כ' שנה להוצאת הקיבוץ המאוחד
מברכים אנו ברכת הנהנין על פירות של עשרים שנה. הפנה אסיפנו העצמי, הפנימי, והוא לא מועט, והנה יבולן של יזמות. פנינו מכוּונים היו אלינו, אל עצמנו – ונמצאנו מרכז השפעה בארץ. ספרינו מקובלים, מהם גם מאריכים ימים – והלוואי והיו מעשיו של הקיבוץ וכוונותיו הטובות ברחבי הנגב, בגליל ובעמק מקובלים כשם שרבים מספרינו נִרצו. אנך שהיה בידנו כהוצאת ספרים כוללת, המקיימת איזון בין חלקיה השונים, בין היצירה המקורית והתרגום, בין המחשבה המדעית והחברתית ובין הספרוּת היפה, בין צרכי-שעה וצרכי דור ודורות, בין ביטוי יחיד לבין ביטוי הכלל – אנך של בנין הוא ונאמן עלינו ועל רבים.
הוצאה אידיאית, אך תחומיה אינם סגורים; סלקטיבית, ואינה מצמצמת אפקים; אמת-בנין בידה, ואינה דוחה בו. אין היא מדירה עצמה מן הניסוי, מן החריג, מן המבצבץ ועולה, אלא שמבקשת היא לתת לו לקורא מזון-רוח-ונפש, שיש בו לקיים ולפרנס. ודאי: בין מכון-תקנים למזון-נשמות ומורכבים אפני בדיקתו. אולם הוצאה שדעת בה ומצפון לה, חובה עליה להבחין ולהבדיל בין ודאי ומפוקפק, בין גמגומי-אמת ויוהרת-אָפנה, בין החיוני ובין הישימוני.
אף אורח-העשייה כהוצאה ציבורית שאין עיניה לרווחים ואינה רק מתווכת בין הסופר והקורא, בין היוצר ובין הנהנה, שאינה סוכנות-דואר גרידא, כי אם נאבקת מתוך אהבה, יוזמת מתוך אינטרבנציה, יודעת גניזות וחישופים, מחמירה עם עצמה ועם העובד הספרותי ויודעת נוי הוצאה והידור מצווה – אף אורח-העשייה זכה להערכה של כבוד. היו שהתריעו בשעתו, כי ההוצאה היא, כאילו, גילוי מגילויי הפיצול בתנועת העבודה, אך עשרים השנה חוזרות ומקיימות: אלמלא ההוצאה היה חסר הילד והקורא העברי הרבה, היו מתקפחים הבית וארון-הספרים, ורשים יותר השירה והמחקר והתנועה.
לא מתוך אמביציה מו“לית קמה ההוצאה ולא לשם כיבוש ‘שווקים’. קמנו כיון שהיו לנו צרכים רעיוניים ורוחניים שלא באו על סיפוקם ע”י אחרים. קמנו כיצרנים: כיוָן שמצויים היו בתוכנו – בשיעור העולה בהרבה על חלקנו באוכלוסי הארץ – אנשי ביטוי בתחומים שונים: במחשבה הציבורית, בשיר ובסיפור, ובמחקר. ולמעלה מזה, וכתופעה מיוחדת, מצויים היו חברים רבים במוקדי המעשה של הדור ובכל זינוקיו. רבים מהם אפילו לא נתכּוונו ‘לעשות ספרים’, המעשים כפו אותם עליהם, החוויה הגדולה העמידה אותם במחיצת הספרוּת, וכך גם צמחו ספרים כפרי חבורה גדולה של לבבות וידיים, כמעשה כינוס. תופעה ספרותית ציבורית מיוחדת זו קשובים היינו לה ביותר, דעתנו ויכולתנו נתונים-נתונים היו לה.
אכן, ברכת הנהנין שלנו לא לבטלה. ואף-על-פי-כן גם תחום זה אינו בדל ומבוּדל לעצמו, תלוש ונתוק מכל הוויית הארץ והדור. אמנם כיתפנו משא, אָצלנו ברכה, ועם זאת אין אנו פטורים מהרגשה של כניסה לזמן ממוּקש, לתחומי משבר.
כלום הכזבתי? – שואלת הדרך, אך גם היא, שלא הכזיבה, נשאלת: למה מעטים ומתמעטים ההולכים בך, ולמה רבים ומתרבים המוקירים רגלם ממך? – הרגשה היא, כי אתה צריך כאילו לסלול אותה, את הדרך, מחדש. אף ההוצאה אי אפשר לה ללא חיבוטים בשל מעמדו של הקיבוץ, שאיננו דיוֹ בתוך העשייה של הדור, שהדור אינו עמו במאודו. מי אמר, כי שאלת הדור היא 'לאן הערב? שאלתו הגדולה שאנו שואלים אותו היא: לאן היום, לאן יומך, יום הגדולות והקטנות? לא רק הלילה במנוחתו ובאפלו ובבדידותו מציג שאלת לאן, אלא גם הימים המאירים, ששת ימי החולין בסך ובצוותא ובהמון, הימים שמזכים לו לאדם מנוחה ושבת וחג ואין באִיִים אלו אלא מה שיש בטורח וביגיעה.
ספיקות רבים מתלווים אלינו: הנוסיף ונהיה שושבינים לאותה ספרוּת שקראנו לה בשם פשוט, כאילו, ‘ספרות התנועה’ והיא למעלה מזה? כיצד – והרי שוב איננו במוקדי המעשים? והיכן הדור השני מתוכנו שיבוא אל הספרוּת ליצירה ועשייה? גזע היינו והננו – וענפינו הצומחים היכן הם? תאמר: יזמות! אך אלו לאן תהא פניהן מכוּונות? לתמורות בארץ? לצרכים – והרי יש מהם שהם גם שיבושים; לדור גדל? ואנו מבקשים לראותו אחר; לבנים? והם אינם רואים בנו אבות ואחים. כלום נותנים אנו דעתנו עד כמה העתון והקובץ והספר ואף קול יעקב נתונים למעין טרור של מודה ובידור וסנוביות? פעמים דומה, כי סופרים ומבקרים אינם אומרים את אמיתם שבלב או אומרים אותה בשפה רפה רק מתוך אימה ופחד שלא לפגר, חלילה, אחרי איזו פסבדו-צעירות? כלום אין אנו מבחינים כי כשרון ומצפון הם אצל כמה וכמה בחינת שני קווים מקבילים ואין לנו אלא לסמוך על הנס, כי אי-שם באין-סוף ייפגשו?
ומה נעשה לאותה להיטות במתן ביטוי ספרותי ליצרים, לאותה התראווּת של תסביכים פרטיים, לגאווה זו באלימות ספרותית בדברים שבינו לבינה? ומה נאמר לאותו ניצול של אימת האטום כדי צידוק ‘החירות’ מחובות לבבות, לאותו ניצול של עצבות הקיום, הנצחית, לשם חכמה פילוסופית-כביכול? לפנים אמר טולסטוי על סופר אחד: הוא מטיל בנו מוראות ואנו אין אנו מפחדים. בשינוי נוסח הייתי אומר: הם מדברים על אימות – ושערות בשרם אינן מסתמרות.
אימה? – כבר ידע אותה אדם הראשון שעה ששקעה עליו חמה לראשונה. הנה אימת אדם קדמון, לא בן ימינו:
ורוח על פני יחלוף / תסמר שערת בשרי / יעמוד ולא אראה מראהו / תמונה לנגד עיני / דממה – וקול אשמע.
ידענו אימות ומבוכות ואף יאושים, אך שמענו גם קול. ידע יוסף חיים ברנר פחד הכליה היהודית, ידעו משוררים חרדת האבדון האנושי והיקומי. ביעותי ימינו הם אחרים? – ודאי, אך ימינו יודעים גם גאון המרחב והקוסמוס, גאון המגע עם עולמות אחרים. שרויים הם גם באיזו ציפייה, ציפייה לישועה. אימת הימים – ודאי, אך המוצא? – לא בפסימיזם של טרקלין, שגם טרקלין אינו, ולא בקולות מהלכים על אחרית וקץ, לא בבריחה מאמת הקיום ומאמת הקרקע המועטת שעליה אנו שתולים ושאותה אמורים אנו לטפח. תמורות? – אך לא נהיה להם רק בני לוָיה; נבקש גם לשנות, לכוון, והתנופה – לפי הכוח שבעין והעתיד להתווסף. דבר איש האדמה והשיתוף לארץ ולזמן הוא גם דבר ההוצאה לדור ולבן-הדור. הפרופיל של ההוצאה – כפני ההתישבות, כפני אותם איים ירוקים אשר יש כבר רואים אותם כאדמת-סחף או מתנבאים עליהם כי עתידים הם שיסתחפו. ודאי לא נבוא בתכניות של תמול-שלשום. לא הרי פני העולם 1960 כפני העולם 1940, ולא הרי קלסתר תש“ך כקלסתר ת”ש. יש דור שני ויש ארץ-ישראל שניה, אך נראה אותם לא כנתונים וכמוגמרים ואף לא כמות שהם בשעה זו וזו ביום מסויים. ארץ-ישראל השניה, ראינו כמה התפרצויות שלה, אך לא שמענו שתיקות שלה ולא ראינו די התרחשויות פְּנים, חבלי גידול שלה ועדיין לא עמדנו על קירבות וריחוקים, משיכות ודחיות שלה אלינו ומאִתּנו. אין הדברים פשוטים כפי שהם נראים בעיני אָצים למסקנות ולדרכים. עתידה ישראל השניה שתעשה נטיעות שלה, אך בורה לא יתמלא מחולייתה והכרח שתהיה לה מכוֹרה ומיכרה; אנשי רוח וספרוּת לכשיקומו באותן עיירות-פיתוח, בשכונות ובריכוזי עולים לא יתחילו מבראשיתם. תימצא, בדרך סמויה מן העין, אחיזה בקודם ובקודמי קודמיהם, יקויים מגע, תתגלה רציפות; ושמא יהיו מעין יחוּרים על גב כּנה.
לא חדל ולא יחדל ההכרח להוציא לחם ושירה והגות מן האדמה. שב הטייס והימאי אל בסיסו, ובשובו אַשרי מי שיוּכל לומר: ‘ושבתי כשוב ההלך אל כפר מולדתו’.
[תש"ך]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות