(ספור מקורי)
(בשנת ארבעת אלפים וארבעים ושש לבריאת עולם).
אני עולא בן קושב בן מנחם, הדור הששי לאבינו יהושע הגרסי, כותב המגלה הזאת,
והיתה לך, אבא בני, למזכרת עולם לדורותינו.
אכרים עובדי אדמה היו אבותי בארץ הקדש. דבר לא היה להם עם עניני המדינה גם לא שמעו קול נגש – כי במות אדרינוס הוקל מעל עמנו עול רומה, בעלות לכסא מושל צדיק, אנטונינוס פיוס 1, והוא הסיר מעל ישראל מעט מעט את הגזרות הקשות אשר השיבוהו עד דכא. אחריו מלך חתנו מרקוס אורליוס 2, המכונה “הפילוסוף”. הוא היה אוהב חכמה ושונא עמל לאמים, ולזאת לקח לו לחבר את שר צבאו לוציוס ורוס, ויחלק עמו את הממלכה הגדולה והרחבה. לו לקח את הממשלה בארצות המערב, ולורוס נתן ממשלת ארץ הקדם. בימיו שבו התקוממו הפרתים על רומה, ויעל לוציוס ורוס עליהם למלחמה ויכם, ויקח את בולוגז מלכם ולבבם לעזור להעם אשר בתוכו הם יושבים. וכגבור יד לוציוס ורוס, זכר את עון היהודים יושבי הארץ, ויהי המעט בעיניו להנקם בם בלבד, ויאמר לכלות חמתו גם באחיהם יושבי ארצות ממשלתו. והנה הקים ה' לנו מושיע ורב, כי נתן את חן “רבנו הקדוש”, רבי יהודה נשיא עמנו,בעיניו ובעיני המלכים לבית אנטונינוס שהיו אחריו – והיא שעמדה לנו ותצל את עמנו מכליון חרוץ כיום הזה.
-----------------
רבי יהודה הנשיא נולד לאביו, רבן שמעון בן גמליאל השני, בעצם היום ההוא 3 אשר נהרג ר' עקיבה קדושנו. ובהודע לחכמינו כי ביום ההוא ילד ילד להנשיא, נחמו בו ויקראו עליו: “וזרח השמש ובא השמש” 4. ובעת ההיא היו גזרות אדרינוס הולכות וכבדות על עמנו על ידי טורנוס רופוס הרשע, נציב ארצנו, וכל אשר הכניס בנו בברית אברהם הומת בחרב 5. ורבן שמעון בן גמליאל שם נפשו בכפו ויקדש את בנו לה' וימל אותו כדת, ועל כן נקרא שמו אחרי כן: "רבנו הקדוש ". ויגד הדבר להמושל העריץ, כי עבר נשיא ישראל על פקודתו, ויחר אפו, ויצו להביא לפניו את הילד ואת אבותיו, לשפטם כרשעתו. ואשת המושל גם היא ילדה בן בעת ההיא, וכאשר הובאה המשפחה אל היכלה, חמלה על האם ובנה, ותתחלפנה הנשים בילדיהן חרש עד אחרי הבקרת – וכך נצלה משפחת הנשיא מרעה6 ויהי לנס!
ויהודה הלך וגדול בתורה ובחכמה עד כי גדל שמו מאד, ובהגיעו לשנת השלשים ושלש7 מת אביו ויהי הוא לנשיא בעמו אחריו. וכגדל שמו כן גדל כבוד ביתו, כי נוסף על תורתו וחכמתו ברכהו ה' בהון ועשר רב מאד 8, עד כי אמרו עליו, כי “נאוה ארות סוסיו מהיכל מלך פרס” 9. ו“מימי משה ועד רבי לא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד”10 . והקיסר אנטונינוסכבדהו מאד ויאצל עליו מהודו, כי היו לו דבריו כדברי האורים, וחכמתו האירה לפניו נתיב בעניני ממלכתו וגם בהליכות ביתו11, והרבה פעמים לקח אנטונינוס תורה מפיהו ויתענג על תשובותיו המחכמות.
פעם אחת הורה רבנו לו כי האדם חיב לקבוע לו זמן לתפלתו ולא להתפלל בכל שעה. ולא ישרו הדברים בעיניו, על דעתו, כי כאשר ירבה האדם להתפלל כן יוסיף להפיק רצון מה'. ויהי ממחרת וישכם רבנו בבקר ויבוא להיכל אנטונינוס, ויברכהו בקול רם לאמר: “ברוך אתה אדני הגדול!”. לאחר שעה שב ויבוא לפניו ויקרא: “שלום לאדני המושל!”, ואחר כן שב ויבוא לפניו ויקרא: " שלום רב לאדני האמפירטור!". ויתפלא אנטונינוס ויאמר: “הלהתל בי אתה בא, כי תוגיעני בברכותיך הנעתרות?”
אז אמרלו רבנו: "בי אדני, תשמענה אזניך דבר שפתיך! אם לך, מלך בשר ודם, נעתרות הברכות הנשואות לך למכביר, ואף כי למלך מלכי המלכים, אשר לו דומיה תהלה – האין זה “קלות ראש בגבורה?”12 בדבר הענש, הצפוי לאדם לאחר מותו, אמר אנטונינוס לרבנו: “הגוף והנשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, בגלגלם החובה זה על זה. הגוף יאמר: הנשמה חטאה – כי מאז יצאה ממני הנני כאבן דומם, והנשמה תאמר: הגוף חטא – כי מאז יצאה ממני הנני שטה ברוח ודבר אין לי עם יושבי חלד!”. וימתק רבנו שפתיו, בהשיבו אמריו לו במשל הזה:
"פרדס נאה היה למלך, ובו עצים נושאים מבחר כל פרי. ויושב בו שני שומרים, האחד עור והשני פסח. ויהי בימי הבכורים ויאמר הפסח להעור: "הנה שם עץ גמל פריו, תאוה לעינים – הרכיביני נא עליך, למען אגיע עדיהו והיה לשנינו למאכל! ויאות לו העור, ויאכלו שניהם עד בלי די. ממרום היכלו נשקף המלך בעד החלון, וירא את אשר שומריו עושים וישמור הדבר בלבו. לימים בא המלך לפקוד את גנו, ויסר אל העץ ההוא אשר נקטף פריו, וישאל את השומרים: “הבכורות הנאות איפה הן? אין זאת כי אם נקטפו מידיכם ומכם אבקשן!”. ויען הפסח ויאמר: “הכי יש לי רגלים לעלות?”, והעור הצטדק ויאמר: “הכי יש לי עינים לראות?”. מה עשה המלך? הרכיב את הפסח על העור וייסרם יחדו.
“כן עושה גם אלהי המשפט בקומו לדין את הרשע על חטאותיו אשר חטא בחיים”13.
על כן היה רגיל על לשונו לאמר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה: דע מה למעלה ממך – עין ראה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"14.
הוא שנא לשון סוריה המערבת, וידרוש כי בארץ ישראל יהיו אחינו מדברים עברית ויונית15. ובביתו היתה לשון קדשנו נשמרת בטהרתה, ומלים הרבה אשר נשכחו מתלמידיו, שהסכינו ללשון סוריה, היו מבארות להם, בשמעם אותן מפי שפחתו16. הוא פזר נתן הרבה לעניים, ובשנות בצרת פתח אוצרו וישביעם לחם17. תלמידיו נהנו מטובו, ובהיותם מאוכלי שלחנו18, הורה אותם דרך ארץ וילמדם ארחות חיים. פעם אחת נתן לפניהם לשונות צלויות, רכות וקשות, ויהיו הם בוררים להם את הרכות ומניחות את הקשות. ואז הורם לאמר:
“ממעשיכם עתה למדו היטב כי תהיה גם לשונכם רכה, בדברכם עם אחרים!”19.
דבר גדול פעל בעמו ושם עולם עשה לו, בסדרו בשטה מסימה את התורה המסורה, היא המשנה. בה אסף וקבץ דעות חכמינו, אף הכריע ביניהם ויכתוב הכל בספר להיות הדברים נצבים וקימים לעד ולעולם.
יותר שהיה חכם וגדול בעמו היה ענו ושפל רוח20, ומחלק כבוד לחבריו ואף לתלמדיו, ועל זה היה פתגמו לאמר: "הרבה למדתי מרבותי, ויותר – מחברי, ומתלמידי – יותר מכלם21. ומכל עשרו וכבוד ביתו לא נהנה אף באצבע קטנה22, ועל כן אמרו עליו: “משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא”23.
הוא היה איש מכאבות וידוע חלי, ולזאת עזב היכל כבודו בבית שערים ויבחר העיר צפורי למעון לו, כי מקומה בראש הרים ואוירה טוב ומבריא24. יסוריו רבו מנשוא: אך הוא קבלם באהבה, בחשבו אותם לענש לו על מעשה שהיה. וזה הוא: פעם אחת הובל עגל לטבח, והנה רץ העגל אל רבנו, אשר עמד שם, ויחביא ראשו תחת כנפי מעילו, כמו בקש להצילהו מידי שוחטיו. ורבנו הקשיח לבו מחמלתו ויאמר לו: “לך, כי לזה נוצרת!”25. ויסוריואלה עזבוהו רק אחרי אשר הקרה ה' לידו לתקן את אשר עות – כי כאשר כבדה שפחתו את הבית מצאה קן עכברים ילודים בפנה, ותואל לטאטאם במטאטא השמד. ויצו רבנו להניחם, באמרו, כי כן הוא מדת ה': “ורחמיו על כל מעשיו”26.
ביום מות רבנו האהוב גזרו חכמינו תענית ויקראו אל האלהים בחזקה. גם גזרו אמר, כי כל אשר יאמר: “מת רבי” ידקר בחרב. ויהי בצאת נפשו כי מת, ויצא בר קפרא מחדר הנשיא ויבחר לו לשון ערומים לאמר:
"אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש,
נצחו אראלים את המצוקים –
ונשבה ארון הקדש!"
“ובכן איפוא מת רבנו?” – קראו כלם אליו.
“זאת אמרתם אתם ולא אני” – השיב החכם27.
בין יתר הדברים אשר צוה לפני מותו היתה גם פקודתו לבל יספדוהו בעירות28. אבל כל יושבי הערים מסביב נקבצו באו לצפורי ויספדוהו שם בשמונה עשר בתי כנסיות, ואז הובילוהו אל בית שערים, ויקברוהו שם29. ונשיאותו עברה בירושה לרבן גמליאל בנו.
----------
בטרם אספר קורותי, עלי לדבר על אדות ארץ בבל, שבכבר הימים היתה לנו גם היא לארץ מולדת. כאשר העיר ה' את רוח כרש מלך פרס להשיב שבות עמנו, בחרו רוב גולי בבל להשאר על מקומם מהיות בין העולים לארץ הקדש30, כי היו להם שם בתים ושדות וכרמים, ויראו מנוחה כי טוב ויתענגו על רוב שלום. גם בהמיר ארץ, וממלכת בבל עברה מיד ליד, מפרסים ליונים, ומיונים לפרתים, ישבו אחינו שאננים במקומותם, איש על משפטו באין מכלים דבר – כי היו תמיד נאמנים לאדונים אשר הרכיב ה' לראשם ויעבדום באמונה ובלב תמים. וביותר נעמה להם שבתם בצל ממשלת הארץ, בהיות להם מושלם מקרבם, הנקרא בשם “ראש הגולה”, אשר שפט אותם על פי התורה אשר נתן משה והדיינים אשר הורו לנו חכמי עמנו, מפרשיה ומבאריה. ראש הגולה נמנה בין גדולי הממשלה ונחשב רביעי במעלה למלך המולך על הארץ31. מאת ראשי העם נבחר והמלך אשר בחירתם ויכירהו לכל לראש.
