אחד העם הורה את דורו, ומילא גם את הדורות הבאים, כיצד להביע הגות מודרנית בסגנון עברי, שהצטיין בשלוש סגולות: במקוריות, בדיוק ובצלילות.
כשאנו מעיינים בהוגי הדעות העבריים שקדמו לו, הרינו מוצאים אפילו במובהקים שבהם, שיצאו מבית המדרש וידעו את הלשון העברית על בוריה, חידושים מוזרים ותרגומים מחוספסים ותחביר משוכבד וסגנון מרושל ומפותל. דבר זה כוחו יפה אפילו כלפי סופר כרנ“ק, שהיה באמת ענק. בצידם של גילויי-ביטוי נאים ומפתיעים, אתה נתקל בנסיונות חסרי-ישע לתרגם מושגים כלליים ברורים לעברית מגומגמת. ואילו לשונו של אחד-העם היא מקורית, זיוותנית ושלמה לא רק ביחס לדורו, אלא גם לפי קנה-מידה של זמננו, שהלשון נתגמשה בינתיים ונעשתה מוכשרת לקבל ערכי שירה ומדע עולמיים ולהביאם לידי ביטוי בלא חציצה. הוא הביע בלשון העברית את יסודות המחשבה האנושית הכללית, הלכות אמונות ודעות, כאילו נולדו בה, באופן שודאות היא בך, שאילו נכתבו מלכתחילה עברית היו נכתבים בלשון זו. דוגמה מאלפת ישמש תרגומו של אחד-העם ל”מחברתו של פינסקר", האוטואמנציפציה. ודאי, הוא נתחבט בקשיים מסויימים, ביחוד מחמת מחסור במונחים, שעדיין היה מורגש באותה תקופה, אולם הסגנון הוא עברי מקורי והקורא רץ בו ואינו מפסיד אפילו תג אחד מן המקור. סיסמתו: “סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון”, נתקיימה קודם כל בו עצמו. כמין מצרף היה בנפשו, וכל מחשבה כללית שנכנסה בו, יצאה מתוכו בריה חדשה, בריה עברית. וראוי הדבר לחקירה מיוחדת, שיהיה בה בלי ספק כדי להפרות את הלשון ולהרחיב את ידיעתנו.
הוא הדין בדיוק ההבעה. פלא הוא כיצד הצליח אחד-העם להתגבר על המליצה, שהיתה נטפלת בימים ההם לטובי הסופרים העבריים, ועדיין אין אנו בני חורין הימנה. הוא היה מהדר בלבושן של מחשבותיו ומקפיד שלא יהיו מרושלות בהופעתן ולא כבדות בהילוכן, אלא במצוחצחות ומכופתרות. כיום אנו יודעים כמה שקד אחד-העם על כך, שהלשון תהא מכוונת לרעיון, הצורה לתוכן, המבע למוּבע. ודוקא ביטויו המצומצם, שאין בו חסר ויתר, הבליט את עוז שאיפתו וחן הגותו, כאשה נאה ובעלת טעם המבליטה את חמודותיה על ידי מלבושיה השלמים וההדוקים לגופה. ממנו ואילך יש לנו מחשבה עברית מדוייקת, שרוח העבר ותוכן ההווה ובחינת העתיד מבוטאים בה בטעם הזמן החדש. תואם זה של צורה ותוכן, רעיון ולבוש, היה בשעתו מהפכה ממש, שהשפעתה לא פסקה עד היום הזה.
הצלילות בספירת המחשבה וההבעה היא מכבשונה של התרבות האנושית וכיבושיה. אדם קדמאה לא היה צלול כל עיקר. כלי הביטוי שמלפני מתן הלשון הברורה והחתוכה היו הקולות והשאגות, הנהימות וההברות השבורות. אלף דור עברו עד שהאדם הוכשר להביע את רצונו, את מראה עיניו או את הלך-נפשו בלשון ברורה ומדוייקת. וגם היום, כשתרבות הביטוי הגיעה לשיאים, עדיין אנוס כל אחד להאבק עם הסתומות והעמומות שבמחשבתו, המתפתלת בתוך עצמה ואינה מקבלת על נקלה עולו של ביטוי מכוּון.
