרוצצים שברי מחשבות על הכסף שקָבַץ ביום זה, על פגישתו עם אחד העניים אמש ועל המטר הקר המטפטף בעצלתיים מאז הבוקר… הוא מתכווץ מקרירות ונשען אל הכותל שהוא יושב אצלו, ועוצם עיניו בהתרשלות גדולה ובגעגועים על השינה. על לבו עולה זכר המטמון הנמצא בחיקו ומעורר את מחשבותיו:

מאה וחמישים רובל… בעיר מולדתו מי שיש לו במזומנים סכום כזה לעשיר ייחָשב, ואותו יחשבו לעני… יכול הוא, למשל, אילו רצה, לשוב פתאום אל עיר מולדתו… מכיריו יסתכלו בו ברחמים: קבצן עיוור הוא אברהם, רחמנות גדולה!… והם, הם בעלי בתים חשובים. אין להם פרוטת נחושת לפורטה, אבל בעלי בתים הם… ואשרתו, כשתראה אותו, תיתן בבכי קולה. כדי ביזיון וקצף: עכשיו כשיראו הכל מי הוא אברהם, לא יימצא מי שיתרצה לישא את דינה, והיא גם זולת זאת מחוסרת נדן. אורח נאה, מוטב שהיה אובד במקומות הרחוקים ונשכח כמת מלב… אז יוציא מחיקו מאה וחמישים רובל, יוציא לעיני אשתו וילדיו וכל מכיריו… והוא אומר להם בשחוק של נחת:

“וכי רואים אתם עכשיו מי ממנו העשיר ומי העני? וכי אתם רואים? אמנם אתם אפילו בחלומכם לא ראיתם מעודכם ממון רב כזה! איך אתם סבורים יכול אני, אילו הייתי רוצה, להיות בעל הבית חשוב או לאו? איך אתם סבורים? ואתן, אשתי ודינה, וכי עוד אתן מתביישות בי? הרי יכול אני בממוני למצוא חתן מן המעולים שבמעולים בשביל דינה. כל יכול אני… וגם אתכם המיוחסים ובעלי הבתים החשובים יכול אני לקנות בממוני אילו הייתי רוצה. אבל בַקשו ממני פרוטה בעד כל יחוּסכם ולא אתן לכם. התפארו אתם בכבודכם, קבצנים מיוחסים, והמון לי יהיה… מתביישות אתן בי, אשתי ובתי? רע ומר לי מאוד אם אתן מתביישות בי!…ואני אפילו פרוטה לא אתן לכן… מאה וחמישים רובל לי…”

זיכרון ממונו נעים מאוד לאברהם. הוא ממשש בידיו במקום ששם צרורים אצלו אימפֶּריאלים של זהב, מרגיש בהם ומתענג… הוא רואה מטבעות זהב הרבה, הרבה מאוד מאוד, לאין מספר ולאין קץ, המשתפכות לפניו כנהר זהב רחב ידיים שגליו המתנשאים מתנוצצים באור זהב יקר. האור הזה מְעַדן ומגָרה כאחד את הלב… והנהו שומע ברור צלצול הזהב המשתפך, צלצול נעים במאוד מאוד ההולך וקרב…

אברהם מתנמנם וראשו מורד על חזהו. אך העגלה עם הזוג המקשקש, שנראתה זה כמה רגעים בקצה הרחוב, עברה על פניו ברעש וַתעירהו משנתו החטופה.

הוא מתנודד, מתגרד בצדיו שעה קלה וקורא את הקריאה השגורה על פיו:

“תנו נדבה לעיוור חולה.”

באחד הלילות נמצא אברהם בבית הֶקְדֵש, וַיתהפך על מצע התבן מצד על צד וַיקשב לנחרת שאר העניים הישנים. הוא ישן אך מעט בלילות, מפחדו לכספו. גם בלילה ההוא נדדה שנתו, הוא הרבה לחשוב על ממונו וַיתאווה מאוד לבָדקהוּ. הוא היטה את אוזנו וַיקשב: סביבו כולם אחוזי שינה עמוקה. וַיתר צרור כותונתו, האחד בלאט, וַיוציא משם כמה מטבעות זהב בזהירות גדולה, שלא יישָמע קול צלצול קל, וַימששן בידיו אחת אחת וַיספרן. שמונה אימפֶּריאלים, אחד לא נעדר…

אך פתאום חרד בכל גופו וַיְכַס בכפו על המטבעות. הוא שמע תנועה קלה במקום ששם ישן מנהלו. הנער הקיץ פתאום משנתו וַיַרְא לאור הנר הכהה, ששכחו לכבותו, כיצד מיהר הזקן בידים רועדות להטמין בחיקו מטבעות אחרות, ששתיים מהן, כפי ראה, היו אימפריאלים שלמים.

יש אימפריאלים להשד הזקן הזה, חלפה מחשֶבת חשק בלב המנהל, נער בן שלוש עשרה, מגודל כל ימיו בין הקבצנים.

“מדוע אין אתה ישן, זקן,” אמר בשחוק של תשוקה לאברהם. “וכי בשעה כזו מונים ממון?”

“ייכנס השד באביך, איזה ממון?” ענה אברהם במבוכה וחרדה. “היכן ראית ממון? כי הנראה בחלומך ראית מון, ממזר, משוּמד, הרי חושך בחדר.”

“הנר דולק ואני ער. רק עיוורים אינם רואים לאור הנר, ואני ראיתי היטב את המזומנים.”

“ייכנס השד באבי אביך,” קיללהו אברהם בקצף. “גנב, ייכנס השד באבי אביך.”

“הנה כן הוא,” לגלג הנער, שהתענג למראה קצפו של העיוור, “מונה אתה את זוזיך בלילות. וכי זוזים הרבה לך?”

“גנב, ממזר, משומד, אצל מי ראית ממון? ייכנס השד באבי אביך, אין לי ממון כלל.”

“את מי תרמה? אני ראיתי בעיני כשהיית מונה את חצאי רובל שלך,” אמר הנער בצחוק של עמה.

"איזה חצאי רובל, גנב? קרא אברהם בבהלה.

“ומה הן המטבעות שלך? שמא תאמר איפריאלים הם? וכי ראית עיוור כמותו, רוצה הוא שיחשבוהו לרוטשילד. לא, אותי לא תרמה. אני ראיתי בעיני את חצאי הרובל שלך.”

“ייכנס השד בכל עצמותיך, משומד, גנב,” צעק העיוור בקול נורא וַיתנפל על הנער, אשר קפץ ממקומו וַיישָמט מפניו וַיָנוֹס אל הפינה. “איֶכּה ואימתך כרגע, ממזר, משומד!”

לקולו הקיצו העניים הישנים.

“מה זה כאן?” שאלו זה את זה בגיהוק ופיהוק.

“העיוור, ייקחהו השד, אינו מניח לישון,” ענה האחד באי רצון.

והעיוור, כששככה מעט חמתו, שכב על משכבו בנהימה של קצף. הכל סביבו שב למנוחה. עוד הפעם נשמעה נחרת הישנים. הנער שכב בפינה ולא שב עוד אל מקומו הראשון.

“איך התקצף השד העיוור; רוצה הוא להיות רוטשילד!” דיבר בקַלָסה מפינתו.

“גנב, גנב, ייכנס השד באבי אביך,” נהם אברהם בין שיניו.

“רוטשילד, רוטשילד עיוור,” התגרה בו הנער. וכך נמשכו ביניהם הדיבורים עוד רגעים אחדים, עד שתקפה את הנער שנתו שנית.

ואברהם לא יכול לישון, וַיתנודד מאוד כל הלילה.

והוא אמנם אמר לעצמו כי אך התל בו הנער כדי להרעימהו. הוא גם מישש בידיו את מטבעותיו בחיקו וַיווכח לדעת כי אמנם אימפריאלים הם, ולא חצאי רובל. אבל מעט מעט החל הספק לענותו. אברהם השתדל לגרשהו מעילו והוא שב אליו פעם אחר פעם כזבוב טורד.

הבל וריק! דיבר אברהם אל עצמו בבטחה. הרי אני בעצמי החלפתי ממוני באימפריאלים כשהייתי עדיין פקוח עניים, והצרור היה טמיר אתי ויד אדם לא נגעה בו. בצרור השני מונחים ארבעים רובל נייר, ובמקום זה שמונה עשר רובל – הכל על מקומו בשלום, לא נעדר דבר.