כנשיאי ארץ ישראל כן ראשי הגולה בבבל היו מזרע מלכות בית דוד, מצאצאי זרבבל, אשר אחרי העלותו את שבי ציון ויטעם על אדמתם שב בבלה וישאר שם. ועל כן נאמנה עמם רוח עמנו ויטו שכם אחד לעבדם ולסור למשמעתם, ויחשבו להם זאת לגאון ולתפארת. ושלום אמת היה בין הנשיאים וראשי הגולה. מבבל העלו מתנותיהם קדש לבית ה‘, ומארץ ישראל יצאה להם תורה בעבור השנים וקביעת המועדים. ואל התורה הזאת היו עיני אחינו שבגולה נשואות גם אחרי חרבן הבית, כאשר חדלה ירושלים מהיות עוד אבן פנה לעבודת הקדש. רק בימי רבן שמעון בן גמליאל השני, אבי רבי יהודה הנשיא, קרה מקרה, שעל ידו היו יושבי בבל נוטים להחלק מעל מוריהם בארץ ישראל ולבנות במה לעצמם – לולא עמד הנשיא הזה בפרץ ויקנא לה’ ולעמו ויסר המכשלה. וזה הדבר: בימי אדרינוס, כאשר כבדה ידו על עמנו, יצא ר' חנניה, בן אחי ר' יהושע הלוי, לשבת לבטח בין אחינו שבבבל, ובראותו עני היושבים בארץ הקדש מורה מאד, גמר בלבו ליסד תורה על מכוניה בבבל, ויבחר לו לשבתו את העיר נהר-פקוד הקרובה לנהרדעא. שם אסף לו עדת חכמים כמספר הסנהדריה וישב בראשם לדין ולהורות, ומהם בחר לו אחד ושמו אחיה ויושיבהו על ידו להיות לו לסגן, כמנהג “הזוגות” בארץ הקדש מלפנים32. וימים רבים ליושבי ארץ הקדש ללא תורה וללא משמעת דיניה לקרובים ולרחוקים, ועל כן שמחו אחינו שבבבל כי חזו סנהדריה נוסדה בקרבם, וישמרו פקודיה בכל לב. אז החל ר' חנניה לעבר השנים ולקבוע המועדים על פי התורה אשר למד מחכמינו בשבתו בארץ ישראל. ויהי כעבור ימי הזעם וחכמי התורה קבעו להם מקומם באושא, וישלח רבן שמעון וחכמיו שני מלאכים, ר' יצחק ור' נתן, ללכת בבלה אל ר' חנניה ולהשיבהו מדרכו. בראשונה שמח ר' חנניה עליהם מאד, ויהללם בשער כי “גדולי הדור” המה. אך בהשמיעו תורתו בקהל כפעם בפעם, קמו שני המלאכים וישיבו על דבריו למען הרעימו. אז הבין ר' חנניה כי תאנה הם מבקשים להכעיסו ולהשפיל ערכו, וישב ויאמר: “האנשים האלה של שוא הם, של תהו הם!”. אבל הם השיבוהו לאמר:“כבר השמעת עלינו גיתך מראש, ולא תוכל עוד להרוס את אשר בנית. ועתה הנה התלמידים הקטנים אשר הנחת בארץ ישראל היו לחכמים גדולים, “הגדים נעשו תישים בעלי קרנים”, והם גוזרים עליך לחדול ממעשיך, ואם לא – וקראו עליך חרם ומקרב עמנו ינדוך!”. ובראותם כי עוגנו מכביד לבבו, פנו אל העדה, ויקם ר' יצחק ויקרא: כתוב בתורה: “אלה מועדי חנניה”… “אלה מועדי ה'!” – ענו כלם ואמרו. ור' נתן מלא אחריו ויקרא: "כתוב בתורה: “כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד”…
“לא כן!” – ענו כלם – כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!"
“אמנם כן כתוב בתורתנו – קראו המלאכים – אבל אתם הלא יצאתם לעשות לכם תורה חדשה, ומה חכם איפוא לבנות לה במה בבבל? עלו אל הר בית ה': שם יכירכם מקומכם: אחיה יבנה לכם מזבח, וחנניה ינגן בכנור, כי הלא לוי הוא, ויחדיו תשמיעו קולכם ברמה: אין לנו חלק באלהי ישראל ולא נחלה בצאצאי בן ישי!”
כשמוע זאת העדה וימג לבבם ויתנו בבכי קולם. ומאז והלאה שבו לשמוע אל התורה אשר הורום חכמינו על פי הנשיא מארץ הקדש33.
כן שב כבוד התורה למקומה בארץ ישראל, ומבחר לומדיה בבבל עלו שמה לצקת מים על ידי חכמיה הגדולים, אשר כבוד ה' עליהם זרח עד מות מורנו הגדול ר' יהודה הנשיא. אז החלו לשוב איש למקומו, ויורו דרכיה לאחיהם וישגיאו פעלם בקרב ארצם, עד כי גדל כבוד התורה בבבל במדה אשר נגרע ערכה בארץ הקדש בצוק העתים ובתלאות הימים הרעים, אשר שבו ובאו על אחינו היושבים בה.
---------
דור התנאים האחרונים, חכמי המשנה, הלך לעולמו, ודור האמוראים הראשונים, בעלי התלמוד, הנה זה בא. בתוכם היו ילידי בבל, רב ושמואל, אשר בשובם אל ארצם תפשו ישיבות בערי מושבותיהם ויחזיקו תורה בלמודיה. רב, הוא אבא אריכא, יסד ישיבה34 בעיר סורא אשר על נהר פרת מזרחה. הוא בחר מקומו שם, בראותו כי רבה העזובה במחוז ההוא בעניני הדת, עד כי בהיותו בטט-לפוש, הקרובה לסורא, שמע אשה אחת שואלת את רעותה: כמה חלב יש לתת על ליטרה בשר לבשלו?35. כאלף ומאתים תלמידים נהרו אליו לקחת תורה מפיהו36, ובהיות רוב אחינו בבבל אכרים עובדי אדמה, יעד להם שני ירחים בשנה, ירחי אדר ואלול, להשמיעם תורתו לבקרים – הם הנקראים “ירחי כלה”37. מלבד זה קבע שבוע אחד לפני כל מועד, לדרוש לפני העם בהלכות החג. והתקנה הזאת נכבדה עד כה בעיני כל, עד כי לא הזמינו איש לדין בזמן ההוא. גם ראש הגולה בא אז שמה, לחלק להרב מכבודו ולקחת ברכה מאת העם הנאסף38. גם ארטבן, האחרון למלכי הפרתים, כבד מאד את רב, וישלח לו מרגליות יקרות למנחה39, ויאהבהו כאהבת אנטונינוס את רבי. וכדבר רבי במות אנטונינוס כן היה דבר רב במות ארטבן לאמר: הוי כי “נתפרדה החבילה!”40.
דבר אחד מרה ועצב את רוחו, כי היתה לו אשה רעה אשר השביעתהו במרורים, ומדי בקש אותה להכין לו איזה תבשיל, עשתה תמיד ההפך למען הכעיסהו. ועל כן היה רגיל בפיהו לאמר: “כל חלי ולא חלי מעים, כל כאב ולא כאב לב, כל רעה ולא אשה רעה!”41. ובכל זאת נשא וסבל הכל בנפש חנינה, ועוד הפך בזכות הנשים לאמר: " הן מוליכות את בנינו לבית הספר, נותנות לנו ללכת למקום תורה, ומחכות לנו עד שובנו משם"42. כאשר גדל חייא בנו, היה הוא המליץ בינותם, ומדי בקש אביהו דבר, הערים עצה להגיד לאמו ההפך מאשר בקש, ואש עשתה היא כרצון בעלה מבלי הדעת. ובהודעת חבלתו זו לאביו, שמח על חכמתו, ובכל זאת הזהירהו מעשות עוד כזאת ולא ילמד לשונו דבר שקר43.
שמונה ועשרים שנה הרביץ תורה בישיבתו בסורא, ובמותו44 לווהו כל תלמידיו45 והעם ספדו לו, ושנה תמימה לא יצאו בעלי חתונות בהדסים וענפי תמרים כדרכם – כי גדל האבל מאד46 ובהודע דבר מותו **לשמואל ** חברו, קרע עליו שתים עשרה חליפות שמלות ויקרא: “הוי כי מת האיש אשר היתה מוראו עלי כמורא שמים!”47.
שמואל בר אבא הכהן, יליד נהרדעא, היה חבר ורע לרב, בלמדם יחדו לפני רבנו הנשיא. מלבד תורתו הרבה היה לשמואל יד ושם בחכמה ומדע הוא ידע לשונות רומה ויון, ויבאר לתלמידיו את המלות הנמצאות במשנה, אשר יסודת בלשונות ההן48 וביותר היתה ידו רב לו בחכמת הרפואה49 בה הצליח להעלות ארוכה למחלת ר' יהודה הנשיא החלותו את עיניו50 . ועל כלן גברה ידו בחכמת התכונה, עד כי מצאהו לבבו לאמר: “נהירים לי שבילי הרקיע כשבילי נהרדעא”51, וחכמתו זו היא שעמדה לו לסדר לוח הירחים והמועדים לששים שנה, ועל כן קראו לו “ירחינאה”, לאמר: יודע מולדות הירח52 אך לא גלה סוד העבור בשערים, לבלתי הכעיס את הנשיא בארץ הקדש, אשר רק לו המשפט לדון בדבר הזה53.
בשנה אשר יסד רב את ישיבתו בסורא, מת רב שילא, ראש הישיבה בנהרדעא, ועל פי ענן בן שפט, ראש הגולה בעת ההיא, נמנה הוא עליה לראש. ובמות רב נהרו תלמידיו לישיבת שמואל בנהרדעא, ויהי מאז והלאה למורה ראש לכל תלמידי החכמים שבבבל, אשר קרבם אליו באהבה וידביעם מטובו. וביותר נטה חסד לחייא בן רב, בבואו גם הוא אליו להשתלם בלמודים, ויזכור אהבת האב לבנו אחריו54. בפסקי דיניו והוראותיו היה מופת לרבים, ובהוראתו הידועה “דינא דמלכותא דינא” השלים את עמו עם הממלכה החדשה אשר נוסדה בימיו, בקום אחד מגזע הפרסים הקדמונים ושמו אריוך, הוא ארדשיד, וימרוד בארטבן המלך וימיתהו, ויקח את המלוכה אליו55. ושבור בנו אשר מלך אחריו56 טה חסד להחכם היהודי ויתרועע עמו באהבה57. ואחינו קראו את שמואל על שמו: “אריוך”58, וגם “שבור מלכא”59.
עשר שנים עמד שמואל בראש הישיבה הנהרדעית, וימת60 שנתים ימים לפני בוא הרעה על העיר ויושביה וגם על ביתו בעצמו.
---------
הפרסים החדשים, הם הנקראים בשם “חברים”61, קנאו לתורת צורואסתר, אשר עזבוה הפרתים זה כמה. ויכריתו את אלילי יון ועובדיהם מקרב הארץ, ויגברו לאמונתם העתיקה: האמונה בשתי הרשויות, הם האלים השנים, הורמיז ואחרימון, שהאחד הוא יוצר אור ומקור כל טוב, והשני בורא חשך ויסוד כל רע. אז קמו המהגים, כהני הדת הזאת, וישימו משטרם בארץ. ובקנאתם הרבה לא נקו בראשונה גם את אחינו, ויגזלו מהם משפטיהם62, ובימי חגיהם ומועדיהם, זמן עבודתם לאש קדשם, עלו בבתי ישראל ויכבו את הנרות ויחתו את הגחלים מעל האח המבוערת להביאם אל היכלי אלהיהם63. אבל מעט מעט הסכינו עמם גם השלמו יחדו, כי היו לב המלכים עליהם לטובה וימשכו להם חסד. כן התפאר שבור המלך לפני שמואל, כי במלחמותיו בארץ לא היתה ידו ביהודים, חוץ מאלה אשר במזיגת-קיסרי, במדינת קפוטקאי64, כי התחיבו בנפשם, במאנם לקבל עול מלכותו עליהם. ושמואל נתן צדק לפעלו ולא נהג אבל על ההרוגים ההם, אף שהיה מספרם שנים עשר אלף איש65.
והמלך שבור עשה חיל ויצליח, וירחיב מקום ממלכתו עד כי השיג גבול רומה בממשלתה בארץ הקדם. בעת ההיא החלה יד ה' להיות בממלכת רומה ולהשיב גמולה בראשה. שנה אחת אחרי הוסד ממלכת פרס החדשה נרצח הקיסר אסורוס, האחרון לבית אנטונינוס. אז החל מטבח נורא בין השרים והעבדים המתנשאים למלוך על רומה איש אחר רעהו. במשך חמש ועשרים שנה66 היו בה שלשה עשר קיסרים, ואיש מהם לא מת כדרך כל הארץ, כי נרצחו איש על יד רעהו אשר התקסר תחתיו בעזרת הפריטורינים, הם אנשי הצבא השומרים לראשו. והסינט הרומאי, אשר מפניו יחילו עמים ומשאתו נבהלו, נקלה בעת ההיא להחניף בחלקות ולהשבע אמונה לכל עבד נפשע, השם נזר אדוניו על ראשו. נוסף על זה בא נגף ממצרים וישם שמות בארץ איטליה חמש עשרה שנה בלי חשך. בתהפוכות אלה כשל כח רומה, נשבר גאון עזה, והמוני עמים החלו לעלות עליה מקצוי ארץ כעיט הרים על פגר מובס. הגותים, הסרמטים, האלמנים, הפרנקים פרצו במערב והפרסים ממזרח שמש, יחדו שאפו לקחת איש בתרו מן הגוף הגדול אשר עלה רקב בעצמותיו. רק עמנו האמלל לא יכל עוד להתנער מעפרו ולפרוק מעליו עול הממלכה הרשעה אשר השיבתהו עד דכא, ובצוק עתיה עוד הכבידו מושליה עליו ידם. פעם אחת, בהגיע הלחץ עד מחנק נפש, הפילו אחינו תחנתם לפני פרנציסקוס ניגר, נציב סוריה המושל גם בארץ הקדש, להקל מעליהם על המסים אשר כבדו מנשוא. ותהי תשובתו לאמר: “הנכם מבקשים להסיר המס המושם על תבואות שדותיכם, ואני חושב לשום מס גם על נשמת רוח אפכם!”67. ועמנו הנגש והנענה נ/א בשרו בשניו, כי קצרה ידו מהושיע לו, וישב יחיל ודומם לישועה ממרחק תבוא. ועל כן בקרוא מלך פרס עליה מלחמה, חיתה רוחו ותעודדהו תקותו, כי תחזק פרס ממנה ביום קרב והרחיבה גבולה עד ארץ הקדש, והיתה לו גאולה כמלפנים בימי כרש. אחדים מחכמינו הגדולים נבאו כזאת מראש: “עתידים מחריבי בית שני לנפול ביד פרס”68: “אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל, צפה לגאולה!”69, “אם ראית ספסלי בבליים מונחים בארץ ישראל – צפה לרגליו של משיח”70 . התקוה הזאת אמצה רבים מאתנו לרדת בבלה. אלה נספחו על מחנה מלך פרס71, ואלה באו לשבת במנוחה בישיבות סורא ונהרדעא, לצקת מים על ידי החכמים הגדולים, רב ושמואל, אשר גדל שמם בישראל ותהלתם מלאה הארץ.
