המדיניות החיצונית של העם העברי / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(הרצאה בקונגרס ראשון לא"י העובדת)

השואל ישאל: וכי יש לעם גולה המפוזר ומפורד בכל ארבע כנפות תבל מדיניות חוץ? כלום היה פעם העם העברי במשך כל ימי נדודיו בגולה נושא מדיניות משלו? עמים אחרים קבעו את גורלו ע"י מדיניותם הם. יחידים או קבוצות בתוכנו מילאו תפקידים פוליטיים בקרב עמים רבים ובעולם כולו. אולם העם היהודי לא היה נושא לאפשרויות מדיניות ולרצון מדיני.

ואכן, כשקמה התנועה הציונית ואתה יחד החלה פשה של מדיניות יהודית כביטוי הרצון הקיבוצי של העם היהודי, היו רבים, אשר שמו את הרעיון לחזון‑שוא.

הנחתם הפוליטית היתה, כי עם נטול מדינה אינו יכול לשמש גורם מדיני ונושא למשפט עמים. אולם הנחתם הופרכה. “חזון‑השוא” בא; הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ ישראל קוים וקוּבל במשפט העמים. עם ישראל הוכר כבעל זכות על ארץ ישראל. ההסתדרות הציונית הפכה מהסתדרות של “מתנדבים בעם” לסוכנות בין‑לאומית רשמית של העם היהודי בכל הנוגע לארצו.

ודאי יש מקום לחלוק על אריכות ימיו של משפט עמים זה בכלל. יתכן גם לחלוק על עצם טיבה של המדינה בימינו. אך אין זה ממעט כלשהו ממשקל העובדה: במסגרת משפט העמים הקיים היה העם היהודי במשך דורות עשוק‑משפט, משולל זכות, הטול יכולת לברוא ניב לרצונו ולמשאלתו בדר מותרת ומוכרת, עד שבא ארגונו “החפשי” של העם בתוך התנועה הציונית ולמען התכלית הציונית והוסיף כוח חדש לפוליטיקה הבין לאומית, שותף חדש במשפט העמים – את העם היהודי בעל הזכויות הבין לאומיות על א"י (לפי שעה – רק בנוגע לא"י בלבד). ויובן נא ברור היטב: לא יהודים – אלא העם היהודי, ולא בתוך ארץ ישראל אלא על א"י.

כשם שאין למעט את דמותו של הכיבוש הרציני הזה, כך אין להגזים בערכו. ההישג אשר השיגה ידינו בתוך התמורות הטיריטוריאליות הכבירות בעקב המלחמה העולמית, איננו דומה כלל להישגים שזכו אליהם הפולנים בפולין והציכים בציכוסלובקיה. כי על כך חסרי אנו את החומר, שבלעדיו לא יתכן קיום מדיני – את העם היושב בארצו. לא היה ביכלתנו להשיג יותר מאשר דפוס שעלינו למלאותו תוכן וחיים. וזאת השגנו. ניתנו לנו הזדמנות ואפשרות להגשים את חזוננו. ומחובתנו לומר בפה מלא – העם היהודי והתנועה הציונית לא הגשימו את מלוא מידת האפשרות, לא ניצלו אותה הזדמנות במלוא היקפה, לא יצקו אל הדפוס מלוא תוכנו. אפשר גזירה היא, שאין להמלט ממנה. זה מאות בשנים ששיכלנו את מדינתנו, חושינו הממלכתיים כהו, רצוננו הלאומי שותק כמעט. הפלא הוא כי לא גדלנו יום אחד כדי שיעור קומתו של המצב ההיסטורי? אכן, אין לדעת מה גדול יותר, הצער על אשר החמצנו במשך עשר השנים שעברו או הפלא לאשר פעלנו במשך הזמן הקצר הזה. עם כל חרדתנוו ההיסטורית, עם כל קוצר רוחנו, אל נא נשמיט מידינו את קנה המידה למרחקים ההיסטוריים שלנו.

אשר השגנו מבחינה מדינית לפני עשר שנים – תוך מסיבות היסטוריות יוצאות מן הכלל, אמנם, אשר אינן חוזרות ונישנות לעתים תכופות – איננה רק תורה שבכתב. הנצחון המדיני של הציונות, היינו, של הכוחות העממיים העומדים מאחורי גבה של ההסתדרות הציונית, לבש בעשר השנים האחרונות צורות מוחשיות עד מאוד. הזכויות שכרשנו נתמלאו תוכן ממשי, מדיני, משקי ותרבותי, שאין לשכחם גם עכשיו, כשדשים אצלנו מנדטים בעקב. יש לנו הזכות לדרוש שקולנו ישמע בממשלת המנדט ובחבר הלאומים. יהיו המוסדות הללו מלאים חטאים כאשר יהיו, עדיין הם המוסדות היחידים אשר בידם ובכוחם גורל הארץ. א"י היא הארץ היחידה, שבה שפת העם היהודי היא אחת משפות המדינה. זו לנו הפעם הראשונה בדברי ימינו, שהיהודי, אזרח ארצו, יכול לנסוע בכל מרחבי תבל בתעודת‑מסע הכתובה בשפתו ולהשתמש במטבעות הכסף שאותיותיהן שלו הן. אמנם, כל אלה אינם אלא ערכי‑סמל, אך גם לסמל יש ערך. ידענו, רבים העמים, המעמדות והמפלגות הנותנים את נפשם על קדושת סמלם ועל דגלם.

אבל אין אנו ממקדשי הסמלים. חשובים לנו הרבה יותר הכיבושים הממשיים המעשיים. ועלינו להודות בגלוי וביושר לב – צפיתנו ותקוותנו לפני עשר שנים היו גדולות הרבה יותר. אכזבה קשה ומרה התאכזבנו. ואם אמנם, “צרת רבים – חצי נחמה” – הרי נוכל ל“התנחם”, כי תקוות לאומיות וסוציאליות רבות וכן גדולות הכזב הוכזבו בעולם במשך עשר השנים. יחד עם כל מעמד הפועלים צפינו להתחדשות סוציאלית קרובה של כל האנושיות, תלינו תקוות גדולות במהפכות בגרמניה, ברוסיה. כולנו נתאכזבנו. לא כל אשר קווינו לו וכל אשר אפשרי היה – בא במשך עשר השנים. אשמים קודם כל אנחנו, שלא ניצלנו את האפשרויות שנפתחו לפנינו. ואשם המשטר השליט בארץ, אשר לא סייע כי אם החליש ושם מכשולים. אך אם למרות כל אלה עלו לא“י במשך עשר השנים 100.000 יהודים, וחלק חשוב מהם התיישב על הקרקע; אם ארץ קטנה ועניה כא”י קלטה במשך זמן קצר עולים חדשים שמספרם כשמינית של כל אוכלוסי הארץ – הרי זה מפעל רב. יבואו נא חכמי ההגירה ויגידו, אי ארץ בעולם אשר קלטה במשך עשר השנים הללו הגירה כשביעית או כשמינית של אוכלוסיה? אנחנו, נושאי ציונות רבתי, הרואים בא“י מקום לעלית המונים ולהתיישבות המונים, אל לא להקל ראש בכיבושינו. בידינו נמצאים עתה שני זכיונות משקיים על כוח המים והחשמל ועל אוצרות ים המלח – שהם במידה רבה המפתח לכל עתידה הכלכלי של א”י. הננו כיום בוני הארץ, מבחינת העבודה ומבחינת היצירה וכוח המעשה.

חובתה של ממשלת המנדט היא להקל ולאמץ את בניינה של א"י, ליצור תנאים פוליטיים, כלכליים ואדמיניסטרטיביים אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי. את חובתה זו לא מילאה ממשלת המנדט. לא נכון הוא – על כן גם לא נבון – להגיד, כי המנדט היה רק תרמית בלבד. בקרתנו את ממשלת המנדט תשפיע יותר ותשמע יותר, אם נדע להעריך בתום וביושר גם את צדדיו החיוביים של המנדט. כל מי שחשב בשנת 1918, כי אנגליה תגיש לנו מלוכה במתנה – נתאכזב בוודאי מרה. אולם אנחנו אשר ידענו, כי גאולת עמנו היא ראשית כל פדות עצמנו, כי בית לאומי לא יבנה אלא בידינו – אנו, אין לנו להיוואש גם אחרי כל מה שבָאַנו. ממשלת אנגליה יכולה להניח מכשולים זמניים על דרכנו, אך רצונו של העם היהודי לחדש את עצמיותו הלאומית בארצו באמצעיו הוא, במאמציו הוא ובקרבנותיו הוא, איננו תלוי בחסדו ובמצב רוחו של משרד המושבות הבריטי, אף לא בקוניוקטורות החולפות של הפוליטיקה האימפריאלית הבריטית.

- - - -

מרכז הכובד של מדיניות החוץ הציונית – היא שאלת יחסינו אל העם הערבי. ואין זאת שאלת יחסינו אל ערבי ארץ ישראל בלבד – אעפ“י שהיא, רק היא, צריכה לשמש לנו יתד; כי לאונאת עצמנו יחשב הדבר ולהונאת אחרים, אם נסיח את דעתנו מערבי א”י. ונשים את פנינו רק לעבר המנהיגים הערבים בארצות אחרות, מתוך הנחה שאתם יקל לנו למצוא שפה משותפת. הלוז ביחסים בין היהודים והערבים היא שאלת הערבים בתוך א"י.

א"י היא רצועה קטנה בטריטוריה עצומה המשתרעת מגבולות תורכיה בצפון, דרך שני הנהרות הגדולים פרת וחדקל במזרח, ים התיכון במערב האוקינוס ההודי וים סוף בדרום. זהו שטח בן 3.200.000 קילומטר מרובעים, כשליש של אירופה כולה, או כשטחן של אנגליה, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, פולין, רומניה יוגוסלביה ובולגריה יחד. בשטח הזה יושבים 12 – 15 מיליון אוכלוסין, כמעט כולם דוברי ערבית ורובם מושלמים. יהא גורלו המדיני של הגיש הזה, יחסיו אל העולם האירופי והיחסים בין חלקיו השונים מבית – כאשר יהא, תמיד ישאר כנראה גוש של עמים דוברי ערבית. אין לדעת לאן פניו מועדות, אם לקראת התמזגות במדינה ערבית אחת או – מפני ההבדלים הגיאוגרפיים והדתיים אשר בתוכו (חצי אי ערב מזה, ארם נהרים מזה וסוריה מזה) – לקראת התפצלות למדינות חפשיות אחדות בנות תרבויות מיוחדות; סוריה על ישובה הנוצרי הרב ועל חינוכה הצרפתי הישועי; ערב – על משטר עריצותה האבסולוטי והפרימיטיבי עם תרבות המדבר אשר לה; ארם נהריים – על ישובה, ספק צוען ספק קבוע, היונק מהשפעה פרסית.

ומדי דברנו בגורלה ההיסטורי של א“י, אין אנו רשאים להעלים עין מכל אלה. אין להסיח את הדעת מן החשיבות הגדולה אשר לארצות העורף האלה, המיושבות כולן שבטים ערבים והסובבות את א”י מכל שלושת עבריה. הגשמת הציונות פירושה השבת מרכז הכובד של ההיסטורי היהודית לא“י, פירושה קשירת גורלנו בגורל אסיה הקדמית ותושביה. עלינו להתקין את עצמנו מבחינה נפשית ורוחנית לקראת השיבה הגדולה הזאת, שבעקבה כרוכה מהפכה מעמיקה בעמדתנו הבין‑לאומית ובסביבת העמים אשר תקיפנו בעתיד. אם יש ברצוננו להיות עם ארץ‑ישראלי, עלינו להדבק בסביבה הגיאוגרפית והאתנוגרפית החדשה, אשר בתוכה אנו שבים ומתיישבים. לא יתכן שנחלום את חלום עתידנו לפי השגות אירופיות בלבד. העם היהודי בא”י יהיה קשור באירופה רק מצד מערב, דרך ים התיכון. מצפון מדרום וממזרח יבוא במגע עם עמים דוברי ערבית, אשר שפע נימים – נימי דת, שפה, מסור, מנהגים ואולי גם נימי דם ופוליטיקה – מלכד אותם. העמים האלה יהיו שכנינו הקרובים ביותר לדורי דורות. מרבית קשרינו הכלכליים, ובמידת מה גם התרבותיים והפוליטיים, יהיו שלובים ואחוזים בהם ובגורלם. בתבונתנו ובכשרוננו אשר נגלה בהקמת חיי אחווה עם השבט הערבי היושב בא"י יהיה תלוי במידה מרובה גם גורל השיתוף והשלום בינינו ובין הארצות אשר סביבותינו.

ועוד הערה כללית: מדברים בתוכנו על השאלה הערבית. האמנם קימת בא“י שאלה ערבית, או שמא יש בה שאלה יהודית? לא יעלה, למשל, על דעתו של שום יהודי לדבר בגרמניה על שאלה גרמנית. ברור: בגרמניה יש רק שאלה יהודית, יש מיעוט יהודי חלש והשאלה היא, כיצד יתפתח המיעוט הזה, כיצד יבוא על זכויותיו, היצליח לשמור על פרצופו הלאומי או טמוע יטמע בעם הארץ, איך יגן על עצמו בפני יחסי בוז, רדיפות וכו' וכו'. גם אנחנו הננו מיעוט בא”י, עודנו רק עשרים אחוז מאוכלוסי הארץ מניין לנו, בעצם, העוז הזה לדבר על “שאלה ערבית” יש בא“י עכשיו – וכן יהיה בעתיד הקרוב – רק “שאלה יהודית” בלבד, שאלת מיעוט יהודי חלש. ידעתי כי לא ינעמו הדברים לאזני אלה הקשורים בא”י קשרי מעמקים, והמאמינים, כי ארץ ישראל לא תהיה לנו אם חורגת. אך במציאות הקיימת הכתוב מדבר. ועם יש מי שרצה להסיח את דעתו ממנה, הרי באו מאורעות 1929 והעלו לנו את זכרה, זכר כאוב וטראגי.

אין אני מתכוון לומר: הישוב היהודי בא“י הוא ככל הישובים היהודים בעולם. יש הבדל עמוק – כלכלי, חברתי, מדיני וגם אנושי; גם ההרכב הסוציאלי, גם המהות התרבותית של היהדות בא”י שונים מאלה אשר בישובי הגולה. אך ההבדל הזה הוא איכותי בלבד. מבחינת הכמות הננו לפי שעה ולימים לא מעטים – מיעוט. על כן קיימת לפנינו שאלה יהודית. ואם בכל זאת אנו מוסיפים לדבר על “השאלה הערבית”, הרי זה רק משום שיש לנו בא"י פרספקטיבה היסטורית.

וכאן היא נקודת התחום בינינו ובין אנשי “ברית שלום”. יש במחנה הזה אנשים בעלי פרספקטיבה רחבה אף הם, המאמינים כי עתידה א“י לפתור את שאלת היהודים פתרון מלא, והרואים כמונו את ההתגשמות הציונית בריכוז רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בא”י. יש ב“ברית שלום” החושב, כי הדרך היחידה להשכנת השלום בא“י הוא ויתורנו מראש על הקמת ישוב יהודי גדול כיאות לרצונו ההיסטורי ולשיעור צרכיו של העם היהודי; התחייבותנו מעכשיו, שלא נגדל לעולם את הישוב היהודי בא”י למעלה מקומתו הנמוכה של הישוב הערבי שבה; – אנשי “ברית שלום” אלה נועלים את הדלת בפני כל הבנה בינינו ובין הערבים. כי כל עוד מצויים בתוכנו יהודים האומרים לעם הערבי: הבו לנו שלום ובשכר זה אנו מתחייבים לפניהם לא לעלות עליכם במספרנו בא“י לעולם, כל עוד יטיפו בתוכנו לשלום שכזה – שערי השלום יהיו סגורים ומסוגרים בפנינו. יען כי גם אם יעמוד חלילה כל הישוב היהודי בא”י על רגליו למען השלום ויצהיר: לא נעלה לא"י במספר רב ממספר יושבי הארץ הזאת, – המוני ישראל בארצות הגולה יקומו ועל פניו יכזיבוהו. המוני ישראל לא ישובו לעולם ממאוויָם הלוהט והאיתן ­– להיות עם בן חורין, הקובע לבדו ובעצמו את גורל חייו ככל הגויים החפשים, מבלי היותו תלוי בחסדו או בזעמו של עם אחר, ואין כוח בעולם אשר יעקור מלב העם את מאוויו זה. כל הבטחה וכל התחייבות מצד קבוצה זו או אחרת – שוא הן ורעות רוח. העם היהודי יעשה את כולן פלסתר.

הצעד הראשון בדרך להבנה הוא, השכם והגד לעם הערבי את האמת כולה: יש עם יהודי בן 17 מיליון. למען כבודו האנושי ותרבותו הלאומית בגזירת צרכי חייהם של המוניו, בכוח יצא הקיום והנצח ההיסטורי – שואף העם הזה, אנוס הוא לשאוף לכנס את המכסימוס האפשרי של בניו לא“י ולהיות בה לעם עומד ברשות עצמו. יתכן, כי עובדה זו איננה רצויה לערבי א”י המבקשים לקיים בארץ את הסטטוס קבו, שיש לו אופי ערבי בולט. ואם גם א“י זו קטנה מאוד לגבי הארצות רחבות‑הידים ודלות‑הישוב אשר סביבה, ארצות שבהן ניתן מקום רב לתרבות הערבית לשגשג ולהתפתח מתוך חירות גמורה ללא מעצור כלשהו – הרי בכל זאת טבעי הוא הדבר, שערבי א”י יביטו בעין רעה בתמורות העמוקות המתרחשות עם שוב היהודים לארץ, שינויי תרבות, משק וחברה. אולם מאחורי שיבת ציון זו עומד כמניע רב‑אונים צו החיים ורצון הקיום של עם בן מיליונים, בעל מגילת עינויים בת אלפיים שנה, עם קשה עורף, אשר לא יוותר על דבר שהוא בנפש גורלו ההיסטורי.

