הוצא עם עור ועינים יש

וחרשים ואזנים למו.

(ישעיה מ"ג ח').

כל דרכי האדם וחייו תולדות התורה והלקח הנם; יודע דעת יביע תורה ומבקשיה יקחוה מפיו, ועל כן ינהל אחד ושאר רוח לו אלפים ורבבות בדרכי החיים, ורב אדם ימשך אחרי איש אשר גדל-דע שמו; – ולוּ גם לא צוה כל מחוקק וכל מנחיל דת לעמים על הדבר הזה: לעזור לנכשלים, להיות עינים לעור ואזנים לחרש גם אז עשו זאת רוב בני האדם על פי מעלות רוחם, כי רב יותר מרגש החנינה והחמלה לדכאי רוח; רב יותר מהרעיון כי על כל איש לעזור לרעהו למען יֵעזר בצרתו אף הוא; רב יתר מהאהבה לבן מינו הוא החֵפץ להורות לרעהו. ואין דבר אשר ירים לב איש ויגביה רוחו כמו התורה אשר יביע ושומעיו יקבלוה, ולהורות לעורים את הדרך ולהבין לחרשים שמועה הלא תורה היא, וכל איש יתננה בחפץ לב, – אף לא דבר כבד הוא להורות לעורים את הדרך, אחרי כי המה יבקשוהו וידרשוהו בכל לב. אך להוציא אסיר מבור והוא עור ועינים יש ובהן יראה זרות ויחשוב כי גם לו נתכנו עלילות למצוא את הדרך הנכונה; להבין שמועה לחרש אשר אזנים לו וישמע תהפוכות ויתפאר בלבו כי יבין שמועה – לדבר הזה דרוש כח אלהים ואך בדבר אלהים אולי יעשה ויצליח איש אם ינסה לעשות נפלאות כאלה. ואת הדבר הזה נראה כיום בעינינו, אנחנו כלנו אשר דבַר עַמֵנו וצרותיו עלו על לבנו, אשר פתחנו פינו ושלחנו ידנו להורות לעורים ולחרשים את הדבר אשר עליהם לשמוע.

מקרי השנה הזאת יהיו בידינו עתה כמפתח נאמן לפתוח שערי דברי ימי עמנו הסגורים על מסגר, ואשר בכל מאמצי כח חתרנו לחדור אל תוכם ולהתבונן אל הנפלאות אשר שם נותר זכרון להן. נפלאות ונוראות תחזנה עינינו בגשתנו אל שער קורות ימינו וגם בטרם דרכה רגלינו בסתרי חדריהם נשתומם ונתפלא ונוסיף להתפלא הפלא ופלא על החידות הסתומות האלה אשר נעשו ונשנו זה אלפי שנים ופותר אין. אין משיב נכוחות על השאלה, מדוע נדכה כה רוח כל העם עד לבלי קום על נפשו גם אם כח היה בידו ואון באוצרותיו להציב לו יד? איכה הֻוכּה בארצות רבות במכות אכזריות וכל זאת את מקומו לא עזב עד כי גֹרש מגו? למה זה שש בגילה על כל רגע מנוחה אשר כחסד נָתּנה לו ולא עלה על לבו לבקש לו מנוחת-תמיד אולי ימצאנה? איכה ירד רוחו פלאים בהמר העת עד לבלתי ראות את אשר לפניו ולהאמין בחיים בעת אשר קפדה באה, לבטוח בלב שלם בעת אשר הארץ רגזה תחתיו ותפער את פיה לבלוע את כל היקום אשר ברגליו; הקפדה באה ותקפד חית אלפים, הארץ הרוגזת פערה פיה ותבלע רבבות ויותר מהם נסו לקול המרגיז לב ולא יספו שוב אל עדת העומדים על עברי פי פחת, הנכונים כל היום לצלע וצפוים בלי חשך לתהום רבה. ואחרי כל אלה כאשר אך כלה זעם, ואם גם למראה עין, הנה שבו ויחסו בשם הבטחון ויברכו על הגאולה אשר הביאה תמיד אך תמורה להם בדרכי הצרות והצרות בעצמן לא כלו! כה היה כמעט בכל דור ודור. ומדוע היתה כזאת? נשאל בהתבונֵנו אל לוחות קורות הימים ואל המעשים אשר נעשו אז וזכרון להם כתוב במוח עצמות ובדם התמצית, ונעמיק שאלה ונגביה למעלה בבקשנו פשר – ואין. אך השנה האחת הזאת ומקריה היא תביע לנו פשר אמריה בשפה ברורה, כי כמו שלא נוכל לדין את חברנו עד שנגיע למקומו, והוא משפט אמת אשר אין אמת גדולה ממנו, כן גם לא נוכל להבין לדין את העת ומקריה בטרם הגענו לעת כעת ההיא ומקרים כהמקרים אשר קרו אז.

ספר נורא מאוד כתבו אנשי ריבנו בשנה הזאת, ועל שכמנו נשָׂאֶנוּ, ספר אשר לכל אות פני שד שחת ולכל מלה צלם בלהות, לכל עלה תאר שדי קברים וכל פרק יביע כליון חרוץ ואיבת עולם לא תמחה; לכל העמים החיים כיום על פני אדמות וגם לאלה אשר נשבת זכרם לוּ כתבו אנשי מצוּתיהם ספר כזה, כי אז לא טמנו יד בצלחת, כי אז השיבו להם תשובה כהלכה, כי אז העירו מחַבּל לקראת שד וקרץ שלחו המערכה נגד רצח, ודי כח היה בשנה אחת כזאת לשנות פני הגוי ההוא: להפיח בקרבו חיים חדשים וחפצי-לב חדשים, והיתה השנה הזאת לו לראשית מספר שני קורות דורותיו כתקופה חדשה בחייו כחיי-עם, אשר ממנה היו לו חיים חדשים או למות-עולמים תוצאות. מקרים כאלה יהיו לכל העמים לראש או לקץ חייהם. רק גוית מת תתן לדרוך עליה בגאוה ובוז מבלי התעורר וקום ונסות כח להשיב חרפה לצריה או למצער להמלט מפני הרעה. והנה אם נתבונן כעת אל אחינו ושיחם והגיונם הנה תאחזנו פלצות: הן אך גויה מתה נחזה אשר לא תחוש מכאוב ולא תדע בשת, אשר גם קנאת צורריה גם שנאתם לא לה הנה עוד. – הן גם בההקדמה אל הספר הנורא והאיום הזה, אשר החלו לכתוב ברומעניא זה כעשרים שנה ובאשכנז זה כשלוש שנים, בה לבדה היה די כח לעורר ישנים מתרדמתם ולפקוח את עיניהם, ומי זה מלל כי גם הספר בעצמו יצא גלוי לכל וכל שומעי שמעו יתעוררו, ישישו או ירגזו, יהללו או יקללו איש כפי מעלות רוחו, לבד ממנו, אשר עלינו כתבו בו מרורות, אשר מצבת זכרון לחרפת נצח הקימו לנו בו, בנו אין מתעורר ברגש לבו ואין קם על רגליו כחי מרגיש כאב, כי גם אלה המתעוררים והקמים לקול האחדים אשר קראו קריאה גדולה אך העבירו ידיהם על עיניהם להעביר מהן שֵנה וכרגע נחר גרון הקוראים ותרפינה הידים והעינים שבו ותסגרנה ותרדמת השכרון שבה לפרוש כנפיה על פני המוּעדים ליום רע, ישכבו וירדמו עדי ירדו כצאן לשאול וברעש מפלתם ישובו אחדים ויפקחו עיניהם ויקראו משבר ברוח: אכן עורים היינו!

זה זמן כביר החל הנגף בבני ישראל בארצות שונות; רבצם שֻדד, כספם היה כטיט חוצות, נשיהם ובנותיהם כחוץ לעוברים, שמם לנדה וכלם יחד כרמש לא מושל בו; ומה עשו בעת הזאת? אלא אשר בהם נגעה היד המשַכֶּלת קראו בקול גדול עד כי נאלמו דֹם באין שומע; אחדים חשו מפלט להם וישבו במקום המקלט עד כי גועו ברעב ועתה ישובו על עקב בשתם בחפצם או למרות חפצם, ויתר העם אשר בו עוד לא נגעה הרעה וידו מצאה לעשות ורוחו עוד נכון היה בקרבו לחשוב מחשבות מה עשה הוא? הוא קפא על שמריו ויחכה לקץ – לעת אשר ישוב אף צריו מעליו ויעשו שלו לו. אחדים דברו דבר וישמיעו עצה, גם דברו בדבר עזרה ונדבות השמיעו כמו פיהם והכל שב להיות כשהיה, ומה גם אחרי אשר יצא דבר מפי אחד שרי הממלכה אל הפקידים לבל יוסיפו לתת את בני ישראל לבוזזים, הנה שבו תקוה ובטחון אל מקומם. ברוח פיהם לבד הצליחו שרי הממלכה לעשות זאת ואם לא לפלא הוא? על לב איש לא עלה הרעיון לשאול: ומה יהיה בשוב ההמון בכל אלה לבוז בז ולהכות שוק על ירך? הן לא בדבר שרי הממלכה יצאו אלה השודדים לשדוד כי יחתו וישובו כרגע מפני דבר שר ושלטון? עד הנה הסכינו כל בני האדם לחשוב כי השודדים לא יחכו למשפט ולא יחתו מיום פקודה, אך יען כי שומרים הָפקדו אשר עיניהם על כל דרכיהם וישמרו בטרם עוד יפרצו, רק על כן יצלח בידי השודדים חפצם אך לעיתים רחוקות; אך אם השודדים האלה לא במערות יתחבאו ולא ישימו סתר פנים, כי אם יושבים בבתיהם ספונים ועין השוטרים לא תשמור צאתם ובואם והמה שמעו דבר כי לא כשודדים יחשבו ולא זה שמם אשר יקראו למו, כי אם עושי שפטים בעם נתעב ונאלח, בעם שותה כמים דם בניהם, בעם אשר ישחית כל חלקה טובה בארץ, בעם אשר אלוהים יעדו להיות למפגע כל היום והמה, השודדים, לא שודדים כי אם שופטים צדיקים המה, למשחית כזה כיון שנתן רשות אז לא ישקוט רגע ולא יניח את איש חרמו מיד רק יען כי שרי הממלכה השמיעו דבריהם כי לא כן יעשו. כמה וכמה דברים השמיעו שרי הממלכה אל הפקידים והשופטים בארצות שונות כי יבערו עושי רשעה וקושרי קשר בסתר מן הארץ, וכמה וכמה נוסרו וישאו את עונם לעין כל, וכמה וכמה עינים פקוחות על כל מדרך כף רגלם וגם כל העם מקצה יחרה יחזיק בידי השומרים והשוטרים לכלות פשע ובכל אלה רעים לא נָתּקו וישובו כפעם בפעם לעשות במחשך מעשיהם, ואף כי אלה אשר ביד רמה יצאו לפעלם, עין השומרים לא עליהם וכל העם לא יקללם על מעשיהם ולא יקום לשטן להם, על אחת כמה וכמה כי לא בדבר חק ופקודה יחדלו המה מעשק ידיהם. ומה גם אחרי אשר לא יחדלו גם מחרחרי ריב מקרב הארץ, אשר יוסיפו לשלוח את האספסוף בבני ישראל, האספסוף אשר לא ידע קרוא ולא יבין דבר שרי הממלכה, והמגרים מדון אלה יוסיפו להשמיע קבל עם, כאשר עשו עד כה, כי בדבר הממלכה נעשה כל החמס והשוד, ועל הפקידים אשר יכזיבו מליהם ויאמרו כי השרים פקדו לשבת מריב, יאמרו כי המה מעידים עדות שקר יען כי שכירי היהודים המה – והאספסוף יאמין בלי כל ספק לדברי אלה המקילים הרבה יותר מאשר ישמע לקול האוסרים, וכל עוד אשר לא יראה את הפורעים חק מוקעים על עץ לעין השמש בגלל התועבה הזאת¹ לא ישוב מאון, ואף עוד זאת מי ישית בטוחות כי שרים אוהבי משפט ועומדים ליד עשוקים לעולם יעמודו? ואיכה שבה פתאם המנוחה ללב הנרדפים והנרגזים האלה?!

לא לפלא הוא בעינינו אם הצליח בידי המורים המתעים לבער שם עם ורגש לאם מקרב לב בני ישראל, כי אחרי אשר אלפי שנים לא נקראו עוד בשם עם בכל דרכי חייהם, רק בספרי תורתם ותפלותיהם עוד נשאר זכרון להעם, לכן זר להם הרגש הזה וגם לא הבינו עוד מהו, ולכן מהעת אשר הסירו לבם מהגות רק בחיים העתידים לבוא ויחלו לשום עין על חיי ההוה, מני אז כלה לאט לאט הרגש הזה מקרבם ולא רב היה העמל אשר עמלו המורים אשר קמו לשרשו מלב. אף גם זאת נבין אם יחסר להעם כלו הרגש והחפץ לשוב ולהיות לעם ולשבת בארצם, כי איכה תעלה עוד מחשבה כזאת על לבם? בני האדם יתאוו תאוה לדברים אשר עיניהם רואות אותם; כל אדם יחפוץ להתעלות אבל רק על פי מראה עיניו, האכר לא יבקש בדמיונו להיות מלך, כי גם ראש הכפר כמלך בעיניו, וכן יבקש כל גדולה לעצמו רק מעין הגדולה אשר ראו עיניו, והאיש אשר ישכח פתאם את מקומו ומצבו בהלך נפשו ויתאוה לדבר הרחוק רחוק ממנו ואליו יקוה הוא כמשוגע יֵחשב בעיני כל רואיו וכן הוא באמת. ואם אמנם לא כמשוגעים יֵחשבו אבותינו בעינינו, אשר בצפיתם צפו תמיד ליום גאולה שלמה, לא רק כי ישובו שונאיהם ולא יוסיפו להתגרות בהם וישיבו מעליהם אפם, כי אם לעת אשר יזכו אף המה לשבת ראש בארצם ובכתב עמם יכּתבו, להם היתה הצדקה לחשוב כזאת כי המה חשבו את נפשם כגולים, כבני מלך אשר נשבו, וכאשר לא תעלה מחשבה על לבנו לאמר כי משוגע הוא בן מלך אשר הלך שבי לפני צר אם יוסיף חשוב מחשבות אך בדבר המלוכה, אחרי כי לבו לא יכיל מחשבה אחרת, כן לא בשגעון התנהגו אבותינו בקותם ליום גאולה, כי המה חשבו רק את ארץ אבותיהם לארצם ואת ממלכתם לממלכה, אשר בחזקת היד גזלוה מהם אך לעת קץ תשוב אליהם, ועתה הנה בגולה; אבל מהעת אשר החלו לדבר על לב העם כי ארצם היא הארץ אשר ישבו בה כיום ועמם הוא עם הארץ, והעם קבל לאט לאט את התורה הזאת ויחדל מחשוב כי בגלות בארצות נכריות הוא, מני אז לוּ עלתה פתאם מחשבה על לבו לשוב ולבנות הריסותיו כי אז נחשב כמשוגע. וכן כל אלה אשר לא האמינו בהגאולה אשר בה דברו מטיפי ההשכלה ויחושו עתידות כי עוד נכונו ימי איד וחבלים להעם בגולה, כמשוגעים בעיני הגואלים האלה, ואחרי אשר עוד לא הורם המכשול הזה ועוד תרבות אנים חטאים בנפשם עמם יוסיפו להדיח את העם במשאות שוא ולדבר שלום להם גם במאורת פתנים, הנה לא לפלא הוא כי עוד רחוק לב העם מהחפץ לשוב וליסד ממלכה וארץ ולהיות אף הוא עם בין עמים, הרגש והחפץ הזה רחוק רחוק מלבו כרחוק החפץ והתקוה מלב האכר לצלוח למלוכה. העם הזה אשר כבר חשב את נפשו כנגאל מכל צרותיו, וארצו אשר ישב בה בה היא אמו, ובכל זאת עוד לא יזכו בניו בה לגדולה, ועוד משטרי הארץ לא בידי אחד מבניו נִתּנו ועוד לא אחד מבניו יפקד צבא מלחמה ועוד רחוק רחוק הוא מגאולה וכבוד, ועל כל כבוד מעט אשר יתנו לאחד מבניו ישיש בשמחה כנער חסר לב על כל דבר הבל, ההוא ירים לבו עד להיות עם אשר מושלו מקרבו יצא ובניו יהיו שופטם בארץ?! כל עוד אשר אבותינו נשאו עיניהם אל ארץ אבותיהם לא חשבו כל משרה ופקודה בארץ אשר המה יושבים בה כי בלבם התנשאו על עם הארץ ולא התאוו ללכת בארחותיהם ואף דעת דרכים לא חפצו, וגם אם נָחתה בהם יד אויב ומתנקם תמיד, בכל זאת לא שפל רוחם, כי אך יד מעול וחומץ ראו בהיד השלוחה בהם, אשר רק למראית עין השפילו גום לפניה ובלבם בוז בזו לה ולא התאוו להיות כמוה. אך כאשר החלו לחשוב את עם הארץ כאחים ובכל זאת ראו כי האחים האלה יקחו חלק ברא, להאחים כל משפט הבכורה ועליהם רק לשאת בעׁל ולא לצפות למשרה וגדולה, מני אז הן בהכרח נשפל רוחם מאוד וכל רגש כבוד וגדולה סר מלבם כאשר ראו וחשו כי מצבם שפל מאוד ממצב כל העוטרים עליהם מסביב, והדבר אשר גם בן דלת העם ובן בלי שם ובלי הורים יוכל לצפות אליו רחוק רחוק הוא גם מאת הגדול שבהם, ואיכה ינָשא רוחם ואיכה יחשבו את נפשם כבני הארץ, ואחרי כי בכל אלה שמעו תמיד מפי מוריהם כי כבני הארץ נחשבו, הן בהכרח נולד בלבם הרגש כי המה בני הארץ אך מין שפל מאד, בזוי מכל יתר התושבים. מבלי בקש חשבונות נולד רגש כזה, ואחרי כי נולד בקרבם רגש כזה אז מן הנמנע היה עוד כי ילכו בגדולות אף בהלך נפשם ויצפו בממשלה בארץ אשר להם תהיה. הן אם בארץ אשר נולדו בה ויעבדו בה לא להם להתעלות ואף כי בארץ אשר לא ידעוה! הוא הדבר כי הדבר אשר שלחו ביעקב כי גאולה כבר היתה לו, היא גזלה כל רגש כבוד מלבו ותתנהו לפחות שבפחותים בעיניו אף הוא מבלי אשר בקש חשבונות ומבלי אשר ידע עד כמה נבזה הוא נמאס ושפל בעיני עצמו אם לא יחכה לכל כבוד ומשרה ואם ישיש על כל אות כבוד אשר ינחל אחד מאחיו גם אם בקצות התבל מושבו, כמו ידע בנפשו כי לא לזאת נוצר ואך חסד גדול הוא אם יבדילו אחד מהם לטובה, כי אם לא כן הוא, לוּ חשבו את נפשם כזכאים לכך כי אז הן תחת לשיש על אות כבוד קל אשר יֵעשה לאחד מהם, הנה היה להם להתאונן על כי לא יקחו חלקם כאשר יאתה להם לפי כשרונם ולפי המס אשר ישלמו, הן בני הארץ המה ואין להם כל תקוה אחרת מבלעדי הארץ אשר בה ישבו. ואחרי אשר גֹרש רגש הכבוד מלבם הנה אין עוד להתפלא אם גם לא יבינו איכה תהיה כזאת כי עתותיהם בידיהם תהיינה וכי יבא יום אשר המה יהיו אדונים לעצמם. כל אחינו המשכילים יענו ויאמרו לך כי חלילה והלילה כאשר תנתן המשרה בידינו ואנחנו נהיה אדונים לעצמנו אז אבדנו כולנו אבדנו, כי צלמות ולא סדרים תהיה בכל דרכינו ומפעלנו. כה יאמרו האנשים אשר יתפארו כי יד ושם להם בהארץ אשר הם יושבים בה, וטח מהשכיל לבותם כי בזה יתנו חרפה גדולה על נפשם ועמם הרבה יתר מכל חרפת חורפיהם. כל אלה נבין וכל עוד אשר לא תורם יד שונאיהם את כלם כקטנים כגדולים כי עוד בגולה הנם וכי אך חזיון שוא ומדוחים הביעו להם אלה שאמרו כי גאולה היתה להם, עד העת ההיא לא ישובו וישחרו את אדמת ארץ אבותיהם אף ברעיון לבם, אשר רגשי כבוד וחפצי אנוש רחקו ממנו - אבל אם שוד ושבר יבאו עליהם וידכאוהו מאד, אם חייו תלואים לו מנגד, אם שמו נֶתּן לחרפה ונאצה, אם כמו בין לבאים ישכון ובכל זאת לא יחיש מפלט לו למען ימצא אך מנוחה ומחסה ומסתר ולחם לאכול במקום אשר זרים לא יבוזו יגיעו, אם אך זאת לא יבקש, אם ימאס בארץ אבותיו לא רק יען כי רחוק לבו מבקש מלוכה וממשלה לו, כי אם מיראה אם יאמרו כי יבקש לעשות לו מלוכה ולהיות לעם, אם עוד יוסיפו מורים מתעים לישנו בתרדמת שכרון ועורון ולנבא לו עתידות שלום בעת אשר נגעה חרב עד הנפש והיא לא תשוב עדי תאכל מנפש ועד בשר בעם הזעום, אם כל אלה נחזה עתה בעינינו, הנה נבין גם פשר דבר חידות מני קדם, כי אמנם בראותנו כל אלה אז למרות חפצנו עלינו להודות כי לא עם אנחנו, לא בהמכזבים שיתעו בדבר כזב את השומעים לקולם ויאמרו רק בני אמונה אחת אנחנו, כי שקר הדבר, רוב אחינו לא בני אמונה המה ולא יחפצו אף דעת דרכיה, רוב מורי ישראל לא לאמונה עיניהם כי אם באמונה שמו עיניהם להכחידה מהארץ, שקר וכזב הוא! לא בני אמונה אחת אנחנו אבל גם לא עם אחד הננו, עם מת אנחנו אשר כל רגש אין בו ולא יצפה ולא יקוה לתחיה, נבלת עם אשר תהיה כסוחה בחוצות וקבורה לא היתה לה!

משפט נורא מרגיז רוח ומעכיר נפש הוא, אבל משפט אמת הוא אם על פי ראשינו וחכמינו ועשירינו ומנהלינו ורוב סופרינו נוציא אותו. לנבלה שמונו כל אלה יחד ולמרמס כטיט חוצות מבלי אשר יתעורר עוד כל רגש חיים או כבוד בקרבנו, ורק מעטים מאד חסרי כח ודכאי רוח אשר עוד יחושו מכאוב, וכהם מהוא כי מהם יבוא רוח חיים חדשים בהעצמות היבשות האלה?

אולם בכל זאת כל עוד אשר עורק אחד לא ישכב בגוית איש, כל עוד אשר אך נשמה באפו, כך עוד אשר ימצא מקום אשר לא נס חֻמו בכל הגויה, הנה לא יאמרו הרופאים נואש ועוד ינסו בכוחם וחכמתם לפחת רוח חיים באף הגויה ולפעמים גם יצליחו, כי עוד לא נתק פתיל החיים ורק כמת יֵראה ועוד נפשו בו. וכן יהיו בעיניו דברי הסופרים האחדים אשר התעוררו כיום ויראו לכל כי יחושו מכאוב ועוד ידעו בשת וחרפת עמם לא תתן דמי להם, אלה המעטים מאד יהיו בעינינו כהעורקים אשר עוד לא ישכבו בהגויה הגדולה אשר המיתו ברוח קטב ומשחית, ועל כן עלינו לנסות כחנו אולי לא תאבד תקוה.

בבוא השמועה כי הָפקד שר חדש בממלכה אשר נתן צו כי הפקידים יהיו סתרה על היהודים הנרדפים ולרגלה שב גם הבטחון והתקוה ללב המפחדים הנאנחים והנאנקים אשר זה לא כביר החלו להבין את מצבם ויאמרו לבקש מפלא ובבוא דבר השר עזבו את שיחם והגניום, בבוא השמועה הזאת נפל מאד לב הסופרים אשר חשו עתידות ויקומו כשומרים לבקר להעיר את הנרדמים ומכל עברים נתנו קול ענות חלושה: אבדה תקותנו, הנה עתה ישובו ליאזמו עינים ויאטמו אזנים ואיך נוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו? הנה עתה יועם גם הזיק האחרון ואפר יכסה על האש הקדושה אשר נֻפחה רגע. אולם גם המה שגו, כי לא כראותם יחזה המעמיק חקור בדבר הזה, המה יאמינו כי קץ התקוה והרעיון הנעלה בא בא כיום הזה, ובאמת הוא להפך, עתה אולי תמצא ידנו ליסד אבן הפנה לארמון תקותנו וחזון רוחנו.

שגיתם אחי בחשבכם כי נוכל להשען על דברי כל אלה אשר קראו בעת צרה: קומו ונעלה אל ארץ אבותינו; שגיתם משוגת משנה בחשבכם כי בלב אנשים כאלה המקדימים נעשה לנשמע תכון מחשבה לארך ימים; הבוטחים באנשים כאלה יבושו משברם הרבה יותר מאלה אשר יחסו בצל אלה שיאמרו לא נעשה ולא נשמע, או האמנם תדמו כי כל אלה הרו והגו עצה ופתאם לפתע בא בלב כלם רוח חדש להבין ולראות כמו את הדבר אשר לא חזו עד הנה ולשפוט מישרים בדבר אשר בו הלכו חשכים מיום הולדת, אם כה תדמו תוסיפו לשגות עד מאד. חשק הנער ללמודים אשר הורתם ולידתם היתה ברצועת המלמד ישוב וירדם בנוח הרצועה; האהבה להכלה אשר נולדה ברוח פי השדכנים והורי החתן תשקע כאשר יסור רוח הפה ההוא, כי אם אמנם יקרה מקרה אשר החשק ללמודים לא יסוף גם אחרי שבה הרצועה אל מקומה ואהבת החתן לא תשקע גם אחרי אשר יחדלו ההורים מפחת אותה, כי הנער השוקד מצא חפץ בתורתו והכלה מצאה חן בעיני החתן ותפיק ממנו רצון גם אחרי כן, אך כל אלה אך מקרה המה, וכן יהיה רק לאיש חושב מחשבות, וחושבי המחשבות אשר הגיון לבם יהיה רוח החיים באפני מעשיהם מעטים המה, והיותר יצאו לפעלם כגלגלי המכונה אשר רק בכח המניע יסעו ויחנו ובסור כח המניע תשבות גם העבודה, וכן היו רוב אלה אשר קראו בקול גדול: ארץ ישראל! וגם רבים מאלה אשר כתבו על הדבר הזה דבריהם על פני חוץ. – בלבם רֻבּם בא החשק מפני פחד הרצועה או נשענו על דברת השדכנים אשר הרבו להם הבטחות מוהר ומתן אם ילכו לארץ אבותיהם, ואלה לא שמו אף רגע אחד את לבם להבין את הדבר, כי אם חפץ אחד היה להם להסתר מפני הרצועה או לקבל מתנות, ואחרי אשר אחדים הורו באצבע כי בדרך ארץ ישראל יש תקוה למצוא מנוס ואחדים מהם הבטיחו עוד יותר, הנה נכונים היו גם ללכת שמה, אם אך כלם יחד ילכו, כי אנשים כאלה לא יחלו בדבר כי אם יחכו עד אשר כבר עשוהו רבים, ואחרי כי איש איש יחכה ועל כן לא ימָצאו הרבים אשר יעשו, לכן ישבו כלם תחתם ולא ימישו ממקומם; ובהם היו רבים אשר יאהבו לדבר מבלי חשוב כל מחשבה, ורק מתי מספר היו אשר חשבו באמת את הדבר ויבינוהו ויבקשו עצות ומזמות להוציאו לפעולת ידים.

