רקע
משה בסוק
אחד האחרונים: טוביה בוז'יקובסקי

עתה נפגש עם המוות פגישה אחרונה, סופסופית. והן לא זר היה המוות לטוביה, אשר בא אלינו מ’בין קירות נופלים'. הן אותן השנתיים שהעלה בספרו, למן ‘ברקים ביום יאנואר’ 1943 עד ‘אביב ביאנואר’ 1945, שנתיים בווארשה הנכחדת והמורדת, בין חרבות, על גגות, בבונקרים ובתעלות – הן אותן השנתיים אינן בעצם אלא קורות פגישה אריכתא אחת עם המוות. ולא עם ‘מיודענו’, המתהלך מאז מסביב לביתנו, הקוצר הנצחי וחרמשו התמים בידו – אלא עם מוות ‘מודרני’, טוטאלי, מצויד ציודי הכחדה, הולם הלמויותיו ביד טבטונית.

פגישה עם המוות, עין בעין, פנים אל פנים – ועמידה נגדו, ומרידה בו. פנים הרבה היו לו למוות זה: אימה וכדור ושריפה, רעב ורדיפות וחתחתי עלטה, צמא ושברון, וחדלון חברים וכליון עם – וחלל שנתרוקן מכל, רק לא מן האימה. הנה הוא קרב ובא, משתער ומוחץ – והנה הוא מרתיע ושם לו סתר-פנים; נדרש ואינו נמצא, יבוקש – ואינו נענה. משל אין הוא רוצה בכנועים ובממוגרים: את הגאים והאמיצים יבקש, את הקמים נגדו.

והרבה פנים לה למרידה זו: לבוא במערה ולהסתתר מפני המוות, ואף לרוץ לקראתו: לפנות לו דרך, להניח לו לעבור – ולהקבילו בטבור הרחוב; להטיח נגדו שארית הכוח והזעם – ואף לכבוש פנים וחרון. ‘עד יעבור’.

בכפיפה אחת עם המוות דרים היו כאן הבחורים. הכל כאן שלו – ורק לא הם, יתומי-העם. נצחונם של מנוצחים!

ספר פגישות עם המוות. איזו ריאליות דמיונית, איזו מציאות של ככלות-כל-הקיצין, שאין אחריה כל ממש. ואף-על-פי-כן: ישימון-חיים זה מלא תנועה, נושם נשימה של מאמץ ומעפל; רב-תמורות, חד-מיפנים, והמעברים חותכים כאותו רחוב לאֶשנוֹ שבספר, שהוא תל-חרבות מצידו היהודי מזה ועומד על תילו, בנוי ובלתי-פגיע, מן העבר האַרי מזה. הנה שבילי-האש ושבילי-השלג, סיטוּאַציות-קצה של אדמה חרוּכה, מאוּרות-תמוטה ותעלות-מדמנה – והנה ירק אילנות ודשא, ז’וליבוז' הנאה ויום-קיץ בביאֶלאַנה משתעשע בחיק-הטבע, ויפה לו. והנה חורשת לומיאַנקי, הסמוכה לווארשה. איים בתוך ים-האש, נאות דשא בישימון!

ואף בתוך-תוכם של מצבים אחרונים – חילופי-גוֹנים ואור וצל, תקוות וייחולים, מועקה שמתרווחת, מיצר שנפתח, נרות-שבת נדלקים בידי אשה במחתרת, קול תפילה עולה מן החצר לתוך המחבוא, ועֵר הלב לקולו של עולם, ודברי תורה ודעת והתבדחוּת מאחרי קירות כולאים. זה הסיוע, וזה הסיכון של שאינם-בני-ברית, נלבבים, שומרי צלמם וגחלת-ליבם! אכן, יש רגעים ירוקי-נצח בשלכת ימינו. שעות ישנן גם בזמן הזה, במקום הזה. בעבורם אולי יש אחרית גם לקוֹסמוֹסדוֹם זו!