רק על בסיס הכרת הערבים בעובדה הזאת תתכן ההבנה, כשם שהיא לא תתכן גם בלי הכרה מצדנו בעובדה שניה – עם אי הנוחיות שיש בה בשבילנו – כי בא“י יושבים זה מאות בשנים המונים ערבים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם נולדו כאן ומתו כאן ואשר למענם א”י היא ארצם, שבה הם רוצים לחיות ובה יחיו גם להבא. עלינו לקבל באהבה את העובדה הזאת ולהסיק ממנה את כל המסקנות המחויבות. זהו הבסיס להבנת אמת בינינו ובין הערבים. הבנה זו לא תקום היום ולא מחר, גם אם נרצה בה בכל חום לבנו. וודאי שלא תבוא מצד הערבים תחילה, כי הדבר שהוא בעינינו מובן‑מאליו – רצון הברזל של עם ישראל לארץ משלו וכוחו האיתן לבנותה משממותיה – איננו כל כך מסתבר בעיני הערבים. לעיניהם קיימים רק 170 אלף יהודים בא“י, ויש בהם אשר גם עובדה זו איננה בעיניהם הלכה למשה מסיני. אפשר לדעתם גם למחות את העובדה הזאת מתחת שמי א”י ולהיפטר לעולמי עד מן המיעוט היהודי הזה, כשם שנפטרו בימינו ממיעוטים גדולים ועצומים מאתנו. בזמננו הקריבו לטבח מיליון ארמנים, עקרו מיליוני תורכים מתראקיה וממקדוניה ולעומתם – מיליוני יוונים מאנטוליה. וודאי, יש ערבים שגם פתרון טראגי זה של “השאלה היהודית” בא“י איננו זר להם. ויש קבוצות ערביות אחרות, שאינן מתנגדות לעצם הוויתם של היהודים היושבים כבר בא”י, אבל הם רוצים כי 170 אלף היהודים יהיו יהודי‑החסות של הערבים, אדוני‑הארץ הזאת, כשם ש-30 אלף היהודים אשר בתימן חסים בצל השליטים הערבים אשר שם. ואל נא נשלה את נפשנו בדמיונות, כי הערבים ישנו את עמדתם זו במהרה בימינו שינוי מלא. רק עם גידולנו הכמותי בארץ ילמד העם הערבי להתייחס אל עניינינו בהבנה מעמיקה, להכיר כי לפניו לא רק יהודי א“י, אלא העם היהודי כולו. זוהי שאלת זמן. ומה תמוהה הנה העובדה – וחטא שאין לו כפרה, כי גם בתוכנו עדיין לא הכירו, כי יש בא”י 700 אלף ערבים, ולא הסיקו את כל המסקנות ממציאות זו. התנועה הציונית לא למדה די צרכה את העובדה הפשוטה והמאלפת הזאת.

ואני מאמין, כי בשאלת היחסים בין היהודים לבין הערבים מוטלת על הפועל היהודי שליחות מיוחדת. הפועל היהודי, נושא רעיון גאולת העם במלוא היקפה, הוא הכוח ההיסטורי, אשר איננו מוגבל בתחומי היום ההוֹוה, אלא מבין ומאזין לכוחות המניעים המחשלים את יום המחר; הוא הגורם החברתי אשר כל מעשיו רוויים מוסר אנושי‑כללי; אשר הכרתו והרגשתו הלאומית אינה מסירה את לבו מעל אומות העולם, אלא אדרבא, מהדקת את קשריו עם יתר העמים ומשמשת לו יסוד לסולידריות בין לאומית; הוא, החלוץ העומד בחזית הקשי והסכנה הכרוכים בעקבה של השאלה הערבית בא"י; אשר שילם במיטב דמו בעמדו על סוללות ההגנה העצמית מפני ההתנפלויות הטרגיות מצד השכנים הבוערים, חניכי המדבר ומלחמות השבטים – הוא, הפועל היהודי שלוח מטעם ההיסטוריה להיות נושא רעיון השלום וההבנה בין העם היהודי ובין העם הערבי.

והוא חייב להשמיע על האמת הזאת, כי אנחנו, הבאים הנה לקבוע את גורל עתידה של א“י, מצווים להיות אחראים לגורל כל החי בא”י. עלינו להבין את צרכיו ומאווייו של העם הערבי ולסייע בכל כוחנו לעליתו ולהתחדשותו, כי חלק הוא מארצנו, כי קשרים לו אל ארץ‑העורף הכבירה שאתה אנו חייבים לחיות חיי שלום ושיתוף מדיניים וכלכליים.

שלושה הם עיקרי השאלות הקיימים לפנינו ביחסנו לערבים: המשטר הפוליטי, הקרקע והעבודה. בשאלת הקרקע כבר דנו בקונגרס זה. אעמוד על יתר שתי השאלות.

שאלת יחסנו אל המנדט היא בשבילנו בעצם שאלה מוסרית יותר מאשר פוליטית, משום שהגורל הפוליטי של א"י איננו תלוי כל כך בנו וביחסנו. אולם בשבילנו ובשביל צרכי הפוליטיקה שלנו יש ערך חיוני מיוחד בצד המוסרי של השלה, מכיוון שכל תנועתנו יונקת ממקורות מוסריים, משום שכל משענתנו האו הצדק הפנימי המפעם במפעלנו ובמלחמתנו הפוליטית ולא הכוח הגשמי.

ובכן, המחייבים אנו את המנדט ואת הפיקוח של חבר‑הלאומים על ארץ‑ישראל?

לא ידינו כוננו את סדר העולם הזה, לא עלינו האחריות למצב הבין לאומי הקיים. לא אנו בראנו את האימפריות העולמיות – אנגליה, רוסיה, צרפת – החולשות על עמים וגזעים בלי הסכמתם ואפילו על כרחם. אבל אם יבואו ויגידו לנו: די לכם לנקוף אצבע ואנגליה תעזוב את א“י וחבר‑הלאומים ימשוך את ידו מכל השגחה עליה וגורלה של א”י ימסר אך ורק לידי האוכלוסים היושבים בה כיום הזה, והם יעשו בה ככל העולה על רוחם – אני לא אנקוף אצבע, והנני לבאר את נימוקי.