-----------
בעת ההיא ירדתי גם אני בבלה. באתי אל הארץ הברוכה אשר שני הנהרות היוצאים מעדן, נהרי פרת וחדקל, יחבקוה. ותעלות הרבה יוצאות ומחברות את שניהם להיות כאחד עד כי נדמתה כלה כיושבת על איים רבים. ואדמתה דשנה ופוריה מאד: בה נפות יפות הנושבות מאחינו בני עמנו, והם בניה ובוניה, עובדיה ואוכליה, הרואים בטובה ומתעדנים ממגד תבואותיה. קול נוגש לא ישמעו, פני שוטר רומאי לא יראו ויד רמה לא תשיגם לגזול משפטם. ראיתי כל זאת ואזכור דברי ר' חייא על הכתוב: “אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה”72 – “ידע הקב”ה בישראל, שאין יכולים לקבל גזרות רומאים, עמד והגלה אותם לבבל"73.
אבל עוד יותר גדלה שמחתי בהגיעי אל מחוז חפצי, אל נהרדעא העיר הראשה! בה ראיתי נשיא ביקרו, את “ראש הגולה”, הנוהג עמו בחסד עליון, וכבודו רב בעיני מלך הארץ. ראיתי בעברו ברחובות עיר במרכבת זהב74 והוא עוטה מעיל משי יקר75 וחגור אבנט זהב רחב ומשבץ אבני חן76. ועבדים רצים לפניו ומאחריו, והם נושאים על בגדיהם את חתם תכניתו, כמשפט לרוזני ארץ77. ראיתי זאת ולבי עלץ בקרבי, כי עוד ברכת יעקב: “לא יסור שבט מיהודה” שרויה על משפחת בית אבי, בית דוד בן ישי, שממנו יוצאים ועולים ראשי גליות שבבבל78, - ואם בארץ הקדש כבוד הנשיא, “המחוקק”, הולך ודל, הנה בארץ זו, השניה לה במעלות בקדש79, כבוד ראש הגולה, התומך “שבט”, הולך וגדול. בה גדול גם כבוד התורה בלמודיה, כי ראש הגולה מחזיק בידיהם, וממנו יתד ממנו פנה לשתי הישיבות הגדולות, אשר עלו על אדמת בבל כגנים חדשים מלאים מטעי חמד, העתידים להציץ ציץ ולהפריח זרע ולשאת פרי לברכה בקרב הארץ. פה לא יכנפו לומדי התורה מפני השוטרים מבני הנכר – כי הממשלה והמשפט והמשטר בבני עמנו כלם נתונים בידי אחינו לכל מושבותיהם, ואף כי בנהרדעא, העיר שכלה ישראל, ונשיא ראש יושב בה לכסא! – בארץ הקדש הסכינו ללמוד בהצנע, ואף בימים הטובים, בימי ר' יהודה הנשיא, שהיה קרוב למלכות, היו נזהרים “שלא ללמוד בשוק”80 - ופה למודי ה' הולכים קוממיות ומתאספים בשערי העיר ושוקיה לתורה ולתעודה81. ומה נהדר המראה בבקר בבקר, בנשוא נשי ישראל את עולליהן לבתי הספר82, להפריחם בחצרות אלהינו, בעוד אשר בארץ הקדש הנן משתמטות מזה83, ודרכי החנוך אבלות, וצער גדול בנים גדול מנשוא! אמנם לא לחנם אמר על זה אחד חכמינו: “נוח לאדם לגדל לגיון של זיתים בגליל ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל!”84.
והקול נשמע בבית הנשיא, כי אחד מבני משפחתו בא הנה מארץ הקדש, וישמחו כלם לקראתי, וישלחו אלי מגדנות ומבחר כל פרי לכבדני במעוני85, וישחרוני בכבוד לבוא לשבת בצל קורתם. באתי אל בית הנשיא והנה הוא כהיכל מלך! לו תחתיים, שניים ושלישים, ובהם חדרים לאין קצה, לנשיא ולגברת, לבנים ולבנות, לשרים, לאורחים, לתלמידי חכמים האוכלים שם לחם חקם86, לעבדים ולשפחות ולסריסים הרבים המשרתים את פני כלם, וגם לשרים ולנוגנים העומדים על משמרתם להרנין ךב הנשיא בכל כלי שיר, בעת המשתה גם מדי בקר וערב, בשכבו ובקומו87 - כי כן המנהג בבית ראש הגולה, לישנהו ולהעירהו בשירים וזמרות ולהרחיב לבבו בכל עת, כי ינקופו לו הימים כחגים והחיים כמשתה תמיד למרבה השמחה ולענג אין קץ.
וענן בן שפט, ראש הגולה בעת ההיא88, הציגני לפני שמואל ירחינאה, החכם היושב על ידו89. ויקרבני גם הוא אליו באהבה, ויאספני אל ישיבתו. ומאז והלאה הייתי הולך ובא בשני בתי ישראל הגדולים בנהרדעא, בתי ענן ושמואל, וכבוד הנשיא עלי חופף ובשמו רמה קרני.
אבל לא רבות זכיתי לאור באור פני שמואל רבנו – כי עוד בשנה ההיא חלה את חליו אשר מת בו. וראשי תלמידיו מלאו מקומו חליפות, עד אשר יבחר אחד מהם להיות למורה ראש.
כאשר הסכנתי עם בני בית הנשיא, החלו לדבר על לבי לשאת לי אשה – כי הנה נמלאו לי עשרים ושבע שנה ולא לכבוד במקומם להיות איש פנוי ולאחר שבת בגפו90 כבארץ קדשנו, אשר בה חדלו אחינו בצוק העתים לשאת אשה בנעוריהם ולהעמיס רחים על צואריהם בטרם ימלאו להם שלשים או ארבעים שנה91. אבל בכל הבתולות אשר העו לנגד עיני לא מצאתי כלבבי – כי גבהו בנות נהרדעא מאד, בהיות בנות בית הנשיא להן לעינים, ואין קצה לעדייהן ותכשיטיהן ותמרוקיהן92. והנה הקרה לי ה' נערה בת טובים אשר מצאתיה כלבבי, היא הדסה בת איבו בן רב, אשר באה עם אביה לבקר את דודתה, אשת נתן בן ראש הגולה. האיש איבו לא גדל בתורה כאביו ואף לא כחייא אחיו הצעיר, ועל כן למדהו רב דרכי עולם, ויהי איש בעל נכסים החי מפרי אדמתו93. ובתו הדסה סגלה לה את כל המדות הטובות אשר עמל אביה הזקן לגדור בהן את פרצת הדור **בבקעת בבל94. ** ובראותי ענותה, צניעותה ותם דרכיה נוספים על יפיה וצבי תפארתה, בקשתי קרבתה וכאשר הוספתי לדעת חין ערכה כן גדלה אהבתי לה. וגם היא לא נזרה ממני, ותאהבני נדבה, ותגל את אזן דודתה, והיא דברה על לב איבו אחיה, וברצון ראש הגולה ארשתיה לי באמונה ואהבת עולם. אך חשכו נשארתי אני בבית ראש הגולה בנהרדעא, והיא שבה עם אביה אל נחלותיו בסביבות סורא. אכן קשתה עלינו פרדתנו, והרבה בכה בכינו בשומה עם יום חתונתנו עד אשר ימלאו ימיה, שמונה עשרה שנה. ועד העת ההיא נשארתי אני בבית ראש הגולה בנהרדעא, והיא שבה עם אביה אל נחלותיו בסביבות סורא. אכן קשתה עלינו פרדתנו, והרבה בכינו בשומה עם אביה לדרך פעמיה. ותהי רק זאת נחמתנו, כי רק שנה אחת תחלוף ומלאו ימיה והגיע תר כלולותיה היתה לי ואני לה עד עולם.
אבל השנה ארכה לי כימי עולם, ובטרם תעבור קדמוני ימי רעה ויסערוני ויפיצוני כמץ מגרן ותקותי חמקה עברה כגלגל לפני סופה!
----------
שבור המלך הגיח ממקומו ויכבוש את נציבין וחרן ואנטוכיה וקפוטקאי. והקיסר ולירינוס הסיע אליו חיל גדול אשר עמד בראשו, בהניחו את הממשלה ביד גלינוס בנו ושתפו בממלכה. אבל חילו הכה מכה רבה במלחמה על יד העיר הדס95, והוא נפל שבי ביד שבור96, ויובל עירה שושן, שם שבעה ברעות נפשו עד יום מותו, לחרפת רומה ולקלון מגניה ולגיוניה. אז היתה מבוכתה – כי במשך חמש עשרה שנה התנשאו כשלשים איש למלוך עליה איש מקצהו. ותהי חרב איש ברעהו, ודמים לרוב נשפכו בכל פנותיה וגבוליה. ואנחנו שמחנו כי חזינו נקם, ותקותנו הלכה וגברה, כי עוד מעט ונקתה ארץ הקדש ממחריביה, וישועת אחינו בוא תבוא ולא תאחר.
אבל שוט חדש הונף עלינו יושבי בבל ועל אחינו יושבי ארץ הצבי גם יחד, בבואו כשאה ממקום אשר לא פללנו, והוא הרבה פצעינו וכעב העביר ישועתנו!
המלך שבור כבש חלק גדול מארץ סוריה וישם פעמיו אל העיר דמשק. ובעברו דרך המדבר הגיע עד עיר התמרים אשר בנה המלך שלמה, היא העיר תדמור 97. עיר התהלה הזאת היתה תפארת גאון הערבים והסרקים98
יושבי המדבר, ובה ישב ראש נשיאיהם ושמו פפא בר נצר, איש חיל ורב פעלים, ועמים יקראו לו אורינטוס. ובהיותה על אם הדרך לסחר הארצות מזרחה ומערבה, שלמו הארחות והשירות מס לבר-נצר מדי עברן, להיות עליהן סתרה מפני אנשי חילו, הם גדודי הערבים והסרקים, השטים במדבר ההוא לשלול ולבז בז כדרכם. ועל כן נחשב בר-נצר כמלך בעיני השודדים וכשודד בעיני המלכים מושלי הארצות99 . ויהי כקרוב שבור אל העיר הזאת, וישלח בר-נצר אליו מלאכים ובידיהם כל טוב הנוף ההוא למנחה. אבל המלך שבור בגבה אפו דרש כי יצא הנשיא אליו בחבל על שצוארו, להתרפס ולרהב אותו ולקבל עול מלכותו עליו. כשמוע בר-נצר את הדבר הזה וימלא חמה, ויזעק עליו את שבטי עמו מסביב, הרוכבים הקלים כנשרי שמים, אשר החפש והדרור רוח אפם מאז מעולם. ויאספו אליו בהמון רבה, ויעלו למלחמה על האויב הבא לרשת משכנות לא לו. כסופות בנגב השתערו על חיל פרס, כתרוהו, מנוחה הדריכוהו, זנבו את הנחשלים, ויכריתו אכל מפיהו, ויומם ולילה לא נתנו מנוחה לנפשו. ושבור ראה כי רעה נגד פניו ויעזוב את הכבודה אשר לרגליו וינס עם שארית חילו בדרך בא. ובר-נצר רדף אחריו באפו, ויעל על ערי חרן ונציבין וישרפן, ויכבוש את ארם נהרים ויגיע עד בבל, ויעל על נהרדעא ויצר עליה ויכבשנה ויהרסנה, ויכל חמתו ביושביה: אלה הרג ואלה לקח בשבי. בחרבן העיר נהרסה גם הישיבה שהיתה בה לתורה ולתעודה, ושנים רבות עברו עד אשר שבה לקדמותה. והמורים אשר קמו בה אחרי מות שמואל ירחינאה נעו הלכו למחוזא ולשלהי ולשכנציב, ויחזיקו שם ישיבותיהם100.