לידתה של מחשבה, כלידתו של אדם, חתולה בשפיר ושיליא וסימני דם ומאמצי יציאה לאור עולם טבועים בה. אם נראה את הלשון כלבוש למחשבה העירומה, נצטרך להשלים את הדימוי הזה ולומר, שאותו לבוש נארג תוך כדי התרקמותה של המחשבה. שכן מחשבה בלא לבוש מילולי היא חסרת אחיזה, ולכל היותר גירוי ריק, הברקת מוחין, טיסת חזיז, דלית ביה מששותא. ואין אדם מסוגל לארוג טלית נאה והדוקה לגוף מחשבתו אלא לאחר שקנה לו נסיונות מרובים במלאכת האריגה, קלקל ותיקן, קרע ואיחה. בעצב נולדת המחשבה בשמלתה הבהירה. ואל ישיאו אותך עליזותה ותפארתה. שכן מחוללה השכיל להסיר מעליה את כתמי הזיעה, הגליד את הפצעים, שמלים דוקרניות חתמו בבשרה, והלביש אותה מחלצות חג. ויפה עשה. אין יוצאים לרשות הרבים בבגד-טלאים, אלא במלבוש מצוחצח.
הבהירות אינה מחלה העוברת בירושה, אלא הישג אישי, כיבושו של יחיד. וכל משורר או הוגה דעות חייב לראות את עצמו כדרדק וללמוד אלפא ביתא דחכמת ההבעה, כדרך שהוא לומד חכמת הכתב והמקרא. לפיכך נודעת חשיבות יתירה ליצירות-מופת, להישגי-אבות, שמשמשים לו מורי-הוראה. דור שאין לו אבות-יצירה ולא אמהות-סגנון דור יתום הוא ואין מי שיחנכוֹ וינחנוּ במעגלי יצירה ואמת. אולם מציאותם של אבות גדולים בלבד עדיין אינה עשוייה להבטיח להם לבנים שיירשו את קניני אבותיה, השכלתם, טעמם וחידושיהם. יש עדות לא-אחת בידנו, שבתקופות שונות קם אצלנו איש מורם מעם, בעל דעת רחבה ובעל סגנון מלוטש, ואף על פי כן לא נתבשמו ממנו סופרי דורו ואף לא סופרי הדור הבא. הוא עמד ערירי, כנאות-דשא בישימון, והבאים אחריו הוסיפו לכתוב בסגנון מליצי ובשברי פסוקים, כאילו אותו ענק לא היה ולא נברא.
הצלילות אינה ערך אסתטי בלבד, אלא גם ערך פדגוגי ומוסרי, שכן היא מונעת טעויות שבהבנה ומסייעת לשומעי-הלקח לרדת לעומקה של המשנה. הערפליות של מורה-הוראה מביאה את התלמידים לגלות בדבריו פנים שלא כהלכה, ונמצא, שהוא משבש את דעת הבריות במקום להרחיבה ולתקנה. מה שהותר במידה מסויימת בספירת השירה, שכלי ההבעה שלה הם סמלים ורמזים, לא הותר בתחום המחשבה, שכל כוחה וערכה בהסרת האפלוליות, בפיזור הערפל ובגיבוש מושגים ברורים על חיי עם ואדם. מבחינה פדגוגית ומוסרית מחשבה וביטויה המעורפל לא זו בלבד שהם תרתי דסתרי, אלא הם ככלי אין-חפץ-בו. הרי זה כאילו הושטת לאדם אספקלריה מכוסה או משקפיים חשוכים. לא זו בלבד שאין לו הנאה מהם, לא אף עלולים להיות לו למכשול.
אחד-העם, שהיה איש הנוֹי והמוסר, טרח וחזר וטרח ולא נחה דעתו עד שהבהיר כל רעיון בתכלית ההבהרה והסיר כל עכרורית מתוכו. שכן אחריות עליונה היתה בו והיא היתה מדברת מתוך כל דיבור ודיבור. וכשם שהשתדל למנוע הבהב משובשת בדבריו, כך השתדל לרדת לסוף דעתם של אחרים. והציטוטין מדברי יריביו מקבלים לא-אחת אור חדש לאחר שהוא מסבירם בלשונו שלו. אין אצל אחד-העם נפלי-רעיון, מחשבות-גרר או הפשטות מוחיות מסובכות, אלא על הכל משוך חוט של חיוניות והוא מחושב ומדוקדק לאחר שעבר תחילה דרך המסננת של נפשו. מכאן המזיגה המופלאה של צינת ההבעה המדוייקת וחמימות הלב של המביע, המובלעת בכל מסה של אחד-העם, יהי נושאה מה שיהיה. וכל האומר: אחד-העם קר, אינו מבעלי המורגשות האמיתיים.