אני חולק על זכותם של תושבי‑הארץ כיום הזה לקבוע לבדם את עתידה של א"י. אני חולק על כך מטעמים סוציאליסטיים כלליים ומבחינת ענייניו וזכויותיו שלאומיות של העם היהודי. זוהי, דומני, השאלה הפוליטית היסודית התובעת מצדנו תשובה ברורה שאינה נשמעת לשתי פנים.

יש בעולם עיקרון ששמו זכות ההגדרה העצמית. אנחנו היינו תמיד ובכל מקום מעריציו ולוחמיו. הננו בכל לב בעד זכות ההגדרה העצמית לכל עם, לכל אבר מן העם, לכל קיבוץ אנשים, ואין ספק כי יש לעם הערבי בא“י הזכות להגדרה עצמית. ואין זכות זו מוגבלת ומותנה בתוצאות השפעתה עלינו ועל עניינינו. אין לגרוע מחופש ההגדרה העצמית לערבים מחשש שמא יהא עלול להקשות על עבודתנו. כל הגרעין המוסרי הגלום בתוך הרעיון הציוני היא הדעה שהעם – כל עם – הוא מטרה לעצמו ולא אמצעי למטרותיהם של עמים אחרים. וכשם שאנו רוצים שהעם היהודי יהיה אדון לעצמו ובעל יכולת לקבוע את גורלו ההיסטורי מבלי להיות תלוי ברצונם – ואפילו ברצונם הטוב – של עמים אחרים, כך אנו חייבים לבקש גם לגבי הערבים. אין אנו יכולים לראות את הערבים בא”י כאמצעי לנו ולחתוך את גורל זכויותיהם מבחינת עניינינו אנו, אילו גם היה הדבר מסור כולו לידינו ולרצוננו. זכויותיהם של הערבים נובעות מענייניהם הם ומצרכי חייהם הם, ונשענות על עקרונות אנושיים כלליים. יתכן, כי התגשמות שאיפתם של הערבים להגדרה עצמית תכביד על מצבנו פי כמה, אך אין זה יכול לשמש יסוד לשלול מן הערבים את זכותם הם. כל כוח שאין עמו יסוד מוסרי – אין לו תקומה. עוד לא היה בדברי הימים, אשר כוח אגרוף בלבד ינצח לדורות. אנחנו, על כל פנים, לא נוכל להשען על פוליטיקה של כוח – גם אם נרצה בכך. דעת הקהל העולמית, אשר להכרתה ולאהדתה אנו זקוקים לטובת מפעלנו – דרוש תדרוש מאתנו ביחס לזולתנו מידת צדק בכל מאת האחוזים, אם לא למעלה מזה. מופת לכך, מופת עגום אך מאלף מאוד, ניתן לנו בוועדת שאו. דווקא שליחי שתי המפלגות הקפיטליסטיות האנגליות, שאינן מצטיינות, כידוע, ביחס אידיאלי להמוני הפועלים בהודו, במצרים, בדרום אפריקה וכו', רבו בא“י את ריב הערבים מידי “עושקיהם” היהודים… חלומות על פוליטיקה‑של‑כוח ציונית, שאיננה מקפידה על מאה אחוז של צדק לגבי זכויותיהם של הערבים, מגלים לא רק העדר כל רגש של יושר אלא גם חוסר כל חוש לפוליטיקה ריאלית. אחת היא הפוליטיקה הכשרה לציונות – והיא העומדת בפני הבקורת המוסרית. אין, איפוא, כל ספק בזכות ההגדרה העצמית לתושבים הערבים בא”י. חובתנו להכיר ולתמוך בה.

אולם זכות ההגדרה העצמית של הערבים בא“י אין פירושה זכות בעלות על הערבים על א”י. הננו שוללים בכל לשון של שלילה את בעלותם היחידה של התושבים הערבים על הארץ כולה. ידוע למדי, פירושה הקלסי של זכות בעלות מהו. פירושה – הזכות של הבעלים להשתמש בקניינו לטובה וגם לרעה. ואין אנו מכירים בזכות הערבים להשתמש לרעה בזכות בעלותם על א“י. זוהי תמצית הוויכוח הטראגי שבינינו ובין שכנינו הערבים, אשר נצטווינו מפי ההיסטוריה לדור אתם בכפיפה אחת היום ובימים הבאים. יש לערבים, כתושבי הארץ הזאת, הזכות המלאה ליהנות מא”י, אך אין להם הזכות, כבעלי קנין פרטי, לאסור עלינו הנאת הארץ. הגדרה עצמית לערבים כוונתה – זכות לעצב במו ידם את גורלם, לצוּר צורה לחייהם בהתאם לרצונם ולנטיותיהם, לנצור ולפתח את יצירת כפיהם. אך אין כוונתה לעשותם לאדונים על דברים אשר לא יצרו ואשר אינם פרי עמלם. אין בכוחם לקבוע את זכותנו אנו לקיום, לעבודה, להתיישבות על הקרקע, כל עוד אנו עושים זאת לא כל חשבונם אלא בזיעת אפינו.

דוגמאות מוחשיות אחדות מהמציאות הא“ית יסבירו לנו את משמעותה של זכות השימוש ברעה אשר בבעלות הקנין הפרטי. יש לא”י סגולה טבעית מיוחדת: אפיק הירדן השוטף במורד. אלפי דורות זרמו מי הירדן ללא הועיל. יתר על כן, במקומות רבים גרמו נזק, עברו על גדותיהם, היוו קיני קדחת ומגפה. לא ידי התושבים הערבים יצרו את הירדן, ולא הם ידעו להפיק ממנו תועלת, להפוך את הקללה לברכה. והנה שבו היהודים, ובזיעה ובדם, בכשרון מעשה וביתרון דעת, בכסף ובעבודה פיתחו מפעל נהדר, אשר יהפוך את אפיק הנהר העמוק לכוח חשמלי, את זרמיו השוטפים לנחלי רוויה, אשר יפרו שטחי קרקע רחבים, יעניקו עבודה, פרנסה ועושר לעם חרוצים, ייצרו אפשרויות קיום לעם ישראל, שלא מצא בכל רחבי תבל מנוח לכף רגלו. ואם באים עתה ערבי א"י ובכוח ההגדרה העצמית אשר זוכו בה הם אומרים לנו: לא! לא ניתן לכם לעבוד את עבודתכם היוצרת והמפרה, כי הירדן קנייננו הפרטי הוא – הרי גם אנו משיבים לעומתם את תשובתנו הברורה והמוחלטת: אין אתם בעלי הירדן!

יש שטח אדמה בגליל העליון, אשר לפי טבעו עשוי הוא להיות ברכת הארץ ועשרה, ואשר הפך, בגלל מסיבות היסטוריות, לביצה ממארת – הלא הוא עמק החוּלה. רבבות דונמים מוטלים שוממים, נגועי קדחת ודֶבר. הישובים הקטנים אשר בסביבותיו נמקים בעוני וכלים בקדחת. ערבי סורי אחד רכש לו עוד בימי תורכיה זכיון על השטח הזה, שהוא בעצם אדמת ממשלה. הזכיון איננו מתמלא, כי בעליו אינם מעוניינים במקום הזה, וחסרים גם האמצעים להבראתו. למעשה משמש הזכיון – הן בידי בעליו והן בידי הממשלה – מכשיר להפריע בעד הכוח היחידי בא"י שיש לו גם הרצון, גם היכולת, גם הכורח להפוך את הביצות לגן עדן. את השימוש הזה לרעה בזכות הבעלות, כביכול, על החוּלה אנו שוללים שלילה גמורה.

יש בא“י שטחים רחבי ידים שאינם מיושבים ואינם מעובדים, כמו הנגב, למשל, וחלקים גדולים שבעבר הירדן, יש שטחי אדמה ברוכי‑אל המתבזבזים עתה בעיבוד חמסָני, חסר דעת. תחת אשר ישמשו מקור כלכלה תרבותי לאוכלוסים רבים, מפרנסים הם קומץ דל של תושבים בלחם צר ומים לחץ. גם כאן אנו שוללים את זכות הפוליטיקנים הערבים – ולא רק משום שהם אפנדים (לצערנו מדברים האפנדים בשם המוני העם לא רק בא"י בלבד) – לנעול בעדנו את השטחים הבלתי מעובדים הללו, אשר הישוב הערבי איננו יכול לעבדם ואיננו זקוק להם. אנו חולקים על זכותם לדון את א”י לחיי דלות, בערות וניצול. שטח העשוי לפרנס ברווָחה 100,000 משפחות אסור לו לשיקיים בקושי רק 10,000 משפחות קיום של רעב.

הננו שוללים בכלל כל בעלות שהיא על ארץ. כל קבוצת עמלים, כל עם עובד זכאים ליהנות מעמל ידיהם ולעשות במכשירי היצירה אשר חישלו לעצמם – כטוב בעיניהם. אין הם זכאים למנוע מזולתם את האפשרויות ליצירה, לחסום בפני אחרים את הדרך אל מתנת הטבע. אין אנו מכירים בזכותם של חמשת המיליונים תושבי אבסטרליה לנעול את שערי יבשתם – שאין בידם בלבד לנצלה כולה – בפני המוני האדם האנוסים לבקש לעצמם מקום עבודה חדש. זהו העיקרון שעליו נשענת זכות ההגירה החפשית, אשר לה נלחם הסוציאליזם הבין‑לאומי. התנאי היחידי המגביל את ההגירה היא השמירה על זכויותיהם החוקיות ועל ענייניהם של תושבי הארץ היום.

זכותנו לבנות – רק בעבודת כפינו, כמובן – את חורבות הארץ, לחשוף את סגולותיה המשקיות החבויות, אשר עדיין לא ראו אור – איננה תלויה בהסכמתם או בסירובם של הערבים. וקום נקום נגד כל משטר אשר ינסה לתלות את זכותנו זו בחסד העם היושב בארץ כיום הזה. זכות ההגדרה העצמית של הערבים אינה רשאית לעבור את תחום עניניהם הפנימיים, ואסור שתשמש מחסום לזכויותיו של העם היהודי.

אשר על כן אנו חושבים לנחוץ את קיומו של שלטון עליון בארץ, אשר ישמור על זכויות העם היהודי ועל ענייני הישוב הערבי בא"י. השלטון הזה מצווה להגן ביושר לבב וללא פניה או תאוות בצע על זכויותיהם של שני הצדדים בשם האנושיות המאורגנת.

יבואו ויאמרו: הממונה של היום איננו ראוי לתפקידו. המוסד הבין לאומי אשר מינה אותו איננו ער ואיננו נאמן. מודה אני כי לא יקשה לגלות את מגרעות שניהם, של הממונה ושל ממנהו. מה מאוד היה רצוי, כי חבר הלאומים הקיים יהיה חבר‑עולמי של עמים חפשים, עמלים ושווי‑זכויות, כי במקום אנגליה האימפריאליסטית תעמוד התאחדות סוציאליסטית אמתית של עמים שווי‑מעלה. אכן, חיים אנו במשטר שקידשנו עליו מלחמה, אבל אין אנו יכולים בינתים, עד שיקום משטר חדש, לוותר על קיומני. אנו רוצים לחיות וליצור עכשיו בימינו. אין ברצוננו וגם לא ביכלתנו לחכות לתיקון העולם במלכות האמת, עד ישב לכם המשפט בית דין של צדק העולם, ולפניו נביא את שטרי חובנו ונבקש ממנו את פרעונם. אין אנו מקבלים את המציאות הקיימת, אך אנוסים אנו לחצוב לנו בתוך אבני הנגף והמכשולים של תקופתנו דרך לאפשרויות עבודה חפשית, לקיום לאומי בריא, לקרקע תית רגלינו; חייבים אנו לאחוז בהזדמנויות – אכן, בלתי קלות כלל וכלל – הבאות לידינו, למען הגן על זכות קיומנו בא"י, עד יבוא יום ועזרתו של הכוח מבחוץ תהיה למיותרת, כי גדול נגדל ובכוח גידולנו נחיש את ההבנה והשלום ביננו ובין הערבים ונכוננהו על אשיות בל ימוטו.

