שאלה חדשה ועם זה גם מוזרה נתעוררה מקרוב בספרותנו העתית, והיא: איך יקרא היהודי האוהב את עמו וספרותו, וכל קניני הרוח אשר לו, חפץ בתחיתו על אדמת אבותיו ושואף לחירותו, אך יחד עם זה חפשי הוא בדעותיו במובן הרחב והכולל של המלה הזאת, מכיר את הטבע וכו' ואינו מכיר את היוצר, המשגיח הפרטי, ועל אחת כמה וכמה את נותן התורה לעמנו עם כל התולדות הנובעות מזה – הלנו הוא היהודי הזה או לצרינו (?), הנוכל להבדילו מכל העם ולומר לו: “צא מן המחנה!”

השאלה הזו מוזרה היא. עוד על מאמר המשנה “שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא” (סנהדרין צ.), אשר יחסוהו לאנשי כנסת-הגדולה (שם קד: (, הקפידו, כנראה, החכמים המאוחרים וקראו על אומריו את המקרא “כי אתה תבחר ולא אני?” ודורשי-רשומות הוסיפו, כי כלם באים לעולם הבא (שם), והנה בא השואל שלא כהוגן והעיר שאלה, אשר אם תפתר בחיוב יבא הוא או אחר לדרוש להושיב בית-דין של מומחים, “לבדוק בציצית ולחפש חטאים” ועם זה לתת תעודות של יהדות, כמו שנותנים תעודות-מסע, תעודות של בגרות וכיוצא בזה.

אבל השאלה נשאלה, ועליה דנו ה' אחד-העם ובעל המאמר “הלאום ודתו” (המליץ 241–244), הראשון על פי דרך החקירה ודחה אותה, והאחרון שלא עפ“י דרך החקירה ולא דחה אותה. האחרון מוסיף, כי השאלה הזו עמוקה כעומק צרת ישראל ואין בידינו לתת עליה תשובה, כי איננו יודעים עוד להעביר קו מגביל בין עיקר שבדת לטפל שבו, ובין דת (כלומר: פקודות ידועות שבה) שיש ללאומות חלק בה ובין מה שאין לה חלק בה, ומסיים בדברי-כבושין, אשר על כמותם אמרו חז”ל: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. על כל פנים נראה מדבריו, שאלו היה מוצא איזה חלק דתי, שהוא לדעתו עיקרי ויש ללאומות חלק בו, אפשר שלא היה נמנע מהושיב בית-דין לנתינת תעודות של יהדות ולהוציא מכלל ישראל את אלה שאין דעתם כדעתו.

אינני יודע אם רבים חושבים כבעל המאמר הזה את השאלה הזו לעמוקה כעומק צרת ישראל, לדעתי אני מעיקרא דדינא פירכא היא ואין כאן שום שאלה כלל.

עלינו להתבונן תחלה לפני מי מגישים השואלים את השאלה הזו להשיב עליה, אם לפני אותם הלאומיים, שהם חפשים מכל דת ומרגישים את יהדותם על פי הכרה לאומית, או לפני בעלי-הדת.

הראשונים, הלאומיים החפשים, יענו להם בלי-ספק על השאלה הזאת כדברים האלה: יהודים אנו מכף רגלנו ועד ראשנו, ואין בינינו וביניכם אלא זה שאנו חפשים מדעות קדומות, ואתם – לא כן. אבל החפשים אינם אחראים לדעותיכם ואינם מודים בהן, ועל כן אין להם לא צורך ולא יכולת לחשוב את שמם לבלתי יהודים רק בשביל זה שאתם מחזיקים בסברות שונות, שאמתתן לא נתבררה. האמינו לכם כאות נפשכם בכל מה שתרצו, אך החפשים אומרים שהם יכולים לחשוב את דעותיכם אך למבטים פרטיים, שאי-אפשר לדון על פיהם כל מעשה וכל ענין שיהיה.

נדמה לשמוע מאחורי הפרגוד וכוח בין השואל ובין אחד הלאומים החפשים.

– במה הנך יהודי? – שואל השואל.

– בהכרתי הלאומית – יענה

הלאומי החפשי – על פי המבט השורר עתה באירופא על הלאומיות אין מבדילים בין צרפתי אדוק ובין צרפתי חפשי. העיקר הוא שיהיה צרפתי ברוחו ולבו.

– מן הצרפתים אין ראיה – ישיב

השואל – כי דתם אינה לאומית, והיא כללית לעמים רבים שונים.

– אבל גם סאקראט ואריסטו לא

חדלו להיות יונים, אם גם לא היו תמימי-דעים עם בני-עמם בעניני אמונות לבם, שהיו בלי ספק לאומיות.

– אבל הדת הישראלית היא דת

לאומית – יוסיף השואל – ואחד מסימני לאומיות ישראל.