אבל, שב הספק להציקהו אחר רגע, אולי כנים דברי הגנב?…שמא נודע סודי לאחרים וַיבואו אלי באחד הלילות כשחטפתני השינה וַיוציאו את האימפריאלים וַישימו תחתם חצאי רובל? העניים בעצמם יכלו לעשות לי זאת, גנבים ורוצחים הם כולם!…או שמא עשה לי זאת הנער הגנב בעצמו ועכשיו הוא עוד מתעולל בי, אלפי ברקים ימחצו את ראשו! כשאדם ישן אפשר לעשות לו הכל; ושמא גם נתנו לי להריח סם שינה כדי להפיל עלי תרדמה… ועכשיו יש לי במקום מאה ועשרים רק ארבעה רובל…

לא, לא, התאמץ להרגיע את עצמו, אי אפשר כזאת! ייכנס השד בכל עצמותיך, נבל! המטבעות הן אימפריאלים בלא שום ספק! הרי בשבילם נעשיתי עני מחזיר על הפתחים, הייתי נע ונד מביתי ומעירי, וניטל מאור עיני, ועכשיו הריני קבצן עיוור, אובד וכואב… לא, לא, אימפריאלים הם, אימפריאלים! אילו יכולתי לראותם בעיני. אל אלוהים, מדוע תייסרני כל כך? כל באי עולם חיים חיי עושר ונחת, ואני עני כואב ועיוור. אלי, אלי, מדוע עשיתני לעיוור אומלל בארץ?

מוחו התכווץ מספק ומייאוש.

בהיות הבוקר מצאו העניים שהקיצו משנתם את העיוור כבר יושב אצל הכותל בפנים נזעמים מאוד.

“מה זה היה לך שצעקת בלילה?” שאלהו עני אחד.

אברהם קצף על השואל ולא השיבו כלום.

“הריני אומר לכם, מדוע צעק העיוור בלילה,” אמר מנהלו, שהקיץ ברגע ההוא בפינתו ויפסיק פיהוקו בשחוק. “הוא רצה להיות רוטשילד ואני לא נתרציתי לזה, ובשביל זה צעק כל כך.”

ייכנס השד באבי אביך, הלוואי ישנתָ שנת עולם, גנב, רוצח," נהם אברהם בחֵמה גדולה, בהָפכו פניו החיוורים מאוד והמעוותים מזעם אל עבר הנער הדובר.

“אתם רואים כיצד הוא כועס?” הוסיף הנער ללגלג, “רוצה הוא להיות רוטשילד ולא אחר, ומה יש לי לעשות עמו? ואני ראיתי בלילה כשהיה מונה את זוזיו לאור הנר, והנה רק חצאי רובל כסף אחדים לו, והוא רוצה שאחשוב…”

הנער הפסיק את דיבורו, כי פתאום קפץ העיוור ממקומו.

אברהם הזדעזע בכל גופו ופניו היו נוראים; הוא התנפל על עבר הנער המלגלג וכמעט תפס בו, אך הנער מיהר לנטות בבהלה הצדה. העיוור דלק אחריו, וַיָנוֹס הנער מפניו אל הפינה השנית, אחר כך נלחץ אל הכותל בפינה השלישית, ואברהם הוסיף לדלוק אחריו בחריצות נפלאה. נהימה דקה דומה לקול רתיחה התמלטה מבין שפתיו, ועיניו הקמות והעיוורות הביטו למעלה.

“ברח לך מכאן, נער, ואם לא ימיתך,” קראו האנשים שהיו בחדר. והנער, שפניו היו חיוורים כפני מת ושחוק של בהלה נקפא עליהם, רץ בכל כוח אל הפתח וַיפתח את הדלת וַיתפרץ החוצה, כמעט מתחת ידי העיוור, אשר בהגיעו אל הסף הגבוה נפל החוצה מלוא קומתו וַישתרע על הארץ בפנים כלפי מטה.

“אָה, אָה, אָה,” נהם בקול נורא מִתַאווה לנקמה עצומה ומאפס כוח להוציא לפעולה. דם נזל מחוטמו ולחיו האחת שנתקלה בכוח נהפכה למראה תכלת-שחרחר, והוא לא הרגיש בדמו וכאבו, וגם מן הארץ לא קם, וַישכב משתטח על פניו וַינהום. מעט מעט היתה נהימתו לבכי משונה ונורא…

עכשיו אברהם הוא זקן שחוח וחולה המעורר רחמים בלב רואיו. בהושיטו ידו לקבל את הנדבה, היא רועדת פעם בפעם…

הוא קובץ וקובץ, מצרף ומצרף פרוטה לפרוטה – יותר מזה אין לו בחייו כלום. אבל הוא אינו מרבה עוד מחשבות על ממונו, הוא גם אינו מונהו, וכבר נעלם ממנו מניינו בדיוק…

פעמים תועות במוחו איזה מחשבות מקוטעות על דבר כספו.

בצרור הזה, זוכר הוא, מאה ועשרים רובל; בצרור השני מצד ימין – שלושים רובל; ובצרור שממעל לו – כמה? כמה?

הוא אינו זוכר כמה…

                                ***

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!