אשר על כן, הננו מחייבים את המנדט על א“י. אלא שיש צורך לתקן את משטר השלטון בא”י בשתי מגמות: צריך ליצור מוסדות, אשר יגשימו את זכות ההגדרה העצמית של כל קיבוצי העמים הקיימים בא"י וצריך ליצור את הערובות הנחוצות להבטחת בנין הבית הלאומי. פרטי השינויים הם עניין למקום אחר.

והשאלה השניה היא שאלת העבודה,

הפועל העברי בא“י היה הראשון בישוב שנתקל בשאלה הערבית. זילות עבודתו של הפועל הערבי ומיעוט תביעותיו כמעט שמנעו מן הפועל היהודי כל אפשרות לעבודה. ניצבה השאלה: היש קיום בא”י לפועל יהודי – מאורגן, בן תרבות, אירופי – בעוד שבתוכה ועל סביבותיה נמצא מעין מתגבר של עבודה ערבית זולה, בלתי מאורגנת? ובמידה שהכרנו את המציאות הא"ית ראינו כמה קשה, רצינית ומורכבת שאלה זו.

ולשאלה הערבית הזאת שתי פנים, חברתי‑כלכלי ולאומי‑מדיני, סכנה ואתראה – מעבר מזה, תביעה ותעודה – מעבר מזה. ומוכרחים היינו, וכן הננו עד היום הזה, לראות את שתי הפנים של השאלה הסבוכה הזאת, ראיה בהירה ללא העלם.

סכנה – פשוטו כמשמעו: מן הרגע הראשון שבאנו לארץ ידענו, כי חסרנו כאן את הדבר הפשוט והראשוני, אשר בעיני בני אירופה, הוא דבר המובן מאליו – את הבטחון המינימלי לחיי האדם, כבודו ומאודו.

יש לזכור שמבחינה גיאוגרפית אין א“י אלא נאות מדבר אשר משלושת עבריה, מדרום וממזרח ומקרן דרומי‑מזרחית, ישימון סביב לה, מקלט של שבטי צוען, בדוים החיים על חרבם, הנלחמים איש ברעהו, האדוקים בגאולת הדם. גם תושבי א”י המחוברים לקרקע, הפלחים, לא הרחיקו לכת ממנהגי המדבר. כוח השלטון התורכי היה חלש ומשטרו רקוב, מכדי להבטיח את החיים ואת השקט בישובים היהודיים הבודדים והמפוזרים שמצאנו בארץ. ואנחנו לא יכולנו ללכת בדרך אשר נקטו קודמינו, לחסות תחת כנפי שומרים שכירים, משבטי‑השוד, צ’רקסים או מרוקנים, אשר הועמדו לשמור על המושבות. היתה זאת אחת התעודות הנשגבות של הפועל היהודי מן העליה השניה – ליצור שמירה יהודית. לא הגנה עצמית, זו שהיו רגילים ליצור ברוסיה, לשעה, לשעת חירום, אלא כוח הגנה מתמיד, כחזיון המלווה את עבודת הביון יום יום.

ועוד סכנה ארבה לנו – סכנה תרבותית וכלכלית, רצינית וטראגית לא פחות מן הראשונה, סכנת הטמיעה והתיווך. אנחנו שהננו קשורים בכל רמ“ח אברינו ומושרשים עמוק בא”י, אשר כל חיינו וחזוננו התמזגו מזיגה מלאה, ללא שיור וללא תנאי, בגורל הארץ, הננו חייבים להזהיר את העם היהודי ולהכריז: כל זיוה ההיסטורי של א“י, כל הכוח העצום של מסורות הקדומים לא יעמדו ליהודים, ואפילו בא”י גופה, לחלצם מצפרני הגורל הרודף אחריהם בכל ארצות גלותם – ממארת ההתבוללות, ההסתגלות לסביבה וההשתעבדות אליה מכל הבחינו, אלא אם כן נהיה בא"י כוח גדול עומד ברשות עצמו ובלתי תלוי, גם בכמות גם באיכות. במידה אשר תשנה שינוי גמור ומוחלט את כל עמדתנו הלאומית, ותעשה אותנו לאדוני גורלנו.

א“י כשהיא לעצמה איננה קמיע העשוי לשמור עלינו בפני הטמיעה. אם נשאר בא”י אותו המיעוט שהננו בכל ארצות הגולה, לא נימלט מידי המארה. גם א“י תיהפך לנו לארץ גולה חדשה, וכל זיו עברה לא יעמוד לנו. והסכנה איננה תרבותית בלבד אלא גם כלכלית. בלי ישוב עובד גדול – אחד סופנו להיות גם בא”י מעמד של מתווכים, רודפי רוח, סוחרים ורוכלים, כאשר היינו בארץ הגירה אחרת – באמריקה. אמנם, א“י קטנה ועניה, אין בה מקום רחב למתווכים חדשים רבים, אך יש לה ארץ עורף גדולה מחוברת היא חיבור ישר בים, ביבשה ובאויר עם היבשות של אסיה, אפריקא ואירופה. לא תארכנה השנים וא”י תהא קשורה במסילת הברזל עם בגדד ומשם עם כל ארצות אדיה הקדמיות והתיכוניות, ואין זה מן הנמנע שיהודי א"י בכשרונם הלשוני המיוחד, בזריזותם, בכוח הסתגלותם יתפשטו על פני כל הארצות הללו כסוכנים וכרוכלים. רק ישוב יהודי גדול ורב היושב על אדמתו ומושרש בכל ענפי החקלאות, החרושת והמלאכה, רק הוא יוכל לעמוד בפני הלחץ האיום המדיני, התרבותי והכלכלי – של המוני הערבים בארץ ישראל ובארצות השכנות.

זוהי הסכנה המאיימת עלינו מתוך השאלה ששמה – השאלה הערבית. אך יש לה עוד צד שני.

