רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת / יוסף חיים ברנר

אם יצחק קצנלסון הוא במידה ידועה משורר-מתפנק, הנה לעולם אחר לגמרי, לעולם של התרשמות אחרת ומצבי-נפש אחרים מביא אותנו ספר-השירים הקטן של שמעונוביץ. כאן לא תמצא אף צל, אף משהו מאותה ההתפנקות וממה שדומה לה. אמנם, גם כאן אתה נפגש לפעמים במטאפורות זרות, שאולות, ואפילו באותו השיר, האחרון בקובץ, שתחילתו: “ערפל שׂב, אכזר, העולה כשטן מרקבון אגמים נשמים”, אתה נתקל ב“סוס מבלי רוכב”, בעוד שכל דמות דיוקנו של המשורר, העולה לנו מכל הספר, אינה מצטיירת במוחנו כרוכבת על הסוס… ברם, יחד עם זה, בכל אשר אתה פונה פה – “טובלת ציה בנגוהות ודממה, חול לבן מתנוצץ, רקיע מלובן” – ישימון ומשבר האדם העמוק.

דוד שמעונוביץ אינו פנים חדשות בספרותנו. אם לא אשגה, זה שש-שבע שנים, שהוא מדפיס את דבריו בירחונים ובמאספים בשיר ובפרוזה. ואף על פי כן כאילו עוד נמנעים מהראות למשורר הזה את מקומו הראוי לו על פי כשרונו ועומק-נפשו, על ספרו “ישימון” – ספרו הראשון – לא באה עדיין אף רצנזיה קלה בכל האורגנים הספרותיים שלנו, שלכל תקופת השנה הם מבטיחים “סקירות ספרותיות” לקוראיהם. אבל זה לא נוגע. איני רוצה בפולמוס הפעם. סליחה!

התוכן של שירת שמעונוביץ אינו מודרני-במתכּוון. המשורר. הזה אינו רגיל ואינו אוהב להמציא קומבינציות שכליות, זדוניות. כל דבריו בהירים, אמיתיים, לבביים, חודרים, ולרוב חדשים. פשטות ועומק ברגשות וברעיונות. התוכן הוא התוכן הישן-נושן, הנצחי, של השירה: צער-ההוויה; אלא שהוא מסתמן בהתרשמות פיוטית מהעולם הגדול הסובב, שכל זמן שהנשמה בקרבנו – תמיד חדש הוא…

אחד וזקן הוא הצער, צער-ההוויה, אבל רבים וצעירים הם העולמים ומגוונים הם מראותיהם. אחת היא שירתו של שמעונוביץ, יחידה היא ליוצרה, קו אחד מיוחד עובר בכולה, מוטיב יסודי נשמע בה – צמאון לחלומות – אבל לא מונוטונית היא, לא חד-גונית, לא עניה. מפרפרת היא, כנפש יוצרה, ועוברת ממצב למצב, מחזיון לחזיון, ממקום למקום, מעולם לעולם. “מיתרים נעלמים מלבה יִמָתחו אל כל כנפות-ארץ”…לעולם אינה חדלה מהתרשם, לעולם אינה יורדת מכנפי-הדמיון, לעולם היא טסה, תרה ומחפשה; לעולם “סואן דם-לבה והומה ברעדה”…

“מִיָם לְיָם”. בעשׂרה מאמרות. והנה ממאמר ראשׁון: “זרה לו למשורר אדמת-צפון הקרה”. ובאמת הרי לא בן-יחיד הוא בזה. כי הנה לא רק לו “לא חלצה שד” ולא רק את פצעיו הוא “לא השׁתיק לילָהּ החיוור”. ואולם … “גבול אין לאהבה”… ועם שקיעת החמה “כה תקרב לה נפשו”, ותבכה ותכאב מאהבה… וגם כשהוא עוזב את ארץ הצפון ונוטה אל המזרח “לתור מעיָנים אחרים”, הנה את זה לא ישׁכח, לא יוכל לשׁכוח, והמנון-אהבה ומכאוב עולמי יפרוץ גם שם מנפשו, אכולת אש-אהבה, אל שקיעות ארץ-הצפון… ויודע הוא מראש: אם לא ימצא את המעיָנים החדשים, כשֶׁיט שׁם את אהלו על פסגת הר שׁומם וישׁקע בשֵׁנה, גם אז – עם שׁקיעת-החמה – ירעיד רוח-ערבַּים מן הצפון את לבו הפונה אליה ויגנוב דום את צלילי געגועיו הטמירים של המשורר… ושנית תאזין ארץ-הצפון את שירת-נשמתו…

