(לנשמת קַרל נֶטֶר)

שמוֹ זה כּבר היה לאגדה. לאחת האגדוֹת החדשוֹת של עליית השחר לעם השׂב. בּעוֹדי בּילדוּתי קלטתי מתוֹך ספרים חביבים, המספּרים על ארץ התקוה, את ציוּר מצבת קבוּרתוֹ בּקצה שׂדירת בּרוֹשי-הבָּכוּת אשר בּמקוה. והדברים החרוּתים עליה: “יעקב נטר. מקוה ישׂראל כּוֹננוּ ידיו”, נחרתוּ גם בּלבּי, לב ילד. וּבין הרשמים החיוּניים השוֹנים, רווּיי קסמי הגאוּלה, אשר הזינוּ את הנפש והצעידוּ את רצוֹן החיים, היה גם זכרוֹ וזכר מפעל-חייו. וּמה זה היה לי, כּי שם זה, שם אחד המבשׂרים הראשוֹנים, המפעמים את הלב בּרחשי שׂמחה רכּה, שׂמחת אוֹר שחר, כּי שם זה גוֹרר רגשי צער ועצב וּכאב, כּאב מחפּיר, אשר אין עליו תנחוּמים? מדוּע זה כּל בּיקוּר על קברוֹ, מיוֹם בּוֹאי לארץ, מזכּירני יחד עם חלוֹם היצירה והבּנין, גם את החוּרבּן והשממוֹן, מעוֹררי הזוָעה, הכּרוּכים אַחריו?

כּחידת פּלאים נשארוּ לנוּ היחידים, הענקים בּני הדוֹר ההוּא, אשר חלוֹם-הגאוּלה המחוּדש היה מקוּפּל בּלבּם כּפרח בּניצתוֹ. אלה היוּ צבי קַלישר, אליהוּ גוּטמַכר, משה הֶס ¹, נתן פרידלנדר, יהוּדה אַלקלעי ² וחבריהם. את ראשית חזוֹן-לבּם ראוּ החוֹלמים בּ“כל ישׂראל חברים”, בּאנשי המפעל והמעשׂה, כּרֶמיֶה וחבריו. גם אלה היוּ מזיגת-פּלאים בּלתי-מוּבנה לנוּ, לבני הדוֹר הזה. גאוֹן עברי, מלחמת הגנה על קיוּם ישׂראל וּכבוֹדוֹ, איחוּד האוּמה, “הקצת נרדמים” בּחכמת ישׂראל ³, גילוּי האחים הנידחים בּתימן וכוּש ⁴, הפצת השׂכּלה בּכל רחבי העם, כּל אלה עלוּ בּלוּלים יחד עם תוֹרת ה“כּנסיה הדתית”, עם כּמה מיני גילוּיים של התבּוללוּת חיצוֹנית. ההרגישוּ האנשים האלה בּסתירוֹתיהם בּכּוֹחוֹת המתנגדים המתרוֹצצים בּקרבּם? מי יוֹדע. בּחיים שלטוּ מוּשׂגי הדוֹר, אוּלם הכּוֹחוֹת הפּנימיים העמוּקים, מַאוַיי-הדוֹרוֹתהכּמוּסים פרצוּ להם נתיב מפּעם לפעם.

וּמקרב הדוֹר ההוּא, הראשוֹן לשוֹאפי הגאוּלה וחוֹזיה, הראשוֹן גם ליצירת כּנסת-ישׂראל מדינית בּעוֹלם, יצא גם הוּא, המעפּיל הראשוֹן, המיַשב-החלוּץ.

לא זכה נטר, לא זכינוּ גם אנוּ לבּיאוֹגרף אוֹהב, אשר יגלה לפנינוּ את גלגוּלי-נפשוֹ, כּיצד נרקם בּלבּוֹ החלוֹם, וכיצד פּתר אוֹתוֹ שעל שעל, וּמה היה תגמוּל נפשוֹ בּחייו, אם תנחוּמוֹת-התקוה אוֹ מרי-יאוּש. מי יוֹדע אם דאג לזה מי בּתוֹך סביבתוֹ, אם הבין מי לרוּחוֹ. לנוּ נשארה רק העוּבדה עצמה, האגדה-חידה: יהוּדי חדש, גֵר ורחוֹק, שב ממרחקים לארץ אבוֹתיו לנעוֹץ בּה קנה לגאוּלת העם העתידה. לנוּ נשאר גם שם המפעל, הרוֹמז כּפוּלוֹת. מקוה-ישראל: קיווּי, כּנוּס העם ותקוַת העם.

עלה בּגוֹרלוֹ האוֹשר הבּלתי-קל להיוֹת הראשוֹן, הראשוֹן למפעל. ולא נשאר מפעל-חייו בּוֹדד. סוֹף סוֹף בּאוּ גם הממשיכים. אמנם לא מקרוֹב בּאוּ, מאשר הוּא קיוה, לא מחניכיו, מבּני הארץ. מרחוֹק בּאוּ, הוּא עוֹד זכה לראוֹת בּעיניו וּלקבּל את פּני הבּיל"וּיים, לעוֹדדם, לאַמץ את רוּחם.

אוּלם מפעלוֹ שלוֹ מה היה עליו? איזוֹ מאֵרה שלטה בּוֹ?

מאוֹת ואוּלי גם אלפי ילדים בּארצוֹת רחוֹקוֹת שוֹמעים בּלב פּוֹעם את השם המַרהיב וּמנַבּא: מקוה-ישׂראל, וחוֹלמים על קיבּוּץ גָלוּיוֹת, על עבוֹדה ותוֹרה, על חינוּך של אִכּרוּת עברית בּארץ העבר והעתיד.

והמעטים בּהם שחלוֹמם לא עזָבָם והם עוֹלים לארץ-ישׂראל לבקש פּתרוֹן לחלוֹמוֹתיהם, והנה: בּית-ספר ללא תוֹרה, ללא חינוּך, ללא עבוֹדה, ללא השׂכּלה. החלוֹמוֹת והמעשׂים של היוֹצר, הכּל, הכּל מכוּסה בּשכבה עבה של אבק-שנים, שממוֹן, אפס כּל רצוֹן וחיים. בּמקוֹם נקוּדת-מרכּז ליצירת חקלאוּת בּארץ – חוסר כל קשר בין המקום ובין הישוב החי. במקום השכלה – לֶבַנטיוּת ריקה, קוּלטוּרה של מצרים, בּמקוֹם דיבּוּר עברי – גמגוּם צרפתי, בּמקוֹם עבוֹדה – השגחה על הנשים והילדים הערבים העוֹבדים תחת שבט הנוֹגשׂ. בּית חינוּך-אִכּרים מחנך לכל “תכלית”, רק לא אִכּרים ועוֹבדים. הבּית הראשוֹן לקיבּוּץ גָלוּיוֹת מפיץ וּמפזר את בּני הארץ לכל קצוי עוֹלם, הבּית הראשוֹן לבניןתקות ישׂראל עוֹמד וּמכריז בּחוּרבּנוֹ על חוּרבּן ישׂראל.

