‘שמש אחת במרום ושיר יחיד ללב’ – ואחד משוררו-בחירו של העם. לא במעמד הר קדמוני ולא בבחירה נוסח עידננו ניתן המשורר לעם, כי אם ב’משא אהבה', בשימת מצור על נווֹ, בקשב אל ‘קרדומו’ השובת, בהליכה עם שירו אל סבלות-לב ואל חשבון-עולם.

לא באמירת ‘אמן’ חטופה של כל הציבורים אשר בדור יעוטר הראש. עתים כמו חלוּק הלב, והרבה טעמים לנהייתו אחרי נשר-שירה, שני בדורו. שכּן לא ביחידות קמים הם גדולי-השירה, כי אם זוגות-זוגות, הנראים פעמים תאומים. הנה משוררם של ‘שירי הים’ ו’שירי ציון' ועמו ועל ידו ונכחו – משוררו של ‘כתר מלכות“; יהודה הלוי ושלמה אבן-גבירול בנשימה אחת הם הגוּיים וכעין מו”מ על סדר ההגייה, על מוקדם ומאוחר מועט. ובקפיצת הדרך מעל פני דורות ועמים: הנה ‘אוֹניגין’ ו’פיצוֹרין’ – ‘אגמים’ אלו של פוּשקין ולרמונטוב, בהם ובשירוֹת אחרות שלהם צופה העם הרוסי עולמו, נגעיו ויפעותיו. וכמותם ל’זוגיות' ולנפתוליה – גיתה ושילר, מיצקביץ' וסלובאצקי, בדראמה, באיפוס ובחזון, בריאליות ובחלומיוּת, בחירוּת עריצה של היחיד ובמלחמות-עם לנשימת אויר החירות. וביירון ושלי, במריים ובסערתם, בנדודי-ארץ וברתוּקי-מולדת. אף אנו מעין ‘יריבוּת’ היתה שרויה בנו שעה ארוכה בין שירת הזוהר וקסמי יער, בין הבריכה וכחום הים, בין על השחיטה ועל הדם, בין כלל השיר הביאליקאי וכלל השיר הטשרניחובסקאי. הם עצמם לא שנים אוחזין בכתר היו. לאחר הכרעה תמיהה היא בנו על שום נתנו אנחנו להם להתעצם, כביכול, בתוכנו, והם לא יריבים היו, אף לא באו להשלים זה את זה; ביאליק אחד לעם.

הרבה נתן ביאליק לדורו ולבא אחריו, והרבה נטלו כבר ממנו שנים-שלושה דורות, אך הרבה גם ניתן לו ממצבר הרוח והאהבה של העם. אין נתינה בלי חמדת קבלה, אף אור השמש מבוזבז אם אדמתנו מידברית ואיננו מכוונים מעיננו שתשתבח בפני השמש. צורך הוא לרצות בו בשיר, לשכוח, כאילו, קולו ולשוב ולהאזין אל דממותיו, לחפש בו את הדינר ה’פרטי' של אדם ותקופה, ואפילו יאבדו פרוטות וימים. צריך לעמוד בנפש חפצה ברעמיו ובברקיו של המשורר, ויהיו ניתכים גשמיו על הראש, זלעפיים או נדיבים.

לשוב אליו, לעמוד ברעמיו ובברקיו – והן המשורר עצמו הזהיר בנו כמהתל, כי שוא נחפש אותו ב’מחבואי-חרוזיו‘. סוּגר היינו לו, והוא ביקש להימלט מתוכו, לצאת אל צפרי השדה, להתערב בקהל ילדים. אולם מתוֹכנו חזרנו וכיוונו פנינו אליו וראינוהו בשעת ‘פרידה’ רוֹכן בכל גדלוּתו על בתים שחים ברחוב הזפּתים – והוא עצמו משא אהבה אליהם, ה’שקועים בעפר עד טבור’; אותה שעה חזר ותלה מעליהם תכלת חדשה, אף נשבע להציל מקרקע ימים-ויָמים דמעת האם; נשבע – ומקיים בו במעמד. אמוֹדאוּת זו של המשורר שבה וחיזקה – אם היה צורך בכך – את הכתר שבראשו – –

יחידוּת זו אפשר אינה לעולמי-עולמים. אולם משוררו של העם אינו לשעתו ולדורו; משוררם של דורות מרובים הוא. לאלף שנה? לת"ק שנים? – מן העבר גלוי-העינים ניתן להקיש. שקספיר אחד לאנגליה, וגיתה לעמו, ופושקין לרוסים, ומיצקביץ' אחד לפולין. שלי וביירון אינם שקספיר; רילקה וסטיפאן גיאורגה אינם גיתה; ולא טוּבים וסלונימסקי בפולין, ויסנין ומאיקובסקי לא ינחלו את האנדרטה של בעל ‘פרש-הנחושת’. בכדי יבקש מישהו לראות בחילופי העתים גם שינוי התמונה, או אך הסטתה ממקומה, ואפילו ינסה בכך במו ידיו. אפשר בנצח ינוצח המשורר, אפשר תבוא העת – והיא מופלגת – ומשורר העם בכבודו שפתותיו רוחשות מקבר להעטיר ראש בחיר.

ראיתי ראשים מורכנים, ספרי-השירים לידם, וכמו ממתינים להיות עטורים. אף שבתי וראיתי רצים תורעים וכיתות קוראות, כלפני מרכבת-המלך או פירדתו בימים קדמונים. ברם, לא ככתר-מלכות לפנים, ולא ככתרי-כהונה בימינו, – כתר השירה. הניצבים בפתח ובחלון תוהים וחוזרים ותוהים על הריצה, הקריאות, התרועה – והעת לא עת-הכתרה – –

חזרתי וראיתי ראשים צפים על פני ימינו, ראשים יפים, משובחים לומר שירה לפני העם: בקול רם ובקול מזדמר וחכם; בהימנון למסתורי-מיתוס קדוּם ובהזדהות עם התהווּת חדשה; בניגוניות ובחציבת ביטוי. כולם משובחים הם לומר שירה לפני העם, אבל –

‘שיר יחיד ללב’, וביאליק אחד לעם.

[תשכ"ה]