בין עולם לעולם נקלעת נפש-המשורר, קרקע מוצק אין לה; ההתרשמות שלה, לפיכך, תועה ונדה, “כזרמי-הכסף וכרצי-הנגוהות” המתפרצים בינות לקרעי-עננים. המצויין ביחוד זהו השיר הרביעי של הציקלוס “מים לים”. “הים סואן, הומה לגליו”… תמונות, תמונות משתזרות, מתחלפות ומתאימות כל כך למצב-הרוח המתחלף של המשורר. גם “העצב הטמיר הלן בדמי נשמתו” מקבל צורות שונות. נפשו חיה גם עם “שושן-הגיא”, גם עם “העב היחידה”, גם עם “הפלג בין אבנים”. הסמלים: “נשר-הרים קצוץ-כנפים, תומר-מזרח נשבה בין השלגים”. “ארמון-בדולח עזוב בערבה”, “כפיר-ישׁימון מָרדף-ציָד”, “אשׁד-פרא”, סופת-שׁממה" – כולם, כולם מוצאים הד מיוחד בנפשו…

והנה “השחר עולה על איי-יון”. מתהומות-סתר משתפכת עדנת-הבוקר. שנים-שלושה שרטוטי-בוקר – ואלה כבר דים לו להרגיש עצמו לרגע לא נודד-עולם, כי אם גיבור נערץ השב לארצו. כי למרות היות המשורר רחוק כל כך מכל מיני אילוּזיות, למרות כל אותם ה“רקבון-עד, אפלת-דורות, כל חלודת-העולמין” שבשירים כמו: “נטשתי ים סוער”, “חורון ערב חרישי”, “שממון”, “במעגל”; למרות ש“זקן מוחו” של המשורר, – הנה בלבבו “שמור עוד כוחו” וגדולה וזכה אש-אִבּוֹ… ולכן יש מקום בזה הציקלוס “מים לים” לשני השירים “נגוהות חמימים” ו“התעבו הצללים” זה אצל זה. השרטוטים של הראשון, אותם השרטוטים הנאמנים, המעלים איזו בת-צחוק ענוגה וגומרים באותה הבריטית הישישה המתנמנמת על ספר-התהילים, “מוצפת זהרורים ולוּטה בתריסר מעילים”, אותם השרטוטים מאותו הסוג אינם סותרים לדברים הקודרים והנערצים של השני:

לאי-התעלומות אכונן משוטי-ספינתי הנלאה,

אפוצץ הספינה לרסיסים ואמסור את יתרה ללהב;

ואָפס כל מנוס ומפלט,ונדון לבדידות-עולמים

במערה הכמוסה אסָגר, אתמכר לאחת מחשׁבה…

ואכן באיזו מידה הוציא שמעונוביץ את הדבר הזה אל הפועל. יש שירים בספר הקטן הזה, שקולם, אמנם, כמו עולה ממערה כמוסה וסגורה ושריחם – “רקבון אגמים נשמים”. אבל… לאשרו של משוררנו יש תמיד “אבל” אצלו, אפילו אפתחא דמערתא… “חג ואֵבֶל בלבבו” – אל תקרא “אֵבֶל” אלא “אֲבָל”, גם לאחר “התמכרו לאחת מחשׁבה” עדיין מוכשׁר הוא לעזוב “שבילים ודרכים” ולבוא לחגים גדולים במקום אין ארָחות.

נתע נצח ערירים

עם כוכבים מזהירים,

נתע נצח באדים

אובדי שבילים ודרכים,

רק במקום אין ארחות

תועה נשמת הנצחים…

והנה זו התקוה האחרונה – אחרונה תרתי משמע – אכן אינה קטנה כל עיקר! “המזר מתלבט בחשכת-עולמות וסוקר לתוהו במבט-שלהבה”. לתוהו… למקום אין ארחות… והוא הדבר: כשהמבט הזה, מבט-השלהבה, אינו כבה, אלא רק מתקרר לרגע, נכתבות מעין אותן השורות שבשירים כמו “וילונות אפלים” ועמודים מעין אלה שאנו מוצאים בציקלוס “מים לים”. ומי יודע, אפשר שהמבט הזה, כשיתלקח, יצא גם מגבולין הללו ויאיר לנו את העולם הפנימי, הטרגי והעשיר של המשורר העברי בן-דורנו בפואימות גדולות… אמנם, “יגון אין-סופי יאכל” את היחיד העברי ו“יחד עם סופות-אביבו, תוחלת-אביבו לא היתה”, אבל, למרות כל זה, “תפילת-השחר הזכה” לא לנצח נדַמה בנפשׁו… במערה הנצחית תועה נשמת הנצחים… מי עוד כשמעונוביץ יודע זאת?

[“האחדות”, כסלו תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]