בּני בּיל“וּ הראשוֹנים שבּאוּ לעבוֹד בּארץ-ישׂראל, הם עוֹד מצאוּ בּנטר מעוֹדד וסוֹמך. אבל מה מצאוּ יוֹרשיהם הרוּחניים של הבּיל”וּיים בּיוֹרשיו של יוֹצר מקוה? הוֹי, הם דוֹפקים על שערים נעוּלים. עשׂרוֹת שנים נמשכוּ שוּרוֹת של חלוּצים בּוֹדדים לחוֹנן אדמת-ישׂראל בּידיהם, בּזיעתם, בּמסירת-נפשם, הם כּאבוּ את כּאֵבם וּכאב עמם, וּביקשוּ מַרפּא בּאדמת-אבוֹת, בּאדמת-עבוֹדה. הם היווּ לסַעד מוּסרי, לחינוּך חקלאי, מקוה נשארה נעוּלה לפניהם. חסד מיוּחד היה דרוּש מצד הפּקיד למען קבּל פּעם פּוֹעל עברי. וקבּלה מקרית זמנית של קבוּצת פּוֹעלים עברים נחשבה לתקוּפה חדשה, אשר על פי רוֹב היתה קצרה מאד. לבנוֹת הכּפרים שמסביב נמצאה עבוֹדה יוֹם יוֹם. אוּלם לבנוֹת ישׂראל, הבּאוֹת ממרחקים לבנוֹת את בּית ישׂראל, להן אי אפשר היה להמציא עבוֹדה… “מפּני הצניעוּת”. זוֹ הצניעוּת והדתיוּת המפוּרסמוֹת, אשר פקידי “אַליאַנס” נוֹטעים בּמזרח.

זהוּ גוֹרל מפעלוֹ של נטר. המוֹסד הראשוֹן לתחיית העם ניתק את הקשרים בּינוֹ וּבין העם החי. את נשמתוֹ החַיה החניקוּ. מטרתוֹ נשכּחה מזמן. וכי תשאל את מנהליו וּמוֹריו: מה מטרתוֹ, מה יֵדעוּ הם להשיב. עצם קבּלת המשׂכּוֹרת, קבּלת פּקוּדוֹת מפּריס, נתינת פּקוּדוֹת לערבים העוֹבדים, שמירת צֶרֶמוֹניוֹת ידוּעוֹת – כּל זה ודאי תעוּדת-חיים מספּיקה להם. כּל רוּחוֹת האביב שעברוּ בּארץ לא נגעוּ עָדָיו. ההתפּתחוּת החקלאית שבארץ אינה ניכּרת בּוֹ, גם סערת-המלחמה בּעד שלטוֹן השׂפה העברית, אף היא לא השיבה את שכבת-האבק המכסה את מקוה. גם חילוּפי-גברא, שאליהם מפלל הציבּוּר העברי מפּעם לפעם, בּתקוה לתיקוּנים – גם אלה לא הביאוּ שינוּיים. הכּל כּמוֹ שהיה, זה רבּוֹת בּשנים. כּכה רוֹצה הגוֹרל ההיסטוֹרי המר להתקלס בּנטר, בּ“כל ישׂראל חברים”, בּכוּלנוּ.

האוּמנם הגיע כּל זה למעפּיל הראשוֹן על שהקדים לבוֹא לפני זמנוֹ? האוּמנם כּכה נגזר עליו, כּי מפעל חייו יהיה למְעִי מפּלה, לחוּרבה ריקה, המטילה אימים בּריקנוּתה, המעידה רק על התהוֹם שבּין רצוֹן היוֹצר וּבין מעשׂי יוֹרשיו הגמדים, לסמל-בּלהוֹת, המעוֹרר מחשבוֹת מחרידוֹת על גוֹרלוֹ, על גוֹרלנוּ? האם לא תימָצא היד החזקה, הבּרוּכה, אשר בּתנוּפה אחת תמחה את שנינת-השנים?

עשׂרוֹת שנים פּיטמוּ את מוֹחוֹת ילדי ישׂראל בּ“חכמת-מצרים”, עשׂרוֹת שנים קרעוּ את ילדי ישׂראל מעל משפּחתם, מעל עמם וארצם, עשׂרוֹת שנים בּיזבּזוּ את כּספּי ישׂראל מבּלי כּל תוֹעלת לעם, וּמַעין-בּרכה נהפך לאגָם עבֵשׁ. וכל זה בּתוֹר המשך של מפעל חיי נטר. האם לא יֵאָמר פּעם: די?

האם לא הגיעה השעה, כּי יזכּוֹר העם את נטר ויקים את זכר המת, החי על נחלתוֹ, ויגאל את נשמתוֹ החיה מאבק השממוֹן והמות?

יפוֹ, ל“ג בּעוֹמר, תרע”ח.