והנה בדבר גדול וכבד כזה אשר לו דרושה דעת הרבה וחפץ לב חזק כחלמיש צור ורגש מאד נעלה ועת רבה לחקור ולדרוש ולהועץ, בדבר כזה לוּ הוסיפו לעשות כאשר עשו עד כה, היינו לדבר בעירבוביא ולקבל עצה מפי כל משמיע, ובכלל לדבר בלי חשך ולבלי עשות מאומה, והעם הירא מפני הרצועה נדחק לצאת בחפזון מבלי דעת את אשר לפניו, הנה רחוקה היתה כל תקוה לחכות, אשר גם המעטים החכמים והישרים יעשו מאומה, כי אליהם יספח ההמון הרב ולא יעזור לו בדרכו כי אם יהיה עליו כמשא לעיפה. ההמון הרב אשר מאן עד הנה בכל, שב הנה פתאם ויחפוץ הכל בפעם אחת. לא די היה לו בשמעו כי יש ארץ אשר בה יוכל לשבת במנוחה ולאכול מיגיע כפיו מבלי אשר תבואהו יד רשע, כי תקוה נשקפה אשר ידו תגבר שם, לא די היה לו כי תקוה נשקפה אשר ברבות הימים כאשר יפרה וירבה בארץ ההיא, אז יהי לו פתחון פה לבקש לנהל את הארץ על פי חפצו ולהקים מבניו לשופטים ושוטרים בארץ; לא די היה לו כי הראו לו פתח תקוה לעלות למעלות אנשים בשבתו בארץ אשר לא הוא יהי הבזוי והשסוי, בכל אלא לא מצא און לו כי אם בקש כי יתנו לו נחלת שדה וכרם בלי מחיר, אשר נכון היה לקבלם אם גם הוצאות הדרך לא תחסרנה, ובבואו שם יקרא כרגע מלוכה וימנה שרים ושופטים, ולדבר הזה יתנו לו כסף, בלונדון יאספוהו או בכל מקום אשר יבחרו אם אך כסף יתנו לו, גם מחסה ומגן תבטיח לו ממלכה אחת באיירופא לבל יבואו שודדים או גנבים וחמסו את נחלתו, ולאלה אשר כל חפצם בחיים הוא אך לעשות תקונים בדת, יקומו גם מתקנים ויכתבו שלחן ערוך חדש או יתירו את כל האסור למען יביאו את ההשכלה הקדושה מולדת איירופא גם אל אזיא ולא יהיו חלילה בני ישראל בלי השכלה אף כימי דור אחד – כאלה היו מחשבות רוב החפצים לעלות לארץ ישראל והגיונותיהם, ואחרי כי הכסף לא נשלח כרגע ובעלי האניות ומרכבות הברזל יבקשו כסף בעד הדרך וכאלה, לכן ישבו תחתם ויוסיפו לדבר זה בכה וזה בכה. גם נמצאו אוהבי עמם אנשים ישרים וצדיקים אשר הביאו את ה' אליפאנט במשפט על כי העז פניו לאהוב את בתולת בת יהודה בלי מוהר ומתן; הן אם לא בכסף מלא שלם ישלם בעד אהבתו ועצתו לישראל, הלא אך בר כוזיבא, משיח השקר, איש מרמה וכבד עון הננו. ואחד מנבחרי בני ישראל, איש גדל דעה אשר שמו נודע לכל וראבינאוויץ שמו, הן העד העיד ב“המליץ” במשיח השקר ההוא, ומי זה יכזיבו? – אולם אחשוב למשפט כי לא נחטא הרבה למשפט אמת אם נאמר כי לא רב ההיזק להרעיון הנעלה הזה אם אנשים החושבים כאלה ומורים אשר יורום כדברים האלה ישובו מדבריהם וישובו להחזיק בכל מאמצי כחם בהארץ אשר תחוג ותנוע תחתם, ולהפך אם ישובו אלה למסחרם ביי"ש וכאלה ומוריהם להורותם לבקש אהבת בני הארץ ולהתרפס לפניהם ולהזהר מאד לבלתי העלות אפס ולאמור לכל עון ואשמה אשר יתלו בהם: אמנם פשענו ומרינו, לכם הצדקה ולנו בשת הפנים! אז תקוה לנו כי השרידים האחדים אשר יבינו ויחושו את הדבר המה יוסיפו להחזיק בדעתם ורעיון לבם ויעמלו לטעת אותו במשפט ורוח נכון על לב העם עד כי יך שרשיו לאט לאט וישוב ויחיה את הרוח אשר נדכא ויזיל דם חי ונוזל בהעורקים אשר דמם קפא עד הנה.

הנה רעיון ישוב ארץ ישראל חדש מקרוב בא, הוא ילד אשר זה עתה נולד ועלינו להזהר בשמירה מעולה מאד לבל יבאו שדים ומזיקים ויחבלוהו. כל אלה אשר יאמינו כי הרעיון הזה לא חדש הוא וכבר מצא מסלות בארץ תועים המה כלם יחד. אמת הדבר כי זה כעשרים שנה ויותר החלו לדבר בישוב ארץ ישראל, אך על לב המדברים לא עלה אף רעיון להושיב שמה את אחינו ולעשות את המקום כמקום מקלט לכל נדח ומר נפש. לו היתה באמת זאת מחשבתם וכה יעצו כי אז אולי יצא כבר הדבר לפעולת אדם ולא נותר עד הנה רק בדבר שפתים, כי אז כבר נמצאו ישרים בעם אשר הבינו זאת ובני רומנעניא לא החשו עד הנה ולא נשאו עיניהם לקצות הארץ לבקש מפלט. אבל אלה אשר דברו אז בישוב ארץ ישראל עשו זאת רק בשם הדת והאמונה למען יוכלו לזכות אותנו גם במצות התלויות בארץ, או למען עזור לעניים אחדים אשר החלוקה לא תספיק להם, אבל את הרעיון הגדול הזה כמו שנדבר עתה בו לא הבינו אף לא חשבו, ולוּ שמעו האנשים האלה דבר מפינו כאשר נדבר בו אנחנו כיום כי אז אולי חלו ורגזו וישובו אחור, והאות הנאמן על זה הוא כי עוד זה לא כביר התעוררו בחמה שפוכה נגדי כאשר החלותי לדבר בפומבי כי עם אנחנו, והן רק הרעיון הזה הוא אבן הפנה לישוב ארץ ישראל ובלעדו לא יקום ולא יכון הדבר הזה לעולם. וחלילה לא להקטין כבוד האנשים אף כמלוא השערה חפצי בדברי אלה, האנשים האלה דברו ויבקשו טוב אם גם לא הבינו את הדבר אשר דברו בו, וגם המקרים היו לשטן להם ולא נתנום להפיק זממם, ובאמרי כיום בשפה ברורה כי רעיון ישוב ארץ ישראל חדש כילד נולד לעינינו, הוא רק למען יתברר הדבר ויתלבן ולא יוסיפו לערבב דעה בדעה ורעיון ברעיון, כי אמנם הדבר הזה אשר נחליף רעיון ברעיון ירע לפעמים הרבה יותר מכל מנגדי הרעיון ההוא. ואך זאת היא נחמתו ואך זאת תאמצנו בתקותנו כי הרעיון הזה עוד יגדל וישגא ותרום קרנו, יען כי עוד חדש הוא ועוד לא נודע ברבים, כי לוּ היה באמת מתהלך בקרבנו שנים רבות ועוד לא פעל מאומה ועוד לא הצליח להציב לו יד בלב העם, כי אז נואשנו מתקוה לראות אותו עושה דבר בכחו, כי אם לא מצא אזנים קשובות עד הנה אז לא ישוב וימצא עד עולם, ואך אם חדש הוא אז נוכל לשום בו כל מבטחנו ולא נבוש.

בדברנו כיום בדבר ישוב ארץ ישראל עלינו לדבר בדברים ברורים אשר זה כל חפצנו להכין מקום מקלט לאחינו הנרדפים בכל מקום שהם, אשר גם בעת שלום ישאו שמה עיניהם וידעו כי זה המקום אשר אליו ישאו נפשם בעת רעה, ולאט לאט ילמדו כל אחינו בכל הארצות לדעת להבין ערכו וטובו לבית ישראל, המה ילמדו להבין כי אין שלום נאמן וקיים להם בכל מקום, ואם גם נראה באיזה ארץ כאיזה צל-שלום נוכל להגיד מראש ולא נחטא אשר בלי כל ספק לא יארכו הימים והרדיפות תחלפנה כח ותחדשנה כנשר נעוריהן, ואין לך מקום בתבל אשר נוכל לקות כי הוא יהי למקום מפלט לכל האובדים והנדחים מארצות מושבותיהם בלתי ארץ ישראל. הרדיפות הרימו כיום ראשן, לא רק יען כי ההמון הפרוע והשובב יקום ביד רמה להכריתנו, כי אם יען אשר כמעט בכל הארצות יבקשו כי ישובו לתת לנו חקים לא טובים ומשפטים לא נחיה בם כי צרה בנו מאוד עיניהם של שונאינו בראותם כי נתנו לנו אך מעט לשאוף רוח כבני אדם. בארצות אחדות יצא הדבר מאת הממשלה; בארץ רומעניא חדלו זה שנים אחדות מהכות ושדוד את אחינו, אולם ההוטב להם? לא! הממשלה תרדוף באף את כל בן ישראל ותגזול מהם לאחד אחד את מוצאי החיים וכל משען לחם, ובעת אשר לא תגרע אף גרה מהמסים אשר עליהם לשלם ותהי להפך כי על כל משלח יד אשר להיהודים יוסיפו יום יום מסים חדשים, הנה לא תתן להם אף מקום להשתכר ובכן יתמו כלם לגוע; גם בארצות אחרות כה יעשו להם בני הארץ, ואף כי הממשלות תעמודנה עוד על יד היהודים בכל זאת יצליחו מנדיהם לחתור חתירות תחת מקום עמדתם ובאפס יד יפילום למשואוֹת, כי אחרי אשר תגבר יד השונאים או תמאנה גם הממשלות לבוא בריב על דבר היהודים. כן הוא כיום ברוב ארצות איירופא, והמגפה הזאת תפרוץ מיום ליום יותר ויותר, ובכן ידלו וירוששו כל אלה אשר עוד לא שדדו מהם בחזקת היד לאט לאט והדבר הזה רע הוא גם משוד ובזה, כי בעת אשר יושד איש אז יציל דבר מה והוא לו למעוז ביום צרה אך בגזול מאיש מעיני מחיה אז יאכל לאט לאט את כל הנמצא בידו ולא ידע כי חסר יבואנו. והצרה הזאת גדולה היא מכל הצרות אשר באו על ישראל גם בעתות החשך בימי הבינים, כי אז גזלו וחמסו מהם יגיעם גם שלחו בהם יד, אך אז היה המושל עליהם סתרה כי לחמו היו, וכל דבר מקנה וקנין אך בידם היה, בעת אשר עתה יקומו להכחיד קימם, כי ישלחו ידיהם לגזול מהם כל משען לחם, הנה לאלפים הנה המגלות אשר כעב תעופינה בכל חוצות ואצל כל קירות הבתים ובכל המקום אשר שמה יבאו רב אדם, מגלות כתובות ביד ובחרט עופרת “אל תקנו מהיהודים” והאזהרות האלה תעשינה פרי. ואם גם המשען האחד אשר היה בידנו עד כה, הוא המסחר, ילקח מידנו אז אבדנו כלנו אבדנו גם אם יד מעל לא תבואנו, כי סוף סוף אך המסחר הוא המקור האחד למחיתנו גם בהארצות אשר שם עוד לא נִתּן ישראל למרמס. אשר על כן אם לא נקדם פני הרעה ואם לא נושיב אלפי משפחות מאחינו במקום אחד, אשר בבוא צרה על יתר אחיהם יוכלו להמלט אל ארץ אחיהם, אז אחרית אחינו להכרת בלי כל עזר ותקוה. וזה הוא הדבר אשר יקח לבנו, כי בו צפון גם סוד התקוה אשר ברבות הימים כאשר ירבו אחינו בארץ ההיא אז תמצא ידם גם לעשות לביתם, כי אחרי אשר יהיו במקום אחד ואחרי אשר יעשו עֹשר ואיש לא יקרא; משלנו לך כל הכבוד הזה, ואחרי אשר עמים אחרים ימצאו חפץ באהבתם אז אולי יבא הקץ לכל צרותינו. והנה שני דברים נגד עינינו ברעיון הזה; האחד לשעתו והשני לעתיד לבא. לשעתו נקוה למצוא מנוחה ומוצא למחיה מבלי אשר נשבע בוז, ולעתיד לבא גם להכין אשיות קיומנו בל ימוטו, אבל השני תלוי בהראשון כי אם לא יחישו אלפי משפחות מפלט להם שמה ואם לא יכינו שם ביתם ונחלתם אז אין כל תקוה כי בעתיד יציבו להם יד. ואם כי לעת כזאת נחוצה לנו במאד מאד העזרה בשעתה, אבל אחרי אשר היא היא אבן הפנה להתקוה לעתיד, לכן עלינו להזהר מאד לבל נעשה דבר אשר אולי טוב יהיה כעת ומשחתו בו להרעיון לעתיד לבא. כבר שבענו יגון ובוז מרבה להכיל על אשר רק לעזרה בשעתה היו עינינו נשואות וכאשר עברה השעה ואחרת לקחה מקומה אז הביאה בכנפיה צרות חדשות. ואחד הדברים אשר אולי טוב היה להעזרה בשעתה אך רעה בו בלי כל ספק להתקוה לעתיד לבא הוא החפץ להוציא רבים בפעם אחת מארץ מושבם ולהושיבם על אדמת ישראל.

הדבר הזה אשר שלחו ביעקב להעיר ולעורר משפחות למאות ואלפים לעזוב את מקומם ולבחר בארץ ישראל נתן מכשול בדרך התקוה הזאת ככל המכשולים אשר שמו צורריה בדרכה. אמת הדבר כי בעת אשר קטב ישוד צהרים אז יחיש איש איש מפלט לו מבלי הרבות מחשבה מה יהי בימים הבאים, בעת צרה יחשוב אך להנצל מצרה, כי על כן כבד היה הדבר מאד להשיב פני אלה אשר יבאו לבקש כי יצילו אותם מרעה מיראה פן לא יהיו ראוים לכך, לא עלינו לבקש חשבונות רבים מי ומי הוא המבקש עזרה בצרה אם אך ידנו תמצא לעזרו, ולוּ היה די כסף בידינו לעזור ולהושיע לכל המבקשים עזרה כי אז חלילה היה לנו לאמר: בזה נבחר ובזה נמאס יען כי נספוק אם יצליח להרעיון אשר יקח לבנו. אולם בדבר הזה לא רק כסף לא היה בידינו כי אם גם מבקשי עזרה לא היו בתחלה, כל העשוקים לא ידעו כי יש תקוה להם להנצל מצרה ולא בקשוה אף לא דרשוה, ורק כאשר הרבו לדבר על לבם ולפקוח עיניהם או אז החלו להאמין למשמע אזנם ויהיו נכונים לעשות כעצת אוהבי שערי ציון אם אך תושיע יד להם, אבל היד המושיע עוד תרם נגלתה ולהפך כי שוטנים וצוררים קמו מקרב בני ישראל אשר עשו כל אשר בכחם לחסום את הדרך בעד הנמלטים, ובעת כזאת דבר שפתים אך למחסור הוא לעורר את קצרי היד לבקש להם מקום חדש ומוצא למחיה אין כי אם לעורר את אבירי הלב הרחוקים מצדקה ומחמלה על אחיהם אולי ישמעו ויראו בצרת אחיהם הגועים לעיניהם. ואם אמנם לא נוכל לכחד אשר לולא כמה חברת כל ישראל לאסוף כסף למען האמללים ולהשחיתו בידים, לולא קמה לשטן בדרך ארץ ישראל כי אז כבר מצאו משכנות להם שם בכסף ההוא אלף משפחות, אך אחרי כי כן לא היה, לכן רק רעה תבוא על אלה אשר כסף אין בידם ואשה ובנים להם אם יעזבו את הארץ אשר בה עוד ימצאו לחם צר ויבאו אל ארץ אשר לעת כזאת אף לחם צר אין בה. כי על כן לא רק לא הרע שבדבר, אשר השמיע השר בממלכה כי נכון הוא להיות עליהם סתרה, לרעיון ישוב ארץ ישראל, כי אם גם היטיב לנו, כי לו הוסיפו דַבּר בו כמקדם והָביא שמה אנשים אשר אולי לא יצלחו להארץ מחסרון כסף או כח או חפץ למלאכה, כי אז אולי שמו בידם קבר להרעיון הזה.

