אחת השאלות החשובות שועידת האיחוד הספיקה לנגוע בהן – היא שאלת המבנה הפנימי של תנועת הפועלים האי"ת אחר האיחוד. שאלה זו אינה מוגבלת בגדר של ענינים ארגוניים-טכניים בלבד, אלא המסקנות הכרוכות בה חודרות למעמקי חייה של התנועה ומלוי תפקידיה היסודיים. אולי כדאי לפתוח היום בברורה, אם גם תצטמצם פתיחה זו במידה ידועה בהצגת הפרובלימות מבלי שתוצע מראש התכנית לפתרונן.

לקאת פעולתנו בתקופה הבאה עלינו – חשל לו צבור העובדים בארץ שני כל-זיין כבירים: את הסתדרות העובדים הכללית ואת מפלגת פועלי א“י. המפלגה כולה, על חבריה וחברותיה, נמצאת בתוך-תוכה של ההסתדרות ונושאת את פעולתה; רובם המכריע של חברי ההסתדרות, אולי עד לשמונים וחמשה אחוזים, מתרכז עפ”י הלך-דעותיו מסביר למפלגה. היחסים בין שני הגופים האלה וגידול שניהם מתוך השתלבותם פעולתם – מהווים איפוא אחד הגורמים החשובים לקראת התפתחותנו הפנימית. לכאורה אין קושי בהגדרת שטחי העבודה המיוחדים לכל אחד מהם. על ההסתדרות, אומרים, מוטלים כל תפקידי הישוב והמשק והמקצוע העומדים בפני תנועת הפועלים; על המפלגה לכוון את מהלך פעולתה של ההסתדרות, בקויה העיקריים, וחוץ מזה למלאות את צרכיה המדיניים והתרבותיים של התנועה. אולם בהגדרה מיכנית כזו עוד לא אמרנו הרבה. קודם כל ההזדהות האמורה, המקיפה את רוב מנינו ורוב בנינו של הצבור גם במפלגה וגם בהסתדרות עושה למיותר את דבר מציאות אורגנים מיוחדים לקביעת כוון ההסתדרות. הרי גם ההסתדרות בנויה על יסודות דימוקרטיים ואינה שותפות כלכלית גרידא, בגבולותיה קיימים כל המוסדות והגופים הנחוצים כדי להבטיח את האפשרות לכוון פעולתה ע“פ רצונה של רוב התנועה. שנית: אין מבטלים עדין ע”י כך את סכנת ההתרוקנות מכל תוכן ממשי הצפויה למפלגה. סכנה שסימניה היו ניכרים מהיום הראשון להוסד ההסתדרות, אף-על-פי שהניגודים בין המפלגות בעבר כסו עליה במידת מה. ההסתדרות נתונה לפועלה מדינית ותרבותית הנעשית שמה ועל אחריותה. היא משתתפת לא רק בקונגרסים מקצועיים וקואופרטיביים בין-לאומיים, כי אם גם בועידת פועלי האימפריה. היא שולחת תזכירים למפלגת העבודה האנגלית, מופיעה ברשימה עצמית בבחירות לעיריות בא“י; מקבלת על עצמה את הכנת קונגרס העבודה לשם א”י. אף ועדת התרבות היא מוסד הסתדרותי. בידיה מרוכזים לא רק שעורי הערב ומוסדות החנוך במובן המוגבל של המלה, אלא גם מפעלי ההדרכה הפוליטית וההסברה המדעית הכללית, הממלאים בא“י את מקום מוסדות החנוך העממי הגבוה בשאלות החברה והמדינה. יותר מזה: יש להניח שאילו קבלנו עלינו להפריד את שטחי הפעולה בין ההסתדרות ובין המפלגה – הפרדה מדויקת ולשמה – לא היינו יכולים עוד לראות בזה פתרון מספיק לשאלה. החיים הפוליטיים בתוך הישוב העברי בהווה הם עדיין מוגבלים ודלים יותר מדי. העבודה הפרלמנטרית, המשמשת תוכן עיקרי לפועלת מפלגות הפועלים בארצות אחרות, אינה עדיין בנמצא; עניני חוץ אין למדינת פלשתינה (א"י); ממשלת הארץ והרכבתה היא מחוץ השפעתנו. אמנם בכל שנתים ניתנת לחברים ההזדמנות להשתתף בבחירות לקונגרס הציוני – אבל אין זה משנה את העובדה, כי במשך השנתים הם מורחקים מפעולה פוליטית ממשית. חוסר הדם, הגורם חוורון לפרצוף המפלה, אינו מוצא בכך את התרופה. כל זה אומר כי בתקופת-המעבר בחיי א”י, בתקופת ההתיישבות, יהיה בין כך וכך המשקל המכריע על צד הסתדרות העבודה הממשית ולא על צד ההסתדרות הפוליטית, ברם אין לפרש את הדבר כיאלו אין חשיבות לחלוקת התפקידים בכלל. – כל זמן שמצב זה יתקיים – אין גם להאמין בשום תרופה אחרת המוצעת לפעמים קרובות לסכנת חוסר הדם, כגון ההצעה בדבר חלוקת עבודה אישית בין ההסתדרות והמפלגה קבוצי חברים נבדלים, שיהיו אחראים לפעולת המפלגה (במקומות ובמרכז), אינם יכולים להתפתח כל זמן שהתבדלות מפעולת ההסתדרות פורשה התרחקות מהחזית העיקרית והחיונית ביותר של עניני הבנין והעבודה היום-יומית בתוך צבור הפועלים קבוצי חברים אלה היו נידונים לשבת בקרן זוית ולראות את עצמם מנושלים ומקופחים.

אולם למטבע זו יש גם צד שני. אם המפלגה עלולה לההפך לתוספת נטפלת להסתדרות, הרי גם ההסתדרות, מאידך גיסא, עלולה במשך הזמן להיות מוטבעת יותר ויותר בחותמת מוסד מפלגתי. הסתדרות העובדים הכלכלית, המיוסדת על תכנית איחודם של פועלי א“י מעל להשקפות ולמפלגות פוליטיות, היא כבר היום למעשה ברשותה של מפלגה פוליטית אחת, לאמר מפלגתנו. קרוב לודאי, שעבודה זו עוד לתך ותתבלט יותר בעתיד הקרוב, עם הצטרפות חלק חשוב מבין הבלתי-מפלגתיים למחנה מלגת פועלי א”י. באופן עיוני אפשר לשער, כי עלית עובדים רחבה תוכל להכניס לחשבון זה יסוד חדש, דינמי ובלתי קבוע, – אך למעשה גם לתיאוריה זו אין טעם. קבוצות המיעוט בתוך ההסתדרות הן מפולגות. ואילו גם היו מתאחדות למין “גוש מיעוטים”, היה מצבו של זה נשאר כשהיה – מפאת חוסר כל תקוה להיות לכוח מכריע בתוך הצבור. פעולת ההסתדרות נוגעת בעניני יום-יום ממשיים שכל פועל ופועל תלוי בהם, כגון חלוקת העבודה, תור העבודה וכו', ודבר זה רק מוסיף חריפות להרגשתם כלפי המכונה הגדולה והמרוכזת, זו המהווה את הנהלת ההסתדרות ועומדת לפקודת המפלגה המאוחדת. גם בזמן שקיימת היתה מפלגת מיעוט חזקה והיא נתנה במידה ידועה תוקף לעמדת המעוטים בהסתדרות, – עברו עלינו, כידוע, תקופות מלאות התמרמרות ושאיפה לפריקת העול. לעומת זאת כולנו רוצים ומעונינים בכך, שכל הקבוצים והיחידים הנמנים על ההסתדרות יראו את עצמם בהסתדרות כאזרחים בני חורין ושוים בזכויותיהם להנאה ולהשפעה, להנעה ולהחלטה. ויפה מאוד לאמר, שהצלחת הדבר הזה תלויה במידת הטעם הטוב והלויאליות של מפלגת הרוב. אין כאן שלאה של דבורים סתם ושל הצהרות-ידידות, אלא יש כאן שאלה של הגיון פנימי הקיים בהשתלשלות היחסים שבכל תנועה והסתדרות. קבוצים הנמנים על ההסתדרות ונבדלים ממפלגת הרוב עפ"י תכניתם הפוליטית – אינם יכולים להתעלם מהעובדה, כי ההסתדרות הכללית, שהם חבריה ושעל פי החוקה יש להם זכות השפעה על מהלך עבודתה, תפעל פעולות מדיניות שאינם לפי רוחם. לא יתואר, שזכויות המיעוטים תצטמצמנה ברשות הניתנת להם להכנע להחלטת הרוב. ואם נלך בדרך הרחבת הזכויות האלה (מבלי לצמצם את סמכותה של ההסתדרות המסגרת הענינים המשותפים לכל חברי ההסתדרות כולם), יגרור אחריו הדבר כל מיני חזיונות בלתי-נורמליים, דוגמת עמדתם של פועלי-ציון שמאל (שהם חברי ההסתדרות) בעירית תל-אביב. בגזרת ההגיון הפנימי הטבוע בחזיונות כאלה – תלך מגמה זו ותתרחב במשך הזמן, וגם תתפשט על קבוצות וקבוצים אחרים מבין הבלתי-מפלגתיים וביחוד מבין השומר הצעיר, זה שבתורת קבוץ הוא מלא רצון להבלטת עצמיותו המופרזת. איני חושש לאמר, שגם בשטח הפעולה התרבותית של ההסתדרות קיימת הסכנה הזאת. במידה שפועלה זו תלך ותקבל אופי של פעולת חנוך פוליטי וחברתי, בה במידה תלכנה ותתגברנה הנטיות להתבדלות ולפעולה עצמית בקרב כל הזרמים שאינם שייכים לרוב, ולבסוף תחלש הרגשת החברות לגבי ההסתדרות, זו הנראית בעיניהם כמכונה מפלגתית גרידא.

על כל אלה נוספת עוד פרובלימה אחת. ראינו שבתנאים הקיימים אין לתלות תקוות רבות בהגשמה מהירה של חלוקת עבודה אישית בין ההסתדרות והמפלגה. הוה אומר ש“השלטון” – המרכזי והמקומי – בחייה הפוליטיים, המשקיים, הארגוניים והתרבותיים של תנועת הפועלים הא“ית–ילך ויתרכז בידים מעטות. עשרים השמות של חברי מרכז המפלגה הם הם גם שמות חברי הועד הפועל של ההסתדרות. המצב במקומות דומה לכך. מאידך גיסא תקבל מפלגתנו המאוחדת, יותר משום מפלגה בעבר, אופי של מפלגה המרכזת מסביבה המונים. ישנם חברים בינינו הרואים בכך יסוד לגאוה מיוחד, שכן הצלחנו להקים בפעם הראשונה בצבור הפועלים בארץ מפלגת המונים ממש. היחסים האינטימיים, שהתקיימו עד עתה במידה רבה בין חברי המפלגה עצמם ובינם לבין החברים האחראים להנהגת התנועה – ספק אם יוכלו להמשך כתמול שלשלום. השפעות הקשרים המסועפים האלה כל כוונן של המלגה וההסתדרות גם יחד – עלולות איפוא להפסק. קראנו שסניף המפלגה בחיפה עומד לארגן בתוכו אלף חברים. ברור איפוא שיהיו אלפי חברים שלא ידעו כמעט איש את רעהו ואת חברי המרכז פנים אל פנים. ולא כל שכן ידיעה אישית וקרובה יותר, וירגישו את עצמם רק כגלגלים מחוסרי שם ודלי השפעה בתוך הרכב של מיכניזם המוני גדול. רבים סבורים, כי התפתחות זו משמשת מגמה בכל רחבי הדימוקרטיה המודרנית, ואין להמנע ממנה. אולם אם לא נמצא לה באמת שום תרופה, – נעמוד בקרוב בפני שלש הופעות בקרב מחננו: הסתגרות המנהיגות, התבצרות הפקידות ואדישות המון החברים בתנועת הפועלים. בין פרספקטיבה זו ובין התפקידים המיוחדים המוטלים על צבור הפועלים בא”י – קיימת סתירה שאין ליישבה. אילו היו תנאי חיינו בארץ “נורמליים” והיו נותנים מזון מתאים ושטח פעולה מספיק למפלגה “נורמלית” ולהסתדרות מקצועית “נורמלית”, לא היתה אולי סכנה נוראה בכך. אולם אם מתפקידי התנועה ליצור את התנאים הנורמליים, לבנות עם עובד בתנאים המסובכים בפנים ובחוץ ותובעים מאת כל פרט ופרט את התמדתו, הבנתיו וגמישות מרצו, – הרי מגמת ההתפתחות כזו מסכנת את עצם המפעל, זה שלשם הגשמתו נוצרו גם ההסתבכות וגם המפלה. שאלת הדימוקטריה הפנימית בתוך מפלגת הפועלי א“י אינה העל כן שאלת רוטינה, המתעוררת בכל הסתדרות מודרנית גדולה. היא אינה חומר לצירי ועידות הבאים מ”ערי השדה“. היא אחת משאלות החיים לגבי התנועה, וגם כאן אין הסתפק בהצרה ע”ד רצונונו הטוב. הדרך לגיהנום מרוצפת, כידוע, בכוונות טובות. מחובתנו איפוא להפוך את הכוונת הטובות להצעות ארגוניות ומעשיות, שאפשר להגשימן בחיי המפלגה. כפי הנראה, יש לחפש את הפתרון האפשרי לשאלה זו בשני כוונים. כוון הראשון באו ברבוי תנאים מקומיים של המפלגה, שישמשו נקודות מוצא להשפעה ניכרת על דרכי מפלגה; רסיסי ההשפעה האלה יתלכדו אחר כך במועצות מפלגה מקומיות בעיר ובמושבה, אולם המועצות המקומיות האלה הכרח להן שיהיו קיימים ופועלים ולא רק אגודות המתאספות מיד פעם בפעם לשם תעמולה של ערב בחירות, דוגמת אגודות מסוג זה שבארצות אחרות. הכוון השני הוא בהפעלת מוצעת המפלגה, שיש להפוך אותה מאספת נוטבלים שזכו בדעה מייעצת – למרכז פעולה קבוע המחמיר במהלך הנורמלי של עבודת המפלגה. אילו הצלחנו להטיל על חברי המועצה תפקידים קבועים של פעולה בקרב המחנה – היינו לא רק מרחיבים את היקף היכולת של המרכז, אלא גם פותחים חמשים צנורות נוספים לשם חבור קבוע ומתמיד בין קבוצי החברים במקומות ובין המרכז.

בכל אופן נראות לי שלש השאלות שהוצגו כאן – שאלת חלוקת התפקידים בין ההסתדרות והמפלגה, שאלת הבטחת אפיה הבלתי מפלגתי של ההסתדרות, ושאלת הדימוקרטיה הפנימית בתוך המפלגה – כשלש השאלות העיקריות העומדות לפנינו לאחר האיחוד, בפנים התנועה.