– כן הוא, הנני מודה בזה – יענה

החפשי – אבל היא רק אחד מסימני הלאומות, כמו השפה, הארץ, ההכרה הפנימית, משאת הנפש וכו‘. והנה מנויה וגמורה, כי הצרפתי היושב באמריקא ומדבר אנגלית לא חדל להיות צרפתי כל זמן אשר לבו לעמו, חפץ בהצלחתו, נכון לעבוד לטובתו ונקרא על שם עמו בחפץ לב. שהרי הלאומיות לפי המבט האירופי אינה תלויה בכל סימניה יחדו דוקא, ודי באיזו מהם. אם תגזור אומֶר, כי לכל בן לעמו אין הצדקה להתחשב על לאומו אם איננו אוחז בנימוסי אבותיו הקדומים שנולדו ברוח הלאום, תמצא עתה רק שני עמים שהם באמת לאומיים: הסינים והבידואינים, כי כל שאר העמים אינם אוחזים עתה בנימוסי אבותיהם מלפני מאות שנים, ואם כן הצרפתים אינם צרפתים, האשכנזים אינם אשכנזים וכו’.

– ובמה איפוא, לדבריך, יהיה

היהודי יהודי? – ישאל השואל.

– לפי מבטנו אנו – אומר החפשי –

עיקר הלאומיות לבני עם ידוע הוא בלב. האשכנזים מעלזאס שנתישבו בצרפת, המדברים צרפתית, חפצים בכל לב בהצלחת צרפת ודבר אין להם עם הגרמנים, אינם עוד גרמנים, אף-על-פי שדתם היא דת לוטהער. שערער קעסטנער, ראש בית-המשפט העליון לקובלנות, לעוו וכמוהו אינם חושבים עצמם רגע אחד לאנשי לאום אשכנז, וכן חושבים אותם כל בני צרפת. על כן היהודי האומר שהוא צרפתי או אשכנזי, דבר אין לו עם עמו, אינו דואג למצבו בתור עם, וישראל בכלל בעיניו כאילו אינו – היהודי הזה אינו יהודי. אבל שאלתך בנוגע לנו, היהודים הלאומיים בכל לב ונפש, ראויה לגסי-הרוח האומרים: “אני ואפסי עוד”.

כן יענה הלאומי החפשי על השאלה שלא כהוגן, אם נציע אותה לפניו. יכולים אנו לבלי להסכים לדעותיו, אבל מה לו ולפלפולינו? הוא חושב עצמו ליהודי, ובזה הצדק עמו, כאשר אבאר.

ובעלי-הדת מה הם אומרים על השאלה הזאת?

ניתי ספר ונחזי.

על פי הדת אין בן-ישראל נפסל מהיות יהודי רק אם אמו נכרית, שעל פי הדין “הולד כמותה” (קדושין ס"ח:). יכולים בעלי-הדת לבלי צרף את החפשים לעדות ולמנין, לבלי האמין להם על האיסורים, גם לשלול מהם את חלקם לעולם-הבא, אם יהיה שומע להם בפמליא של מעלה; אבל אינם יכולים לאמר לשום איש ישראל, יהיה מי שיהיה: אינך יהודי!

כבר אמרו חז"ל: “כל אבדת אחיך” לרבות את המומר (עבודה זרה כ"ו:) ומקרא מלא דבר הכתוב: “כי יסיתך אחיך” (דברים י"ג, ז) הרי שגם המסית לעבודה-זרה נקרא אח, ומעולם לא עלתה על דעת איש לאמר כי ירבעם, אחאב והדומים להם לא היו בני-ישראל. להפך, דורשי-הרשומות שזכרתי למעלה לא הביאו את בלעם למחיצתם של אותם בני-ישראל שהמשנה אמרה עליהם, שאין להם חלק לעולם-הבא.

יבואו נא השואלים האלה לפני אחד הרבנים וישאלוהו לאמר: הנה פלוני כופר בה' ובכל התורה כלה ועבר על כמה וכמה עברות חמורות, האם מותר להושיט לו דבר האסור בשעה שלא יוכל להשיגו בעצמו, או יש בזה משום “ולפני עור לא תתן מכשול”? אין שום ספק, שגם הרב היותר קנאי יראה לשואליו את דבר התוספות (עבודה-זרה ו: ד"ה מנין) ויפסוק לאיסור, ולא תעלה על דעתו לאמר, שבשביל שהוא כופר בה' ובתורתו שוב אינו יהודי והותרו לו כל האיסורים. ואם האיסורים לא הותרו לו הלא הוא יהודי, שאין יהודי למחצה.

רואים אנו ברור, כי דעת התורה אינה אומרת על שום יהודי שבעולם שיצא ממחנה ישראל ואינו יהודי.

ורואים אנו עוד, כי המבט הלאומי בזה הוא יותר קנאי ממבט הדת. המבט הלאומי, השופט בזה על פי הדעות המוסכֶמות ¹בעולם, יכול להבדיל איזו אישים מן הלאום על יסוד רגשי לבם ומעשיהם בנוגע לעמם, ואין לך איש יהודי לאומי שיאמר, למשל, על הידוע מאיר, עורך המה"ע הקתולי בשפת צרפת Gaulois, שהוא יהודי; אבל המבט הדתי אינו מבחין בין יהודי ליהודי, ואוסר לנו להושיט למאיר זה מאכל אסור או לשתות כוס חמים מן המיחם שערך לעצמו בשבת. הדת אינה מוותרת על זכותה וכבר החליטה: ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.).

על פי הדברים האלה לא נחלקו הלאומיים והדתיים אלא במומר, אבל ביהודי לאומי אלו ואלו מודים שהוא יהודי גמור.