ואם אמנם חלילה לנו מדבר משפט את אלה אשר העירו ועוררו את האהבה לאדמת ישראל, אשר הרבו לדבר על כל לב ולהראותם כי אך שמה ימצאו מנוחה ומחסה ומפלט, כי המה עשו את המוטל עליהם, המה דברו כפי אשר נתנה האמת דברים בפיהם, המה יצאו למלחמה על המשקרים והמכזבים אשר בלב רב ומשחת הוציאו דבת הארץ וידברו רק רע עליה להרחיק ממנה את בני ישראל, המה עשו כל אשר בידם לגלות שולי המכזבים החוטאים האלה בנפש אחיהם על פניהם ולהורות את העם השקול בינה והשכל לבל יוסיף לכת בדרכי מתעים, ובדבר הזה גדולות עשו בשנה הזאת, כי בזמן קצר כזה הושיבו לב בנות על בנים ולב בנים על אבותם הרבה יתר מאשר אולי מצאה ידם לעשות במשך מאה שנים. בשנה האחת הזאת בערו מקרב לב אלפים ורבבות מישראל את הדעות הנשחתות אשר שתלו על תלמי לבבם זה כשמונים שנה. השכלת ברלין היתה בפעם אחת לשועה לרוב אחינו, הרעיון הנתעב והנאלח להתבולל בעמים היה להם לחגא ושם כל אלה אשר ישאוהו על דל שפתהם לנדא, וכל אלה פעלו ועשו במשך שנה אחת, ובזה דרכו דרך נאמן לאחדות ישראל ותקותו לימים יוצרו. ולולא עשו כזאת, לולא קמו בכל עזוז רגשותיהם למלחמה נגד הבוגדים להראות לכל כי בוגדים נתעים ומתעים המה, כי אז אולי רבה כעת הרעה הרבה יתר מאז, כי אז אולי הדיחו עוד אלפי משפחות לאמעריקע, אשר שם יתמו ברעב ובדבר או ישובו על עקבות בשתם ודלותם ושפלותם; כי אז אולי נשכח שם ארץ ישראל ולא עלה עוד על לב לעולם. לא כן עתה, עתה אלפי לבבות ינחו אחריו בכל עזוז רגשותיהם ורבבות עינים אליו תצפינה, וכמעט תמה המלחמה נגד הבוגדים, כי אף אם יוסיפו להחזיק בתרמיתם וכזבם, אף אם יוסיפו להסית ולהדיח את העם מאחרי האמת, בכל זאת כלה כחם מהפיל עוד למשואות הבגד את כל העם הרב הזה, רוח חיים שב לעורקים רבים ומהם יצא הדם והשקה את כל הגויה וישיב לה רוח חיים כשהיה וגם העורקים אשר שכבו עד הנה כפגרים מתים ישובו להתנער ויתנו מעבר להדם החי. כל אלה פעלו ועשו אוהבי עמם ברוח פיהם בהמלחמה הגדולה אשר ערכו נגד הבוגדים בעלי הכח והעֹשר ויוכלו להם, ואם כי עוד לא תֵראה פעולתם לעין אך כל לב יחוש אותה ועוד מעט אולי ישובו גם הבוגדים בעצמם מבגד ידיהם. רבות עשו הסופרים המעטים אשר לבם אמונה לעמם, אם כי כל כחם אך ברוח פיהם או בעטם, ואם גם נוקשו אחדים אשר לא השכילו אחדים אשר לא השכילו לדבריהם ויתעו אל ארץ אשר לא תחַיֵם, עין כי בידים ריקות באו שמה, לא נוכל לפקוד עליהם, כי במה נחשבו אחדים אשר גם בביתם היו אסופי רעב נגד הטובה הרבה אשר יצאה לכל העם בדבר הזה כי נפקחו עיניהם לראות נכוחות. אבל דבר כזה יתכן רק בעת מלחמה, בעת קרב לא ישימו לב אל האחד כי אם אל הכלל, לא כן כאשר תכלה המלחמה אז החובה לשום לב לכל אחד ואחד וגם להכלל, ועתה כאשר כמעט חדלה המלחמה את הבוגדים, כי אלה אשר ישמעו ויבינו ידעו כבר את אשר עליהם לדעת וערלי לב הן לא ישובו להבין דבר אמת גם כאשר נדבר על לבם אלף שנים פעמים, ואחרי אשר גם שלום כמעט היה מהמהומות והפרעות, לכן עתה העת לשום לב אל הדבר לדבר בו כמו לבל יכשלו בו רבים ויהיו למכשול גם לבאים אחריהם.

כאשר לא ברגע אחד תשוב גויה אשר כמתה תַראה ואך נשמה בה, לחיות ולעמוד על רגליה ולצאת לפעולה בכח הרופא אשר ישיב לה חיים, כי אם לאט לאט, לא יום אחד ולא יומים יעברו עדי תמצא און לה לרדת מערש דוי ולהתהלך בחוץ ואך כעבור ימים רבים תנסה כוחה במלאכה, כן לא יולד גוי פעם אחת ואף כי לא ישוב לחיים גוי אשר כמתים נחשב רק ברוח פי הרופא לבד. דורות ותקופות רבות יעברו על כל עם ולאום עדי יהיו לגוי אחד, עד אשר כן יחשבוהו כל יתר הגוים וכן יהיה בעיניו אף הוא, והגוי אשר תקצר נפשו בעמלו ויתנשא בטרם באה העת ישָבר באפס יד ויהי למשסה, ואף כי גוי אשר חדל מהיות לגוי ביני כל ובעיניו אף הוא כמת נחשב אם לו ישיבו רוח חיים אז דרושה לו עת רבה מאד מאד עדי ישוב להאמין בעצמו ועדי ימצא נתיבות חיי-עם ועד אשר יחלו גם רעיו להאמין כי כח עלומים שב לו. אם צעיר לימים יעמיס על שכמו משא לעיפה ויכרע תחת סבלו אז על נקלה ישוב ויחליף כח, אך אם חולה קם מערש דוי ינסה לעשות דבר ולא בכחו ויכרע ויפול אז לא יוסיף קום. אשר על כן אך חזיון שוא ומקסם כזב היה לוּ אמרנו כי לא רבה המלאכה להקים את עם ישראל על רגליו, כי בקרב ימים יֵצא הפֹעל הזה לאור ובטרם הנחנו את משך הזרע מידינו אז כבר נִשא אלומותינו. לא נכזב לנפשנו כאשר כזבו להם מורי העם הזה אשר התעוהו תמיד בחלומות הבל, כי אם נחקרה ונדרשה לדעת את אשר לפנינו ונדע ונראה כי המלאכה מרֻבּה מאד מאד. ולא מטעם אלה האומרים כי אין אחדות לנו ולא נוכל לחיות בעצה אחת, אף לא מיראה פן כאשר נשוב ונתישב בארץ אחת אז יהיה רוח הריב והמשטמה בין המפלגות למכשול עון לנו, כי כל אלה הבל ומאפע המה. אם כי לא גדולה האחדות בנו כאשר יביעו תמיד צוררינו למען שלח בנו על חצי זעמם ובאמת חלק לב העם מאד והטוב בעיני האחד לא יכשר בעיני השני, גם בוגדים רבים יפליאו מכותינו למען הות נפשם, למען השתרר בהעם האמלל או למען מצוא חן בעיני שונאיהם, אך בכל זאת אם נתבונן מאד נראה כי כל אלה לא הכו שרשם עמוק עמוק בנו כי אם יד המקרים היתה בכל אלה ולוּ היתה יד מקרים כאלה בכל עם יהיה מי שיהיה כי אז כבר התפרד ויעלה בתהו ואף זכרון לא היה לו.

