“חלומו של מאקאר” לקורולנקו / יוסף חיים ברנר

חלומו של מאקאר. מאת ול. קורולנקו. תרגום א.ז רבינוביץ. הוצ' הספריה “בכפר”. יפו, תרע"ט.

בימי ממשׁלת ניקולאי הראשון “הפֶלְדְפֶבֶּל הגדול”, כאשׁר קרא לו הֶרְצֶן, נחשׁב במדינת-רוסיה ובחברת-רוסיה האיכר המשועבד לצאן-אדם, אשר כל אוכלו לא יאשם. משפט העבד הכפרי הרוסי בספרות הרוסית התחיל רק בשנות השלושים למאה שעברה, כחצי-יובל שנה לפני ה“שחרור”, שחרור-האיכרים משיעבוד-הגוף על-ידי ממשלת “מלך-החסד” אלכסנדר השני. הרעיון שהונח ביסוד ציוּרי-טורגניב הראשונים (“כתבי-הצייד”), כי גם האיכר אדם הוא ולא בהמה – נחשב לרעיון ריבולוציוני שאין דוגמתו. חמלתו של גריגוֹרוֹביץ על ההמון הכפרי נחשבה למלה חדשה בספרות. אחרי ה“שחרור”, כשראש המדברים באותה ספרות נהיה בן מעמד-הבינים, בן הגלח, המורה, הרופא, לעתים, הסוחר, ועל ידם האציל ה“יורד” בתור “אציל”, “האציל בעל-התשובה”, נשתנה היחס אל האיכר עד כדי הערצה. אפילו טולסטוי, שבתור אמן מי ידמה לו בבהירות ובתפיסת-המציאות, לא ניקה מאותה הטנדנציה לראות באיכר חזות-הכל. “ממנו נלמד וכן נעשה”, דיברה אז הספרות. “הכפר הוא ינחמנו”. מן הכפר הרוסי תבוא הגאולה לעולם.–

בשנות השבעים היו, אמנם, בספרות הרוסית אנשים כגלֶבּ אוספֶּנסקי, שׁיצא באמצע ימיו מדעתו, אשׁר רחקו מאד מאידיאליזציה של הכפר. הם ראו את כל הבערוּת, הפראות, השכרון, את כל “ממשלת-החושך” שבחיי האיכרים ה“משוחררים”, ונפשם יצאה בדברם ובספרם על כל זה. אבל לא הם היו נותני-הטוֹן. השפעת המספר העממי זלאטוֹבראטסקי וחבריו שלטה שלטון גמור. –

בממשלת אלכסנדר השלישי ואחריו, בשנות הריאקציה הנוראות, היתה שוב למוֹדה בספרות הרוסית להשחיר את פני ההמון הרוסי עד כמה שאפשר. הממשלה אהבה לראות את ההמון הזה כפני חיתו-טרף, שאין תריס בפניו אלא ברבבות-שוטרים וז’אנדארמים. והאֶסתטיזם הספרותי, שדרכו להתגבר עם כל ריאקציה מדינית, הליט אף הוא את פני בפחד מפני הכיעור של הכפר הנמק בשכרונו, באמונותיו התפלות ובקלקולו. ורק מספר בעל נפש נאורה באמת כולאדימיר קוֹרוֹלֶנקו יכול היה להגיד את המלה הנכונה בנדון זה.

ב“חלומו של אוֹבּלוֹמוב” (אותה "ספריה:, תרגום מ. פוזננסקי) משתמש גונצ’ארוב כבאמצעי סיפורי למסור את מציאות-חייו של האציל; ו“חלומו של מאקאר” – זהו סיפור על חלום-חייו של איכר רוסי בסיביריה, שאבותיו כבשו רצועת-אדמה קפואה ביער והפכוה לישוב. האיכר הנידח שתה בליל חג הלידה לשכרה מן היי“ש הנמכר לאיכרים על-ידי הטאטארים, שכדי להגדיל מרירותו, יוּשם בו הרבה טבק. ובחלומו רואה מאקאר את עצמו גונב-שועלים ממלכודתו של רעהו, מוכה על-ידי בעל-המלכודת, מת ונדון בפמליה של מעלה. שם, בפמליה העליונה, היה חם, ו”מאקאר רצה לעמוד פה לנצח ולהתחמם". אך הנה הביאו מאזנים גדולים לשקול את הטוב והרע שעשה בחייו. פחד נופל על מאקאר, אך הוא מתחזק. אז הניחו על כף אחת את כל עבודתו, והיתה כבדה מאד, אך כבדים מאד היו גם פשעיו ועוונותיו, ונגזר עליו להתגלגל בסוס. ונפתח פיו של מאקאר, ודיבר על חייו וסבל-חייו – והכריע את הכף לזכותו.

                                                                               ***

ולנו, שפינו פתוח תמיד לקבול על אחרים ולהאשים אחרים, אבל ידינו רפות לתקן את קלקול-חיינו אף במשהו; לנו, שספרי-מוסר יש לנו די והותר, אבל אנשי-מוסר כל כך מעט; אשר הכרות טובות ונכונות הנן נחלת-הכלל, כללנו, אבל חסר כלל, כלל בעל-כוח, כלל עובד; לנו, שהמבטאים “אנחנו היינו אור לגויים”, “אומה בת ארבעת אלפים שנים”, “אומה של מתמידים, קדושים” נפגשים לנו על כל צעד, בשׁעה שׁמסביבינו מִדבּר של מקק-אדם; לנו, שׁהדיבורים על מידותינו הנעלות ו“רעיון-הצדק” שלנו נשמעים בכל עת ובכל שעה וש“ראו מה ביני לבין חמי” ו“בין ישראל לעמים” הנם פסוקים שגורים על פינו, מבלי להכיר, שכל עוונותיו ופשעיו של איש-האדמה לא יוכלו להורידו ירידה אחרונה,ולעומת זאת כל מידותיו הנעלות של איש-האוויר, אם יש אפילו מקום לכאלה אצל איש-האוויר, לא יעמדו לו ביום-דין – לנו נחוץ הספר הזה.

[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]