בין הגברים שבויי החרב נמצאתי גם אני, ובין הנשים הנהוגות עמי בשביה היו שלש אחיות, בנות שמואל, ובהגיענו לעיר תפסח אשר על נהר פרת מערבה, נמכרנו יחדו לסוחר ארמי היושב בעיר רצף ושמו איסור. ואדוננו זה שם פדות בין שפחותיו אלו מקנת כספו, ויבחר לו את הצעירה והבריאה בבנות אלה ושמה רחל ויקחנה לו, ואת שתי אחיותיה הבכירות שלח על ידי אנשיו לארץ הקדש – בדעתו כי שם, בין בני עמנו, יקר פדיון נפשן מהשכר אשר ימצא לו במכירתן בשוק101 . ואותי עצר עמו להיות לעבד לו.
אז ראיתי מה בין אחינו יושבי ארץ הקדש, הנבדלים מעמי הנכר והנרדפים מהם בקנאת דת ושנאת לאם, ובין בני עמנו היושבים חוצה לה בקרב גויי הארץ במנוחה ושלום. זכרתי את בת ארץ הצבי, את אביגיל בת אבינו הזקן, יהושע הגרסי – אשר בנפלה בידי נכרים בחרה מות מחיים102, ואתבונן אל בת בבל השדודה, אל רחל בת מורנו הגדול, אשר בקנות אותה איש זר, עובד אלילים, עמדה כרחל לפני גוזזיה ותלך דומם אחרי האיש אשר הרכיבו שוביה אלוף לראשה! כי הסכן הסכינו אחינו הבבליים עם העמים אשר בשלום ובמישור הלכו עמם, וגם ערב רב עלה בתוכם מן הנכרים והעבדים אשר התגירו ויתערבו בהם. אכן היו יחושי בני בבל נשמרים בטהרתם שכם אחד על יחושי אחינו בארץ ישראל103 . אך לא כל המקומות נשתוו, ובתוכם היו כאלה, שבהם כבר נטמעו אחינו ברוב או במעט בין הגוים אשר סביבותם, וחכמינו חלקום בזה לאמר: “בבל בריאה, מישון מתה, מדי חולה, עילם גוססת”104 . והעיר נהרדעא לא נחשבה בגבול בבל “הבריאה”105, ויושביה לא הצטינו במדת הצניעות106 . בשבי בר-נצר נמצאו קרובותי, בנות רב נחמן, חתן ראש הגולה107, שהיו כלן נשואות, ובהיותן בידי שוביהן ויפדון וישיבון לבעליהן108 . גם רחל בת שמואל לא התמרמרה על גורלה, לא טרפה נפשה באפה. אולם היא לא נדמתה לקרובותי, הבנות הסוררות: לא ששה כי מצאה גבר, אך טמנה יגונה בחבה ונפשה בכתה במסתרים. זאת ראיתי והתנחמתי, ובהכירי לדעת את אדני כי לא צפון מישר לבו, נתתי מרגוע לנפשי, ולא נואשתי מתקוה, למצוא גאולה ולהיות גם לרחל לישועה, אם יהיה ה' אלהים עמדי.
----------
בטרם נשים לדרך פעמינו הביא אדני את צוארי בסוגר109 , ועליו חקוק ארמית: “עבדא אנא לאיסור רצפאה”, וכבל ברזל צמוד במנעול אל הסוגר ומגיע בקצהו השני אל הטבעת, המושמה ברסן החמור הנכון לפני לרכוב עליו, ואת רחל הושיב עמו על גמלו. ויהי בהיותנו בדרך, וארא והנה אדני פונה כה וכה, מתבונן אל נשקו ואלי ואל הדרך אשר לפנינו. ואירב את לבבי ואשאלהו: מה זאת?
“נחמתי כי שלחתי את עבדי לפני, ואשכח כי אוצר יקר הנני מוליך עמי – ענה כמדבר אל לבו, בהביטו אל רחל היושבת אצלו – והדרך איננה בטוחה מפני השודדים אשר רבו בארץ בימים האלה”.
“אם נחיש דרכנו – אמרתי – והדבקנו איש עובר ארח ההולך לפנינו, והתרועענו אתו”.
“אנכי לא אראה איש!” – קרא האדון בנשאו עיניו למרחוק.
“גם אני לא אראהו בעיני: ובכל זאת יודע אני כי נמצאהו קרוב לנו”.
“האם נביא או משתגע אתה, כי תאמר לראות במרחק הנעלם מן העין?”
“לא נביא ולא משגע אני: אך עיני תחזינה למישרים וכדברי כן הוא. גם זאת אדע, כי האיש, אשר לפנינו, רוכב לאטו על אתון עורת עינה הימנית, והיא הרה ותאמים בבטנה, ועליה שני נאדות, האחד מלא יין והשני חמץ, והנוהג בה איננו איש יהודי, והם רחוקים מאתנו לא יותר מארבעה מילים”.
“הוי עבד נקלה! – קרא האדון באפו – הלהתל בי אתה אמר? אם עוד תוסיף דבר תועה וידעת את ידי!”
“חלילה לעבדך מדבר שקר! – השיבותי אמרי לו – ואולם בחנני נא בזאת וראית היקרה דברי, ואם לא – הלא בידך אני וכחפצך תעשה בי”.
“ואנכי לא אחיש צעדי עד תתך לי אות על דבריך כי כנים המה”.
“פקודתך תשמור רוחי – עניתי – ועתה שאל נא אותי כחפצך ואנכי אענה על הכל”.
“מאין ידעת כי איש ואתונו עברו לפנינו?”
“כי מצאתי עקבותיהם בחול אשר לרגלינו”.
“וכי האתון עורת עינה הימנית?”
“כי בלכתה לאטה אכלה רק מן העשב אשר בפאת הדרך שמאלה”.
“וכי הרה היא ותאמים בבטנה?”
“הביטה נא וראה: הנה במקום הזה רבצה, ותחתיה נשקע החול כמדת בטנה וישארו בו רשמים שנים”.
“ומאין ידעת כי שני נאדות עליה, והאחד מלא יין והשני חמץ?”
“זאת ראיתי מן הטפות אשר נפלו מהם על הדרך. טפות היין נבלעו ומקומותם שקועים מן החול, וטפות החמץ העלו בועות קטנות בתסיסתן בטרם ייבשון”.
“ואיך הכרת את האיש כי איננו מבני עמך?”
“זאת ראיתי – עניתי בהשפילי קולי, לבל תשמענה אותו אזני רחל – כי הסיך את רגליו באמצע הדרך, ולו היה איש יהודי אזי הצניע מעשהו ויט הצדה”…
“ואיך תדע את המרחק אשר בינותינו?”
“כי עקבות הבהמה נכרות בחול עד ארבעה מילים ולא יותר”110
שמע האדון ויתפלא, וישמח בלבו על קנין כספו כי עלה יפה. אבל עד ארגיעה שבו זעפו פניו מדאגה, ויפן אלי ויאמר:
“ומה בצע בהגיענו אל האיש ההוא, המתנהג בכבדות עם אתונו ההרה? ומה כחו כי ניחל לעזרתו?”
“הואילה נא אדני לפתח חרצבותי, ואז אצלח לך ממנו, לעמוד לימינך ולהגן על אוצרך בכל נפשי!”
“הנה חכמת מאדדד! – ענה האדון הארמי – אבל גם לבי לא צפון משכל. אם אסיר אסוריך מעליך, מי זה יגן עלי מפניך, אם תחרוש עלי רעה בלבבך?”
“הן אתה, אדני, רוכב על גמל ונשקך עליך, ואני עני רוכב על חמור – וגם אם יהיה עמי דבר בליעל, הלא יבצר ממני לעשותו. אבל דע לך, אדני, כי עברי אני! – קראתי בגאות תם – ואיש עברי לא ימעל פיהו, נשבע לאמונה ולא ימיר”.
“אבל איש עברי ימאן לעבוד, וכל מחשבותיו אך לפרוק על אדניו מעל צוארו!”.
“כדבריך אדני כן הוא – עניתי – אבל לא בעבודה תבחל נפשו כי אם בעבדות, אשר חרפה היא לכל בעל נפש, בשימה את האדם כבהמה, למרות דעת עליון, אשר יצר את האדם בצלמו ויאצול עליו מהודו. אך יהי נא לבך טוב אלי, חשבני לאדם כמוך, אז תמצא את לבבי נאמן לפניך: אז תראה ונוכחת, כי טוב אני לך מעשרה עבדים אחרים, אשר מותר להם מן הבהמה אין”.
כל העת ההיא לא גרעה רחל משנינו עיניה, ותקשב לכל דברינו, אך לא התערבה בשיחתנו. רק בשמעה דברי האחרונים פנתה אל אדננו ותאמר:
“כנים הדברים האלה! בני עמנו לא יבגדו ולא יכחשו לעולם. הטיבה ברצונך את האיש הזה, והיה בטוח בלבבך, כי לעולם ישמר אמונתו לך”.
“ואם יפלו עלינו שודדים, מי זה לידי יתקע כי לא ישית ידו עמם ולא יט גם לבבך אחריו, למען החלץ ממני?”
“ולמען המכר על ידם לאדונים זולתך? ולמען ירע לנו אז מעתה?” – השיבה בשחוק מלא בתוגה.
“הטבת אשר דברת, ידידות נפשי! – קרא האדון במאור פנים – כי לא לשפחה חרופה לקחתיך לי, כי אם להיות גברת בביתי, למשול בכל קניני וגם בי – אם תואילי להכירני לטובה ולא תשטניני תחת אהבתי אותך”.
התבוננתי אל הגבר הזה בדברו כה, והנהו במבחר שנותיו ולו תאר והדר ועיניו מפיקות תמתו וישר לבו.
“גם לא אתעמר בך להטותך מאחרי אלהיך – הוסיף לדבר על לבה – כי לא בקנאים חלקי. שמרי לך דתך כלבבך, אך יהי נא לבך אלי אמונה, והייתי עבד נאמן לך כל הימים!”
“גם אני בת העם אשר לא ידע כחש, ואשר עם לבבי לא אכחד – השיבה רחל אמריה לו - הן דתי אוסרת עלי לדבקה באיש העובד אלהים אחרים. ובהגידי לך כזאת, תוכל לבטוח בי, כי לא אשא עיני לאיש אחר אשר כגילך, כי אם כזאת אעשה והוספתי פשע על חטאת נפשי” –
זאת דברה ותתאדם ועיניה שחו ארצה.
ראה זאת האדון ויחרש ממנה. ויפן אלי ויאמר: “אנכי אסיר את הכבל מעליך, אבל הסוגר עוד ישאר על צוארך עד אשר אסכן עמך ואדע דרכיך”.
ובדברו פתח למוסרי, אך לא הסיר את המנעול מעל הסוגר, ואת המפתח צפן עמו. אולם גם זה היה לי למשיב נפש – כי לא נקלותי עוד כבראשונה. ואברך את אדני על חסדו, וגם עיני רחל הביעו לו רצון ותודה – ויהי בעיניו כמוצא שלל רב.
עד כה וכה הדבקנו את האיש העובר לפנינו, והנה כאשר הגדתי מראש כן היה, דדבר לא נעדר! וישמח אדני על זה. ועוד יותר גדלה שמחתו, בהכירו את האיש, כי מבני עירו הור ומגמת פניו גם הוא לעיר רצף.
שני ימים עשינו דרכנו, וביום השלישי הגענו עם אדוננו אל מחוז חפצו.
---------
באנו אל ביתו – והוא כהיכל חמדה בנוי לתלפיות ומלא כל טוב, כיד בעליו ועשרו הרב. ועבדים הרבה עומדים לפניו לשרתו. אך מכלם בחר בי להיות בקרבתו, ויצוני להגיד לו תמיד קשט אמרי אמת ולבלתי כחד ממנו כל אשר עם לבבי. וימלא את ידי להכין לרחל וגם לי מאכלים כשרים כפי דתנו, אך הזהירני מבוא אל חדריה ומהראות את פניה בלעדיהו. הוא דאג אותי, בקנאתו לרחל, פן יט לבה אחרי, בהיותנו יחדו צאצאי עם אחד – ולא ידע כי לבי ונפשי כבר נתונים המה לעלמה אחרת, אשר אליה נקשרתי בחבלי דת, בעבותות אהבה אשר לא ינתקו ולא ינטשו לעולם!
ויהי בערב וישב עם רחל אל השלחן, ואנכי עומד ומשרת לפניהם כאשר צויתי. וככלותם לאכול צוה ויושם לפניו כד מלאה יין נבחר. וישת וישנה ויצו גם אותי לשתות מן היין אשר הכינותי לרחל על פי פקודתו. ואמאן לשתות, כי לא הסכמתי עמו מעודי.
“הכי נגע איש ביין הזה בלעדיך?” – שאלני אחרי דעתו כי לא ישתו העברים מיין נכרים, עובדי האלילים, פן הקדישוהו להם ונטמא.
“איש לא נגע בו: אבל יראתי פן יגע הוא בי ויתן למוט רגלי”.
“ומה ממך יהלוך? הלא אתא לילה, עוד מעט ועלית על יצועך, וערבה עליך שנתך פי שבע”.