הננו שבים לא“י בימים שהישוּב הערבי בה מדולדל, נדכא וחסר תרבות, ומביאים אתנו את החידושים האחרונים של התרבות האנושית, מבחינה תכנית ומבחינה סוציאלית; אנו חייבים להביאם, כי בלעדיהם לא נבנה את א”י. אולם אסור לנו גם מטעמים מוסריים וגם מטעמים כלכליים להשלים עם הרעיון, כי ההבדל הזה בין רמות החיים, אשר, אמנם, לא ידינו יצרו אותו, אך אנו עתידים לשלם את מחירו – יהיה קיים לדורות; לא נשלים כי מעבר מזה יזהירו ישובי עובדים, מתוקנים לפי המילה האחרונה של המשק המודרני, ומעבר מזה – כפרים ערבים עלובים ומדולדלים; כי פה יתנוססו רפתות אשר היו נראות בעיני אבות אבותינו בא"י כהיכלי מלכים, ושם ישחירו “חושות” ערביות, בלי אור ואויר, צרות ומזוהמות, ובהן רובצות משפחות אכרים שלמות על עופותיהם, חמוריהם ועזהים, מעונות שהם אסון וחרפה לא רק ליצורי אדם אלא אפילו לחיה ולבהמה.

אין להסכים בשום אופן שתהום עמוקה כזאת תפריד לעולמים בין שני עמים קרובים. תפקידנו ההיסטורי הוא לסייע להמוני העמלים הערבים להתרומם אל רמת החיים שעליה אנו עומדים.

אל נתעה בחלומות ואל נעורר רושם, כאילו קל הדבר לעשותו במהרה ובזמן קרוב. תהום זו הרובצת בין שני העולמות לא על נקלה תנושר. למען נוכל אנחנו למלא את התעודה הזאת – עלינו להיות תחילה “אנחנו” ובארץ ישראל. ה“אנחנו” אשר בוורשה, לבוב, ניו‑יורק, ווינה – לא יוכל למלאותה. למען נוכל אנחנו, הפועלים היהודים, לסייע באמת לתמורות המהפכניות בחיי ההמונים הערבים עלינו להיות תחילה לכוח מיישב גדול. לא די בהטפה על לב הפלח שיחדל מלדור בכפיפה אחת עם עזו. נחוץ ליצור את הכוח הכלכלי והחברתי החדש, אשר בעצם היותו ובהשפעתו הישרה יביא מהפכה לארץ. אין זאת אומרת כי רשאים אנו עד אז, עד היותנו לכוח כזה, לשבת בחיבוק ידים, ולהתייחס בקרירות רוח לעוני ולשפל של המוני הערבים. מצווים אנו כבר עכשיו, מבחינה מדינית ומשקית, לעשות כל אשר בידינו להחשת עליתו של האכר והפועל הערבים, כי לא רק צו מוסרי הוא לנו, כי אם גם צורך חיים. יחסנו אל הערבים איננו יכול להקבע עפ"י יחס הערבים אלינו. ביצירת הברית בין היהודים ובין הערבים מחוייבים אנו לתרום את תרומתנו, גם אם הערבים אינם מביאים לה את תרומתם הם. אם תבוא ברית ההבנה בין שני העמים – והיא בוא תבוא – הרי היא מוכרחה לבוא מצדנו תחילה.

לידי הכרה זו הגיע צבור הפועלים היהודי לא מאתמול. בעשר השנים האחרונות נוסו כמה נסיונות בדרך זו. לא כולם הצליחו, נתגלו מכשולים גדולים מששיערנו. אך אין כל יסוד להתייאש. הננו בטוחים, כי עם גידולה של תנועת הפועלים תגדלנה גם אפשרויותינו להרים את אמת חייהם והכרתם של המוני הערבים, ועל כולם של הפועל הערבי.

לא כאן המקום לברר את צורות הארגון של הפועל הערבי, אם באותן המסגרות ועל אותם היסודות ואותם המסים המקובלים בתנועת הפועלים היהודית, או אם צריך הארגון של הפועל הערבי להיות מותאם לכלך מחשבתו הוא, לצרכיו, למנהגיו, לנטיותיו הוא, כשם שצורות הארגון של הפועל היהודי הן תולדות צרכיו, סגולותיו ותפקידיו. הסתדרות העובדים העברים כוללת בתוכה את כל צרכיו ושאיפותיו של הפועל היהודי, כפועל, כאדם, כאזרח, כיהודי, כציוני, כסוציאליסט, כבן תרבות. גם הפועל הערבים איננו רק פועל. גם הוא אזרח, בן עמו. וכשם שאנחנו לא הפרדנו בדרך מלאכותית בין הופעל ובין היהודי שבנו, כך אין אנו רוצים שהפועל הערבי יצטרך להתפלג מבפנים. אולם הפועל הערבי הוא פשוט והיולי יותר מן היהודי, ואי אפשר להכניס את שניהם בכוח לתוך מיטת סדום אחת, אשר תהיה על כרחם קצרה לאחד וארוכה לחברו. נחוץ שימצא בין הפועל היהודי לבין הערבי קשר ארגוני אשר לא יפגע בצרכי החיים של האחד או של משנהו ולא יטשטש את ההבדלים העמוקים – ואלה אינם הבדלי שעה כלל וכלל – שבתפקידים ושבצרכים של האחד ושל משנהו. כשם שאין הפועל היהודי רשאי לשמש אמצעי לערבי, כך אין הפועל הערבי רשאי לשמש מכשיר ליהודי. כשתי קבוצות שוות ערך כשכל אחת מהן מלאה לרווייה תוכן לאומי ואופי לאומי, חייבים הם לפעול ולהלחם שכם אחד לעתיד משותף.

סוף דבר:

תנועת הפועלים העברית רואה בעין בהירה את מציאותו של העם הערבי ומאמינה, כי העם היהודי מיועד להיות – וגם היה יהיה, – הכוח אשר ישא באחריות לגורל פינה קטנה ויקרה זו ששמה ארץ ישראל. מוארה באור חזון הגאולה והפדות חשה תנועת הפועלים את אחריותה כלפי ההמונים הערבים ובמלוא שיעור כוחותיה תסייע לפריחה החברתית, התרבותית והמשקית של העם הערבי בארץ ישראל.

ברלין, ז' תשרי תרצ"א (אחדות‑העבודה, שנה א. חוברת ז')