שאינם-בני-ברית, אשר לא הפרו את הברית עם חברנו המחבר ועם חבריו, משהוא זוכר אותם, קשה עליו הפרידה מעליהם והרי הוא משהה אותנו ומפליג בסיפורם ובשבחם. משל נתחייב הוא להם ולא הם לנו ולגורלנו.

הספר – ספרנו, ספר גורלנו היהודי: ההישמדות מתחת הרקיע – ויצר-החיוּת של עם קם מאֶבלוֹ ומאֶפרוֹ; הדביקות בכל שרטון-חיים – והמורא מפני החסד המיטיב, שמא משטה הוא בנו; ואף חבלי-תודה אלה לחסידי עולם נשוי-תודה וחשוך-מרחמים – מעטים ובודדים בעולמם. כאותה חבורה חלוצית אחרונה, שלא שלטה בה האש. עתה נותנים הם דעתם ויגיעם להציל את המנצלים בשביל ההיסטוריה, מניאים אותם, בדיבור ובמעשה, מהוסיף להתגרות עם הגורל. מוקירים בחורינו חרדה זו, אך אינם מרתיעים מ’משימה' אחרונה, חוזרים ומפליגים אל תוך-תוכם של ‘אחרי הדברים האלה’, אל נסיון שאחרון הוא אולי. בכל אשר ילכו – לא יברחו עוד מאותה שליחות שהם דבקים בה והיא דבקה בהם – פליטי הכלייה ומורדיה.

‘אף ימים רבים לאחר-מכן’ – מסופר באחד הפרקים האחרונים של הספר – ‘לא יכולתי לעבור בשלווה על פני ברז של מים, אף-על-פי שכבר שתיתי לרווייה’. הוא לא הירפה ולא נתרווה הצימאון למים חיים, הלא הוא הצימאון לחיים שיש בהם התנערות והתחדשות. אותו צימאון של הגרעין החלוצי, שקורות הצלתו המופלאת, חסד אחרון שעשה עמנו שר-האכזריות של יהדות פולין – מעלה לפנינו בתום ובענווה אחד מבניה. טוביה בוז’יקובסקי חרד לפרשה זו, כלפרשיות אחרות: לאדם ולילד מישראל – שלא יישכחו, למאורע שלא יאבד, לניצנוץ-עין של המון ולרגש של יחיד. משא כבר נושא ספר זה, משא אבדננו ומשא מלחמתנו, מלחמת הגיטו, במתוכנן ובזינוקי-פתע, במעשים של אי-כניעה והתנגדות. מן השואה, מתחתיות שאול, זינקה גבורה אחרונה זו, ואפילו מועטה היתה, ואפילו במאוחר באה – גדולה היתה, בזמנה היתה. השואה – אדמתו הנרעשת, והמרד – לַבַּת ההר.

ודאי: מאורעות אחרונים מסיגים גבולם של ראשונים. מלחמת השיחרור, ו’ניסים' שנעשו לה וגבורות שעשתה תפשה את כל לבנו, דוחקת פעמים מלפניה טרגדיה ותפארת. אך היא, אף היא, כלום לא נפל עליה, הרבה או מעט, מאורם של ‘ברקים ביאנואר’ ובאפּריל 1943 בווארשה, ‘מאביב של יאנואר’ 1945? השואה ומלחמת השיחרור – שכנוֹת הן זו לזו בזמן, ודומה: גם קרובות קירבת קרקע ושרשים. האסון ‘פירנס’ את הגבורה. מכוחן של המנוּצחים שאב גם נצחוננו. ואף בלב ובהכרה הלא יתאחדו ספרי העם אשר תם-לגווע, ספרי ‘בין קורות נופלים’, עם ספרי בניו בארץ, ששיקעו מלחמתם ונצחונם בקירות הבית – להרימם.


[תשי"ט]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!