היום בבוקר קבלתי דיפישא בשפת-עבר בזה הלשון: “נתחדשו מכשולים על דרך הישוב, עצרו בעד הנוסעים לבל יעכבום מעלות”. הכונה פשוטה, כי אין מניחים את הבאים לארץ-הקדש לעלות מן האניה לחוף יפו.
בידיעה טלגרפית אי-אפשר למצוא דברים ברורים, ועל כן לא נדע עוד, אם גזרה חדשה היא, או מקרה חדש על-פי החק הישן, האוסר ליהודים לעלות בהמון לארץ-ישראל. אשר יגורנו בא לנו; כי בראותנו בקיץ הזה את המון הנוסעים מדי שבוע-שבוע, כמאתים ויותר נפש בכל אניה, ראינו מראש כי לא יארכו הימים ופקידי יפו יזכרו את החק הישן הזה ויחסמו הדרך בעד העוברים. כל עמל המזהירים את המון עניינו לבל יהינו לעלות לארץ-ישראל, במקום שאין מוכן בעדם מאומה, היה לריק, וכל עני ורש, כל זקן ודל כח, כל הולך בטל וכל אץ להיות בעל נחלה על חשבון נדיבים – נוסע לארץ-ישראל, ולא לבד הוא, אבל הוא ואשתו וכל בני-ביתו עמו. אמרתי “כל אץ להיות בעל נחלה על חשבון נדיבים”, כי גם אלה הפועלים שבערי-התחום ברוסיה השתכרו כשלשים קאפ' ליום ובארץ-הקדש הם מקבלים בעד עבודתם כארבעים קאפ' ליום, באים אחרי עבודת איזו שבועות ושואלים: “מה תהי התכלית של עבודתנו?” (כן העיד ה' אוסישקין בעל-פה וה' “אחד-העם” במאמרו ב“המליץ”) כאילו בעבדם עבודת-פרך בערי-התחום בעד שלשים קאפ' ליום היתה לפניהם תכלית יותר גבוהה. בשום אופן לא יאבו אחינו להבין, כי שאלת הישוב ושאלת הלחם בזמן הזה אין להן שום שיכות זו עם זו. שאלת הישוב היא שאלה היסטורית, אשר מאושרים נהיה אם תבוא לפעולה בעוד מאה שנה, ושאלת הלחם היא שאלת היום, שאלה שאין לה שום עסק עם ההיסטוריה, ולפתור אותה היינו צריכים להתחיל מעשינו לפחות כחמישים שנה לפני זה, או שאנשים כבירי-כח כהבארון הירש ביחד עם גדולי עשירי אנגליה ישימו אליה לב. ארץ-ישראל, כמו שהיא עתה, לא תוכל לתת לאיש לחם, בלתי אם יביא לה תחלה אלפי רו“כ, וכל אלה הדורשים לחם ונוסעים לארץ-ישראל, מביאים רק אסון גדול על הישוב כלו, אסון אשר יוכל לעקרהו משרשו עד שלא נבוא חלילה לעולם למטרתנו. בני עמנו צריכים פרנסה – אך ילכו להם לאמריקה ולכל אשר ישאם הרוח, יסבלו רעב במקומם, אך אל יסעו לארץ-ישראל לסבול שם רעב, כי רעבים ללחם לא יכוננו שם מאומה, ורק יזיקו. זה מאות שנים נוסעים שם רעבים ודבר הישוב לא הוחל עד שנת תרמ”ב.
לדאבון לב, יד רבים מחובבי-הישוב במעל הזה. כמעט מדי יום ביומו באים אלי דלים ורשים ומכתבי-מליצות בידיהם מאת אנשים מפורסמים בחבתם להישוב, בבקשה להשתדל בעדם להמציא להם עבודה וכו'. אנכי, שאין דעתי נוחה כלל מרבוי הפועלים והעניים בארץ-ישראל בזמן הזה, כמו שהודעתי כבר ב“המליץ”, איני יכול להסכים על בקשות כאלה; אבל אלה שכבר באו ממקומם לאודיסה לא ישובו מפה לעריהם בבושת-פנים, ונוסעים הלאה למרות כל האזהרות, ומי אשם בדבר, אם לא חובבי-הישוב ההם, שהם מסייעים בידי עוברי עבירה, ותחת לרומם את הישוב הם חותרים תחתיו להרסו באולתם?
עתה יראו את פרי פעלם, יראו וישימו על לב, כי אם לא יאבו להיות “כהאי עורבא דאייתי נורא לקיניה”, אז לא לבד שאין להם לאמר “יישר” לפעלי הנוסעים העניים ולתת להם מכתבי-מליצה, אך לעצור בעדם כמו שעוצרים בעד מגפה. יראו וישימו על לב, כי שאלת הישוב כמו שהיא עתה אין לה שום שייכות עם שאלת לחם לרעבים, שאין בידינו פתרונה עתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.