האיש אשר תוכו ריק והוא חפץ לסמא את עין בני דורו ולהראות לפניהם בצורה יותר נהדרה ממה שהוא – בוז נבוז לו;האיש השואף באמת להיות יותר נעלה, יותר שלם ממה שהוא – כבד נכבדהו;אבל מה ידאב לבנו למראה האיש אשר, מסבות שונות, לא יוכל להיות גם מה שהוא, יען כי מומים פּנימיים או תנאים חיצוניים, או שניהם יחד, ימעיטו ויפחיתו את דמותו הרוחנית מכפי שעורה וערכה האמתי, ולכן גם לא יתפוס את המקום הנועד לו בחיים ובחברה על פּי כשרונותיו וסגלותיו. אחד מאלה האומללים-הנעלים, הנפשות הטרגיות, היה צבי שפירא, אותו שפירא שמת ושקהל חובבי ציון ומתי מספר מהנדסים מתאבלים עליו – הוא רק צל חלש, רמז קל לאותו שפּירא שהיה יכול להיות, על פי כחותיו וכשרונותיו הרוחניים, בתנאי חיים אחרים. כל ימי חייו עברו עליו בהכנות ובשאיפות שונות לפעלים כבירים: הוא שאף לכתוב ספרים אשר יחוללו תקופה חדשה בחכמת השעור, הוא הרה שיטה שלמה בדבר כחות הטבע ¹, הוא שאף לעמוד בראש אוניברסיטה עברית בירושלים, הוא הכין א"ע שנים רבות להוציא לאור ירחון עברי לחכמה ולמדע, הוא גם נשא את נפשו ליסד ועד חכמים וחוקרים ליצירת מלים מלאכותיות בשפת עבר בשביל ענפי מדע שונים. ובמותו השאיר אחריו רק שברי לוחות, רק התחלות, ראשי-פרקים, רשימות וציונים בודדים ובלתי נגמרים. בכל ימי חייו לא הוציא אף מפעל אחד, לא כתב אף ספר אחד לפי כחותיו וכשרונותיו האמתיים. כל שאיפותיו ומגמותיו נשארו בעולם הדמיון ולא הגיעו לפעולה ממשית. מיתתו היא, כחייו, טרגית עד מאד. תולדות שפּירא הן תולדות הכשרון העברי בגולה.

אחרי מות שפּירא פניתי אל הפרופסור ד"ר מ. קאַנטאַר, מורה חכמת ההנדסה בהאוניברסיטה שבהיידלברג, ובקשתיו להודיעני במכתב את כל אשר הוא יודע על אדות שפּירא, והוא הואיל למלאות את בקשתי. ומפני שמכתבו מציין בקוים כוללים ונאמנים את תכונת שפּירא המדעית, הנני לתת בזה (בהסכמת כותבו) את תרגומו לפני הקוראים עברית ²:

“… הרמן שפּירא נולד ביום 16 לאוגוסט שנת 1840 בארסוילקען אצל טויראגען ברוסיה. עד שנות-בגרותו הקדיש את עצמו ללמודי התיאולוגיה וגם היה זמן רב מורה הוראה באחת הערים. הפלפולים התלמודיים השחיזו את מוחו מבלי אשר השביעו את נפשו הריקה. במקרה בא לידו ספר למודי הגיאומטריה, ספר ישן נושן, והספר הזה פתח לו עולם חדש, הרחיב את חוג השקפתו והראה לו תעודתו ועתידותיו מה הן. בשנת 1868, בהיותו בן כ”ח שנה, החל שפּירא ללמוד את חכמת השעור בבית-הספר לאומנות ( Gewerbe-Akademie ) בברלין. אהרונהולד הלהיב את רוחו ללמודים. בעזרת Quincke, מי שהיה מורה-פרטי בהאוניברסיטה הברלינית, למד שפּירא את חכמת-הטבע. עניני חייו הפרטיים הכריחו את המנוח לעזוב בשנת 1871 את למודיו בברלין. אז החל לעבוד בבתי-המסחר אשר באודיסה ויגר שם עד שנת 1877. “אתה חפץ ואתה מחויב להקדיש את עצמך לחכמה!” הקול הזה, מעין “צווי מוחלט”, לא נתן מנוחה לנפשו ויצלצל תמיד באזניו. בשנת 1878 עזב שפּירא את אודיסה בחברת רעיתו, אשר נשא זמן מועט לפני זה, – היא אשתו אשר במשך עשרים שנה השתתפה בשמחתו ובצרתו, בהצלחת יצירתו הרוחנית ובדאגתה. בחורף שנת 1878 בא אלי שפּירא ויבקשני ללמדהו בביתי, בשעותי הפנויות מעבודתי, את חכמת-השעור, אשר גם ידיעותיה היסודיות נשמטו מזכרונו במשך שבע השנים שפרש עצמו מלמודיו אלה. חצי שנה למדתיו בשעות ידועות בביתי, אולם מלבד זאת שמע גם את שעורי שקראתי מעל הקתדרא במקצוע חשבון האינטגרלים;מפי הפרופ' פוכס שמע שפּירא את שעוריו באלגברא ובתורת המכניקא ויתאמץ ויעמול להבין את השעורים אשר שמע מפי מוריו ולרדת לסוף דעתם. באותה השנה, אם לא אשגה, היה שפּירא גם לחבר אל החברה ההנדסית אשר בעירנו. מאמרו הראשון אשר קרא באספת החברים, היה על דבר שאלה קינימטית אשר אהרנהולד רמז לו עליה. בשנת 1880 נתנו המורים לשפּירא תעודת דוקטור. אז ישב שתי שנים והשלים עצמו בלמודי ההנדסה. בזמן 83–84 החל שפּירא לקרא את שעוריו, בתור פריוואט-דוצנט בהאוניברסיטה שלנו, ארבע שעות בשבוע. הוא קרא את שעוריו בשם:

1).Einleitung in die Functionen-Theorie

2). Theorie und Anwendung der allg. Confunctionen.

בחרף שנת 88–87 נמנה שפּירא לפרופסור שלא מן המנין. בשנת 1880 הדפיס את ספרו הראשון: העתקתו האשכנזית של “משנת המדות” ובאוריו והערותיו עליה. לעבודתו התרגומית שייכת גם הוצאתו את תורת המספרים של המהנדס הרוסי משבישוב באשכנזית.

לעבודתו המקורית הנני חושב את חקירותיו וספריו במקצוע ההנדסה הנקרא Confunctionen und Iterationen במקצוע זה חדש דברים שהם בעקרם קניני רוחו, אף כי רשמים חלשים מהם כבר אנו מוצאים עוד קודם לו. שפּירא הטעים תמיד את הרשמים האלה, אף כי רק קלים היו. עוד בשנת 1880 כתב שפּירא את הדיסרטציה שלו על דבר ה“קופונקציונים”. אולם עבודתו המקורית במקצוע ה“איטר ציונים” החלה רק בשנת 1887. שני המקצעות האלה היו תמיד לנגד עיני רוחו, ואליהם היתה מכוונת מחשבתו, להעמיקם ולהרחיבם. בשקידה נמרצה ובעבודה בלתי נפסקת כתב, לפי דבריו אלי, אלפי עמודים במקצועות אלה. אבל, לדאבון לבבי, אין עבודתו המדעית בשולה וגמורה ואיננה ראויה להתפרסם בדפוס. רעיו היו מפצירים בו, גם מוכיחים אותו על פניו, לבל ישאף תמיד “להכלליות” הרחבה, כי אם יגמור וישלים את הפרטים ויוציאם לאט לאט לאור, לתועלת עצמו ולתועלת החכמה. אך לשוא היה כל זה. “כך הנני, ואין אני יכול לעבוד באופן אחר!” זאת היתה תשובתו התמידית על כל הוכחות רעיו. ירא אנכי, כי במותו מתה עמו גם עבודתו המדעית, אשר לחלק ממנה יש בודאי ערך גדול. כפי הנראה לא היה יכול באמת לעבוד באופן אחר. המנוח היה בעל דמיון חזק ובעל מזג חם. במקום שאחרים יכלו להתרכז בנקודה ידועה של עבודתם המדעית ויסתפקו למצוא חצי-דרך חדש, שם נפתחה לפני המנוח צפיה לצדדים רבים, ולא לעתים רחוקות היתה הנקודה הראשית נעלמת ומתחמקת מעיניו, על ידי נטיתו לכל העברים. מכל רעי המנוח בחייו אין איש אתנו אשר ידע מקרוב את מהות עבודתו המדעית אשר בכתביו הבלתי נדפסים, לכן אין גם איש אשר יוכל למלאות את הפגימות ולהשלים את החסרונות שבכתבי-ידו ולהכשירם לדפוס. מה נורא הרעיון, כי עבודה מדעית של שנים רבות – ובלי שום ספק עבודה זו לא בלי הצלחה היתה – לא תועיל לאיש. הנני מרגיש, כי השקפתי זאת, בסגנוני זה, על עבודת שפּירא, יכולה להאדיב את רוח מכבדיו, אבל חלילה לי לכחד את האמת תחת לשוני. רוחו של שפּירא הוא המצוה עלי להגיד את כל האמת, כי האמת והאידיאליות היו יסודות נפשו.

הוא היה אומר לחבריו הצעירים, לפעמים בסגנון של התולים, אבל תמיד בלב תמים: שמור את בחרותך! והאיש אשר ישב על ספסל תלמידי בית-מדרש המדעים גם בהיותו בן ארבעים שנה, הוא בודאי שמר את בחרותו. כח עבודתו היה של איש צעיר לימים. הוא שם לפעמים לילות כימים בעבודתו בשדה החכמה, מבלי אשר הפך את הימים ללילות.

התלהבותו והתפעלותו מכל דבר נעלה ויפה היתה של איש צעיר לימים, גם דבקותו ברעיו היתה של איש צעיר לימים. בגופו חש אמנם את הזקנה, אשר קפצה עליו לא לפי שנותיו. זה כשנה הבטתי עליו כעל איש ההולך מאתנו, מארץ החיים. יוכל להיות כי מיתתו היתה תולדת מחלתו, מחלת ההתקררות הפתאומית, אבל גוף בלתי חלש כגופו של שפּירא לא היה יכול למות ממחלה עוברת כזו".

                                                         ***

בשנה שעברה, ימים אחדים אחרי הקונגרס הבזילאי, בקרתי את הפרופ' שפּירא בביתו אשר בהיידלברג. הוא גר בבית מיוחד בן קומה אחת בירכתי העיר, לרגלי הר גבוה ונחמד. עוד לא הספקנו לדבר דברים על התוצאות של הקונגרס הציוני, שהוא היה אחד מראשי המדברים בו, עוד לא הספיק לשאול את השאלות הנמוסיות ששואלים את האורח המבקר בפעם הראשונה את הבית (שפּירא היה דש בעקביו את ה“נמוסים המקובלים” ומזלזל בערכם), והנה הוא מציע לפני את תמצית דעותיו ההנדסיות וחדושיו במקצוע זה, כדי להראות ולהוכיח לי, כי לא אדע את כל חדושיו בחכמת השעור, למרות דברי במכתבו אליו, אשר הדפיס בראש מחברתו “חכמים הזהרו בדבריכם”, כי “יודע אנכי את כל חדושיו והמצאותיו בחכמת השעור”. יותר מארבע שעות רצופות, בלי כל הפסקה אף לרגע אחד, התאמץ למצות לפני את עומק חדושיו ויתוה על גליונות גדולים ונקיים ציונים, מספרים וצורות הנדסיות לאין שעור. הוא באר לי את שיטתו בהתפעלות והתלהבות לאין קץ. כל עצמותיו, כל עורקיו וחושיו דברו בו, כאלו אין הדבר נוגע לאמתיות מפשטות, למספרים יבשים ומתים, כי אם – לחייו, לעצם הויתו ולשרש נשמתו. הוא היה אז באותו מעמד נפשי שהחסידים קוראים בשם “התפשטות הגשמיות”. כאשר התרוממה התפעלותו ל“נקודת-הרתיחה”, חדלו דבריו ובאוריו להיות ברורים ומוגבלים, כי אם התנדפו כקיטור לכל רוח. שפּירא היה מהנדס-פייטן;הוא היה מבקש בחכמת השעור את אשר אין ביכלתה לתת. אם נסיתי להטיל ספק ספיקא במופתיו והנחותיו או להגיד לו, כי דבריו בלתי ברורים לי כל כך, אז הזדעזע בכל אבריו, קולו רעד רעידה משונה ובכל כחותיו התאמץ להוכיח כי הצדק אתו. מעולם לא ראיתי איש כמוהו, אשר כה תבער בקרבו תשוקת הנצחון בעניני דעות. רק בבית המדרש הישן, בדברים שבהלכה, היה מקום לבעלי-נצחון כאלה. מעולם לא התאמץ ולא חפץ (ואולי גם לא יכול) להבין כראוי את דברי חברו המתנגד לדעותיו. שפּירא עסק רוב ימי חייו בחכמת השעור, בהחכמה היותר אוביקטיבית, ולא ראיתי עוד איש שהיה סובייקטיבי בכל משפטיו ומחשבותיו כשפּירא. מי שלא היה מודה בכל פרק ופרק מדבריו היה בעיניו ככופר בכל החכמה כולה.

חכמת-השעור, מלבד תועלתה בהחיים המצויים של כל יום ויום ובכל החכמות השמושיות, עוד תעזור לנו לפתור את השאלות הרמות שהפלוסופיה עוסקת בהן. בבוא הפילוסופיה לטפל במושגינו על דבר המקום והזמן, אז תפנה אל מקורי הכרתנו ההנדסית. ושפּירא שם לבו ביחוד אל אותן האמתיות הנשגבות שבחכמת ההנדסה, אשר בעזרתן נוכל להרחיב את חוג הפילוסופיה. הוא התאמץ תמיד להרחיב את גבולות חכמת-השעור, לתת לה מכשירים חדשים, אברים ואופנים חדשים, למען נוכל לפתור על ידה שאלות שלא היו יכולות להפּתר עד כה. במאמרו הקצר: Die Iteration als Fundamentalprocess mathematischer Operationen שהוא כעין פילוסופית ההנדסה, ישתדל לציין את הפּגימות אשר בעצם המחשבה של החשבון הנתוחי והגיאומטריה. במאמרו זה הוא מרמז רמזים דקים להמהנדס ומעורר את הרעיון של העוסק בחכמת-הטבע. אחד היסודות החדשים, אשר שפּירא רק רמז עליו במקצוע חשבון “האיטירציונים”, הביא את המהנדס הגדול שלזינגר להוציא מתוכו שמוש גאוני בחשבון הנשגב, אשר הוא, שפּירא עצמו, לפי הודאתו, לא היה יכול להגיע אליו ³.

בשעה שקרא שפּירא את שעורו, נדמה לי פעם כי שומע אנכי פרק שירה ופעם – פילוסופית ההנדסה. לא יכולתי להגביל בדיוק את הקו המבדיל בשעורו בין השכל וההגיון ובין הדמיון וההזיה, בין צרופי הרעיונות המסודרים ובין קפיצות המחשבות הפתאומיות. ובתוך כדי שעורו הנשגב, שעסק באמתיות מופשטות ונאצלות, קשה היה לו להתאפק מהוכיח לי, כי הכל מרומז בתורתנו, כי גם במלאכת המשכן השתמשו בידיעות גיאומטריות והבונים ידעו את הזוית המשולשת הנקראת על שם Pythagoras. בכל מקום שנגלה שכלו של שפּירא, גם אם תעה במדבריות המחשבה העליונה, שם נגלתה גם יהדותו ותלפפהו בכל דרכיו.

כתום שפּירא את שעורו הארוך יותר מדי קראני אל חדר-האוכל לשתות אתו כוס קהוה. בשבתי אל השלחן הסתכלתי היטב במורה השעות שעמד למולי אצל הקיר. עשיתי זאת, יען כי שפּירא הגיד לי כי מעשה ידיו הוא “מראשיתו ועד סופו”. הוא היה אמן במקצוע זה.

– למה תביט אל השעון? – שאלתני אשת שפּירא – האם תמנה את מספר השעות שעברו אחרי ארוחת-הצהרים? אין הצרה גדולה כל כך אם עוד לא עברו שש שעות, כי בעלי התיר לשתות קהוה עם חלב גם כעבור רק שלש שעות אחרי אכילת בשר.

– את האמת אגיד – עניתי – כי אין אני מדקדק בדברים כאלה. אז התעורר שפּירא עוד הפעם. בהתלהבות גדולה התאמץ להוכיח, כי כל מנהגי ישראל יסודם בחכמה ומדע.

בשעה שדבר שפּירא על חכמת השעור היה גדול בעיני עד מאד. אז חשבתיו כמעט לגאון. עתה, ברצותו להראות, כי אין לשנות אף מנהג קל שבקלים שנהגו בו בני ישראל, אם גם לקחו את המנהגים מהעמים הזרים אשר ישבו בתוכם, – עתה הראה שפּירא את צרות מבטו. קנאות נלהבה, אדיקות קיצונית כזו לא ראיתי גם בין הרבנים היראים והחרדים. שפּירא לא סבל כל התנגדות, כל טענה ומענה, כאלו כל היוצא מפיו הוא הלכה למשה מסיני ואסור להרהר אחריו. משפטיו בדברים היוצאים מחוץ לגדר ההנדסה היו מתנגדים, על פי רוב, לההגיון הבריא. הפילוסופיה, חכמת-הנפש וחכמת-החברה למיניהן היו זרות לו לגמרי. השערותיו והנחותיו במקצוע זה לא העידו על חכמה יתרה. בכלל נוכחתי, כי לא היה שום שווי-משקל ברוחו. כשרונות ידועים היו מפותחים וחזקים בקרבו, וכשרונות אחרים נשארו בו במצבם ה“עבורי”.

בשובו אל חדר-האורחים החל לגלול לפני את ספר תולדותיו. הוא ספר לי ע“ד ילדותו. בהיותו בן שמונה שנים החל לרשום בספר לזכרון את כל העובר עליו בעולמו הקטן. בהיותו בן תשע שנים כבר התעמק בספר “מורה הנבוכים”. בבואו לספר ע”ד אביו, גדלה התפעלות רוחו. הוא חסר את אביו רק מעט מקדוש וטהור, מגאון וחסיד. שפּירא חפש בין גליונותיו וימצא את כתב-ידו של אביו ויראני את תפארת מליצתו וכתבו המהודר. הוא נסך על ספוריו רוח הפיוט, וגעגועיו על ימים עברו היו חזקים עד מאד. נשמע מדבריו כאלו יתעצב אל לבו על כי נעקר מבית המדרש, מאהלי שם ועבר, אשר שם היה מקומו האמתי, ויובא ביד חזקה, יד העת, אל מקום שלא יכירהו. הוא היה איש אומלל כל ימי חייו. בהיותו רב באחת הערים הקטנות שאף להיות פרופיסור, ובהיותו פרופיסור שאף לרבנותו. בהיותו עוסק בעבודתו הציונית היה מתגעגע על עבודתו המדעית, ובהיותו מטפל בחכמת-השעור היה צמא לעבודה לאומית.

כאשר החל שפּירא לדבר על אדות הספרות העברית החדשה, שאלתי את פיו אם כבר הכין לדפוס את מאמריו אשר כתב לי על אדותם פעמים אחדות. "יש תחת ידי – ענה שפּירא – כתבים שונים במספר רב עד מאד, יש אתי בכתובים גם ספרים, גם מאמרים, אבל עוד לא הכשרתים לדפוס, עוד לא גמרתים. יש אמנם תחת ידי ספר גמור בכל, והוא “מסכת חסידים”, אבל חלילה לי להוציא עתה דבר כזה מתחת ידי. לפנים לגלגתי על דברי חכמים, עתה הנני עפר תחת כפות רגליהם.

                                                           ***

יהודי-רוסי, מי שהיה רב, בטלן, גר בארץ נכריה, נמנה לפרופסור בבית-מדרש המדעים היותר עתיק בארץ אשכנז! מה רב הכבוד והאושר! מה גדולה המעלה! כל זה יגיד או יכתוב האיש שלא ידע מהותה וטיבה של “מלמדות-גבוהה” כזאת, שלא ידע את שפּירא וחייו מקרוב. שפּירא נתקבל לפרופיסור בהיידלברג על פי השתדלות מוריו. לא בלי התרפסות נקנית המלמדות-הגבוהה הזאת בארץ אשכנז למי שהוא יהודי-תלמודי ויליד ארץ נכריה. כמה יגיעות יגע שפּירא עד אשר נתקבל למורה-פרטי (פריוואַט-דאָצענט) ואחרי כן לפרופיסור שלא מן המנין, ואחרי שהגיע למדרגה זו היו רוב ימיו כעס ומכאובים. במכתבו אלי מיום 12 דצמבר שנת 1892 יכתוב: “… גם דרכי לא סוגה בשושנים. מתחרט אנכי על שבחרתי להיות בעניי פרופיסור ולא אחזתי באיזו אומנות לפרנסתי ולמחיתי;ואתה בבחרך לשמוע בלמודי חכמות ההנדסה והטבע זכור תזכור, כי לא עץ חיים הן למחזיקים בהן, ואני מופתך, ומלבד זאת הנני נרדף ונענה…” בראשית התמנותו לפרופיסור היה שפּירא נכון לעזוב את האוניברסיטה ויבקש לו משרה באחד הבנקים ברוסיה, יען כי הפרופיסור שלא מן המנין לא יבוא על שכרו ובחנם הוא עובד עבודתו. אז נמצא לו עוזר בין אחיו היהודים ברוסיא, אשר הספיק לו כל צרכיו ברווח. אמנם מיום שנתמנה שפּירא לפּרופיסור לא סבל עוד מחסור, יען כי גם היהודים המערביים הבינו, כי נחוצים ליהודים בזמן הזה גם פרופיסורים “לעיני העמים”, אבל מי ימנה ומי יספור את הזלזולים הגסים והדקים, הענויים הרוחניים הנסתרים והגלויים, אשר סבל שפּירא מיום שנתמנה לפרופיסור! הוא לא נקה גם מבלבולים גסים, אשר מררו את חייו. בעיני הפרופיסורים האשכנזים היה רוסי, ובעיני החכמים הרוסים היה נחשב לאשכנזי, ובעיני שניהם היה יהודי. ולא הממשלה לבדה חשבתהו למורה שלא מן המנין, כי אם גם הפרופיסורים בעצמם חשבוהו שלא ממנינם, כעומד מחוץ למחיצתם, כאיש שלא כערכם;הוא היה בעיניהם יהודי-גֵר, אשר מעלותיו נחשבו לו כמגרעות, ומגרעותיו האמתיות גדלו בעיניהם על אחת שבע. התלמידים הנוצרים לא היו מבקרים את שעוריו, ורק אחדים מן התלמידים היו באים לשמוע את שעוריו. היו זמנים אשר שפּירא לא קרא כלל את שעוריו מעל הקתדרא, יען כי אף תלמיד אחד, פשוט כמשמעו, לא היה לו. וכמו למען לא ישכח כי בכל זאת פרופיסור הוא, היה חותם את שמו גם במכתביו הפרטיים לקרובים ורחוקים: “צבי הירש באאמ”ו שלמה זצ“ל המכונה ד”ר הערמאנן שפּירא פרופיסור לחכמת השעור בבית האוניווערזיטאט אשר בהיידלברג“. בקבלי לפני שנים רבות את המכתב הראשון מהמנוח ובראותי את חתימתו הארוכה, שויתי לנגד עיני את צורתו הרוחנית עוד בטרם ידעתיו פא”פ, וכמעט שלא שגיתי.

בעיני היהודים הנאורים שבאשכנז היה הפרופיסור שפּירא כצבוע ומתחסד, ובעיני האדוקים האמתים היה נחשב כאפיקורס, כי לא האמינו בחסידותו (כאשר שמעתי מפי רבנים אדוקים באשכנז), ובעיני שתי המפלגות האלה גם יחד היה נחשב כ“ציוני”, שם שעד הימים האחרונים לא היה נקי משמץ פסול וגנאי. ובכן היה שפּירא אנוס, אחרי עלותו לגדולת פרופיסור, להתכווץ עד השנה האחרונה לחייו – ולא עד בכלל – בקליפתו הצרה, למרות מזגו הצבורי. האנשים אשר הוא שאף לקרבתם דחפוהו מעליהם, והוא דחף מעליו, עד השנה האחרונה, את האנשים אשר בקשו קרבתו הוא. שפּירא סבל בשנות למודיו בברלין צרות רבות ויתגולל, כעדות פיו, פעמים רבות בגן-החיות בלי לינה ובלי סעודה, וימי העוני האלה הטביעו עליו חותם של רוגזה וקפדנות מיוחדה, אשר הרחיקו מעליו את בני העניים שמהם תצא תורה וחכמה.

ובהיותו יושב “אל עקרבים” בהיידלבערג, בנה לו בדמיונו אוניברסיטה בירושלים ויהי שם גם לראש, לא התולים עמדי באמרי: “בנה לו בדמיונו”. בשנת תרמ“ב כתב שפּירא מאמרי מליצה אחדים ב”המליץ" ע“ד אוניברסיטה בירושלים ותיכף ירד מעל הבמה “ויחבא אל הכלים”. עברו מני אז ט”ו שנה ושפּירא לא כתב אף מאמר אחד, לברר לפני קהל הקוראים מה ידרוש מהאוניברסיטה העברית ואיך נוציא את הרעיון הזה מכח אל הפּועל. הוא אשר אמרתי, כי רק בדמיונו בנה לו את האוניברסיטה העברית וישתעשע בדמיון זה, שהמתיק לו הטפות המרות שהיה עליו לבלוע בהאוניברסיטה הנוצרית. עוד נער הייתי בקראי את מאמרי שפּירא ב“המליץ” ע"ד אוניברסיטה בירושלים, ויקבע הרעיון הזה עמוק בלבבי ואשגה בו ימים רבים, ומאד הצטערתי בלבבי על כי שפּירא, יוצר הרעיון היפה הזה, נאלם דום ולא יוסיף לדבר אף חצי דבר בכל הענין הנעלה הזה. והנה בגשתי להוציא “ממזרח וממערב” כתבתי אל שפּירא ביאנואר 1894 כדברים האלה: “… גם אתה, אח-לדעה, אשר קוינו לראותך בשורה הראשונה של הלוחמים בעד קיום עמנו ועתידותיו, אתה, אשר היית הראשון אשר הטפת על הרעיון ליסד בית-מדרש למדעים בירושלים, ותהי בין הראשונים אשר הבינו, כי נחוץ להפיץ את קניני ההשכלה והתרבות המתוקנה והמצורפה בקרב ישראל, למען יוסיפו און ועצמה לעצמותו ולרוחו ולמען יקנה תחבולות חדשות להגן על קיומו החמרי והרוחני, – גם אתה כלית את נבואתך בספרותנו ותרד מבמתה ותאלם דומיה… ותקותנו לראותך בין העובדים על הרי ישראל נוחלה ואבדה”. על זה ענני שפּירא: "ידוע תדע כי לא שניתי. כרוחי אז כן רוחי עתה וכן אקוה כי יהיה כל ימי צבאי. רוחי לעמי ולבי לשפתו ולחייו ונפשי קשורה בדלותו ושפלותו האוכלות את חצי בשרו, ובגאונו ותפארתו מלפנים בהר הקדש בירושלים אשר ממנו תקותו ותוחלתו. אפס כי חדלתי מכתוב ומקרוא באזני אחי בראותי כי מעטים המה מאד המבינים לרוחי. וגם בלל ה' את שפתנו וגם חלק לבנו, לא יבין איש את רעהו. כרוב מחלותינו כן רבו רופאינו, רובם רופאי אליל, מות בכפם וחיים בלשונם. וגם אלה הבוחרים בחיים – חיי איש ואיש יחפצו, אבל לא חיי עמנו נגעו עד לבם.

ואנכי לא כן עמדי. את ישראל אהבתי וחייו אדרוש. ומה בצע כי נושיבהו על אדמה אחרת, או כי נתן לרבים מזון ומחיה וגם כבוד תחת קלון ננחילהו, אם כל חיי רוחו נגזול ממנו.

וזה הדבר אשר הביאני להביט גם על ההשכלה אשר אנחנו אומרים להפיץ בין בני עמנו מנקודה אחרת, לא כאשר הסכינו להביט עליה רבים מאחינו. הם כותבים ואני כותב. הם רוצים להפוך אנשים בלתי משכילים למשכילים. ואני רוצה להפוך יהודים בלתי משכילים ליהודים משכילים, ואנשים מבני ישראל משכילים לבני ישראל משכילים. – משכילים בכל חכמה הרבה יש בעולם, ואם נרבה עליהם מספר מה אין השכר שקול בנזק החיים הרוחניים המוסריים אשר אנחנו מאבדים באומה זו העומדת לאות ולמופת בקורות כל הדורות, ואשר אני מאמין באמונה שלמה שלא כלתה עוד את נבואתה בעולם".

המימן והחמצן לא יתהפכו למים בלתי אם יגע בהם שביב אלקטרון. כן גם ישנם אנשים אשר ברוחם נמצאים כל היסודות הדרושים לאיזו יצירה, אבל כל זמן אשר לא יגע בהם הניצוץ לא יתחברו יחד להוציא את היצירה מכח אל הפועל. ושפּירא היה אחד מאלה האנשים. גם לו היה דרוש כי יבוא השביב מבחוץ ויעורר את כחותיו השכליים או המוסריים לעבודה, ליצירה. אחרי אשר העירותיו במכתבי לעבודה, שלח לי בעד “ממזרח וממערב” שני מאמרים: א) החקירה והקבלה, ב) כח החיים. במכתבו אלי, הנדפס בראש מאמריו אלה, יאמר: “ונכון אנכי לשלוח לך מפקידה לפקידה מאמרים שונים אשר יתחברו אחרי כן למחברות שונות ולספרים בפני עצמם”. לפי דבריו באחד ממכתביו אלי היה נכון לשלוח לי מאמר אחד בשם “שרפת המתים”, לברר בו השקפת הקדמונים על שרפת המתים והשקפת חכמי הזמן על זה. אבל כפי הנראה סרה מעליו רוח התפעלותו הראשונה וכח יצירתו עזבהו מהרה. כן, הוא היה אמנם נכון לכתוב, לנבא, להטיף, גם היה לו מה לכתוב, אבל איזה שטן, לא אדע אכנהו בשמו האמתי, היה מעכב, וחפצו לא יצא לפעולה. רבים שמחו בשעה שעלה החכם הזה על במת הספרות העברית ורבות קוינו לשמוע מפיו, אחרי שתיקתו והכנותיו הארוכות, אבל אחרי שהדפיס את שני מאמריו הנ“ל מיד ירד מעל הבמה, בתקותו כי עוד מעט ויעלה עליה שנית, ואולם עד יום מותו לא שב עוד אליה. כאשר שאלתיו פעמים רבות במכתבי, מה גורלם של יתר מאמריו, אם כבר כתבם או עוד יכתבם, ענני במכתבו מיום כ”ג אייר תרנ"ד: “… ועל דבר החוברות הבאות נדבר פה אל פה בבואי באחרית הקיץ עירה וויען לאספת חברי דורשי חכמת הטבע, אשר כבר הודעתי כי אקוה לדרוש שמה במחלקה הראשונה (מחלקת חכמת-השעור) באספה ההיא שתי דרשות…” אך הוא לא בא אז אל אספת החכמים ההיא.

שני הפרקים אשר הדפיס שפּירא ב“ממזרח וממערב” הם כל כתביו וספריו המדעים אשר הדפיס בעברית. כמה היה יכול שפּירא לתת להספרות העברית על פי כשרונותיו, ידיעותיו, חפצו הטוב ואהבתו העזה לשפתנו ולעמנו – וכמה נתן!…

כאשר מצאתי בכ“י של מאמרו “החקירה והקבלה” פגיעה בכבוד מיכה יוסף ברדיצבסקי בסגנון חריף, מחקתי את דבריו אלה מבלי הותיר להם אף שריד. שלחתי לו את עלי-ההגהה ממאמרו זה ובמכתבי אליו אמרתי, כי נטלתי רשות לעצמי למחוק את דבריו הקשים נגד אחד הסופרים, יען כי מלבד שאין כל מקום לחשבונות פרטיים במאמר מדעי כללי, הנני גם חס על כבודו וכבוד עטו, אשר יחולל לרגלי דבר כזה. על זה ענה אותי במכתבו מיום 20 מאי שנת 1894 כדברים האלה: “… מיום שעמדתי על דעתי לא הרהיב אדם (לא ראשי הפאקולטעט ולא ראשי האקאדעמיע) למחוק בעטם אף מלה אחת בכתבי ידי. פעם אחת הכניס צעדערבוים מאמר מוסגר אחד, המכיל בשורה אחת, בתוך דברי מאמרי, לא אמרתי מאומה, אבל חדלתי מכתוב עוד”. מכתבים רבים היה עלי לכתוב אליו, למען הראות לו, כי בתוך דבריו אשר יציע לפני ראשי האקדמיה לא יכניס חשבונות פרטיים ומליצות מיותרות המכבידות על הרעיון ⁴), עד אשר נאות “על אַפּו ועל חמתו” לוותר על המליצות היתרות והחשבונות הפרטיים. אך כמה קשה היה לו וותור זה: כל אות ואות שיצאה מעטו היתה בעיניו כאלו חקוקה בצפורן שמיר על לוח שיש, ואין לשנותה. על כל אות ואות שהייתי משנה בעלי-ההגהה של מאמריו היה שולח לי מכתבים רבים וגם טלגרמות, כדי להעמיד על דעתו. בזמן שנדפסו מאמריו של שפירא במו”מ, אם היה נושא הטלגרמות מעיר אותי משנתי בשעה השלישית בלילה, הייתי יודע מראש כי טלגרמה מאת שפירא באָה. הא לכם דוגמה קטנה: במאמרו “כח-החיים” כתב הוא: “מתכותים” (רבות מ“מתכת”, ואני הגהתי “מתכיות”. בבוא עלי-ההגהה לידי שפּירא שלח לי טלגרמה בשעה מאוחרת בלילה ויבקשני בכל תקף להשאיר את המלה “מתכותים”, כמו שכתב בכתב-ידו. למחרת בבקר קבלתי טלגרמה שניה, שבה הודיעני, כי חזר להתבונן בדבר ויקבל את הגהתי “מתכיות”.

והא לכם קווים אחדים המציינים את ייחוסו של שפּירא לחכמי או“ה. כאשר העירותיו באחד ממכתבי על המאמרים האחרונים של די-בוארימון ע”ד “כח-החיים”, השיבני: “… אין אלהים בקרב ריימאן ולא מפיו אנו חיים. הוא רק על בינתו לבד, אשר תוליכהו שולל, ישען, ואת השערותיו יחליף לודאות. ואת אשר אמרת, מדוע לא עמלתי לבטל במופתי חכמה את דבריו אשר בהם יכחיש את מציאות כח-החיים, הנה אומר לך כי גם קרא לא קראתים וגם אין כל צורך בזה…” באחד ממכתביו לי, מיום 18 נובמבר שנת 1894 יאמר: "… אנכי כבר מראש עורר השם “וממערב” ספקות בלבי… והספקות האלה לא נתמעטו אחרי ראותי בין הסופרים את השמות של ברדיצבסקי וחבריו…

ומה אומר ואדבר על הנביאים שופנהויער, טולסטוי וניטשה??? המהם, מחולמי חלומות ומשוגעים, תביא חיים לישראל???… לא אחפוץ בזה להכריח אותך ללכת בדרכי, אבל אנכי מצדי לא אוכל לנטות מדרכי בשום אופן…"

נטע זר היה שפירא על אדמת התרבות המערבית. רק שם, בבית מדרש מדעים בירושלים, העיר אשר אליה שאף כל ימי חייו האחרונים, רק שם היה יכול להיות את אשר היה צריך להיות באמת, על פי כחותיו וכשרונותיו הרוחניים.

ברלין, ה' כסלו, תרנ"ט.