תמול באתי לכאן, ביום אתמול באתי הנה מרומי רבתי, אנכי ומשרתי, הנצב לפניכם בזה, הוא מלַוה אותי על דרכי תמיד, בלשכה שניה נסענו במסע המהיר. יש שנוסע אנכי גם בלשכה ראשונה. – אלה שקראו אותי שלמו בעדנו דמי ההוצאות לכאן ולחזרה, נקראתי לחולה אחד כאן, אשר רפאתי אותו לפני שנתים ימים בהיותו באיטליה. משרתי יקבל ממני שבעים וחמשה שקלים לחודש. מאושר הוא מאנשים כמונו, לו יש גם אהובה – הוא לא יבין שפה אחרת משפת ארץ מולדתו, אנכי מדבר גם בשפת צרפת ובשפת אנגליה, ישבתי גם בלונדון, רק בלשון אשכנז קשה עלי לדבר, אולי נדבר רוסית, הנני רופא בבית הקונסול הרוסי שברומי, וגם לפני המלך שם התיצבתי, המצאי דבר חדש במחלת הכבד… גם אצל פַּסטר הייתי… הצעתי את המצאתי לפני האקדמיה… אנוכי הייתי האיש-יהודי הראשון שעמד לפני החכמים האלה… בפניך לא נכר רושם יהודי כלל… לפני חמש שנים הייתי גם כן כאן, חפשתי אחריך, ואמרו לי שיצאת מזה. אנכי הנני רופא-חולים, מֶדיק, שמי בישראל יוחנן הילפרן. אנכי הנני אחי דבורה, אשת אחיך ברוסיה הלבנה, ראובן הוא שם אחיך, לו יש פרנסה מחנותו, ואנכי שולח לו מתנות. אביך הוא רב בעיר קטנה, ראיתי אותו לפני שנתים. אָבי המלֵמד כותב לי מכתבים בשפת ז’רגון… כדרכו הוא נותן לי עצות בחכמת ההגיון… בשנים האחרונות כחש בשרו מרוב הצומות, אימי מתה… אנכי השאתי את אחותי השלישית לאיש; נתתי לה חמש-עשרה מאות רו“כ נֵדה והלבשתיה כדרך הנגידים… אחותי הבכירה, שירדה מנכסיה, מקבלת ממני חמשים שקלים לחדש. בבואי לבית-אבי, שום איש מבני עירי לא יזיד לבקרני… נותן אתה ליהודי את ידך, אז אין מוראך על פניו… היודע אתה עוד את העיר שדה-לבן? את שפת-עבר שכחתי, אבל הנני פטריוט ישראלי… קניתי לי חלקי גרֶץ בהעתקה צרפתית. בעברי אתמול לפני בית-ממכר-ספרים גדול קניתי לי גם את מנדלזון… ברוך נתן לי עתון ציוני איטלקי, שהוא מוציא לאור… לאנשים כמוני אין פנאי לקרֹא את אלה… מה תאמר אתה לעניני היהודים? לוּ להצעתי שמעת, כי אז היית לרב בישראל, לרב ולד”ר… זאת חשבתי עליך משכבר הימים, האדם צריך להשיג מעמד טוב בחייו… הכתיבה בלבד אינה נותנת לאדם הרבה… אבי לא בקש, שאהיה לרב… אם ברחת ממני והלכת למרחקים – כתב לי – למוד חכמה שתתן לך עפרות זהב… עוד אתמול בבואי, בקשתי לראות את פניך. הפרופסור יולי התיעץ אתי, הא לך כרטיסי… היום בבקר הלכתי אל שוער בית מדרש-המדעים לבקש אחרי מקום מגוריך. עיינתי ברשימת התלמידים, ולא מצאתי את שמך רשום שם. תלמיד רוסי בא לקראתי, וחשבתי שהוא יודע מקומך, נגשתי אליו בשאלה, אולי הוא יודע, איה מקום מגוריך? והשיב לי, שהוא אינו יודע זאת; אבל בפרור הצפוני של העיר יושב רוסי וסופר עברי, והוא בלי ספק יודע את שם המבוקש. נסעתי תיכף אל הסופר ההוא, ואמר לי שהוא בעצמו אינו יודע, באשר סופר-רוסי הנהו ואינו קורא עברית, אבל לו מכָּר ברחוב אחר, שסמוך לו יגור סופר עברי, אולי יודע הוא… באתי אל הסופר השני, וגם הוא ציין לי רק את הרחוב, אבל לא מספר הבית. הלכתי ברחוב הֵנה והֵנה, ופגשתי את נושא-מכתבים, והוא ציין לי את ביתך, ששם אתה גר במספר שבעה. חדרך יפה, אבל קטן הוא. טוב אתה עושה, שאתה דר בקצה העיר, כאן האויר טוב. אנכי דר ברחוב המלך. לי יש מהלכים בין חורי הארץ, גם אחי הצעיר יושב עמי בבירה ולומד חכמת-הרפואה ואני מכלכל אותו. – הוא לא נלחם מלחמת-החיים כמוני ואינו יודע לחכות, לו צריך מנהל. – הוא מעשן סיגרה בת כ“ה פרוטות. בתחלה לא חפצתי שיהיה ברומי ושלחתי אותו אל עיר המחוז, אל פנסיון. אנשים יהודים היו – כן רצה אבי – ובקשו למשכו ברשתם. בת יפה להם, אבל לה אין נֵדה, מה איכפת להם, אם יארשו אותה עם מי שעתיד להיות דוקטור ואחיו הוא דוקטור מפורסם? אחי הוא עלם וטוב-לב. אנכי כתבתי לו: בן-אדם, מה זו אהבה לאיש כמוך? נסעתי שמה ולקחתי אותו לרומי. כשבועים לא נתתי אותו לעזוב את החדר, הוא צעק ובכה, לבסוף הודה לי… לאנשים שכמותנו צריך הרבה כסף, זאת הוא יודע עתה היטב. גם בת עשיר בעל-רבבות כעטינגר בשדה-לבן לא תספיק לנו. בעיר ההיא יצאה בת-קול, שמשדכים לי את בתו… הם שמעו, כי אנכי שולח לאבי ולמשפחתי אלפים לשנה… כל העולם מתפלא על בן המלמד שעלה לגדולה… לוּ היו שולחים אלי איש לדַבּר עמי על-אודות זה, כי אז עניתי להם רכות בתור אדם מערבי. חפץ אנכי גם לבוא לעיר המלוכה בארצנו, לס”ט פטרבורג. – אנכי שלחתי לאשת אחיך מאה רו“כ על אדרת-שער לימות החורף. אחיך סוחר בכסף, הוא כילי, הוא קנה מחצית בית אבי; הבית עומד בטבור העיר, והחנויות שם הן בעלות-שפע… אנכי מקבל לעיתים חמש מאות שקלים בעד בקור-חולה. בשדה-לבן אומרים, כי הכנסותי הן יותר מעשרים אלף לשנה. אנכי מתאכסן פה בבית האושפיזא לאצילים, בחדרים שלושה עם מבוא מיוחד. כאשר תבקר אותי, תראה… מה שלומך ומה מעשיך? עוד לו דברת עמי… למשרתי טוב מאד, בכל יום מצוים לו יינו ושכרו. מה סוף כל המחשבות? הפלוסופיה אינה שוה הרבה. בתחלה למדתי חכמת החשבון… אז היה צַקמן המהנדס חברי ורעי, מה עושה עתה האֻמלל הזה? אמנם לו אשה יפה, רק זאת חסר לי? הלא לך אין אשה, האם לא תשא עוד – הנני מרשה לי לשאול – מה אתה כותב? כתוב בשפה-חיה, למה לך שפת-עבר? אמנם גם היא מועילה, אבל לא תתן שכר הרבה. לוּ הייתי במקומך, כי אז בניתי לי בתחלה מעמד נכון ואחר-כך כתבתי. יש סופרים שמתעשרים במלאכתם. האם הכרת אותי כאשר נכנסתי אצלך? לפני ארבע-עשרה שנה ראית אותי, בעודני נער. אנכי הייתי גם כן בפולטבה, ובקשתי להכנס בגמנזיום. אחר-כך יצאתי לחו”ל – למדתי בליפסיה ורעבתי ללחם, אחר-כך הלכתי לרומי. האליַנסה נתנה לי פרס לימי למודי. בפלורנס נזדמנתי את צדוק כהן. שבעים אלף פרנק יש לו לשנה. הוא בקשני לאכול אתו לחם. כאן אין הדבר יפה כמו ברומי… היודעים אתם גם את האמנות היפה? אנכי הנני מבין גדול בתמונות… אבל אין לי פנאי לזה… הייתי גם בוַטיקן… נקראתי לכהן חולה. לוּ עשו אותי לרופא האפיפיור, כי אז גם המרתי את דתי, אחר-כך במות אבי. – שם יכולתי להיות מליץ על ישראל… כמה שעות ביום עתה? עלי עוד להזדמן עם פרופסור יולי ולהתיעץ אתו בדבר חולה… הוא מכבדני מאד, קראני לאכול על שלחנו ולהציגני לפני בני ביתו. בקר אותי, במטותא, עוד בלילה הזה בשעה השמינית, לכל המאוחר הנני במלון בשעה התשיעית. כשלא תמצאני עוד, סלח לי וחכה במסדרון, שם יש גם חדר לקריאה…