זה היה בוועידת הסתדרות הנוער הלומד הציוני, שהתקיימה בקיץ 1917 באודיסה. אלה היו עוד ירחי-הדבש של המהפכה הרוסית הגדולה. היה עולם שכור אהבה, אידיאלים, קסמי חלומות ותקוות נשגבות. הכול היה מוצף קרני זוהר של אמונה בחירות, בגאולת האדם והחברה, בקרבת מלכות של אושר ויופי, של הוויה מתוקנת, מושתתת על אָשיות אחוה וצדק. אפשר שאין בזה גוזמה אם נאמר, כי היה זה אחד המומנטים הנדירים בתולדות האנושות, שבו כבש הטוב מיליוני לבבות והציפם בגל של התלהבות ליצירה, לאחוה ולחסד.
ובראש ובראשונה היתה זו התלהבות נעורים. נבקעו מעיינות האידיאליזם בלבבות הצעירים ופרצו החוצה בשטף אמונה בלתי-מוגבלת בכוחות יצירה, בנצחון הרצון הטוב. בעינים דלק חזון של יכולת חובקת זרועות עולם, ובחזות פעמה שאיפה שבקוצר-רוח להגיע בקפיצת הדרך אל אותו עולם התיקון והשלמות, שאין אחריו אלא ימות המשיח בלבד.
גלי ההתפעמות וההתרגשות לא דלגו גם על מחנה הנוער הציוני, שעד המהפכה היה כלוא במחתרת ופעילותו היתה מצומצמת בתחום של חוגים תרבותיים בלתי-ליגאליים, בלימוד עברית, בעבודה למען הקהק"ל וכדומה. בבת אחת קוֹרָא דרור לרוח ולמעשה, והנוער קפץ לתוך הים הגועש של אידיאות ואידיאולוגיות, של שיטות ופרוגרמות, של תיאוריות ופלאטפורמות, של דיוקי הגדרות וניסוחי סעיפים, שהתגוששו והסתבכו וסאנו ברחוב היהודי. חריפה היתה המלחמה עם מתנגדי הציונות והתנועה הלאומית העברית, אלה שראו את הגאולה ואת פתרון השאלה היהודית במהפכה הרוסית, בהשלטת הסוציאליזם, בכינון חייו המתוקנים של העם הרוסי הגדול.
אולם, לשכרון ההתלהבות של הנוער הציוני נתלוותה גם נימה חבויה של עצב. מצד אחד דיכא ההיקף הכביר של אידיאלי המהפכה, גדלותם ורחבותם בשטח, במנין, בכוחות של המונים, לעומת צמצום האפשרויות ודלות המעשים הממשיים של העבודה הציונית. ומצד אחר כרסמה בלב חרדה סמויה לעצם גורלה של התנועה הלאומית, בתנאים של האפשרויות הבלתי-מוגבלות שנתגלו לנוער היהודי ברוסיה החופשית. זה היה הפחד האינסטינקטיבי מפני מגיפת ההתבוללות, מפני הבריחה מן המחנה, מפני סנווּר העינים ותעיית הלבבות, שילכו שבי אחרי קסמי העולם הגדול של המהפכה.
באווירה זו התקיימה באודיסה, באולמי בית-הספר היהודי למלאכה “טרוד”, ועידת הנוער הלומד הציוני בדרום רוסיה. באו צירים מכל הערים שהיו בהן בתי-ספר תיכוניים. צירים אלה היו תלמידי הכיתות הגבוהות של בתי-הספר, או בוגרים שזה עתה עזבו את ספסל הלימודים. באי-כוח הנוער הציוני הלומד בקמינץ פודולסק היו משה שטקליס (עתה פרופ' באוניברסיטה העברית בירושלים) וכותב הטורים האלה.
האווירה הכללית של עסקנות פוליטית אינטנסיבית, צורותיהם הארגוניות של הוועידות והכינוסים למיניהם, שהתקיימו אז בשפע ובגודש, החשיבות הרבה ששיוו לדיוקי ניסוחים של “פרוגרמות” ושל “רזולוציות”, — כל זה הטביע על ועידה זו חותם של רצינות פוליטית-עסקנית, ודיוניה וויכוחיה התנהלו מתוך מזיגה מופלאה של כובד-ראש, של התלהבות נעורים ושל הרגשת חרדה אינסטינקטיבית לגורל עמנו ולעתיד היהדות הרוסית בחיק המהפכה הגדולה. מתוך תמיהה הנני מעלה בזכרוני את רוח הבגרות ששרתה על הוועידה, שרוב חבריה היו “נוער ירוק”, הנתון עדיין במסגרת בית-הספר התיכון, ואיני יכול להיזכר בשום גילויים של “מעשי-נערות”, של הסחת הדעת או של קלות-דעת מצד צעירים אלה.
שני אישים אצלו על הועידה מרוחם ומהודם, מ. אוסישקין וח.נ. ביאליק, שאותה שעה עוד ישבו באודיסה. אוסישקין נשא בפתיחת הוועידה נאום גדול, שהקסים את שומעיו לא רק בתוכנו אלא גם בסגנונו הרוסי המלוטש. אוסישקין היה נואם מצוין בלשון הרוסית, וחברי הוועידה, תלמידי בתי-ספר רוסיים, היו רגישים במיוחד לצד זה של הדברים. (אך למותר להעיר, שכל הוועידה התנהלה בלשון הרוסית). גם ביאליק נכח בוועידה ולטף במבטי-חיבה את הנערים והנערות שרגשו בעיסוקם ובוויכוחיהם. לגבי אוסישקין היה מורגש יחס של יראת-כבוד, שיצר מרחק בינו ובין מחנה הצעירים, והללו לא העזו להתקרב אליו ולבוא במגע של שיחה אינטימית אתו. לא כן ביאליק, שההערצה אליו התבטאה ברגש של אהבה עמוקה ונלהבת, ולבות בני-הנעורים נמשכו אליו כאל אבן-שואבת בעלת סגולות קסמים.
בשעת ההפסקה דבקו בו והקיפוהו מכל צד, ורובם ככולם ביקשו ממנו חתימת-יד, אוטוגרפים למזכרת. אפשר היה שזה הגילוי היחידי של גיל הנעורים, האקט היחידי שבו הופיע מזגם ועניינם של הנערים במסגרתם הפסיכולוגית-הטבעית.
בשובבות נעורים שכנגד השתמט ביאליק ממילוי בקשותיהם של מעריציו. באמתלות מבדחות, כגון “שכחתי את שמי”, “שכחתי את הא”ב" וכדומה, השיב את פניהם, בלי להביאם לכלל מבוכה, או חולשת דעת.
גם אני הייתי נתון במעגל קסמו של המשורר ולא גרעתי עין ממנו. זכיתי להיות חבר הנשיאות של הוועידה ובפתיחתה נשאתי נאום עברי — דומני, הנאום היחידי שהושמע בעברית; הייתי פעיל בכמה וכמה עניינים במהלך העבודה, אולם כבת-לוויה לכל זה היתה המחשבה המתמדת על המשורר הקרוב כל-כך והמשיכה החזקה אליו. וראה גם ראה, לא הרגשתי שום “אימתא דציבורא” בשעה שנשאתי את דברי במעמד חגיגי ביותר בפני הוועידה ובפני עשרות אורחים רבי חשיבות בציבוריות היהודית והציונית, ואם כי הכרתי בלבי, שאני קרוב למשורר יותר מרבים מחברי, שלא קראו את יצירתו במקורה, או לא קראוה כלל. הרי בכל זאת לא מלאני לבי “לקרב אל הקודש”, לא העזתי לגשת אל ביאליק, לבוא במגע אישי אתו, להיכנס אתו בשיחה. גודל ההערצה וההתלהבות העצומה מיצירתו, שמילאה את רוחי מילדותי, יצרו מעצורים נפשיים, שבלמו את תשוקתי לגשת ולהתוודע אליו.
אולם לאושרי באה היזמה מצד המשורר עצמו. ודאי, בזכות נאומי העברי נתן את דעתו עלי, ובאחת ההזדמנויות קירבני אליו ונכנס בשיחה אתי, תוך כדי טיול במסדרון הארוך של המוסד. הוא שאלני על חינוכי, על השכלתי היהודית והיקף ידיעותי בספרות העברית, ורק לאט לאט, הודות לנטיית החסד הגלויה מצדו, הצלחתי להתגבר על הרטט הפנימי ועל ההיסוס במתן תשובותי ובדיבורי על עצמי. ולבסוף העזתי ושאלתי:
“אדוני המשורר, רואה אני שכל חברי מבקשים ממך שתרשום להם דבר-מה למזכרת, ורואה אני שאין אתה נוטה למלא את בקשתם זאת, על כן לא אבקש ממך דבר שבכתב, אבל אבקש שתאמר לי דבר, שיהיה שמור עמדי כל ימי חיי למזכרת יקרה מאתך”.
ואז חיבקני ביאליק בחיבוק הרחב, שהיה כל כך אופייני לו, אימצני אל גופו ואמר בקולו הרווי, בהטעמה האשכנזית המלעילית:
“יהי רצון שתהיה צעיר כל ימיך!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.