אחד ממכרי המעטים, שיש לי בארץ-ישראל, כותב אלי: “ידידי! על כל קוץ וקוץ ועל כל תל ותל, אשר יש לנו פה בארצנו – וקוצים ותלים יש לנו פה, ברוך-השם, די והותר – חברת וכתבת אחרי שובך מאלינו, ורק על הקולוניות שלנו החשית. היית זהיר, פשוט, מלהזכירן אפילו במלה אחת, לא לטוב ולא לרע. דומה כאלו כונה שלמה היתה לך כך מתחלה. אבל שכחתי: הן מתנגד אתה כל ימיך, מאז ומתמיד, לעבודת-האדמה”…
טוב לכל-הפחות כי מתנגד אני רק לעבודת-האדמה. מה הייתי עושה, אלו אמרו, למשל, כי מתנגד אני גם לאכילת לחם? כי גזרה נגזרה מלפני ואין להשיב, שבני האדם כלם, והיהודים בתוכם, יחדלו יום אחד פתאם מאכול לחם? – רבונו של עולם, שמרני מפּרוש רש"י שוא לדברי, ומדעה משובשת בגוף דברי אשמור את עצמי אני בעצמי!
מתנגד לעבודת-האדמה?… לא, יקירי, עד למדרגה כזו לא הגעתי עוד בשגעוני. לא יחדל לחם מקרב הארץ – דבר זה אני יודע לא פחות מכל אדם בריא במוחו, ואם יש מה שיחדל, אז אפשר רק כי יחדל האופן הנהוג עתה, בכדי להוציא את הלחם מן הארץ, ותחתיו יבוא אופן חדש ואחר. זהו הכל. אם דברתי פעם איזה דבר בנוגע לפרק זה, הייתי יכול לדבר רק בנוגע לאותו האופן. הרי אני כאלו אמרו עלי, שאני מתנגד למה שתהיינה נסיעות בעולם ושיסע אדם ממקום למקום ומארץ לארץ, בעוד שלכל-היותר יכול אני להיות מתנגד רק לאותה דעה, שבני-האדם יסעו עד סוף כל הדורות רק בעגלות הנמשכות בסוסים ובקרונות הנהוגים בידי אדם ובעגלות של פּוסטה עם הפּוסטיליון היושב על-גבן ועם החצוצרה שבפיו. ובאמת הן כבר עתה עינינו רואות, כי המסע בסוסים הולך ובטל מיום ליום יותר, הקרונות המכוסים גגות של בד נעשים למראות יקרים מאד במציאות ועגלת-הפּוסטה עם הפּוסטיליון על דוכנו ועם החצוצרה אינם עוד אלא לצרכי אגדות ולפרקי שירה מתוך העת הישנה והטובה, שאנו מספּרים באזני התינוקות שלנו בין-השמשות, בשעה שהסער זועף בחוץ ואנחנו יושבים עמהם לפני התנור הבוער והעלטה בתוך החדר הולכת הלך וגדולה. חיים אנו עתה בתקופת המכונה. באה המכונה ודוחפת החוצה את כל הפּואיזיה של העת הישנה והטובה. על פני מוטות הברזל סוער הלוקומוטיף, המרכבה האלקטרית עפה ברחובות, האוטומוביל רועש ותוקע ועף, ביניהם עובר כברק הוילוסיפר עם רוכבו וממעל לראשינו מתעופף האוירופלן. וזה רק ההתחלה – ומי יודע את אשר יביא עוד המחר. ואם יבוא עתה איש וחפץ לנסוע קצת מורשה לפטרבורג על גבי קרון מכוסה גג של בד, כאשר נסעו אבותיו וזקניו הטובים, והיתה זאת תמימות מרבה קצת, האם אפוא רק עבודת-האדמה לבדה, תחשבו, תהיה יוצאת מן הכלל? ואם תבוא המכונה לשנות את פני כל העולם כולו, האם דוקא מפני עבודת-האדמה תהיה לה דרך-ארץ מיוחדה ולא תגע בה?… אם היו לי איזו טענות, אז היו הטענות רק מעין זו: אוי לו לדור שמגדל את בניו ללמדם אומנות של בעלי-עגלות, בכדי למצוא בזו את פרנסתם, בשעה שהעגלות עצמן כבר עוברות ובטלות והעולם דורש לו מכשירי-נסיעה אחרים! ואי לו לדור האומר לבנות את עתידו, עתה ובימינו, על זה, שבניו יעמדו בשדה ויחרשו ויזרעו ויקצרו ויהיו אכרים טובים, בשעה שכל המקצוע הזה כלו, מקצוע האכריות, כבר מתמוטט לעינינו ועומד על פרק הכליה והמכונה כבר עומדת מאחורינו לנחול את מקומו! הפּואיזיה כשהיא לעצמה יפה מאד: “חושו, אַחים, חושו!”, עת הקציר, הנער והנערה על-פני השדה, על העמרים ובין העמרים, השמש שוקעת והיא אדמה כדם, הכל שבים הביתה, הכל מזמרים את שיר המחרשה, רגש גיל ממלא את לב העובד היגע, העגלה המלאה בר הולכת ונמשכת והעובד את אדמתו ישבע את הלחם – ואולם, כמדומה לי, שאחרנו קצת את המועד. תמיד אנחנו מאחרים קצת את המועד. באנו עם השירים החדשים שלנו ועם המחרשה שלנו ועם העובד היגע שלנו לשעת עלינו-לשבח, בשעה שהכל כבר יורקים והעולם כבר עומד עתה על פרק אחר. המכונה כבר באה. המכונה תמלא את מקומו של האדם. מה שחמש מאות בני-אדם עושים במשך עשרה ימים, אותה תעשה המכונה האחת עם המפקד האחד שלה העומד על גבה במשך שעה אחת. דור של אכרים במובן הישן ולבנות על זה את כל עתידנו ולגדל את בנינו למובן זה, בשעה שהעולם כולו כבר מושך ממנו את ידו ומוכרח למשוך ממנו את ידו – דבר זה הוא סבוב גלגל ההיסטוריה לאחור. עגלה ושוט וסוס, בשעה שהאוירופּלן כבר רועש בכנפיו האדירות ממעל לקדקד ראשנו!
עוד דור אחד או שנים. בין-השמשות כערוב היום לחלוף נשב לפני התנור הבוער, ועל ברכינו נשעשע את תינוקותינו ונספר להם ספורי מעשיות מתוך העת הישנה והטובה. כל ספורי המעשיות מתחילים עם “היה היה איש”, וביניהם יהיה עוד ספּור של מעשה אחד אשר יתחיל עם “היה היה איש”:
“היה היה איש אשר היו קוראים לו אכר. בזעת אַפּים היה איש זה, הנקרא אכר, עובד כל היום בשדה ומביא לנו את לחמנו, לחם חוקנו יום יום. היה זורע וקוצר, מעמר עמרים ודש, ואת ומחרשה ומורג היו הכלים אשר השתמש בהם, ועבדים ושפחות היו עוזרים על ידו והעבודה היתה רבה מאד…” והתינוקות ישמעו את האגדה הנפלאה ועיניהם תגדלנה בחוריהן וכמעט לא יאמינו. הן כבר עתה, בימינו, היה כל הדבר הזה כמעט לאגדה!
בשעה שאני כותב את הדברים האלה, מונח על שלחני עתון מיוחד המוקדש למקצוע זה, מקצוע עבודת-האדמה, עם ציורים ועם באורים. מדפדף אני בגליונות האלה ומסתכל בציוריהם. הנה ציור המכונה למלאכת החרישה ולמלאכת הזריעה ולמלאכת החריצה. הנה מכונה שניה העושה את מלאכת הקצירה ואת מלאכת הדישה ומביאה את הדגן לתוך שקים. הנה עוד מכונה: כלי אלקטרי לחליבת הפּרות. ואחריה עוד אחת: אוטומוביל למלאכת הקצירה. ואחריהם עוד ציור אחד: הממגורות הענקיות בקנדה, אשר תובא אליהן התבואה בתוך האניות על-ידי מכונות היונקות את האויר.
מעין אנכי קצת בבאורים: העבודה בשדה במובנה הרחב עברה והיתה למלאכה של מכונות. עבודת האדמה וכלכלתה והוצאתה לפעולה היתה לאינדוסטריה שלמה, שאין בינה ובין יתר מקצועות האינדוסטריה ולא כלום, שהרי היא משתמשת באותם האמצעים עצמם שמשתמשים בהם גם יתר ענפי האינדוסטריה שבימינו: בכח הקיטור ובכח האלקטרי. כשם שעושים במקצועות האחרים של האינדוסטריה, כך עושים גם פה: משתדלים להמעיט את עבודת ידי-האדם עד כדי האפשר וממלאים את מקומה על-ידי עבודת המכונה. באחוזות הגדולות שבקנדה אין עוד כמעט שום מלאכה, שהיה האדם עושה אותה ושלא תהיה עתה לה איזו מכונה, עשויה על-פּי קונסטרוקציה מחוכמה, אשר לא תוכל המכונה לעשותה עתה במהירות יותר נפלאה ובדיוק יותר נמרץ. יש בין המכונות ההן כאלה, אשר אחת מהן תמלא את מקומם של מאות בני-אדם והיא עושה ביום אחד יותר משהספיקו עדת עבדים ושפחות לעשות במשך שבועות שלמים. בימי הקציר רועשות המכונות וסוערות וסואנות ונושמות ושורקות וממלאות את האויר קול זועות ומביאות לנו את לחם חוקנו בנקיון נפלא באופן אחר לגמרי משאנו רגילים מתוך הספּורים מימי ילדותנו. דמון השדות נעשה על-ידי מכונות, ודבר זה נוח יותר גם לבריאות. החרישה, דבר זה מובן מעצמו, נעשית על-ידי מכונות, והזריעה גם כן. הקוצרים והקוצרות שיכים לאיזה עבר, שמקומו במקצוע הפּואיזיה. במקומם באות המכונות העשויות ברזל על-פני השדות, ואיש אחד נוהג בהן, והן עובדות ברמ“ח אברים של ברזל ובשס”ה גידים של חוטי ברזל. הן קוצרות את הדגן, מניחות אותו, מעמרות אותו לעמרים ומקימות את העמרים על פני השדה ועושות רוח ביניהם. מובן מעצמו כי מכונות כאלה דורשות “כח”, והכח הזה הוא של קיטור או של אלקטריות. מוטור אחד גדול עומד על-פני השדה, וממנו נהנים גם בעלי-האחזות הקטנים במחיר שלומים ידועים. ולא אך במקצוע האחד הזה נראים השנויים, כי אם גם בהרבה מקצועות אחרים: מכונה לחטיבת עצים, מכונה לגזיזת צמר הצאן, מכונה לחליבת-הפּרות וכאלה וכאלה. באה המכונה ומגרשת מעט-מעט את האדם מלפניה. קשה מאד לאדם לעמוד בקונקורנציה עם מכונה של ברזל ועם קיטור ואלקטריות.
לא, יקירי, לא לעבודת-האדמה אני מתנגד. מראה אני באצבע רק על ההכרח ההיסטורי. בשעה שאנו באים ליסד ישוב ולכונן קולוניות, עלינו לזכור, כי לא על האכריות לבד הם מיוסדים ומכוננים, הלא עוד שבעים פנים אחרות לישוב חדש!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.