אחדות נאמנה תתכן בעם רק אם ישב בארץ אחת ושלום הארץ ההיא טוב לכלם יחד, אשר על כן אם גם יפרדו בדעותיהם בכלל אך בנוגע לאחדותם כעם אז יהיו כאיש אחד חברים, כי נפשם יודעת מאד אשר אם יתרפו ביום צרה ואם לא יתנו איש לרעהו יד אז יפלו יחד בנופלים ולא יקומו. אחדות תהיה בעם רק כאשר ישמע איש שפת רעהו, והיה כאשר ישמיע איש מבין ויודע דבר את דברו בקהל הלא אז ישפוט איש איש למשמע אזניו ועל כן די כח בשפת איש נבון למשוך אחריו לבות שוֹמעי דבריו. ובכל זאת אין שלום ואין אחדות בכל עם, כי כל עם יפרד למפלגות וכתות שונות גם בדבר אמונה גם במשטרי הממשלה וכל אחת תערוך מלחמה על רעותה למען תמצא שבט מושלים ותשים משטרה בארץ, אך אחרי כי בארץ אחת ישבו כלם ושפה אחת להם לכן תמצא לה מפלגה אחת חברים רבים מרעותה ועל פי רוב הדעות יצא כל דבר חק ומשפט, ואחרי אשר יצא הדבר למענו אז ישָכחו כל דברי הריבות, והחק או המשפט יוחק לעד לדור ואף מנגדיו ירכינו ראשם לו אחרי כי כבר נתקבל, ועל כן יֵראה כמו אחדות נאמנה לכל העם כי אך את השלום אחרי המלחמה יראו ודברי הריבות נודעו רק להנצים. ולוּ ישבו בני ישראל יחד במקום אחד וידם מצאה לאסוף אספה רבה מאת נבחרי כל העם אל מקום אחד, ולהנבחרים האלה היתה שפה אחת, כי אז בצעו בלי כל ספק כל אשר יזמו לעשות, אך עתה אשר מפֻזרים ומפֹרדים המה בכל התבל כמץ ברוח, ומן הנמנע הוא לבחר בחירים ומן הנמנע הוא לאסוף אספה, כי איש איש יבחר בעצמו לחות דעתו ורעהו כמהו יעשה, כי על כן מספר בני ישראל מספר המפלגות הוא, ואין משמיע דעתו בשם רבים, וגם בדברים אשר ישמיעו לא יבין איש שפת רעהו, כי שפה אחת אין להם ואיש איש ידבר בלשון ארצו הזרה לאחיו יושב ארץ אחרת, ואיכה תכון מחשבה ועצה בישראל? ואיכה ימצא דבר מסלות בלב? – לּו היתה שפה אחת לכלנו כי אז אם כי בכבדות וברב עמל בכל זאת היתה תקוה כי במשך עת רבה תוָדע דעה אחת לכלם, אך עתה בעת אשר בארץ אחת יחזיקו בדעה אחת בחזקת היד הנה בארץ אחרת ילעגו לה או לא ידעו דבר ממנה, כי על כן חלק לב העם ולא יצא לנצח משפט אחד לכלם; אך בכל זאת לא נוכל לאמר כי אין אחדות בישראל, כי רק הסבות האלה תקומנה לשטן בדרך המעשה והאחדות לעולם תעמוד, והאות על זה כי אחרי כל אלה יחושו בני ישראל יושבי ארץ אחת את מכאובי אחיהם בארצות אחרות, ואם גם יפרדו בדעותיהם בדרכי העזרה אשר יחפצו כלם להמציא איש איש לפי מעלות רוחו ודרכיו אשר הסכין בהם, בכל זאת הנה מקור האחדות יֵראה גם בדבר הזה, ולוּ היתה כזאת לאיזה עם בתבל, כי הָגלה מארצו והנהו מפֻזר ומפֹרד וגם שפה אחת אין לו, כי אז לא היה עוד גם זכרון להגוי ההוא.

גם לא נירא חתת פן כאשר יקבצו כל בני ישראל או רֻבּם אל מקום אחד אז תתלקח מלחמה בקרבם וכל אחד יתנשא לאמר אני אמלוך והיתה יד שומרי משמרת האמונה באחיהם אשר לא בדרכי אמונה יבחרו, ואלה החכמים בעיניהם יגדילו עקב על שונאיהם, כי כל אלה הבל ומאפע המה ורק חסר דעה אשר לא קרא ולא שנה מימיו ולא ידע ארחות גוי ואדם יחדו יביע כדברי הבל האלה. מלבד אשר חלוקת הדעות לא תכרה קבר לעם, כי במקום אשר יש עם ומשפטים לו לא ירא פרוד הלבבות, כי סוף סוף דבר הרבים יקום, כי אם גם באמת אין עם בכל התבל כלה אשר לו תקוה נשקפה לשבת יחד בשלוה ואחוה כמו עם ישראל בעת הזאת, ורק יען כי עוד לא נסו להושיב מספר רב מהם במקום אחד, ועוד לא נתנו עתותיהם בידיהם כי יבחרו או יעזבו דרך כחפץ לבם, על כן יוציאו משפט מעֻקל בדבר הזה.

סלע המחלוקת בכל העמים היא האמונה; בכל העמים ובכל הארצות תהיה האמונה ראשית כל מדון וריב. גם כי נשמע דבר ריב ממפלגות בדרכי הארץ ומשטרי הממשלה גם הוא ממקור האמונה יצא, כי האחד יבקש להכין לו ממשלה על אדני אמונה זאת לבל תמות והשני יחשוב את אמונת המפלגה המנגדת לו לצור מכשול להארץ ורק אמונתו תכון לפניו. והמלחמה בין בעלי אמונות שונות גדולה ונוראה היא מאד כי שנאת עולם ביניהם ואין גם תקוה כי ישובו ויתאחדו לעולם. אין כל תקוה כי הקאטאליקים יעשו שלום להפראטעס-טאנטים ויהיו לאחדים, וכן כל בעלי האמונות השונות, כי בעיני כל איש יקר אשר בידו ונבזה אשר ביד רעהו, ואיכה ישלח מידו את נחלתו היקרה בעיניו למען החזיק בנחלת זרים הנמאסה עליו? ומה גם כי ההורים והמורים ידריכו את הגוים אך באמונתם, ואך בבעלי אמונתם ימצא איש משגב ועז, ועל כן אך מקרה זר ונפלא הוא אם נשמע כי בן בעל אמונה קטוליקית בחר באמונה פראטעסטאנטית ולהפך, ועל כן ריב עולם יהיה ביניהם. לא כן בישראל אשר לעת כזאת חדלו מפלגות באמונה מקרבם, ריב החסידים המתנגדים כמעט תם מפני הריב אשר בין היראים ובין המשכילים, ועתה יעמדו מערכה לקראת מערכה רק יראים ומשכילים, אך רב הדרך בין שתי המפלגות האלה ובין שתי מפלגות אשר גם שתיהן לאמונה עיניהן. בני המפלגות אשר ירימו איש איש את אמונתו על נס יחזיקו שניהם בדבר אשר בידיהם וימאנו לעזוב אותו, ובני המפלגות מהיראים והמשכילים לא יריבו שניהם על דבר אשר בידיהם כי אם אלה יחזיקו בדבר אשר בידיהם ומנגדיהם לא יחזיקו בכל דבר וכל חפצם הוא כי לא יאלצו אותם לבחר בדבר אשר למותר הוא למו. ואחרי כי בני המשכילים לא יריבו על הדבר אשר בידיהם לכן לא יגדל הריב גם לא יאריך ימים, כי מעבר מזה ירפה כח שומרי משמרת האמונה על ידי אשר יקרה כפעם בפעם כי בבית ירא אלהים יוָלד בן אוחז בדרכי משכילים, והוא דבר אשר לא יקרה לעולם בין שתי מפלגות באמונה. דבר רחוק מאד מאד היה לשמוע כי בן חסיד היה למתנגד ולהפך, כי לא יכול עשות זאת מיראה מחמת אביו. הן בשוב חסיד ויהיה למתנגד אז היה עליו לחדול מבוא לבית התפלה ההוא, כי בתפלה אחרת יבחר, ולבלתי ספר עוד גדולות הצדיקים ולבלתי לכת בדרך למרחוק למען דרוש באחד הצדיקים, והדברים האלה הלא נראים לעין הוריו אשר יקומו נגדו להעבירו מדעתו או חבלים נכונו לו; לא כן אם בן לירא אלוהיו יעזוב יראת שדי אז לא ירֵאה הדבר לעין, כי גם בסתר תמצא ידו להשביע נפשו בדברי המשכילים וכן כה וכה יהיה לאיש אשר לא עוד על פי הוריו יבחר וימאס, ואז גם כאשר יודע לאביו מעלות רוחו לא ירבה ריב, ועל הרוב יהי להפך, כי האבות אשר בנים משכילים להם יחלו למרות רוחם להפוך בזכות ההשכלה לבל יהיו בניהם לחרפה, ובכן יוָלד ברבות הימים בכל בית ובית בן משכיל ועל ידי זאת יחדלו כל ריב ומשטמה. ואף עוד זאת כי בריב בין בעלי שתי אמונות יאמינו גם שניהם כי חלקם נכון לעולם הבא על כי חרפו נפשם על אמונתם אשר רק דרכיה דרכי אמת, לא כן המשכיל אם לא יחרפוהו אז לא יגרה מדון בבעל האמונה ואם איש לב הוא יזהר גם יזהר מהרגיזו, כי נחומיו יכמרו עליו. ועל כן אם יאספו רוב בני ישראל אל מקום אחד אז לא רק כי לא לנו לירוא פן תהיה יד איש ברעהו, כי אם גם לנו לקות אשר בימי דור אחד יֵהפך לכלם שפה ברורה ויחיו באמת לאור גוים בדרכיהם, ומה גם אחרי אשר גם כיום שלום בין האבות והבנים אף כי בדרכי אמונתם איש לעברו יפנה ואם יחד יבאו כיום בעצה אחת ולב אחד להרים להעם קרן ורק זה יהיה חפץ כלם אז לא יפרע השלום עוד. ועל כן לא דברי ההבל האלה יתנו מורא ומרך בלבנו פן יעלה עמלנו בתהו, כי אם יען כי עוד מעטים המה אשר בכל לבבם ובכל נפשם יחזיקו בהרעיון הנשגב הזה ועוד שנים רבות תעבורנה בטרם ימצא החפץ הזה מסלות בלבב רוב העם; עוד שנים רבות תעבורנה בטרם אשר נביא רגשי אנוש בלב העבדים הנבזים האלה, אשר הסכינו לנשק את היד אשר תפליא מכותם; עוד שנים רבות תעבורנה בטרם אשר יצלח בידנו להגביה השפל ולהשפיל הגבוה, כי נפש רבים מגבירינו ומנהלינו יודעת מאד אשר אם כמשפט כל העמים יֵעשה לנו אז ירדו המה מכסאותם ואחרים יקחו מקומם; אז לא ירכיב לו ישראל אלופים לראש מאלה אשר לא לו המה לא ברוחם ולא בדעתם ולא באהבתם, כי כל אלה אין במו רק נפש רחבה מבקשת ממשלה על עם דל; עוד שנים רבות תעבורנה עד אשר יבא רוח כביר בלב אלה אלה אשר הסכינו לשום את נפשם כחוץ לעוברים, אשר הסכינו להיות עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ויחשבו זאת להם לחכמה; עוד שנים רבות תעבורנה בטרם אשר יצלח עם נודד להכין מושבו ולהאמין כי לא ידחה ממנו; עוד שנים רבות תעבורנה עדי ילמדו כלם לדעת את אשר לפניהם ולבחר רק באשר טוב ונכון להם ויעזבו דרכם אשר הדריכו אותם בו שונאיהם עד הנה; לעוף כלם יחד כיתושים רק אל המקום אשר אחד מהם מצא גרגיר לפניו, ותחת לתור להם איש איש מרעה לנפשו יחרו יחזיקו לגזול איש איש חלק חברו מפיו; עוד שנים רבות תעבורנה בטרם אשר תהיה שפה אחת להעם ויבין איש שפת רעהו וישמע לעצתו. לכל אלה נחוץ מאד לפלס נתיב ולסולל מסלה למען ילכו בטח ולא יעבטו ארחותם יען כי איש את אחיו ידחקו. אך כל עוד אשר היתה הצרה קרובה, אז לא יכלנו דבר בשפה ברורה לאלה אשר קצרה ידם: שבו תחתיכם ואחיכם הטובים מכם יעלו ויבאו ויתורו להם מנוחה, אבל עתה כאשר הלבבות נחו מעט מרגזם, אם בצדק או אין, הנה באה העת לדבר דבר נכון וקים אשר ממנו תצא תועלת בשעתו וגם לעתיד לבא.

לולא נגעה הרעה עד נפש אלפי אחינו, כי אז חשבנו את הדבר לאולת מעין כמוה לבנות שער לבית אשר עוד לא נבנה, כי ישוב ארץ ישראל לעת כזאת, אשר עוד לב רוב העם רחוק מהדעה והרעיון כי עם אנחנו ורֻבּם לא יבינו את שפתנו אשר בה נוכל לדבר ליושבי הארצות השונות, הוא כמו לבנות שער במקום אין בית, כי ראשית כל תקוה ויסוד מוסד לה הוא הרעיון כי עם אנחנו, וכל עוד אשר לא יקח הרעיון הזה לב רוב אחינו, כל עוד אשר לא יבקשוהו בכל לב, הנה אך הבל כל עצה ושקר כל פׂעל, כי המה כאב יעופו ויחלפו וכבונה ביתו בערמות חול בלי מסד, אשר פתאם לפתע תהיה קבורתו, כן יהיה הדבר הזה; וכל עוד אשר לא יבינו רוב בנינו שפת עבר, השפה האחת אשר תאחדנו ותשמיע חפץ האחד לאחיו עד קצוי ארץ, אך רעיון רוח הוא לחכות כי יבא רוח חיים בהעצמות היבשות, ובטרם אשר דברנו דבר והרימונו יד להוציא רעיון ישוב ארץ ישראל לפעולה היה עלינו לדבר השכם ודבר בתחית רוח הלאום והשפה, שתי אבני הפנה להרעיון ההוא. אבל הצרות קדמו לבא בטרם עוד לקחו אחינו מוסר ולא נוכל לאמר להם: שבו תחתיכם ולמדו בתחלה תורת עם ואחרי כן תנסו לעשות כאשר ידעתם, לכן עלינו לאחד את העבודות השונות אשר לנו ולדבר ולהוכיח בלי חשך כי ארץ ישראל טובה וברוכה ולחם לעובד בה ותקוה לכל עובד ונדח אם אך יביא צרור כספו בידו. עלינו גם לעשות כל אשר בכחנו להטות לב בעלי הצדקה כי ישימו את ארץ ישראל למטרת כל נדריהם ונדבותיהם, כי יושיעו לאלה החפצים בעבודה ואשר תקוה נשקפה כי המה בעבודתם יחיו, אך גם החובה עלינו להזהיר מאד מאד לבל ירבו עניים ואשר לא יסכנו למלאכה לבא שמה, כי רעה נגד פניהם ורעה תבא על כל העם בגללם, כי המה יהיו למשל ולמופת כי עם לא יצלח למלאכה אנחנו. ובכלל עלינו לעשות כל אשר בידנו להביא אנשים שמה אך גם לעצור בעד אלה אשר לא יצלחו, לבל יבאו ויהיו למשא על אחיהם, ואם לאט לאט יבאו ויאחזו בארץ אז ילמדו גם ארצות הארץ והחיים בה והבאים אחריהם ילמדו מהם ויולד גוי לא בפעם אחת כי אם לאט לאט אחרי אשר יתקע יתד במקום נאמן. אבל יותר מכל אלה עלינו לעשות כל אשר בידינו להשיב רוח העם ללב ישראל ולטעת מטע השפה על לב בני הנעורים כי בדברים האלה תלויה תקותנו לעתיד, ואם יצלח בידנו להשיב להדור הבא רוח נכון תחת רוח עועים אשר נחלו אבותיו מאבותיהם, או אז יצלח בידנו לטעת מטע נאמן, מטע לשם אשר לא יכרת, והיה רוח החיים אשר שב כיום לעורקים אחדים, לרוח חיים לכל הגויה הגדולה להשיבה לחיי עולם, ואם לא יצלח חפצנו זה בידנו אז אבדנו כלנו אבדנו אם גם נושיב מספר משפחות בארץ ישראל.

ואם כן הדבר הזה תלוי עתה בנו, היינו בהעורקים האחדים אשר דמם יזל ולא ישכב. לא לגבירים ואדירים עלינו לשאת עין, לא לעזרה מרחוק ותשועה מעם אחר עלינו לחכות, כי אם תושיע ידנו לנו אז למותר כל עזרה ואם אנחנו נשכב למעצבה אז לא תושיע כל יד לנו, כי אם ביד כל אלה אשר יבינו להרעיון הנשגב ויחפצו לעשות הרבה, כל אלה אשר נתנו ידם להרעיון הזה יעשו כאשר תמצא ידם, והאיש אשר יאמר: אלכה לי אל הגדולים ואראה מה יעשו המה ואעשה כמוהם, הוא אך מתהלל במתת שקר, ואת הוא כי לא יאבה תת כי על כן יתלה באילן גדול. איש איש יעשה כל אשר בידו לעשות למען עזור על יד על יד למשפחות אובדות ונדחות, ביד כלם להצמיד תבת צדקה אל הקיר ולהעניק שבוע בשבוע כפי נדבת לבו, וכל הפרוטות תצטרפנה למנין גדול. אך על כל עלינו לשום כל מעינינו להביא אהבת העם והשפה בלב בני הנעורים וללמדם את השפה שימה בפיהם, וכאשר יצלח בידינו חפץ זה אז גם הכסף והכח לא יחסר. ובדבר הזה אין כל שטן ומפריע, אין חפץ לשלוח שלוחים אל השולטן לבקש ממנו התרה לדבר הזה ואף אין כל מעצור בארצות אשר שם נשב להגות ולדבר בדבר הזה ככל חפץ לבנו, איש לא יפריענו מלמוד שפת עבר ואף איש לא שלח ידו בנו, בלתי שונאינו מאחינו, על כי נֵחשב כעם וכאחים, ועל כן אל תראו ואל תרפינה ידיכם כאשר תחזו כי לב רבים סר מאחריכם כאשר שמעו דבר כי יש תקוה להם לשבת תחתם, כי לאלה בשר ולא רוח, לא לעזר ולא להועיל המה לנו, בחרו לכם אנשים אשר בידם לפחת בכם רוח חיים וטוב לנו אחד היודע עת ומשפט לחפצו מאלפים אשר ידברו ולא ידעו עד מה. לא חסרנו דבר בפנות אלה לנו ערף ונקל הוא להוציא את הדבר עתה מבתחלה אם אך אתם על משמרתכם תעמדו ולא תפנו ערף ותוסיפו להחזיק בכל לבכם בהרעיון ותוסיפו לעבוד עבודתכם לרבים, או אז תשועתנו לא תאחר. לשעתו עשינו הרבה על ידי אשר הראינו לדעת כי לא מות ומשכלת בארץ ישראל והיה אם תחדשנה הצרות את פניהן במקום אחד אז לא יוסיפו עוד לגשש כעורים באפלה כי ידעו את הדרך אשר לפניהם, ולעתיד עלינו עתה לעשות: להורות דעה ולהבין שמועה ואז אולי גם יצלח בידנו להוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו כי ילמדו לראות ולשמוע נכוחות ולהבין להבדיל בין דרך כסל ומות בו ובין דרך ישרים אשר לחיים ממנו תוצאות.