קלסתר-פנים סוציאלי / זאב ז’בוטינסקי

יש לנו בציונות אגף, שקוראים לו “שמאל”. מדוע “שמאל” – אינני מבין. השם “שמאל” ניתן בראשונה לגוש אחד בבית הנבחרים של המהפכה הצרפתית – ב“קוֹנטבנט”… אם אינני טועה – גוש שהרחיק לכת מכל יתר המפלגות בכיוון הדרישות הדמוקרטיות. מאז משמש השם הזה סמל לטהרת ההשקפה הדמוקרטית: פרט לטהרת ההשקפה, הדורשת שוויון זכויות גמור בין אביון לבין עשיר, וגם פיקוח ישיר של ההמונים על הנהלת עניני השלטון. והנה אצלנו, תומכות מפלגות הפועלים בשינוי משטר, המתנגד באופן בולט וגס ולכל עקרוני הדמוקרטיה. הן תומכות במשטר שיגביל את זכויות הקונגרס הציוני הנבחר עפ“י זכות הבחירה הכללית, השווה והישירה, וימסור את ההשפעה המכרעת בידי עשירים, שאינם רוצים להבחר באופן דמוקרטי ואינם רוצים לשאת בשום אחריות לפני שום מוסד דמוקרטי. “שמאל”? אפילו בשורות הליבראליזם המתון אין מקום למפלגות הללו, זוהי ריאקציה ברורה וחשופה: “שחור” ולא “שמאל”. הדגל השחור במקרה זה הוא בא-כוח הפועלים. גם הגלח הרוסי גאפוֹן היה בימיו בא-כוח של פועלים, ועוד לפני שמנו הוא, לא פעם ולא פעמיים, נשאנה הריאקציה ה”צארית" על ה“אוֹכוֹטני ריאד” שבמוסקבה – על קצבים וחוטבי עצים ושואבי מים, אשר היו יוצאים כנגד הסטודנטים דורשי החופש והיו מפזרים את הפגנותיהם ברחובות: והלוא גם אלה הקצבים וכו' היו יגיעי כפים במלוא מובן המלה, פרולטרים בחסד אלוהים, הרי גם לאלה יאה התואר של “שמאל”?

אין אני משווה, חס וחלילה, בין תנועת זוּבּאטוֹב ואנשי “האוֹכוֹטני ריאד” מצד אחד ובין מפלגות הפועלים מצד שני – אף כי ההבדל העיקרי הוא אך ורק ביושר האישי של המנהיגים. אצלנו הם אנשים נקיים, אשר אף המתנגד האכזרי ביותר לא יתלה שום ספק ביושרם האישי; ברוסיה הצארית לא כך היה הדבר, ההבדל הזה גדול הוא, אבל זה הכל, שאר ההבדלים אינם עמוקים כל כך, בפרט אם נביא בחשבון את שינוי הסביבה והזמן, גם העוּבדה, שמפלגות הפועלים בציונות, התומכות בריאקציה פוליטית, הריהן יחד עם זה מגינות על עניניו המאמדיים של הפועל, - גם זה אינו חידוש. הלוא נתנו גם גאפוֹן וגם זוּבּאטוֹב רשות לפועלים לערוך שביתות בבתי-החרושת, אך בתנאי ש“לא יתערבו בפוליטיקה הממשלתית”… לאמור – שיתמכו בריאקציה. ובכל זאת הנני אומר וחוזר ומדגיש, כי אינני רוצה לעשות השוואה בין התופעות האלו, דווקה מפני ההבדל המוסרי שאותו הזכרתי; אבל מותר לסופר להשתמש בהקבלה היסטורית בין ההווה והעבר, אף אם אין כוונתו להוכיח, כי העבר וההווה חד הוא, ובמקרה הנוכחי ההקבלה ההיסטורית הרי היא ברורה ובולטת ומכריעה. לא כל תנועה, שנסחבים אחריה פועלים, תזכה לתואר “שמאל”, יש לפעמים שנסחב הפועל אחרי מנהלים עוורים או תועים, ויהיה לכלי-זין בידי הריאקציה, וזהו מה שקרה אצלנו בציונות – לדאבוני הגדול.

מרגיש את זאת הפועל העברי בארץ, מרגישים את זאת גם מנהיגיו התועים והמתעים – וזוהי סיבת הפחד הרב שהם מפחדים מפני תנועה הדוגלת בשם הדמוקרטיה הציונית, ומכאן גם שנאתם המשונה, החפזון שבו ימהרו להטיל על ברית תרומפלדור את אחריותו של מעשה (טוב או גרוע, על זה נדון פעם אחרת), שידוע גם להם, כי ברית תרומפלדור איננה אחראית לו לגמרה. אני מודה, שלפני חזרי ארצה לא פיללתי לשנאה כזו, ידוֹע ידעתי שהתקדמו בארץ תנועת צה“ר ובית”ר, אבל מרחוק עדין לא הרגשתי, שהנה כבר נשקפת מזה “סכנה” למחנה מבוסס ומבוצר כמחנה מפלגות הפועלים. רק ההתפרצות ההיא של שנאה מפלגתית, אשר ראיתיה בשבועות הראשונים אחרי רדתי על אבני חוף יפו, לימדתני את האמת: עוד יותר מאשר בחיים התקדמנו, כנראה, בהכרתו, במצפונו הציוני של המון הפועלים. כנראה מרגיש הפועל, שמנהיגיו עשוהו מכשיר בידי הריאקציה, למין חיל שכיר, שלא איכפת לו על מי ועל מה יגן: מרגיש את זאת ההמון ומרנן על הירידה המוסרית של התנועה הנושאת את שמו ומתחיל להתגעגע על סיסמאות טהורות. אז משתמשים מנהיגיו התחבולה אחרונה – ב“קלסתר הפנים הסוציאלי” ואומרים לפועל: צא וראה, מי ומי הם דבּרי-התנועה המחודשת הזאת, נושאי הסיסמאות הטהורות של דמוקרטיה ושל התקפה מדינית-בורגנית המה, בורגנים המודים בבורגניותם! טעות אחת עלי לתקן, קודם-כל. אני הקטן – בן בורגני הנני, וכן הודיתי ואוסיף והודות בכך; אין זאת אומרת שכל חברי לדעה הם גם חברי במובן המעמדי, והיפך: יש בתוכם אנשי מעמד סוציאלי אחר, המתגאים בפרוליטריות שלהם, כמו שאני מתגאה בבורגניות שלי, יש גם חולמי חלום שתפני בהתלהבות לא פחותי מהתלהבותי אני, בזמן שאני חולם חלומות אחרים לגמרי. בציונות יש מקום גם לאלה וגם לאלה: כי לא לתקן את מצבנו נתאספנו לארץ, אלא להביא קרבנות: לא לנסות נסיונות חברתיים, אלא לבנות את המדינה העברית. אני הבורגני אינני מתבייש ללכת בשורה אחת עם חבר הקורא לעצמו “פועל בחסד אלוהים”, ואני דורש ממנו שגם הוא לא יתבייש ללכת בשורה אחת עם חבר הקורא לעצמו “בורגני בחסד אלוהים”. גם לא נעצום עין על אשר יש סתירה לפעמים בין השקפתי אני להשקפתו הוא – יחד נחפש את הפתרון המועיל ביותר לקדמת הבנין הממלכתי.

אך לא זהו עיקר מאמרי, בעיקר רציתי לפנות פעם אחת לאותם מנהלי ה“שמאל” השחשחר שלנו ולשאל שאלה תמימה מאוד: ואתם, רבותי, מהו קלסטר הפנים הסוציאלי שלבם, במה רואים אתם את ההבדל שבין השקפותיכם אתם – ב“שטח” הסוציאלי – ובין השקפותינו אנו, שהובעו בעתונותנו, בנאומי דבּרינו, בהחלטות הוועידה הווילנאית? לא ההפרש הפראזיאולוגי שהוא, כמובן, בולט מאוד, אבל איננו אלא הפרש שבמלים: לא – מהו ההפרש האמיתי ויסודי בין ההשקפות?

את השאלה הזאת הנני שואל לא רק בתמימות, אך גם ברצינות. ועל כוונתי גם כן אודה מראש, כוונתי להוכיח, שמפלגות הפועלים בארץ-ישראל אין להם פרוגרמה שלמה ומסוימת של בנין הארץ. לוּ היתה, זאת אומרת לוּ העיזו לנסח אותה, כי אז היה מתגלה מאליו “קלסתר פניהם הסוציאלי” הנכון, שהוא – "קלסתר פנים בורגני מכף רגל ועד ראש.

ה“סוד” הזה כבר איננו סוד לשום מסתכל בעל עינים פקוחות; אבל בפולמוס הרשמי עוד מושלת המסורת המליצית לחשוב את “אחדות העבודה”, למשל, לא רק למפלגה של פרוליטרים, אלא למפלגה עם תוכניות בנין פרוליטריות. את ה“שקר המוסכם” הזה הצילה מפלגה זו עד עתה אך ורק הודות לתחבולה פשוטה, שלא ניסתה עד היום לעבד פרוגרמה מסוימת של בנין הארץ, פרוגרמה מקיפה עם כל צדדי הבנין – את הבעיה של הסגת כספים בשביל התיישבות הרחבה, את בעית האשראי, את בעית העליה ההמונית והשתרשותה בחקלאות ובמשק העירוני. בהחלט, בכוונה להשתמט מתשובות מקיפות-כל, הגבילו תורני המפלגה הזו את חקירתם בגבול המצומצם של התיישבות פועלים, וכאן המציאו את הקבוּצה ואת הקואופרציה, ובאותו זמן ידעו הם בעצמם, שאין זה אלא חלק של בנין המדינה, שאי-אפשר ליישב בארץ אך ורק פועלים, שבכלל אין מקום לריבוי הפועלים בלי ריבוי בעלי רכוש פרטי – ידעו את כל אלה כמוני וכמוך, הבינו שתורת בנין שלמה צריכה להציע תנאים, קודם כל – בשביל כניסת הרכוש הפרטי; ידעו והבינו ושתקו, כי ברור היה גם להם, שאין לשאלות האלה תשובה אחרת אלא “בורגנית” ופחדו מלגלות את “קלסתר הפנים” שהוא דומה, כשתי טיפות מים זו לזו, לפרצופם הסוציאלי של “עולי פולניה” בתל-אביב, או אנשי “עת לבנות בוורשה”. מלבד הפראזיאולוגיה שהיא טפל ולא תוכן – הלוא גם בינינו, הציונים הבורגנים, יש מצדדים בזכות הקבוצה; אני, למשל, תמיד התנגדתי לדעה הקדומה, שאין לקבוצה, כביכול, שוּם תקווה להתקיים בתור גוף הנושא את עצמו. מה שנוגע לקואופרציה – הלוא זה מוסד בורגני החביב על כל הבורגנים הזעירים בכל ארצות אירופה ואמריקה; על שני העמודים האלה אי-אפשר לבסס “קלסתר פנים” פרוליטרי, כמו שאי-אפשר לבסס עליהם (ואת זאת יודעים ובזה מודים בכל שיחה פרטית כל תורני ה“פרולטריות” הציונית) את כל כל מפעל ההתיישבות בשלמותו, כי המפעל הזה בשלמותו נצרך, קודם-כל, לכניסת רכוש, רכוש ורכוש. החלמות הילדותיים על “רכוש לאומי” שיספיק לכל – פגו ואינם; כאשר נסע מר רמז לאמריקה להטיף את רעיונו, הדומה ל“תוכנית מאנילוֹב” – רעיון של “מגבית או הלוואה”, אשר תכניס שלוש מאות מליונים דולרים או יותר – מצא יותר לועגים בקרב מחנהו, מחנה ה“שמאל”, מאשר בכל יתר החוגים (יתר החוגים אף ללעוג לא הסכימו, פשוט לא שמו לב, ובצדק). עתה משוכנע כל אחד ממנהיג ה“שמאל”, שהרכוש הנחוץ לנו הוא רכוש פרטי, ואם כן הדבר – מה הם תנאי כניסתו של הרכוש הפרטי?

בזמן שאנו דנים על השאלה הזאת, אנו נותנים תשובות ברורות. ראשית כל, הרכוש הפרטי לא יזרום לארץ, שאין בה תקווה לרווחים; זאת אומרת, שהבטחת הריוח הבריא היא עקרון העקרונות לכל הפוליטיקה המשקית של הציונות; שנית: מגמתו הטבעית של כל רכוש פרטי, בארץ שיש בה לבחור בין פועל “יקר” ובין פועל “זול”, היא לטובת העבודה הזולה, זאת אומרת: הוזלת העבודה הברית גם היא אחד התנאים של בנין המדינה. כמובן: תנאי מוקדם לכך שהמוסדות הלאומיים יאפשרו את הוזלת צורכי החיים (ע"י בנין דירות זולות, משקי עזר וכו').

אם רק נמחוק ראשית מן החשבון את החלום, שגם הוא ראוי למאנילוֹב, על דבר הרמת צרכיו של הפועל הערבי במשך שנים אחדות (עד לגובה שאליו הגענו אנחנו במשך דורות של קדמה אירופית)" שנית – שלישית – רביעית – חמישית וכו' וכו', נקבל שורה של תשובות “בורגניות”, והנני מתכבד בשה להציג שאלות האלו לפני התורנים הנכבדים של הציונות ה“פרולטרית”, ואומר להם מראש, שאם ינסו הם לענות עליהם מענה רציני ולא מענה של מאנילוֹב, תהיינה תשובותיהם כתשובותינו:

בורגניות לאלף עד תו. אנא לנסות, אם יעיזו, ונראה.