ידועה יפה לכותב הטורים האלה טענת ממעטי דמותו של אחד-העם משעת הופעתו ועד ימינו: אחד-העם, אומרים הם, לא היה בעל מחשבות עצמיות ומקוריות ואף לא בעל מחשבות גדולות. הוא נטל תשעה קבים מיוּם ומספנסר, מלוק ומדאווין, מקארליל ומהנרי ג’ורג', ממיל ומקונט, ובעיקר מרנ"ק, וממילא מהגל. נמצא, שתורת ההתפתחות, הרוחני המוחלט ככוח פועל באומה, תורת הנפש, המדינה, הדת והמוסר, מסתו על משה, תפיסת העבר והעתיד, חינוך העם וכיוצא בזה, לא מלבו חצבם, אלא קראם בספרים ולמדם מפי אחרים וחזר והציעם לפני בני ישראל בלבוש עברי.
ויש שמרננים אחריו, שאף במחשבות אלו לא העמיק די הצורך, אלא הנמיך קומתן ועשה אותן שוות לכל נפש. מה פלא איפוא שיכול היה לכתוב בסגנון בהיר. אין בהירות זו אלא אחד מגילויי ההַשטחה. מחשבות גדולות, עצמיות, מקוריות, מורכבות הן בטבען ולפיכך ביטויין קשה וממילא סתום במקצת. מה שאין כן דעות שנקנו בחוץ. אחד-העם הוא תוּסברן, פופולאריזאטור בלע"ז, ומן הדין שתהיה משנתו סדורה, ברורה ומפורשת, על דרך הקיצור אפשר לסכם את הטענות הללו במימרא אחת: אמנם צלולה החבית של אחד-העם אבל חלולה…
עוול הוא לומר כך על אחד-העם; ודאי למד תורה מפי אחרים והושפע מבתי מדרש שונים. כנקי-דעת וכדובר-אמת היה אחד-העם עצמו מורה באצבע ממש על מקורות יניקתו ועל תורת רבותיו. מעולם לא שכח לומר דבר בשם אומרו, אם לצד ההסכמה או ההתנגדות. אך גלום השפעה פגם היא? הלא היא בסיסה של כל דעת נרכשת וכל השכלה וכל השקפה, ולית אדם דפנוי ממנה. ההשפעה היא כוח שלילי בשעה שהיא משתקת את הקול העצמי ומחניקה את היסוד המקורי שבאדם. אולם לאחד-העם היה כור-היתוך, שבו נצרפו ההשפעות לסוגיהן מסיגיהן. היה לו בית-יציקה משלו, שבו נוצקו מטבעות מקוריים. ואפילו מחשבה או דעה, ששרשיה נעוצים בקרקע זרה, משנשתלה בפרדסו נתעברה צורתה ונתחדש תוכנה והיתה חיה חיים עצמיים ומקוריים.
גם עמקותו אינה מוטלת בספק. הוא לא גרס עמקות של-סרק, פלפולא חריפא, והתגנדרות באוצר של מונחים והגדרות סתומים. אבל ירד עד השיתין. באר המחשבה של אחד-העם עמוקה, אלא שמרוב צלילותה היא נראית כרדודה, כדרך שמי-אגם עכורים נראים עמי-תהום אף על פי שאינם אלא מי-אפסים. לא הודה-דעות אחד אחז את העינים בעמקותו המדומה. העדר-כשרון לטהר את משנתו מן האפלה והעמעום נתפרש להם לבריות כמצולה גדולה. אולם אחד-העם שנא עקמומיות והיה מפַשֵט אותן בכל מקום שנתקל בהן. ודאי צפו גם בנפשו גושים אפלים וכוחות חושך, שהיו משתרגים עליו ברגעי הגות והבעה, אבל הוא נאבק עמהם, צמצם את ישותם עד קצה הגבול והגביר את האור.
אחד-העם הוא סופר-מופת לנקיון-דעת, למיצוי האמת ולצלילות הסגנון.
אב תשט"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות