בין הסופר והקורא הוא עומד העורך. שירוּת הוא עושה להם, שמזַמן אותם זה עם זה. ואף על פי כן, הרואה אותו כך, כמתווך בין היוצר-היצרן לבין צרכָּנו – ראייתו מקופחת. אין מעשיו של הסופר נתונים ועומדים. העורך יוזם, מעורר, נותן דעתו או מסיחה, אף תובע, מזמין, ביחוד בשדה הפובליציסטיקה, התרגום, והוא מקרב שיר או סיפור וגם דוחה, מבליטו – ומצניעו. אף הקורא אינו נתון גמור ומוגמר: אתה מגיש לו מן ‘המשכן’ – והוא נוטל, ואתה מגיש לו מן ה’עגל' – והוא נוטל, ואף מברך. ראשיתה של כל עריכה: דעת וטעם והבדלה בין הטוב והקלוקל, בין צורך ומיותר, בין ממש לבין טיח, בין העצמיי ובין אבק פורח.
ודאי: העריכה שירוּת היא, והיא – תעודה, שליחות של מעלה.
אומנות היא, ואי אפשר לה בלי כלי מלאכה ואמצעים, יוסיף נסיון – יוסיף טכניקה ודעת, והיא אמנות, חכמת הלב. בלי מכון תקן אמוּר הוא העורך להבחין בטיבו של מזון זה שהוא מגיש לנפש. בכף ידו ישקול את הוודאי והנסיוני, מאַזן בין המקור החי, החצוב, לבין התרגום שבא מבחוץ לחזקו או לרופפו, ועינו פקוחה על התחומים, שלא ייוּצבו לעולם, בין ה’כאן' המצומצם, כאילו, אך הוא הגורל, ובין המרחקים והאפקים שפעמים מלוא עולמנו הם ופעמים אינם אלא חלומות עפים ועשן סיגריות על כוס קפה בשעה של לא-יום ולא-לילה.
פלישה היא לגופם ולתוכם של דברים, מתוך שהיא מבקשת לשמור על הרמה ועל הנקיון (לא צחצוח!), וקולמוס שבידה, המלטש ומיישר הדורים ומסייע עם הכותב, קולמוס זה, פעמים כאיזמל הוא החותך בבשר החי. והיא אהבה. פעמים אתה שומע עורך משתבח בדבר טוב שהביא לקוראיו כאילו פריו הוא, מתן שנתן מנפשו. בסתר הוא משאיל מיכלתו לדברים שהוא שושבין להם, אך סבור הוא כי זקוקים הם תוספות-כוח. זכה – הרי הוא מסייע בידי הסופר לגילוי עצמותו, להיותו הוא מדובב קו אילם, מגלף יפעה שלו מתוך איזה מדור דחוי שבנפש. לא זכה – הרי זה מעשה של הרכבת מין בשאינו מינו; מכאיב – ולא נקלט.
טיב העריכה נדון לפי היש, לפי הניתן המצוי בידי הקורא, אך ברכתה של עריכה היא גם במה שסמוי מן העין, במה שנדון לגניזה ולמחיקה. צדקה עושה פעמים העורך עם קוראו במה שהוא מונע ממנו. העריכה אפילו היא רחבת-דעת, רבת שיקולים ואחריות, משובחת בטעמה, מנועה מפניות של חבורה או שנאת-חינם ואהבת-חינם – מעשה של יחיד היא, לעולם אינה מבוטחת מן הטעות ומן המישגה ומן התקלה, ואף מן הכשלון. אין חברת ביטוח לעריכה! ואכן, תולדות הספרוּת יודעות לספר דברים שיש בהם מן ההיתול ומן המכאוב, ולא על עצמם בלבד באו לספר. אחד העם ביקש לתקן בשירו של ביאליק. ביאליק תיקן בסיפוריו של י“ח ברנר, אף על פי שביאליק שר הלשון היה וחושיו שפעו חיוניות, לא תמיד צפה בייחוד שבסגנון הברנרי, שאפילו חיספוסיו פעמים צורך-נפש וצורך-אמת הם. דויד פרישמן לא נרתע מ’לתקן' תרגום הומרוס של טשרניחובסקי ולא הרגיש כי אין מלכות נוגעת בחברתה. ושוב: דויד פרישמן, אחרי מיטתו של א”נ גנסין, תינה לפנינו ברוב רגש כי סיפורו של אורי ניסן היה מונח אצלו ימים לא מועטים ולא נתן דעתו עליו; ומשנתעורר הבהיק לפניו זיוו של אותו סיפור שכוּח. ויעקב פיכמן, שחוברות ‘מאזנים’ הערוכות בידיו, ככתבי-עת קודמים, עשויות לשמש דוגמה במיבנה שלהן, בבחירה, בטעם, בנקיון – כמה חושש היה מפני צעיר שלא שימש כל צרכו, מפקפק לומר ‘הן’ לחדש שלא עמד עדיין במיבחן העתים; אפילו ס. יזהר הצעיר נדפס תחילה ב’גליונות' (מסע אל גדות הערב, אפרים חוזר לאספספת). ודאי: לא יימלט עורך, אפילו גדול הוא, מעצמו ומדורו, מנטיות הלב ומיכולת הקליטה – ובלבד שאַמַת-בניין בידו והאנך נטוי ו’הן' ו’לאו' שבידיו אינם רפים. כך הוא נעשה בנאי ואדריכל. כך זכורים בספרוּת ובחיים: השחר, השילוח, המעורר-האדמה, מולדת-מעברות-מאזנים, הדים ועוד.
גדולי הספרוּת והמחשבה היו גם עורכיה – פרץ סמולנסקין, אחד-העם, ביאליק, ברנר, י“ל פרץ, פרישמן, ברש, ברל כצנלסון. פשיטא, לא כל סופר, ואפילו רבן הוא והשפעתו מרובה, עורך הוא. קשה לתאר את מ”י ברדיצ’בסקי, את הזז או את עגנון עוסקים ב’שפיר-ושליה' של עריכה. פעמים דומה: העצמיות המובהקת גורמת שאינה מתפנית לאחרים – אך כלום אלו שנתפנו לא בעלי ייחוד מובהק היו? שמא קונסטיטוציה מיוחדת אישית-ספרותית היא ואולי איזה אגוטיזם חוצץ? ואפשר פשוט כשרון הוא בעריכה ובנייה זו מחומרים של אחרים? וראינו גם סופרים שאין להם חלקת-שדה משלהם, ונשתבחו כעורכים ומתרגמים; הרי ש' פרלמן.
גדולי הספרוּת, שטרחו ויגעו עם הסופר ועם הקורא, לא מתווכים היו שבאו לזַמן את השנים; שליחות ויעוד הטילו על עצמם. כלי-מלאכה היו בידם, ואמצעים וטכניקה, אך מעל לכל – חכמת לב, בינה ודעת. הם עוררו, כינסו וקירבו, אף דחו וגנזו. פעמים השאילו מיכולתם על מנת שלא להחזיר. הם אהבו והכאיבו, הקימו ספרוּת, דור. פעמים הלכו עמו רגל ברגל, ופעמים רצו לפניו והריצו אותו – ותוך כדי כך פירנסו את נפשו, נטעו בו טעם ונתנו לו דעת – והבדלה.
[תשכ"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.