“אל יחר לאדני ואספרה לך אשר שמעתי ממורינו החכמים, ובו צפון לקח טוב ליודעי דעת ומוסר רע לנותנים בכוס עינם”.
“הלא צויתיך זה כמה להגיד לי תמיד את כל אשר בלבבך. ועתה הגידה לי דברך ואשמעה!”
"זה הדבר אשר ספרו לנו חכמינו על אדות היין ותכונתו:
"כאשר החל נח לחפור באדמה לנטוע כרם, בא השטן ויעמוד לפניו וישאלהו: “מה אתה עושה?”
“הנני נוטע כרם” – ענה נח.
“ומה טיבו?”
“פריו מתוק לחיך ומיץ ענביו ישמח חיים”.
“הבה, נעשהו יחדו!”
“לו יהי כדבריך!”
“ויהי ככלותם לחפור את האדמה, ויאמר השטן אל נח: עתה אשקה נא אדמת מטענו, ורותה ודשנה ועשתה פרי הלולים!”. ויביא כבשה וישחטנה ויצק דמה אל תוך החפירה. אחרי כן הביא ארי וישחטהו ויצק דמו שמה, ואחר כן הביא חזיר ויצק גם דמו שמה. וככלותו מעשהו פנה וילך לו, ולא יסף עוד להראות אל נח. אבל פעלו נראה עליו, כי דמי החיות הורישו לפרי הגפן את תכונותיהן, והן מתגלות באדם במשתה היין. שתה כוס ראשונה, ייטב לבו והיה ככבשה תמימה: שתה כוס שניה – יתגבר כארי ונפשו תדרוך עז: שתה כוס שלישית – יתעה בקיאו ויתגאל כחזיר ברפשו"111.
האדון שמע זאת ויבט אל רחל היושבת לימינו, ובשחוק על שפתו הסיע את הכד מלפניו ויפן אלי ויאמר:
“דבר חכמה ואמת כזה לא פללתי לשמוע. עתה ידעתי כי נוסף על חכמתך ותבונתך הנך גם גבר תמים עמי. אי לזאת אבטח בך והיית בן משק ביתי מן היום הזה והלאה”.
ובדברו הוציא את המפתח השמור אתו, ויפתח את הסוגר ויסירהו מעל צוארי. אז אחזתי בידו ואשקנה ואברכהו בתודה. אך עיני רחל אשר הפיקו לו רצון יקרו לו ברגע ההוא מכל ברכות פי.
“אם נא מצאתי חן בעיניך, אדני, תנה לי את הסוגר הזה והיה לי לזכרון, כי טוב עשית עם עבדך וחסדך לנגד עיני!”
“גם בזה נעניתי לך” – ענה, בתתו לי את שאלתי.
_______
אחרי ימים אחדים ואני עורך את השלחן לפני אדני לארוחת הבקר, והוא יושב ומחכה לרחל עד כלותה להתפלל בחדרה. וכבואה אל חדר האכל ויברך אדני אותה ויאמר: “אחת הבטחתיך, רעיתי, לבלתי הפריעך מעבוד את אלהיך ומשמור את דתו לעשותה כאשר הסכנת מנעוריך: ובכל זאת לא אכחד ממך, כי לו הואלת להכיר אל אלהי ולעבדהו כמוני, כי עתה יקרת לי שבעים ושבעה, וידעתי כי שלם אשרי בהיותך תמימת דעים עמי!”.
“ומי הוא אלהיך כי אעבדהו ומה שמו כי אדע?” – שאלה רחל לתמה.
עיני אדני אורו מגילת נפש, ואנכי הבטתי אל רחל ולבי השתומם בתוכי.
“האלהים אשר אכיר מנעורי – ענה האדון – הוא אשר שב לשפוך רוחו על עם פרס יודעיו מקדם, הוא הורמיז אלהי האור, אשר אצל מתוכו ברכה את האש הקדושה, ולה נשתחוה ואליה נעבוד, כי היא נותנת לנו אור וחם וכל הנמצא והנעשה בעולם ממנה היו לנו”.
“על דברת האלהים האלה – ענתה רחל בשחוק נעים – כבר התוכחו אבותינו הראשונים לפני אלפים שנה. ואם בעל נפש אתה, היה נא למוכיח ביניהם, שפטם במאזני שכלך מבלי השען על לבבך – כי ההרגל יסית לבב האדם להכריע את הכף אל הצד אשר הסכין הוא לנטות. שפטם בצדק בלי משוא פנים ולאמת הוציאה משפט!”
“טוב הדבר: הגישי עצומותיהם אם תדעין, ובי נשבעתי כי מישרים אשפוט”.
“הלא שמעת שמע אברהם העברי, אשר לפני אלפים שנה יצא עם משפחתו מאור כשדים וילך לגור בארץ כנען?”.
“שמעתי שמעו ויודע אני כי הוא הראשון לאבות עמך, אשר עליהם יתיחש עד היום הזה. אבל לא אדע דרכו ומה שמץ דבר נמצא בו”.
"אזי שמעה נא ואספרה אשר חכמים הגידו: הגדה עתיקת ימים השמורה בעמנו מאבות לבנים:
"לנמרוד המלך הגד כי בן יש לתרח בן נחור, אברם שמו, והוא מכחש באלהי הארץ ובפסיליהם יתקלס. ויחר הדבר לנמרוד ויצו ויביאו את אברם אליו.
“האמת הדבר, כי אינך מאמין באלהי מעזנו”? – שאל המלך.
“אני מאמין באל עליון קונה שמים וארץ” – ענה אברה.
“אל עליון הוא כח האש, אשר בו יכון עולם. הנה האח הקדושה מבערת. לך והשתחוה לה!”.
“הלא טוב כי אסגוד למים, אשר כחם גדול מהאש, כי על נקלה יכבוה ויכחידוה מני ארץ!”
השתחוה איפוא למים!".
“הלא טוב כי אסגוד לעבים, אשר להם אוצרות מים!”
“הלא טוב כי אסגוד לרוח, המפזרת את העבים!”
“השתחוה איפוא לרוח!”
“הלא טוב כי אשתחוה לאדם, המלא רוחות כנאד נפוח!”112.
-“לא! – אמר אברהם אבינו – גדול מכל אלה ה' אלהי עושי, אשר האש והמים והעבים והרוחות וכל אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת מעשי ידיו המה. לו אשתחוה ואכרעה ואליו אתפללה, כי הוא יוצר הכל ואין אלוה מבלעדיהו”.
“ועתה שים לבך לדברים והבינה משפט, אז תתן צדק לאברהם אבינו אשר הכיר את בוראו, ולצאצאיו אחריו ההולכים בדרכיו!”
“ואם גדול מכל האלהים אלהיכם, למה זה לא ישמיד את כל האלהים האחרים מלפניו?” – העמיק האדון שאלה.
"על זאת אשיבך אני – אמרתי – שאלה זו כבר נשאלה מזקנינו, ויענו בחכמתם לאמר: “לו עבדו העמים דברים שאין לעולם צרך בהם, אזי האבידם ה' מלפניו: אבל עובדים הם לשמש, לירח, לכוכבים ולכל הדברים שהעולם מתקים על ידם, אף אמנם אין דבר בעולם שיהיה למותר, כי הכל עשה האלהים יפה, ואין לך דבר שאין לו מקום – הלמענם תמוט תבל והארץ תהפך לתהו ובהו? אולם לא כן יעשה יוצר הכל: הוא לא יחבל את מעשי ידיו: הארץ לעולם תעמוד, העולם כמנהגו נוהג, והנתעים בשוא עתידים לתת את הדין”113 –
בדברים כאלה וכאלה נוסר האדון וישב אל לבו. וישחרני ללמדהו דברי תורתנו ולהבינהו ארחות דתנו. וכעבור חדש ימים נכנס בברית אברהם אבינו, ואז נשא את רחל בחפה וקדושין כדת משה וישראל. ולמקץ שמונת ירחים ילדה לו בן, ותקרא את שמו מארי. אמנם היתה לידתו בקדושה, אבל אחרי שהורתו היתה שלא בקדושה נקרא “בר רחל” – על שם אמו114, או “ברה דבת שמואל” – על שם אבי אמו115, ולא על שם אביו, אשר לא שנה את שמו גם אחרי בואו בבריתנו, וכן נקרא בישראל “איסור גיורא”116 עד היום הזה.
בעצם היום ההוא אשר התגיר איסור אדני קרא לי דרור. אך מאן לשלחני מעל פניו, כי דוקא נפשו אחרי. ויקחני לחבר לו במסחרו, וכל יש לו נתן בידי. ותהי ראשית פעלי לעשות רצון רחל ואיסור: לבקש את שתי אחיותיה ולהחיש להן פדות. לעמת זאת נאות איסור לי, לבקש בין מכיריו הסוחרים אל ארץ, איש עתי ההולך בבלה, לתת על ידו אגרת שלומים, להמציאה לידי הדסה מחמד נפשי, ולבשרה כי עוד מעט ושוב אשוב אליה לקחתה לי לאשה ולהביאה עמי אל המקום הזה, אשר בו מצאתי מנוחתי ואותו חמדתי לשבתי. ובכן שמתי פעמי אל ארץ הקדש. ואדרוש ואחקור ואלך בעקבות הנערות השבויות עד בואי עירה צפורי. שם נודע לי כי נפדו שתיהן בישיבת ר' חנינא בר חמא, וקרובן ר' שמעון בר אבא נדרש בפקודת רבו לאסוף חרפתן, וישא לו את האחת לאשה. אך לא חזה ימיה – כי מתה אחרי נשואיה, ואז ארש לו את השנית, וגם היא ידועת חלי והולכת למות117 - כי קצר כח דתיהן לשאת נדודיהן ומרודיהן כל ימי היותן בשביה.
ואיסור הגיד לי כי שלח את אגרתי על יד איש נאמן, אך עוד לא שב מדרכו, כי רב הוא מפה עד סורא, גם איננו בטוח מפני חיל בר-נצר העומד על הגבול.
עוד שבועות וירחים חלפו והאיש לא שב. לשוא כלו עיני לאמרות הדסה – כי תוחלתי נמשכה לעידן עידנים ותקותי לא באה.
_________
שנאה כבושה היתה בלבב בני עמנו ליושבי העיר תדמור ונושנה מדור דור. את העיר היפה הזאת בנה שלמה המלך בנוה המדבר על חבל אדמה פוריה, שעלתה בין החולות כאי נחמד מבין אפיקי ים. ועל דם עצי התמרים הגדלים שם למכביר קרא את העיר תמר גם תדמור118, ויושב בה עבדיו מבני הנכר, עובדי האלילים. שם סחרו מסחרם, ערבו מערבם אל הארצות הקרובות והרחוקות. מארם ועד יון ומהודו ועד כוש. וברבות הימים עשו חיל ויעשירו עשר רב. ובטרם יצאו לחפשי מעבדותם עולם, נשאו להם נשים מבנות ישראל, ועל פי דתנו נאסרו לאלאיהם לבוא בקהל ה'119. והתימורים לא אבו זאת סלוח לנו ותרב המשטמה. ביתר שאת נגלתה שנאתם לעת צר, מדי עלות אויב על ארץ הקדש – כי שמרו התדמורים עברתם לעמנו וישתתפו לחיל בבל בחרבן הראשון ולחיל רומה בחרבן השני120 . ובנפול ירושלים ביד צר עטו הם אל שלל הנפשות: “הכל נפנו על כסף וזהב, והם נפנו על בנות ירושלים”121. ויהי חמסנו ושארנו על העיר הזאת ויושביה, אשר רבם ככלם היו מבנות עמנו שנשאו לאבותיהם ברצון בזמן שלמה ובאנס בימי החרבנות. אמנם גדולה שנאת היוצאים מעם ישראל משנאת אומות העולם בעצמם! ועל כן דרשו חכמינו את הכתוב: “הצילני נא מיד אחי מיד עשו – הצילה את בני לעתיד לבוא מיד בני הבנים, הבאים עליהם בכחו של עשו!”122. ועל זאת גדלה בתוכנו גם תשוקת הנקמה ממהרסינו ומחריבנו אלה אשר ממנו יצאו, עד כי היתה למלה בפיהם: “אשרי מי שיזכה ויראה במפלתה של תדמור!”123 אבל אשרנו היה ממנו והלאה, ככל תקות עמנו, אשר כקרוב ישועתו לבוא כן תוסיף להתרחק ולהוסיף יגון על מכאוביו. תדמור לא נפלה, כי עוד קמה ותעל למעלה ותעש חיל ונוראות לא פללנו. מלך פרס הכה אחור, נרדף על צואר מאת בר -נצר, הנשיא התדמורי, אשר כבש עריו ומבצריו, וגם אנחנו לא נקינו מידו: את העיר נציבין שרף וישיבתה הופרה, ואחריה כלה חמתו בעיר נהרדעא, אשר יושביה כלם אחינו בני עמנו, ויחריבנה כלה.
חק הוא מאז, כי “כל המצר לישראל נעשה ראש”124 . ובר נצר אחרי התגברו על מלך פרס עלה לגדולה, כי בחר בו הקיסר גליוס לשתפהו לו בממשלתו, וישימהו למושל עליון על כל ארץ הקדם125 . אולם ימי גדולתו לא ארכו – כי קמה עליו הרעה מקרב ביתו, כי הסיתה בו זינוביה אשתו את בן אחיו אשר נשא אליה עיניו, ובאהבתו אותה קם על דודו ויהרגהו126 . אבל גם הוא לא האריך ימים, כי נבאש בעיניה בשתותו לשכרה ובהתמכרו לכל תועבה, ותקם עליו אויבים מקרב בני עמה ותעבירהו מן הארץ. ואז לקחה היא את רסן הממשלה בידה ותסב לה את המלוכה. וביפיה וחכמתה וגבורתה עשתה חיל ותצליח ויהי שמה לתהלה בארץ.
זינוביה היתה מזרע תערובות. אביה היה נשיא ערבי אשר מוצאו ממקור ישראל, ואמה מצאצאי קליאופטרה מלכת מצרים, ומהם ירשה את תכונותיהם השונות – ועל כן נפגשו בה אמץ ויפי, פראות והשכל, אהבת הדרור וחפץ השלטון גם יחד. היא היתה אז בת שלשים וחמש שנה, מלאה חן ילדות ובינת זקנה, הוד נשים וגאות עריצים. ובעלותה למלוכה היתה ראשית פעלה להרחיב גבולות ממשלתה, כמשפט הנתון לבעלה מטעם גלינוס קיסר רומה, וליחד אליה את כל הארצות הקרובות והרחוקות. והקיסר גלינוס ואחריו הקיסר קלודיוס השני127 ראו בעינים כלות את אשר המלכה האבירה עושה בארצות ממשלתם, אבל קצרה ידם מהגיע אליה ולשום מעצור לרוחה ומעלליה. ובעוד ידה החזקה פשוטה לאסוף אליה כל ממלכות ארץ, אמצה כחה ליפות את עיר מלכותה ולהגדיל תפארתה בבתי חמדה והיכלי ענג כמבחר בניני יון ורומה. ותעש לה גנות ופרדסים ושדרות עמודי שיש ושערי הוד ומקדשי אלים. בהם הכי נפלא ההיכל אשר בנתה לעבודת השמש והכוכבים, אלהי התדמורים בעת ההיא, ועל ידו ארמון מושבה הבנוי לתלפיות: בו הקדישה חדרים מרוחים, כל אחד לאמונה אחרת, כמספר העמים השונים בדתיהם, ובהם התפללה ולאלהיהם עבדה מסח, בהיות כל חפצה לצאת את כלם, וסוף דעתה – לחבר את כל האמונות וליסד מהן דת אחת לכל עמי ארץ הקדם, והיה הקשר אמיץ, וקמו כלם יחדו על ממלכת המערב, על רומה השלטת בהם מאז ועד הנה, והסירוה מגבירה, וחדלה לעולם. לדבר הזה אספה אליה עדת חכמים, חוקרי דת, לשבת בסודם ולהתיעץ עמם על צפוניה. בהם נודעו לשם: הפילוסוף לונגינוס האתוני, אשר קראה אותו מאלכסנדריה, להיות אמן את שני בניה הקטנים ולאצול עליהם מרוחו, והמלמד הנוצרי פולוס יליד שוטמישוט128, שהיה בישוף באנטוכיה, אשר נטה בדעותיו מדרך חבריו כהני הדת הנוצרית, ויקניאוהו ויחרימוהו וינדוהו מקהלם. אז נמצא לו מחסה עז בצל זינוביה, אשר קרבתהו בשתי ידיה, ותקח גם מפיהו תורה, לדעת דרך תבחר.
שני החכמים האלה כבדו את תורת משה ויתמכו יסודותיה איש על פי דרכו. החוקר היוני, אשר כתב ספרים על חקי הנעים והנשגב, הרבה להלל את רוח החן המרחפת על ספור מעשי בראשית, אשר תחלתו במאמר יוצר הכל: “יהי אור!”. והבישוף המוסר נטה אחרי דת ישראל, ויגמר אמר, כי תורת משה נצחית היא למאמינים האלהים אחד. והמלכה זינוביה כשמעה תהלת תורתנו מפי שני החכמים האלה, נתנה אל לבה להביא בסודה גם חכמי ישראל, ולצרף דעותיהם אל התורה החדשה אשר ממנה תצא, להרגיע עמים כלם ולהוליכם לאורה אל מחוז חפצה.
_______
כאשר גדלה העיר תדמור ותצלח למלוכה, פרץ גם מסחרה ויהי לתהלה בארץ, וסוחרים נאספו באו אליה לערוב מערבם. גם איסור הגר בא אליה מקרוב לגור, וישב שם עם רחל אשתו, ויחדו משכו עליהם עיני המלכה גברת הארץ, ויהיו מבאי היכלה ורואי פניה. ועל פיהם הצגתי גם אני לפניה בתור האדם המעלה, ותחשבני לחכם בעמי ולרב ומורה בקרב אחי. ומאז והלאה בקשה קרבתי, ותקחני אחר כבוד ותושיבני בסוד חכמיה ויועציה. אבל בהודע לי קצות דרכה ומגמת פניה רגזתי תחתי – כי איככה אשית יד עמה ועם אנשי מעשיה, להקים תורה חדשה אשר לא כדת ולהיות למכשול עון בקרב עמי?
מעט מעט נפקחו עיני לראות, כי לא מחכמתי כי נבונותי ששכם אחד על חברי עשתה לי את כל הכבוד הזה, כי אם מאשר צעיר אני מהם לימים, - כי הם כלם זקנים אנשי שיבה שעליהם אבד כלח, ואנכי בן שלשים לכח, ואך זה מעט החלותי לראות עולמי בחיי. ויותר מאשר התוכחנו יחדו בעניני אמונה ודת הרבתה שיחה עמי בחדר משכיתה, בשבתנו לבדנו באין איש עמנו. והחדר כולו ערוך בטעם בני יון, ובו פסילים ותמונות שתעודתם להעיר ולעורר את האהבה. ואנכי האמון ברוח עמי הצנוע ותורתו התמימה נעויתי מראות את הגויות הערומות והחשופות, המלאות חמדה ומפיקות תאוה, ומדי בואי החדרה השפלתי עיני, כי בושתי מהביט אליהן. ותמתי זו הוסיפה אמץ בלבבה, והנה נדבה רוחה אותה להיות למורה לי, להבינני בינה ולבאר לי שרש דבר נמצא בהן – כי כל אלה אך משלי חכמה הנה למעשי הבריאה ולפעולות הטבע המושל בכל היקום. פה אפרודיטה, אלילת היופי, עולה מקצף גלי הים – להורות כי יפי האדם הוא רק צל עובר ודמיונו כקצף על פני מים: שם היא מתעלסת באהבים ומחבקת את מרס, אליל המלחמה – להורות כי לא על היפי בלבד יחיה האדם, כי לו דרושה זרוע עם גבורה, עז וחיל,ובהם עולם יושע. פה הנער אירוס129 אליל האהבה, עומד בעינים עצומות ומורה חציו אל לב פסיכה130, הוא הנשמה – להורות כי תעודת הנפש היא האהבה, שהיא יסוד הבריאה ובלעדיה תמוט תבל ולא תכון לעולם. אבל מכל למודיה אלה נוכחתי, כי שכר הנמשל יוצא בהפסד המשל, והתורה היוצאת ממנו היא מוסר הבלים, טיח תפל, שאיננו שוה בנזק האדם, הבוחר במראה עינים מהלך נפש. ובכל תשובותי לא רפתה רוחה, ותוסף להמתיק לי את תורת האלילים ולהשמיעני את השירים אשר שרו מליצי יון ורומה, שירי הומירוס והסיוד, וירגיל ואובידיוס, אשר תוכם רצוף אשבה מבני אלים וכל דבריהם כגחלי אש. אבל קול שיריה, נעם מנגינותיה ועצמת קסמיה היו כחצים מתמוללים בקיר סלע, - כי היה לי זכרון הדסה רעיתי כאלף המגן תלוי עליו כל מחמדי האהבה התמה, ראשית בכורי עלמה עבריה, אשר ענותה וצניעותה תתנינה לה לוית חן, לא יערכוה כל שירי עגבים בחמודותיהם, ובאחת מעיניה הטהורות תלבבנו שכם אחד על כל תחבולות אשה פרוצה אשר נגדנו כל תאותה.
כראות המלכה כי כל מזמותיה לא תעמודנה לה לעורר בי את האהבה, התרפסה לפני ותגל לי משכיות לבבה, כי מכל משחריה רואי פניה אין גם אחד אשר ישוה לה לשאת אליו נפשה, - כי שריה כלם ילידי המקום הזה, פראי אדם אשר לא ידעו דרך השכל, גן לא תאר ולא הדר להם, ואבם עיניהם תרוטות מחול המדבר131, וחכמיה, אשר אספה אליה ממרחקים, כלם ישישים, הזקנים לימים מאבותיה. ורק אותי מצאה אנוש כערכה, ואלי תשוקתה – ואם לא תצלח למשכני בחבלי אהבה, תמשכני בחבל הזהב, - כי גמרה בלבה לשיתני אלוף לראשה ולחלק עמי את מלכותה. ואם יהיה לבבי תמים עמה, אז אמצאנה נכונה לעזוב את כל אלהי הנכר ולדבקה בתורתי ולעשות את דתי שלטת בארץ.
בהבטחתה זו קנתה לבבי, בפתח תקוה הנמצאה לעמי ולדתי נמצאתי כמעט נכון לעשות חפצה ולמלא כל משאלותיה – והנה הקרה ה' לפני אחדים מרבותינו, שעלו מבבל לארץ ישראל, והם: ר' חייא בר אבא, ור' אימי ור' איסי, תלמידי ר' יוחנן. ור' אימי פקח עיני על דרכי האשה הזאת, בספרו לי את המצודות והחרמים אשר פרשה לפני שנים אחדות לרגלי אחד מחבריו הוא זעיר בן חנינא, אשר בצדקתו אחז ולא הרפה. ובראותה כי שוא כל עמלה למשוך לבבו אחריה, צדתה את נפשו לקחתה. ורק בדרך פלא נצל מרעתה – כי בעוד מליציו רעיו עומדים לפניה ומתחננים על נפשו, פרץ רוצח בעלה החדרה, ובחרב אשר המית את בר-נצר דודו הואיל להמית את האשה הבוגדה, אשר סבבתהו בכחש ותובישהו משברו. ובמהומה אשר קמה אז בהיכל המלוכה הצליח זעיר בן חנינא להתחמק ולהמלט, ותהי לו נפשו לשלל132, החכמים האלה הואילו באר לי, כי גם אם באמת ובתמים תאחז זינוביה באמונתנו, לא נוכל לקבל גם אותה גם את כל ילידי המקום הזה – כי על פי דתנו אזור לקבל גרים מן התדמורים, בהחשבם באלה אשר לא יבואו בקהל ה' עד עולם133 . גם ספרו לי, כי המלך שבור התחזק בארצו. העיר נהרדעא החלה להבנות, ותחת הישיבה האחת שהיתה שם, הוקמו ישיבות ארבע: במחוזא, בשלהי, בשכנציב ובפומבדיתא134 . רק ישיבת סורא עודנה אלמנה אחרי רב, כי חייא בנו הוא איש מכאבות וידוע חלי135, ובלעדהו לא נמצא איש, אשר ישוה למלא מקום “רבנו הגדול”136 אחריו. גם הודיעוני שלום הדסה ארוסתי, היושבת כאלמנה חיה בבית איבו אביה, ועיניה כלות ליום שובי אליה, לנחמה מיגונה ולרחמה בחסד עולם. אז המתקתי עמם סוד, מה לעשות ואיך להנצל ממוקשי המלכה התדמורית ומחמת עברתה, בהכזב תוחלתה בי. ותהי לי עצתם אמונה: להתחמק מן העיר הזאת ולברוח אל ארץ הקדש, הקרובה אל המקום הזה, ושם עוד יד הרומאים שלטת, והנציב היושב בקסריה לא יתן להמלכה הזאת לפגוע בי. ואחרי כן נקל יהיה להעיר את איבו, להביא את הדסה בתו אל המקום אשר אבחר לשבת ולהקים ביתנו בישראל.
ספרתי הדברים לאיסור ידידי ולרחל אשתו, ותכון גם ידם עמי. ויהי בלילה ואעל על סוס קל ואצא את העיר, ואחז דרכי צפונה, ואעבור את צדדה ורבלה ואבוא עד בארות. שם ירדתי באניה ואסע לארך החוף ואעבור על פני צדון וצר ועכו וקסריה ואגיע עד יפו. משם סרתי עירה לוד, ואבוא בישיבת ר' יהושע בן לוי ואשב שם.
______
ויהי ממחרת ןיפקד מקומי בהיכל המלכה, ותשלח לקרוא אליה את איסור, ותחקרהו לדעת, מדוע לא באתי אליה ביום ההוא כפעם בפעם. ובחכמתה כי נבונה הכירה בפניו כי דבר לאט עמו, ותבהלהו בחרונה ותתנהו לבוגד בממלכה ותורידהו ביתה האסורים, ושם צותה לענות נפשו ותתן לו מורא וייראנה ויודה על הכל. ורחל חכתה לאיסור בעלה עד בוש, ובראותה כי נטו צללי ערב ועודנו לא ישוב, קמה ותלך אל בית המלכה לדרוש ולחקור מה היה לו. שם נודע לה כי קצף קצפה זינוביה על איסור בעלה ותאסרהו בית כלא. ורחל הבינה פשר דבר ותמהר לשוב הביתה ותאץ בשלשת החכמים לנוס מן העיר הזאת, כי בנפשם הוא. וישמעו לעצתה, ויאחזו דרך אחרת, פן יפגעו בהם הרודפים אשר יצאו אחי. אבל המלכה הערימה עצה ותשלח רודפיה גם על הדרך השנית ההולכת דמשקה. בהגיע החכמים ןספסיפה הדביקום הרודפים, אך שנים מהם הצליחו להמלט ור' אימי נתפש בכף. בעת ההיא יצא ראש ישיבת טבריה, ר' יוחנן בר נפחא, עם עדת חבריו לעבר ים כנרת, ובהגיע שני הפלטים אליהם ויספרו להם את כל המוצאות אותם, וכי נתפש ר' אימי בידי רודפיו, נואש ר' יונתן ממנו ויאמר " “יכרת המת בסדינו!” – בדעתו אל נכון כי כלה ונחרצה תעשה המלכה התדמורית באיש חרמה. אבל ר' שמעון בן לקיש, הגבור הנערץ אשר לא ישוב מפני כל137, שם נפשו בכפו, וילך לספסיפה ויצא בעקבות הרודפים. וה' הצליח את דרכו – כי השכיל להטות לבבם לטובה ולפדות נפש חברו מרדת שחת138.
וגדוד החיל, אשר יצא לרדוף אחרי, גלה עקבותי ויגיע עד לוד, ויקף את העיר. ומלאכים יצאו ממנו להעיד בר' יהושע בן לוי, כי אם לא ימסרני לידם, והציתו את העיר באש והחריבוה כלה. ויירא ר' יהושע מאד ויצר לו, פן ישחת לכל המקום בגללי. ויבוא אלי וידבר על לבי, ויזכירני את הדין, כי כשיש סכנה לרבים בעד האחד, ימסרו נפדו ואל יהרגו כלם139 . ועל פי הדברים והאמת האלה מסרתי נפשי בכף שואפי140, אשר לקחוני אתם ויוליכוני אסור באזיקים וישיבוני עירה תדמור. שם הורדתי אל בור השבי, מקום אשר איסור אסור שם, עד אשר יפרש מה יעשה לנו. כי לא אצה זינוביה לשפטנו עד אשר יפלו בחרמה גם שלשת יועצי: ר' חייא, ר' אימי ור' איסי. ובהיות מושבם בטבריה, העומדת תחת שלטון נציב רומה היושב בקסריה, שלחה דבריה אל הנציב, להסגיר את שלשת האנשים בידיה. ובהודע הדבר להם, חלו פני חברם הצעיר, ר' אבהו יושב קסריה, אשר היו לו מהלכים בין שרי רומה, להעביר את הרעה מעליהם. ומיראתם לכתוב דבריהם בגלוי, כסום במליצה חידות, וכו היתה גם תשובתו להם לאמר: " כבר פיסנו שלשת יועצי רע (לטורים): ילד-טוב (אבדוקוס), למד-טוב (אבמטיס) ותרשיש (תלסיס)141, אבל תמר (תדמור – רמז להמלכה) בתמרוריה עומדת, ובקשנו למתקה, ולשוא צרף צורף"142.
בגלל הדבר הזה פרצה מריבה בין זינוביה ונציב רטמה, ותעל בחיל גדול עח ארץ הקדש ותכבשנה, ותגרש את חיל הרומאים מפניה. וחכמינו התחבאו במערות ובחגוי הסלע, כבימי אדרינוס מפני פחד זינוביה ועברת זדונה. אז שתה המלכה ידה עם פירמיוס, נציב רומה במצרים, ותסיתהו למרוד באדוניו וליסד לו ממלכה במצרים ולעזור לה לגרש את הרומאים מכל ארצות המזרח. ועצתה קמה, לגיונות הרומאים הכו ויסוגו אחור מפניה, ובכל אשר פנתה הצליחה, וממלכתה השתרעה מנהר פרת ועד הים התיכון ועד ארץ מצרים ואזיה הקטנה.
אז קם ברומה קיסר חדש, איש כביר כח יד ולב, ושמו אורילינוס143 אשר הכה את הגותים ואת הונדלים ואת הסרמטים ואת המרקומנים, ויגרש את כל אויבי רומה מפניו. גם על המתקסרים בימיו גברה ידו, ויהי למושל יחיד ברומה ואגפיה. וכאשר נכונה הממלכה בידו, שם אל המזרח פניו144, לבצור רוח זינוביה המלכה, אשא התנשאה בגאונה לעלות למלחמה על רומה, וכבר הכינה לה מרכבת זהב, לשבת בה בהדר גאונה, בבןאה בשערי העיר הנכנעה. ואורלינוס נלחם בה מלחמות תנופה על יד אנטוכיה ועמיסה, ויך את חילה מכה רבה, ויהדפנה אחור עד מדבר ארם ועד תדמור הבירה, וישם מצור על העיר, ויכרת אכל מפי יושביה. ויהי כאשר חזק הרעב שם, ותערים המלכה מזמה, לברוח בלאט מן העיר הנצורה ולאסוף לה חיל חדש משבטי הערבים והסרקינים השטים במדבר ההוא. אבל סר צלה ועצתה נסכלה, - כי בהיותה בדרך נפלה ביד צר ותובא לפני אורלינוס, אשר העמידה למשפט כדין מורדת. אז עזבה רוחה ותשם כזב מחסה, ותגל מעליה אשמה ותשימנה בראשי יועציה וחכמיה אשר היתה רוחם נאמנה עמה. ובהודע להתדמורים כי לקחה המלכה בשבי, רפו ידיהם ויכנעו לפני האויב145 . וכל יועצי המלכה ושריה הוצאו אל הרג, ובתוכם גם לונגינוס החכם היוני, אשר עבד אותה בתם לבו ונקיון כפיו, רק פולוס הבישוף המוסר הצליח להמלט בעוד מועד ולהציל ממות נפשו.
הנה כן פדו התדמורים בשלום נפשם, ואורלינוס הטה להם חסד וישאירם על מקומם. רק היכל המלכה היה לבז, וכל יקרותיו ואוצרותיו לקחו אל המחנה, להיות ערוכים ושמורים ליום מועד, בשוב הקיסר במסע נצחון רומאה, להראות לבני עמו את המלכה השבויה עם כל שכיות חמדתה, כחק למושלי רומה מלפנים.
______
ביום הההוא הוצאו כל אסירי המלכה לחפשי, ודרור נקרא גם לי גם לאיסור ידידי. וכצאתנו מבית האסורים חכתה לנו רחל על יד השער, ונשב בשמחה ובשלום אל ביתנו, ויחדו עלצנו בישועת ה', כי גאלנו מיד המלכה, אשר חשכה אותנו ליום עברות, לאבדנו על בלי פשע – והנה נהפך עליה האפן ובחבלי חטאתה נלכדה: היא נפלה ברעה ואנחנו נצלנו, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו!
אבל איש מאתנו לא אבה להשאר עוד בתדמור. נפשי כלתה למהר ולשוב בבלה ולשאת לי את שאהבה נפשי, המחכה לי זה כמה, כדבר האמור ממנה באגרת שלומים אשר הגיעה לרחל על שמי בימי שבתי בבור השבי. ונפש רחל גם היא כלתה לשוב אל נהרדעא עיר מולדתה, בהודע לה מן האגרת ההיא, כי התנערה מעפרה, קמה מן ההפכה אשר הפך בה בר-נצר באפו, ויושביה שבו אליה ויבנוה מחרבותיה ויחדשו ימיה כקדם. ואיסור נעתר לנו וימכור את נחלותיו בעיר רצף ויאסוף את שארית הונו וירד עמנו בבלה, להאחז בה ולשבת בתוכה מן הוא והלאה.
הגענו עד נהרדעא, העיר אשר על פי רחל אשתו בחר בה איסור לשבתו. אבל גם הוא גם רחל לא נעצרו שם אף יום אחד – כי באהבתם אלי גמרו אמר לנסוע עמי יחדו אל העיר סורא. שם קדמו ללכת אל כפר איבו, לבשר את בואי, וימצאו שכר אמת לפעולתם – כי השביעו שמחות נפש נענה, נפש הדסה רעיתי תמתי, אשר בראשונה פג לבה ולא האמינה למשמע אזנה. אבל עודם מדברים והנה באתי גם אני, ולא היה קץ לשמחת כלנו.
עד מהרההובא ךפנינו עציץ מלא אדמה רכה ומלא כף שעורים. וכל היושבים עמנו לקחו מן השעורים וישימון בעפר העציץ, ויזרו עליו מים ויציגוהו לפני החלון. ואנכי השתוממתי על המראה ואשאל מה המה עושים?
“הנה שפתיך תענינה בך כי לא מילדי ארצנו אתה – ענתה אם הכלה בפנים מאירים – ועתה דע לך, כי כן מנהג מקומנו: לפני חתונת דודים יזרעו שעורים בבית הכלה, וכאשר תצמיח האדמה מוצא דשא, והיה להחתן והכלה לסימן טוב, כי כן יפרו גם המה לברכב בקרב עמם”146.
“ומה זה תבחרו בשעורים ולא במין אחר?” - העמקתי שאלה.
“חדל לך, ידידי, משאלות כאלו, פן יחר להכלה על חטאת שפתיך! – קראה רחל בשחוק על שפתיה – כי האמנם יש עם לבבך לדחות מועד החתונה לעוד ימים מספר?”…
ורחל השפילה עיניה ופניה האדימו כתולע.
אז זכרתי את הדבר הידוע לכל עובד אדמה, כי השעורים ממהרות לצמוח מכל זרע אשר יזרע147.
עברו שמונת ימים והעציץ כסה כלו ירקרק דשא, ויום החתונה הגיע. נרות הרבה האירו את בית הכלה, ונשים כבודות באו חטוות לאורם ולשיר להכלה שירות דודים148 . חפתנו נקלעה מענפי עץ עבות וכפות תמרים149 . והדסה חמדת לבבי הוצגה לימיני כלולה בהדרה, עיניה מאירות מבעד לצעיפה ככוכבים בבין ערפל, ושפתותיה כמו ערוכות לנשיקות אהבה. השושבינים משכו צנורות יין ושמן, כמנהגנו בארץ הקדש מלפנים150, ומשמן הטוב נתנו על ראש החכמים אשר באו על ראש שמחתנו151 . המשוררים שרו והנוגנים נגנו, וכלם יצאו בתפים ובמחולות, והחכמים רקדו לפני הכלה ויהללוה וישבחוה כמשפט152 . וביום המחרת יצאתי עם אשתי אל המעון אשר נועד לנו בעיר - - כי בבבל לא נכון לבעל אשה לגור בבית אבותיה153.
אחרי ירחים אחדים שבתי עם הדסה אשתי לארץ הקדש, לשבת על נחלתי אשר עזבתיה, בזרוח לנו אור תקוה מפאת מזרח. ויהי בהגיענו עד תדמור ונשתומם למראה עינינו – כי מצאנוה חרבה ושוממה מאין יושב! אז נודע לנו, כי כמעט הרחיק אורלינוס מעליה דרכו, התקוממו יושביה על רנשי הגדוד אשר השאיר בתוכה למשמר, ויהרגום עד אחד154 . ובהגיע השמועה אל הקיסר, חגר חמות וישב על עקביו ויעל כשאה על העיר החטאה155 ויבקיענה אליו, ויך את יושביה לפי חרב ויתרם נהג בשבי, ויהרוס את כל בניני העיר, ופרוץ את היכליה וארמנותיה ועמודי תפארתה וכל שכיות חמדותיה. ותהי אחרית העיר תדמור כירושלים עיר קדשנו: כל בניה יצאוה ומכל בניניה לא נשארה אבן על אבן.
עליהם תאמר עירנו ירושלים השכולה:
“הבאת יום קראת – ויהיו כמני”.
-----------
מקץ שנה אחת לשבתנו בארץ הקדש נולדת לנו, בני בכורי, ואקרא שמך בישראל אבא, על שם רב, אבינו הזקן. יתן ה' והיית כמהו לאות ולמופת בעמנו!
אחרי הכניסי אותך בברית דתנו נקראתי מאת רבי גמליאל הרביעי, נשיא עמנו בארץ הקדש, להלוות על עדת האנשים הנבחרים ללכת עם ר' יהושע בן לוי לרומה156, לקדם פני הקיסר אורלינוס, בשובו בפאר נצחון ממלחמותיו בארץ הקדם157 . בעמדנו על יד שער הנצחון העבירו על פנינו עשרים שנהבים, שמונה יעלים, ארבעה נמרים וארבעה פנתירים, אחריהם שמונה מאות זיג אתליטים, העתידים להתגושש בזירה. אחריהם שבויי שבעה עשר העמים אשר נכבשו בכל המלחמות שעשה הקיסר הזה, ובתוכם גדוד נשים אמצניות158 , אשר נשבו בהלחמן גם הנה במערכה. אחריהן שלש מרכבות המלכה זינוביה, ובתוכן מרכבת כבודה, אשר הכינה לה ליום בואה בהוד נצחון בשערי רומה. אחריהן – טטריקוס, ראש צבאות גליה, אשר התנשא למלוך ויהי מושל בגיליה וספרד ובריטניה עד נפלו עם בנו ביד אורלינוס, והאב ובנו אסרו זה לזה בכבלי ברזל, וכן הובלו יחדו ברחבות עיר וישבעו קלון מכבוד. אחריהם הובל פירמיוס, נציב מצרים אשר התנשא גם הוא למלוך: אותו נהגו בחבל על צואר לשפטהו משפט מות. לאחרונה הובלה זינוביה המלכה, וידיה אסורות בכבלי זהב, ועל צוארה רביב זהב ואליו צמודה שלשלת זהב ארוכה, האחוזה מקצה השני ביד איש סורי מתלוצץ, הלועג לאידה. ומאחריה הופיע אורלינוס במרכבת כבוד הרתומה לארבעה צביים: בה עבר אל מקדש הקפיטול יום, ושם הביא את הצביים קרבן ליופיטר אליל מעזו159.
כעבור זינוביה על פנינו, עמדה ותתבונן בי, והנה חורו פניה ורגליה פקו וכמעט נפלה לארץ. אך הלץ המתלוצץ משך בשלשלת הזהב ויגדל עקב למען הרעימה, וכרגע חלפה לבנת פניה ותחתיה כסו אדם חכלילי, כמו פרץ דמה בשטף עובר על לחייה ומצחה ועד קצות אזניה. אבל עד מהרה התאוששה האשה האבירה ותגבר חילים למשול ברוחה, ותאחז דרכה הלאה ולא יספה עוד להביטי.
למראה הזה נתר גם לבי ממקומו. מעי המו לאשה הזאת אשר הרבה דברים טובים נמצאו בה מורשה מעמנו אשר ממנו יצאה, אך כרחקה ממקורה תעתה בהבלי נכר ותאבד דרך – ככל בני העם התדמורי, אשר ממעי יהודה יצאו והם היו בעוכרינו, וגם שרידיהם אשר שרדו אל ארץ בבל ויאחזו במישון והרפניא לא שבו עוד אל עמנו. אמנם לו גם הואילו לשוב לא קבלום עוד אחינו שבבבל, המקפידים מאד על יחושם, ועליהם גזרו לאמר: “כל הפסולים מתגלגלים והולכים שאולה, ומשאול לתדמור, ומתדמור למישן, וממישן להרפניא”160.
----------
בני יקירי! יחד עם המגלה הזאת הנני מפקיד על ידך גם את הסוגר אשר היה על צוארי בימי עניי ומרודי, שפלותי ועבדותי: הימים אשר התעני האלהים מארץ בבל ללכת בשביה ולהמכר לעבד עולם, ואחר כן פדה בשלום נפשי ויוציאני מעבדות לחרות, והאדון אשר הקנני לו היה לי לחבר טוב ואוהב נאמן. אז שבתי ראיתי אור וחיים, וארא את תדמור בהדרה ואחר כן במפלתה מידי הממלכה ההיא אשר החריבה את ארצנו. שבע נפלה הממלכה הזוללה הזאת וקמה – אות הוא כי לא שלם עון רומה עד כה: אבל גם יומה יבוא ונספה! בין שבויי העמים אשר עברו על פני בהיותי ברומה, ראיתי בני לאמים חדשים אשר זה החלם להודיע טיבם בעולם. פני השבוים הבריאים ההם הפיקו עז וגבורה וכח עלומים שכם אחד על מנצחיהם ההולכים ודלים. והמנצחים האלה הם יעזרו למשחית: אנשי חילה שבהם כבשה את כל הארצות הם המה מהרסיה ומחריביה: הם מודיבים מלכיה לכסא והמה יעבירום מן העולם למען הושיב אחרים תחתם.
שתים עשרה שנה הנה זה עברו מאז הייתי בשעריה, בלכתי עם ר' יהושע בן לוי לברך את אורליננוס, הקיסר המנצח – ובמשך הזמן הקצר הזה שבו היו לה חליפות ותמורות לרעתה. שנה אחת אחרי שובי משם נרצח אורלינוס בקשר אשר קשרו עליו עבדיו בהיותו בדרך, בעלותו למלחמה על פרס, - ומאז ועד הנה כבר היו בה ששה קיסרים חדשים אשר הומתו איש אחרי רעהו ביד אנשי חילם השומרים לראשם! עתה הנה עלה קיסר חדש לכסא, דיוקליטנוס שמו, שהיה רועה חזירים בנעוריו161 ועתה היה לרועה עמים. עליו שמעתי אומרים כי הוא גבר אשר יצלח למלוכה: אבל רומה הזוללה לא תצלח עוד להיות גברת! כי כבדה עליה פשה, צבתה בטנה המלאה חיל זרים, לא תוכל עוד לנוע, והעמים החדשים העולים עליה להחרידה לא ירפו עוד ממנה עדי ישיתוה הדום לרגליהם. דמיונה כתנין הגדול162 הרובץ ביערי קדם, אשר בהמלא כרשו מטרף בלע, וסר כחו, ונתפש על נקלה, והיה משחק לנערים, ותעלולים ימשלו בו. ואם לא תראינה זאת עינינו עתה, תחזינה בה עיני בנינו הבאים אחרינו, כי הנה קצה הולך וקרב ואחריתה תמהר לבוא ולא תאחר.
תמו דברי אביך,
עולא.
-
תתצ“ה – תתקכ”א. ↩
-
תתקכ“א – תתק”ם. ↩
-
יוהכ“פ תתצ”ז. ↩
-
קידושין ע"ב: ↩
-
מכילתא יתרו פ‘ ו’. ↩
-
תוס ע"ז י'. ↩
-
תתק"ל ↩
-
ברכות מ“ג, שבת נ”ב, קכ“א, קכ”ג. ↩
-
שבת קי"ג. ↩
-
גיטין נ"ט. ↩
-
ע“ז י', ב”ר ס"ז. ↩
-
תנחומא מקץ ט'. ↩
-
סנהדרין צ"א. ↩
-
אבות פ"ב א'. ↩
-
ב“ק פ”ג. ↩
-
ר“ה כ”ה, מגלה י"ח. ↩
-
ב"ב ח'. ↩
-
עירובין נ"ג: ↩
-
ויקרא רבה ל"ג. ↩
-
ירוש‘ כלאים ט’. ↩
-
מכות י'. ↩
-
כתובות ק"ד. ↩
-
סוטה מ"ט. ↩
-
כתובות ק"ג. ↩
-
ב“מ פ”ה. ↩
-
שם. ↩
-
כתובות ק"ד. ↩
-
שם ק"ג. ↩
-
קהלת רבה ז' כ"ז. ↩
-
כף הסידים 60. ↩
-
שבועות ו'. ↩
-
אבות פ"א. ↩
-
ברכות ס“ג.ירוש' סנהדרין פ”א ה"ב. ↩
-
ג“א תתקע”ט. ↩
-
חולין ק"י. ↩
-
כתובות ק"ו. ↩
-
מל‘ כלילא, שפי’ חוג ועגול, שכן היו התלמידים יושבים סביב לרבם. ↩
-
ב“ק קי”ג. ↩
-
ירוש' פאה פ“א ה”א. ↩
-
ע"ז י': ↩
-
שבת י"א. ↩
-
ברכות י"ז. ↩
-
יבמות ס"ג. ↩
-
ד"א ז'. ↩
-
ברכות מ"ב: ↩
-
שבת ק"י. ↩
-
מו“ק כ”ד. ↩
-
קידושין כ“ו. ר”ה י“ח. פסחים קי”ט ועוד. ↩
-
ב“מ ק”ז:, קי"ג: ועוד. ↩
-
שם פ"ה. ↩
-
ברכות נ"ח: ↩
-
ב“מ פ”ה: ↩
-
חולין צ"ה: ↩
-
ברכות י“ב. חגיגה י”ד ↩
-
תתקפ"ו. ↩
-
תתקצ"ח. ↩
-
ברכות נ“ו: סוכה נ”ג. ↩
-
חולין ע"ו: ↩
-
פסחים נ"ד. ↩
-
ד:א י"ז. ↩
-
Gueber ↩
-
תענית ך'. ↩
-
סנהדרין ע"ד: ↩
-
Kappadocien. ↩
-
מו“ק כ”ו. ↩
-
תתקצ“ה–ד”א ך'. ↩
-
Spartanus. ↩
-
יומא י'. ↩
-
איכה רבה א' מ"ג. ↩
-
שם. ↩
-
סנהדרין צ"ז: ↩
-
איוב כ“ה כ”ג. ↩
-
גטין י"ז: ↩
-
שם ל"א. ↩
-
שבת ך'. ↩
-
הוריות י"ד. ↩
-
שבת נ"ח. ↩
-
הוריות י"א: ↩
-
כתובות קי"א. ↩
-
מו“ק ט”ז: ↩
-
חולין מ"ח: ↩
-
ברכות י"ז. ↩
-
ירוש' חלה פ"א. ↩
-
בראשית רבה ך'. ↩
-
פסחים ק"ד. ↩
-
ברכות ג'. ↩
-
ירוש' מגילה פ“ג ה”ב. ↩
-
סדר עולם זוטא. ↩
-
שם. ↩
-
קידושין כ"ט: ↩
-
מדרש שה"ש ז'. ↩
-
פסחים ק“ט, כתובות ע”א:, שבת פ' ועוד. ↩
-
פסחים קי"ג. ↩
-
יבמות נ"ב. ↩
-
Edessa. ↩
-
ד"א ך'. ↩
-
מ“א ט' י”ח. ↩
-
Saracenen. ↩
-
כתובות נ“א: [א”ש פריעדבערג. זכרונות לבית דוד, חלק שני]. 7 ↩
-
אגרת רב שרירא גאון. ↩
-
כתובות כ"ג. ↩
-
הנעל 43 ↩
-
קידושין ע"א: ↩
-
שם. ↩
-
כתובות נ“ד, ב”ב קמ"ה. ↩
-
יומא י"ט: ↩
-
חולין קכ"ד. ↩
-
גטין מ"ה. ↩
-
Halseisen, ↩
-
איכה רבה א' י"ג. ↩
-
תנחומא נח י"ג. ↩
-
בראשית רבה ל"ט. ↩
-
ע“ז נ”ד: ↩
-
יבמות מ"ה: ↩
-
ברכות ט"ז. ↩
-
ע“ז ע., ב”מ ל"א: ועוד. ↩
-
ירוש' כתובות פ“ב ה”ו. ↩
-
מ‘א ט’ י"ח. ↩
-
יבמות ט"ז: ↩
-
בראשית רבה נ"ו. ↩
-
יבמות שם. ↩
-
בראשית רבה ע"ו. ↩
-
רבה שם. ↩
-
סנהדרין ק"ד: ↩
-
ד“א כ”ד. ↩
-
ד“א כ”ז. ↩
-
ד“א כ”ח – ל'. ↩
-
Samosata[א"ש פריעדבערג. זכרונות לבית דוד, חלק שני.] 8 ↩
-
Eros ↩
-
Psyche ↩
-
שבת ל"א. ↩
-
ירוש' תרומות פ“ח ה”ד. ↩
-
יבמות שם. ↩
-
אגרת רש"ג. ↩
-
ע“ז ל”א. ↩
-
סוכה ל"ג: ↩
-
גטין מ"ז. ועוד. ↩
-
ירוש' שם. ↩
-
תוספתא תרומות פ"ז. ↩
-
ירוש' שם. ↩
-
Eutokos, Eumathes, Thellasseus ↩
-
ירוש‘ מגלה פ’ד ה'ד. ↩
-
ד“א ל – ל”ה. ↩
-
ד“א ל”א. ↩
-
ד“א ל”ב. ↩
-
כתובות ח'. ↩
-
רש“י ותוס' ע”ז ח: ד“ה ”מכי". ↩
-
גטין פ"ט. ↩
-
שבת ק"י. ↩
-
ברכות ל"ו. ↩
-
כתובות י"ז: ↩
-
שם ט"ז: ↩
-
ב“ב צ”ח: ↩
-
ד“א ל”ב, ↩
-
באביב ל"ג. ↩
-
בראשית רבה ל“ג וע”ח. ↩
-
ד“א ל”ד. ↩
-
Amazonen ↩
-
Vopiscus in Auel. C. 33,34 ↩
-
יבמות י:ז. ↩
-
בראשית רבה ס"ג. ↩
-
Boa constrictor ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות