תרע"ט
אך יפו וירושלים לבד נכבשו בחורף תרע“ח, ואולם יתר הערים בארץ ישראל נשתחררו מן הצבא התורכי אך בראשית תרע”ט. בימים הראשונים לחודש תשרי התחילה ההתקפה על פני כל החזית, ובמשך ימי חג הסוכות כבר היו כל הערים בידי הכובש, בידי הצבא הבריטי, ומיד התחילו להתמלא הערים החרבות שהתרוקנו למחצה מתושביהן במשך שנות המלחמה. רבים מתושבי יפו וירושלים הגלו בזמנם לערי הגליל וסוריא והמה מיהרו לשוב לבתיהם אך נכבשה הארץ. בחודש נובמבר נקבעה שביתת הנשק בין ממלכות ההסכמה ובין תורכיה, ואז שבו הגולים גם מאנטוליה ומקושטא. לאט לאט התמלאו הערים, רבו התושבים והחיים החלו לשוב לקדמותם. כמעט כל השנה עוד הצבא מלא את הארץ, וזה נתן גם אופי מיוחד לכל החיים בערים. השלטון בכל הארץ הוא צבאי, והוא השליט כמובן על חיי האזרחים בתוך הערים.
ואולם בכל זאת, הסתדרו הקהלות של היהודים ותיכף התחילו את חייהם הצבוריים, והשלטון הצבאי לא עמד לשטן על דרך הסתדרותם. יפו היתה הראשונה לשחרור והיא הסתדרה מיד לאחרי הכבוש. אנשי תל-אביב יסדו שוב את ועד השכונה שלהם, ואך נתרבו התושבים, חזרו ויסדו גם את ועד העיר ליהודי יפו. עסקני יפו הראו את מרצם והבליטו את ערך הסדרות קהלתם גם לעיני הממשלה החדשה. השליטים הצבאיים ראו בועד העיר ליהודי יפו מוסד צבורי מסודר, מוסד היודע מה זו חובה וראוי איפוא גם לזכויות. הממשלה הבריטית של השטח הנכבש מסרה לרשותו של ועד העיר ליהודי יפו פעולות רבות, התחשבה עם ביאות כחו של הועד, ראתה בו אורגן חי ופועל, ועד העיר ליהודי יפו עובד לפי תקנות קבועות ומאושרות מאת הצבור וחברי הועד נבחרים באופנים דמוקרטיים בהשתתפות הנשים.
גם בירושלים הסתדר ועד העיר. בעיר הראשה שלנו לא היה מעולם ועד עיר כללי, רק ועדים שונים לכל העדות השונות. ואולם באביב תרע“ח תחת השפעת המאורעות החדשים, עלה בידי הד”ר טהון ומר רופין לאחד את כל העדות אל תחת דגל ועד העיר ליהודי ירושלים. התנאים הצבוריים בירושלים קשים מאד, אבל אין כל ספק שהמוסד הזה יתפוס סוף-סוף את מקומו, במשך שנת החשבון היו בחירות חדשות, שעליהן ערערו מקרב הצבור, מפני שנעשו נגד החלטת “הועד הזמני של יהודי ארץ-ישראל”, ואולם ועד העיר נענה לקול התביעות ועד כמה שאפשר השתדל להשלים עם המערערים, והועד העומד עתה ומשמש הוא די חוקי, מתחרה עם “ועד העיר ליהודי ירושלים”, ועד העדה הכללית. ועד שני, שגם הוא קורא לעצמו “ועד העיר ליהודי אשכנז”. גם הועד הזה נבחר אבל מתוך אחינו האשכנזים לכל כולליהם השונים, והוא משתדל שיכירו בו בתור בא-כחם של היהודים האשכנזים בירושלים. במשך השנה נסה הועד הזה לפנות גם אל הרשות, אל החוגים הרשמיים שמחוץ ליהודים, לרגלי מקרים שונים. גם אל הועדה האמריקאית, שלוחי אספת השלום, מצאו חברי הועד האשכנזי לטוב להם לפנות לבדם, אבל המוסד העירוני הרשמי לעניני היהודים הוא בכל זאת “ועד העיר ליהודי ירושלים”, ובימים האחרונים לצאת השנה אשרה הממשלה המקומית את ספר תקנותיו, ומעתה יהיה הועד הזה בא-כחם של ענינינו הצבוריים בירושלים בעיני השלטונים.
נתחדש ועד העיר בחיפה, וגם נוסדו ונבחרו ועדים לעניני הצבור בערי טבריה, צפת וגם חברון. הדבר המשמח אותנו בכל הועדים האלה,- אחוד העדות השונות, הסרת הגבולין בין יהודי אשכנזי ובין יהודי ספרדי. לחיפה נשקפות בעתיד הקרוב תקוות גדולות כי הנמל הטבעי אשר לעיר הזאת יעשה את חיפה לעיר מסחר ותעשיה גדולה, והישוב העברי ילך שם ויגדל, עתיד זה מטיל חובות על עסקנינו גם בהוה להכשיר את התנאים לקראת הימים הבאים, ואחד מן התנאים הוא להיות שם עדה מסודרת ומאורגנת. לא רבים הם שם הכחות הציבוריים ולא כולם מן המובחר, אבל ביחס אל יתר ערי הגליל ובפרט את העדה העברית הקטנה אשר בחברון, נמצאו בחיפה האנשים, שהבינו את הערך הצבורי והישובי של קהלה מסודרת, הכחות הטובים מיק“א, מאפ”ק ומתוך חבר המורים עסוקים בבנין העדה העברית בחיפה, צפת, טבריא וחברון נתדלדלו מאד לרגלי מצוקות המלחמה, והנשארים נאבקים עם צרכי החיים ומשתדלים לחדש ולתקן את מעינות פרנסתם שנסתתמו, במצב כזה מתרכזת העסקנות הצבורית של ועדי-העיר במקומות האלה בראש ובעיקר, בתמיכת מוסדות הצדקה והחסד, וחוגי היצירה הלאומית של הועדים האלה צרים הם עד מאד, ואולם גם הם נכבדים בתור גרעינים, שמהם תצמח עבודה לאומית פוריה אשר לעת אשר יתפתח ישובנו העברי בערים האלה ובסביבתן.
המצב הפוליטי בערים לא נשתנה כמעט בכל ימות השנה, וצורתנו הלאומית נשארה בלתי מובלטת. בתי הפקידות של הערים, ומשרדי ה“בלדיה” בתוכן, שומרים את צורתם הקודמת, והפקידים כולם ערבים, וחברי העיריה מן היהודים בטלים ומובטלים ברוב של יתר בני הארץ. בחירות אל הבלדיה לא נקבעו בשום מקום, והחברים נמנים על ידי השלטונות, ועל פי רוב ממנים מספר שוה של חברים מכל דת ועדה, באופן זה גם בירושלים, במקום שמספר התושבים היהודים הוא רובא דמינכר של העיר, אין ליהודים אלא חברים שנים בבית הפקידות של העיר, וידנו קצרה לתפוס שם את המקום הראוי לנו, השפה העברית הורחקה כלה מתוך משרד הבלדיה בעת אשר השלטון הצבאי אינו בז לשפתנו, וגם פקד על המושלים לפרסם את כל הוראותיהם ומודעותיהם גם בעברית. יותר טוב הוא המצב בבתי המשפט בארץ, אשר שם אין הערבית דוחקת את רגלינו באותה צורה, זקן השופטים בארץ הוא אחינו בן בריתנו, וגם עוד אחרים מבנינו הטובים תופסים מקומות חשובים בפקידות המשפטים.
בכלל, כמובן, אין מקום להתאונן על המצב הפוליטי בארץ כמו בכל המקומות אשר בריטניה הגדולה שולטת, אין הבדל ופדות בין עם לעם ודין אחד וחוקה אחת לכל התושבים, ואולם יחד עם זה לא זכינו במשך שנת החשבון להרגיש כל דבר, אשר יזכירנו את הכרזת בלפור בנוגע לבית לאומי בשביל עם ישראל בארץ ישראל. כל זמן שהשלום עם תורכיה לא נכתב ולא נחתם, שאלת ארץ ישראל עוד טרם נפתרה והשלטון הצבאי מתנהג בארץ כבאחד השטחים הנכבשים, ובנוגע לכל החוקים הוא שומר על הקיים.
במשך תקופת החשבון נעשו אילו נסיונות מצד מסכסכים שונים לחדד את היחסים האזרחיים בינינו ובין יתר תושבי הארץ, אבל הודות לאמצעי הממשלה המקומית וגם להגיון הבריא של התושבים משני הצדדים, לא הצליחו הנסיונות האלה, ואין ספק בדבר שגם בחיים העתידיים ימצא עמק השוה לחיים של שלום ושל עבודה משותפת לשני העמים הקרובים היושבים בארץ.
התעוררות פוליטית הכניסה לזמן מה המלאכות של צירי אמריקה, אשר באו לארצנו בקיץ העבר על פי פקודת אספת השלום בפריז. המה עברו בכל הארץ וישמעו את דרישות העמים השונים בסוריא ובא"י, ובזה תמה עבודתם.
במשך תרע“ט עוד לא היתה ארצנו סגורה ומסוגרת, אניות-מסחר עוד אין יוצאות ובאות, והמחזור הכלכלי עושה את דרכו בכבדות ובעצלתים, ובכל אלה המצב החמרי של ישובנו העברי לא היה רע. יוצרי היבול*, האכרים בני המושבות, ודאי שמצבם הוטב בהרבה, מלבד פתח-תקוה, עין גנים וכפר סבא, שהיו בתוך קו החזית, וכמובן נהרסו עד מאד, - הנה יתר המושבות ראו ברכה, במכרן את פרי אדמתם במחירים טובים. המושבות ביהודה הרויחו יפה גם בסחרן עם הצבא הבריטי, גם ענביהן ושקדיהן הביאו להן פרנסה הגונה. לא רבה היתה הכנסתם של הפרדסנים, מפני שהעבודה עלתה להם ביוקר ומפני שלא מצאו שוקים למכירת פירותיהם. אניות לחו”ל לא היו, המשלוח לארץ מצרים לא היה מצליח ביותר, ובמסלה החג’אית לדמשק וערי סוריא לא נתנו להשתמש לצרכי סחורה אזרחית. אנשי הגליל לא ראו ברכה מרובה בשנה זו, כידוע, מיוסד כל המשק שלהם על תבואות השדה ולא על נטיעות, ומחיר החטה ירד במשך השנה הלוך וירוד, ואכרי הגליל לא רצו לשכוח את המחירים הטובים של שנות הרעב בימי המלחמה והטמינו את תבואתם ולא הוציאוה לשוק, ולבסוף הפסידו, אבל הפסד זה לא שמיה הפסד אלא מניעת הריוח, כי בכל זאת גם היום עוד המחירים נאותים, ויכולים לכלכל את האכר העובד ולהשביעו לחם.
המסחר בערים התפתח, בארץ חנו עשרות אלפים אנשי צבא, ואם כי השלטונות הצבאיים משתדלים למלא את כל צרכי החילים ממחסני הממשלה בכל פרקותיהם ופלוגותיהם, בכל זאת זקוקים אנשי הצבא לחנויות ולבתי מסחר בערים, והחנונים בכל הערים אין להם להתאונן. אנשי הצבא האנגלים מקבלים שכר הגון, לפי הערך, ומכיון שהפרוטה מצויה – גם הפדיון בחנויות מתרבה. קנו ביחוד חפצים למזכרת מעשה כסף וצורף ונחושת ועצי זית, תעשית ארץ ישראל, ומקום היה לאומנים השונים למכור את פרי עבודתם ובמקחים טובים. הדברים אמורים באומנים המכינים חפצים לנוי ולזכרון, כמו פועלי “בצלאל” וכדומה, ואולם בעלי מלאכה סתם לא יכלו לראות ברכה מרובה, כי החמרים היו ביוקר, ולרגלי יוקר החיים עלה שכר העבודה למעלה ראש והתושבים השתדלו עד כמה שאפשר לבלי להזמין כלי בית חדשים או הביאו מן המוכן ממצרים בדגים ונעלים וגם רהיטים, מפני המחסור בחומרים הראשונים ובעיקר באין בארץ פחמים וחמרי הסקה אחרים, נשארה התעשיה הדלה שהיתה קודם במלחמה בארץ בלי כל תנועה, וחרושת המעשה בערי בארצנו הדלה, אפילו חרושת הספרים בירושלים, במקום שיש כעשרה בתי דפוס, ואשר בלי ספק עתיד מזהיר נשקף למקצוע זה, גם היא סובלת מאד לרגלי חוסר הנייר ובאין אפשרות לבוא ביחסים נורמליים עם השוקים למכירת ספרים, רק סופרי סת“ם בלבד פתחו בירושלים תעמולה רבה, ובאמריקה ובבריטניה קנו במשך שנת החשבון במחיר אלפים אחדים לירה פרי עבודתם של סופרי סת”ם בירושלים.
וכמובן, אשר בין הגורמים, שעזרו למצב החמרי של הישוב בערים, תופסת המקום החשוב ביותר – התמיכה הגדולה מקופת ועד הצירים לא“י, במשך התקופה שאנו נותנים דין וחשבון עליה, היו ירחים, אשר בירושלים לבדה היה ועה”צ מוציא כארבעה עשר אלף לירות מצריות לחודש, עבודת התמיכה של ועד הצירים היתה רבת ענפים ורבת סכומים, והועד הזה שחרר כמעט את היהודים תושבי הערים מכל עול של צדקה ומוסדות החסד אשר בתוכן. בכלל, כשאנו דנים על המאזן של המצב החמרי בערי ארץ ישראל, עלינו תמיד להביא בחשבון את הסכומים הנכנסים אל הארץ מחו"ל בתור תמיכות וצדקות ועזרה לקרובים מאת גואליהם באירופה ואמריקה, סכומים אלה אינם קטנים, והם תופסים מקום חשוב מאד בכלכלת הארץ.
מיד לאחר שנשתחררה הארץ שמו אחינו בערים את לבם לקומם את ההריסות גם במצבנו הרוחני, תחית החנוך הלאומי אשר גם בו היתה יד התורכים לרעה, בזמן המלחמה. בראשית השנה באו לארץ כחות הוראה אחדים חשובים, ושבה מגלותה גם הגמנסיה “הרצליה” היפואית. המוסד החנוכי החשוב הזה סבל מידי התורכים נוראות, כי מן הארץ גורשו כחותיו המעולים, ועם גלות יפו הגלתה גם הגמנסיה כולה, ושאריתה התגלגלה בשפיה, על אחד ההרים אשר בשומרון. סודרו ביפו גם יתר בתי הספר, ומכחות ההוראה הטובים נשמעו אחדים אל פקודת ועד החנוך להשאר בערי הגליל, באופן זה הוטבו בהרבה בתי הספר בטבריא ובצפת, ובירושלים התפתחה עבודת-חנוך רבה. על משואות בתה“ס של חברת “עזרה” אשר הממשלה הבריטית סגרה אותם, נשתכללו בתי הספר העבריים ומספר התלמידים התרבה. נפתחה שוב הגמנסיה בירושלים, נוסדו קורסים למסחר, נכנסו כחות חדשים לביה”ס למורים וגם מנהלו הד"ר לוין שב ירושלמה מגלותו. בתי החנוך המקולקלים של הישוב הירושלמי הישן החלו להתקרב אל החנוך הלאומי המסודר ואחדים מן המוסדות הישנים קבלו עליהם את משטרי “ועד החנוך” וכמובן את העברית בתור שפת הוראה. גם בחומה הישנה של הישיבות פרץ החנוך הלאומי פרץ, ונוסדה “ישיבת המשתלמים”, שתלמידיה בודאי יתפסו מקום חשוב בחיינו הרוחניים העתידים. מהם יצאו והיו למורים טובים בבתי החנוך המסודרים של החרדים. המה גם התלמידים הרצויים של האוניברסיטה העברית, רשת גדולה של “שעורי ערב” לגדולים נארגה על ידי חבר המורים בירושלים, ובגני הילדים מתחנכים פעוטים לאלפים בכל הערים.
במשך השנה נעשו נסיונות אחדים לחנוך הצבור בערים על ידי סדור משרדי רבנות. העיר יפו היתה בזה הראשונה, והעדה העברית סדרה לשכה מיוחדת בשביל הרבנים ונקבעו סדרים לישיבות הבד"צ בירושלים, עם עדותיו השונות והרבות, הקשות מאד להתאחד. השתדל בדבר הזה ועד הצירים והפרופ' ווייצמן בייחוד, ודבר משרד הרבנות יצא אל הפועל בשנה זו. ועד הצירים קיבל על עצמו גם את התקציב, פחות או יותר נסדרו בתי-הדין ביתר הערים, ובמשך השנה נקראה בירושלים אספת רבנים של כל הערים בארצנו ודנו על שאלות צבור שונות. יש לחכות שהרבנים בארץ-ישראל ידעו להתרומם לגובה צבורי מתאים ויבואו סוף-סוף לידי מעשים חיוביים בחיינו הדתיים.
חשוב ביותר לארגן את חיינו הצבוריים בערים מכל הבחינות, כדי, שהעולים מכרכי הגולה ימצאו קהלות מסודרות בתוך הערים, כי על כן גם בגולה יושבי כרכים אנחנו, ומתוך הערים יבואו ובערים יתישבו, עלינו להרחיב את גבולותיהן, לבנות שכונות חדשות, פרברים יפים, בית וגן ולהקל את החבורים בין חלקי הערים, ועלינו להביא סדרים במשק הפקידות כדי להקל על החיים בתוכן, לתמוך בכל מסחר, חרושת ותעשיה, להספיק בתי-חינוך לכל ילדי התושבים, להקטין את מספר הולכי בטל ופושטי יד ולהבטיח את שמירת הבריאות. ערי ארץ ישראל, ביחוד ירושלים, חברון וצפת – אבני חן הן, אשר רק התורכים יכלו להפוך אותן לקני מחלות, ויפו וחיפה הלא על שפת הים הן יושבות, והעיר טבריא יכולה להיות תחנת רפואה לעונת החורף. ערי ארצנו מחכות לתושבים חרוצים, אשר ישכללו ויפארו אותן, - ואלה יבואו מן הגולה הגדולה, בנינו יבואו ויבנו את החרבות וישיבו לארצנו את כבודה ואת תפארתה כקדם.
מפני קול המונה של המלחמה, נדמו החיים הצבוריים שהיו תמיד סואנים בארץ ישראל. בשנים הרעות היה כל עמל האדם מישראל בארצנו להבטיח את פרוסת לחמו, להציל את נפשו, עבודת הצבור היתה מוטלת רק על שכם אנשים בודדים, אשר גם בזמן המלחמה המשיכו לשאת בעול הצבור המקומי, עד כמה שהתנאים הרשו להם. ואולם היכולת היתה מוגבלת מאד, בפרט שעין הממשלה התורכית היתה רעה בכל עבודת צבור מאורגנת.
ואולם אך נכבשה הארץ, ומיד התחיל הצבור העברי להסתדר, נקראה אספה מכוננת, ראשונה ושניה, של השטח הנכבש, יהודה וירושלים, ואחרי שנכבש גם הגליל נקראה בחודש טבת תרע"ט המועצה ארץ-הישראלית, אשר קבעה את תקנות הבחירות לאספה מיסדת. “הועד הזמני” שנבחר במועצה זו היה בא כחה של כל ארץ ישראל, הוא השליט העליון בחיינו הצבוריים, באשר בבחירת חברים לועד זה השתתף כל הישוב, לרבות גם הישוב הירושלמי לכל שדרותיו.
המועצה הזאת גם בחרה את המלאכות ארץ-ישראלית לאספת השלום בפריז, בשם המועצה הזו שולט “הועד בזמני”, שעליו הטילו לנהל את הענינים הצבוריים בכל ארץ ישראל, הן כלפי חיינו הפנימיים והן כלפי מנהיגי הציונות בכל מקום שהם, ועל הועד הזה גם לסדר את הבחירות לאספה מיסדת כפי התקנות. במשך שנה התאסף הועד הזמני שבע פעמים, הבחירות לאספה המיסדת עוד טרם היו בשנת החשבון, אספה מיסדת, - זאת אומרת, זאת אומרת לקבוע את הצורה האזרחית והמדינית של החיים העבריים בארץ ישראל, בעת אשר אין ארץ ישראל מעתה. לרגלי המאורעות החדשים, קנין הקומץ הקטן של אחינו היושבים עתה בארץ, או אפילו של אלה אשר יבואו לארצנו בעתיד הקרוב, אלא שהיא הולכת ונעשית קנין העם כלו, כל היהודים בכל העולם המה תושבי ארץ ישראל בכח, אם עוד לא בפועל, ואם אנו באים לקבוע את צורת החיים בתוך ארצנו, את הטפוס המדיני והאזרחי, עלינו להתחשב במדה ידועה עם דעת הקהל של כל העולם היהודי, עלינו להתחשב עם הדעה הזאת לא בגלל האמצעים החמריים, שעל הגולה להספיק לצרכי הארץ ולכל בניניה החמריים והרוחניים, אך בגלל זכויותיהם הלאומיות של בני עמנו על הארץ, החלק והנחלה אשר לכל אחינו בה.
ובכל זאת תפס הועד הזמני מקום חשוב בחיינו הצבוריים, והקהל ראה בו ורק בו, את בא כחו היחידי בארץ. התאוננו עליו שאין בו די מרץ להתיצב בכל מקום בתור שליחו של הצבור, ביחוד רבו התלונות על הועד הפועל שלו, שעבודתו היתה לקויה ורפויה, ואולם יותר מארבעים ישיבות היו בתקופת החשבון לועד הפועל, ולא בועד הפועל וגם לא בועד הזמני האשם אם לא הרבו לעשות תושיה, אין בפרט אלא מה שבכלל ואם הצבור בארץ ישראל בכללו הוא עדרים-עדרים, והסתדרויות מנגחות זו בזו, הלא גם הועד הזמני הנבחר מתוך הצבור המפורד הזה אינו יכל לעבוד עבודה תמה ומסודרה.
הצבוריות בארצנו נסתה גם להתרכז על יד “ועד הצירים לא”י של ההסתדרות הציונית", בידי ועד הצירים היו אמצעי כסף גדולים, גם כח שלטון ידוע, הצבור שלנו קבל עליו בחפץ לב את רוממותו, אבל במשך השנה הלכה והתנדפה הרוממות הזאת והערך הצבורי של ועד הצירים כמעט כלה. הצבור ארץ-הישראלי ראה את עצמו נעלב, שאין ועד הצירים, המורכב מאנשים שבאו ממרחקים, מוצא לנכון לשתף אותו בעבודות הישוב. ועד הצירים הקדיש את מיטב כחותיו ואמצעיו הכספיים לעניני תמיכה וגם לא משך ידו מן המראות המגואלים של החלוקה, אלה הצללים, שתעודתה של התחיה לגרש אותם מתוך חיינו בארץ. בגלל זאת, אבד החן הצבורי לועד הצירים, כי ראו בו אך מוסד של צדקה, העומד לעבוד ולהבטל כאשר אך תחל העבודה הישובית בארץ. מובן, שכבודו של ועד הצירים במקומו מונח; אך הוא מלא תפקיד גדול גם בקביעת היחסים בין התושבים היהודים ובין השלטונים החדשים, וגם במקצוע העזרה, ביחוד בתמיכת היתומים ובעזרה המדיצינית, אך לא עלתה בידו להתמזג עם החיים הצבוריים שלנו, ועבודת ועד הצירים עובדת לה לבדה, מבלי היותה משפיעה על הצבור או מושפע ממנו.
הצבור העברי בארץ ישראל דרש בכל תוקף את זכויותיו. אך נכבש הגליל ושבו ליהודה העסקנים שגלו, ונמתחה הבקורת הקשה על הנעשה זולתם בטרם יבואו, על השלטון הצבורי בידי מעוט שנמצא במקרה בתנאים טובים. ימי הפחד והבהלה עברו, תקופות הזדון והעריצות של המשטר הקודם חלפה לבלי שוב עוד, והולכים ובאים ימי סדר ובנין. והאמנם מעבודה לאומית כזו יורחקו כל הכוחות הטובים אך ורק מפני שבאו אחרונים, מפני שבמקרה קבלו את חופשתם המדינית לאחר זמן? ועוד דבר אחד: אם באמת אנו הולכים לקראת ימים חדשים, אל מול פני התחיה, אם הגיעה עת לטעת ישוב חדש וגדול בארצנו, - למה ובאיזו זכות יעזבו לנפשם את כל אלה, אשר עד היום הם אשר בנו את המושבות והושיבו את הערים וסחרו את הארץ, ועל כל העבודה הלאומית הגדולה ינצחו פקידים, אנשי משרד, וגבוהים מעליהם? ונוסדה בארץ ישראל מפלגה, אשר קראה לעצמה “אזרח”, הסתדרות מדינית עממית, עומדת במרכז המפלגות, בין הימניות והשמאליות. ההסתדרות הזאת יצרה לה סניפים בערים ובמושבות והיא חוברה לה מהאמידים שבערים, מן הסוחרים ובעלי הבתים, מאנשי היקום אשר במושבות, מכל אלה הנקראים בורגנים בלע“ז, המפלגה הזאת רצתה לקחת את השלטון בידה, ורע היה עליה המעשה, כי ועד הצירים והמשרד הא”י מתנים אהבים, לפי דעתם, עם המפלגות השמאליות, ומושפעים ביחוד מהן. התכנית הרשמית של “האזרח”, ככל תכנית שבעולם, אמרה הכל ולא אמרה כלום, ופרצופה היה מכוון כנגד השררה. ההסתדרות הרבתה צבאה בארץ, ויצאה גם בירחון ובמגילות עפות משלה להגן על קיומה ועל זכויותיה להתגרות מלחמה במתנגדיה.
אל “האזרח” התנגדו היסודות הלאומיים הנאורים, החפשים מכל השפעה של מפלגתיות. שאלות חיינו המדיניים דורשות עתה פתרון רדיקלי, ולא רק החיים המדיניים לבד. החיים – זהו סכום כל חיותנו ובסכום זה נכנסים גם חיי הכלכלה והתרבות, שעל כלם להתחדש ולהתקדש על היסוד הלאומי, ויש יסודות כאלה, שעליהם אי אפשר לותר, אסור לבוא לידי פשרות: הרשות נתונה לכל איש לעשות חשבונות בינו ובין קונו כהכרתו הפנימית מבלי כל כפיה מן החוץ; חוקה אחת ומשפט אחד לגבר ולאשה בכל החיים האזרחיים והמדיניים; זכות לאומית לשפתנו העברית בחנוך, בחיי הצבור, במוסדות הלאומיים; עבודה עברית בכל המקצועות. “ההתאחדות הלאומית הרדיקלית” אינה שואפת אל השלטון, ורק שומרת על צעדי השליטים לבל יסורו מן הדרך ימינה או שמאלה, לבל יסבלו אותם היסודות שעליהם הם נכונים להלחם, אם יהיה צורך בדבר. אין “הרדיקל” רוצה להשען דווקא על היסודות “החזקים והבריאים” במובן החמרי, בעלי בתים ואדוני נחלאות, יען כי אין אלה רגילים אצל פרינציפים והמה נכונים תמיד להתפשר עמהם. תעודתו של “הרדיקל” לשמור על המאור שבתנועתנו. שופר ספרותי מיוחד אין להסתדרות זו, - אין היא גם הסתדרות במובן קבוע, כי אם התאחדות של אנשים נאורים, המבינים ערכה הגדול של משמעת לאומית, והמזהירים עליה מפני כל אלה, הלובשים צורה ופושטים צורה בהתאמה לצרכי השעה, לצרכיהם הם. “הרדיקל” איננו גם התאחדות, כי חבריו ואנשי בריתו לא מצאו לנכון לבחור להם ועד והנהלה, ראשים ופרנסים, וגם קופת-כסף אין להם. אנשים בודדים שומרים בלבבם את ניצוצי האור, ואותם הם מביאים אל המחשכים של ציבוריותנו בכל מקרה שיבוא לידם.
מימין ל “האזרח” ו“הרדיקל” פתח תעמולה רבה במשך השנה “המזרחי”. בהסתדרות הציונית הכללית מקומו של “המזרחי” לא חדש, וזה שבע עשרה שנה אשר החרדים מתאחדים תחת דגלנו הלאומי הכללי למפלגה מיוחדת. באמריקה, במקום שחרושת ההסתדרות של כל מיני מפלגות מפותחה מאד, הגיע גם המזרחי למדרגה גבוהה, שלא יכל היה להגיע אליה לא בלידא בימי הרב ריינס ז"ל, ואפילו לא בגרמניה, תחת הנהלתו של אותו הרב ברלין נשיא “המזרחי”. בארץ ישראל התאזרחה הסתדרות המזרחי רק בשנה זו, ואם כי היא משמיעה קולה בצבור ובעניניו ומכריזה על קיומה גם בחצוצרות הדפוס, אבל ערכה הצבורי אינו עוד מסוים די צרכו. אמנם, נחל “המזרחי” גם נצחונות צבוריים אחדים במשך השנה, כמו בבחירות לועד העיר ביפו וביסוד ועד מפקח מיוחד לעניני החנוך של החרדים, אבל לא תמיד נצחונות כאלה הם סימני גבורה עצמית; לפעמים אינם אלא תולדות שגיאות של הצד שכנגד, או מפני שהאנשים התפרצו לתוך דלתים פתוחות. עובדה היא, כי עם זרם המזרחי נסחפים ונגרפים יסודות מקרב אלה החרדים, שאין הכרתם הלאומית מלאה וחזקה, עד כדי לעבוד את עבודת התחיה בלב שלם ולהיות נאמנים למשמעת הציונית. בני הישוב הישן של ארבעה הערים הקדושות – זהו חומר המוכן לקבל כל צורה, אבל מעולם לא תהיה קבועה והריהי נכונה לטשטוש. תביעותיו של “המזרחי” צודקות ביסודן, וכל הימים שהחרדות והרבנות אינן רודפות את הפרט, אין מי שרשאי לערער על זכויותיהן לתפוס מקום בהסתדרותנו הלאומית, אבל בארץ-ישראל יהיה “המזרחי” מוכרח להתפרנס מאותן השכבות, שלא תצלחנה לעבודה, מתוך האנשים הבולעים ופולטים כל השפעות ועיניהם נשואות סוף-סוף אל – הפוסטה. ואולם באחרית השנה שב אל הארץ הרב פישמן, והוא עובד עבודה רבה לקבץ את נדחי החרדים בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות לה, ומחשבה גדולה בלבו ליסד את “המזרחי” איתן בצבוריות ארץ הישראלית.
אך עד אשר יעלה בידי הרב פישמן ואנשי ברית המזרחי התקיפים באמריקה, להטות את הרוחות ימינה בא"י – החיים הצבוריים בארצנו סואנים ברעש, שמאלה. כל הזרמים השונים של הפועלים, הנכללים בשם אחד: “אגף העבודה”, התכוננו במשך השנה האחרונה לפעולה כבירה, בהיותם בטוחים שכל העולים החדשים בצעיריהם יגדילו ויאדירו פה את לגיונותיהם, את השפעתם בארץ. הרעיונות החדשים, השולטים עתה בכל הארץ ביחס המעמדות והמפלגות, נתנו גם בארצנו את “אגף העבודה” עליון וראש המדברים בעניני צבורנו. הוא דוחה בצד ובכתף את “המזרחי” ואת “האזרח”, והמלחמה בו אינה מבטיחה נצחון. אם באמת עומד וקיים וישנו במציאות “הצעיר ארץ הישראלי”, אזי חוששני פן תהי גם אחריתו להבלע בתוך “אגף העבודה”, וגם החרדות והמזרחיות לא יצילוהו מידו. גם העבודה העברית תמשוך בכחה את כל צעיר ובחור, יהיה מי שיהיה.
במשך תקופת השנה נבעה הפרץ והתרחב עוד יותר מכפי שהיה בין “הפועל הצעיר” ובין מפלגת “פועלי ציון”. אמרו שתי המפלגות לעשות שלום ביניהן, להתאחד על בסיס העבודה – “אחדות העבודה”. אבל הדבר לא נהיה. “פועלי ציון” שהסוציאליות קדמה אצלם לציוניות, חשבו כי עתה הגיע הזמן לשאת ברמה את דגל מפלגתם על הרי ציון. ואולם ההסתדרות הלאומית של הפועלים בארץ ישראל, הדורשים בעיקר עבודה עברית כתנאי הכרחי להתגשמות תחיתנו, והסוציאליות אינה אלא טפלה לתנאי זה – “הפועל הצעיר” לא ויתר על צורתו ונשאר נאמן לעיקריו בתוך גבולות תכניתו הקודמת.
ואגודות אגודות נוסדו למשך השנה, רבות מאד, מהן פוליטיות, פרופסיונליות, מדעיות, צבוריות. זכות הבחירה לנשים, שהיתה גם סיסמא ומטה-חובלים בתוך מפלגות שונות, קראה גם היא ליסוד אגודת-נשים למטרות שונות. “מגן דוד אדום” הוליד יסוד “החלוץ”, אחיות רחמניות, בתי החילים. בכלל תנועת הגדודים העברים: ההתנדבות אליהם בימי הגיוס בראשית השנה, ההתענינות במצב החילים במקומות תחנותם, התמיכה למשפחות המתנדבים בארץ – כל אלה היו ענין לצבור העברי בארצנו. אמנם, אי אפשר להגיד, שהצבור ארץ הישראלי יצא ידי חובתו ביחס אל הגדודים. סבות רבות גרמו לכך: גם בראשיתה לא הלהיבה ההתנדבות את לבות כל השדרות בתוכנו, כי עם הספר אינו עם הסייף; קהלנו הטיל את עצמו על “ועד הצירים”, וגם את הדאגה לחילינו העבריים מסר ברצון לידי הועד הזה; אין היחסים בין האזרחים ובין הצבאיים כה תדירים ורגילים, ולא כל הרוצה יכול וצריך להכנס אל תוך חייהם של הגדודים העבריים. אבל כל זה לא מנע את התופעה של הצבאיות לשוות גון מיוחד לצבוריותנו בארץ במשך תקופת החשבון.
הומים וסואנים עברו חיינו עלינו במשך השנה שעברה. ואל השנה החדשה אנו נכנסים בתפלה, כי הימים הבאים לקראתנו ישטפו ויזרמו חיינו הצבוריים עוד ביתר שאת וביתר עוז, יבואו אלינו בני הגולה ויסתדרו למחנותיהם ולדגליהם, וימלאו את רחובותינו המון ואת חיינו תוכן. הפרוץ והצוחה בין המפלגות למחתה המה רק לעם יושב על אדמת נכר, אבל אם על ראשינו ממעל, שמי ציון, ותחת רגלינו, ארץ אבות, – מה הדבר אשר יפריד בינינו? הנאהבים והנעימים רוגשים בחבה, והמפלגות המתקוטטות תשאינה יחדו ברנה את אלומות תחיתנו בארצנו.
הומים וסוערים היו החיים הצבוריים בארץ ישראל כל השנה שעברה, מראשיתה עד אחריתה.
בתשרי בא לארצנו לנצח על העבודה הלאומית מר מ. אוסישקין, והישוב ארץ-הישראלי קדם את פניו בברכה ובבטחון. בכח החלטתו האמיצה של אושיסקין הועבר מרכז העבודה הציונית לירושלים. ביפו לא נשאר שריד כמעט למעט המשרד הא"י, המשרד אשר בצלו חי ישובנו את חייו הצבוריים במשך תקופתו הקשה ביותר, תקופת המלחמה. הצבור ארץ-הישראלי נקרא להשתתף בעבודה, ובחשון היתה צריכה להאסף או להבחר אספת הנבחרים; היתה גם החלטה מגבוה לצרף מתוך הישוב אנשים לועד הצירים. אבל היו תנאים קשים לפעולות ועד הצירים החדש, סבל ירושה הכביד עליו, סבל ירושה של המון פקידים, מסורה של הסדרים הקודמים. ועד שעושים כה וכה, והנה קפצו מאורעות חדשים. וגם היד התקיפה ביותר קצרה לנצח על הסדרים.
השקט והמנוחה היו בתוך הקהלות פנימה. ההסתדרויות של הקהלות התאמצו להמשיך את החיים הקודמים. נשארו על מקומותיהם וערכם הצבורי ועדי העיר ליהודי ירושלים וליהודי יפו. הצבור התרגל אליהם. אינו חפץ באחרים, אם כי הוא אדיש מאד לישותם. “חדשות ונצורות” אין הועדים יוצרים, ואין בהם כח ליצור, אבל מחנכים את הצבור לרעיון של ביאת-כח. בחיפה, להפך, חפצים לחנך את הצבור בשלטונו של ועד העיר. ברור שענינים אלה דורשים ארגון מחדש, כי על כן נתעוררו כמעט בן-לילה שאלות צבוריות, שאנו נתבעים לענות בהם.
הגדודים העבריים היו ענין לצבורנו בארץ לענות בהם. אחינו בחוץ לארץ כאילו שכחו את החזיון החדש הזה בחיי לאומנו. את הצבא העברי אשר יצר לנו רעיון התחיה. גם ההסתדרות הציונית וגם בא כחה, ועד הצירים בא“י, לא עמדו על הגובה הדרוש בנוגע לגדודים והסתפקו בתמיכת כסף למשפחות העובדים. הזהב אינו קונה את הרוח, התמיכה אינה יוצרת התרוממות הנפש; השלטון הצבאי בירושלים ובארץ, אשר שטם אותנו ואת תנועת תחיתנו, לא התיחס בחיבה ובכבוד אל גדודינו. ואנחנו, השונאים האורגניים לכל משק חרבות וצלצול כלי נשק השקפנו על החזיון הזה לא כעל התנדבות של הטובים מצעירנו, רק כאל לגיון נוסף של הצבא הבריטי הגדול. במשך השנה בשרו ע”ד גיוסים חדשים, - וגם חומר מצוין יש לנו עתה בארץ בשביל גדודים חדשים מתוך העולים; ואולם עד עתה לא נתגלה עוד החזיון הזה.
בתי הספר המשיכו במשך השנה את התפתחותם ונוספו עליהם כחות-הוראה חשובים מארצות הגולה. בית-הספר העברי הלאומי רוכש לו חבה מבלי הרף, ואליו מתקרבים גם החוגים שהיו מתנגדים אליו. “מקוה ישראל” נעשה כלו עברי. והמלאכים הרעים של חכי“ח עונים “אמן” בעל כרחם. העבירו לרשות “ועד החנוך” את בתה”ס של חברת יק“א במושבות וגם את ביה”ס לנגינה בירושלים, שנעשה כלו עברי. “המזרחי” יסד בירושלים סימינר למורים, ובראשו עומד איש, שאין לפניו הפוליטיקה המפלגתית, רק תועלת הענין, והוא ישמור בודאי על המוסד לשכללו. מן הגולה באו במשך השנה כחות-ספרות ומדע, ונוסדו בירושלים קורסים פרטיים למדעי הרוח, ומספר צעירים שומעים ברצון את השעורים מפי המורים השונים. ענין האוניברסיטה העברית עוד לא ימהר, כפי הנראה, לצאת מן הכח אל הפועל, ואנשינו בלונדון מכינים תכניות שונות ומרובות; והיו הקורסים האלה כעין שעורי הכנה למקצועות מדע אחרים ושאבו צעירנו ידיעות תורה מפי המורים הנמצאים בארץ. גם קורסים למודדי אדמה פתח ועד הצירים, כי גם הטכניקום בחיפה עוד טרם נגמרה הכנתו. הקורסים למדידה הביאו תועלת מעשית רבה לעשרות צעירים, גם בארץ, אחרי שעל הממשלה לסדר את עניני ספרי האחוזה ולקבוע את גבולי האחוזות בכל חלקי ארצנו.
בשנה זו נוסד גם בירושלים משפט השלום העברי, אשר קנה לו שם טוב בכל נקודות הישוב, ואך ירושלים לבדה היתה חסרה את המוסד הצבורי הזה. אמנם החוק השלטוני מתיחס אל פסקי הדין של המשפט העברי רק כאל פסקי בוררים, אבל גם הבוררות היא חוקית, וישותו של משפט השלום משפיעה לטובה גם על משרדי הרבנות להיטיב ולשפר את סדריהם, וגם על משרדי המשפט הכללי בארץ, כי יתחשב עם דרישותינו הלאומיות, בעיקר ביחס אל זכויות שפתנו העברית. בנידון זה נתפרסם בימים האחרונים חוק הקובע בהחלט את המקום לשפתנו הלאומית בכל המשרדים ובכל חיי השלטונים ודרכיהם עמנו. חלק הגון בהשתדלות אצל הממשלה לטובת השפה העברית, הוא גם לחברת “שפתנו”, אם כי ההסתדרות הזאת לא הרבתה במשך תקופת שנת החשבון. תשומת לב מיוחדה נתונה היתה מאת המשתדלים למוסד החדש “מדרש הלשון”, אשר לקח את מקומו של “ועד הלשון” שהתקיים קודם. במשך השנה נוסף על הירחונים היוצאים בארצנו גם “השלח”, שהוא ועורכו הד"ר קלויזנר עלו לארצנו מן הדגולה.
ומקום פה לרשום את החברה לעתיקות הארץ, החברה היהודית, שנוסדה לחקירת קדמוניות ארצנו. החברה כבר נגשה לחפירות במקומות שונים, ובודאי תמצא גם את המומחים לעבודה מדעית זו, ותמלא את החסרון הזה בעבודת תרבותנו הלאומית.
מרום ונשא מעל כל אלה מתנשא המאורע החשוב, ההיסטורי באמת, של מינוי סר הרברט סמואל לנציב הממלכה הבריטית בארצנו, נציב יהודי בארץ ישראל, יהודי נאמן למסורת תחיתנו הלאומית, יהודי גדול ונבון בחכמת המדיניות. השלטון הצבאי עזב את הארץ, והלכו להם אלה שגם התנגדו לנו, כל אלה אשר סכסכו בנו את הערבים שכיננו, כל אלה אשר הצהרת בלפור היתה לא לפי רוחם, ועל מקומם בא שלטון אזרחי – ונציבנו בראשם. עוד טרם נעשה בארץ דבר להגשים את הכתוב והחתום בספר ברית-השלום עם תורכיה בענין “הבית הלאומי” לעמנו, עוד טרם נתרחבו גבולותינו בארץ, ואף כברת ארץ קטנה עוד לא נוספה על נחלותינו בארצנו. אבל עתה גדול בטחוננו, כי גם המעשה אשר יבוא אחרי המדרש, ועם ישראל והגוי הבריטי יחד יבנו את הארץ. היאוש, אשר תקף את הישוב לאחרי ועידת הציונים בלונדון באחרית השנה העברה, אל יחרידנו אף במאום, כי הוא יעבור עד מהרה. אך יתעוררו נא כחות העבודה והיצירה בנבכי בני עמנו, בנין ארצנו אינו מחכה לנדבות, לא יפשוט יד למחלקי צדקה. אנו מחכים אל הבונים, אל אלה הנכונים לשאת בעול העבודה, השמחים להקריב קרבנות. הצדקות והנדבות – כבולען כך פולטן, ולא באלה יושעו עם הארץ. אנו עיננו אל החפצים להטות עמנו יחד שכם לעבודת התחיה. ואלה יבאו אלינו, וישקיעו את כחותיהם החמריים והרוחניים, הכספיים והמדעיים.
רצון זה הוא השליט עתה בלבות טובי בנינו ואותו אנחנו רואים ומוצאים גם בכל הבאים. המהגרים, העולים החדשים, צעירים, חניכי הספר, הולכים לסלול דרכים ולנפץ אבנים ולכל עבודה קשה. וכלם מכירים ומודים, כי אין עבודה קשה ואין עבודה נמבזה לעם ההולך לבנות לו ארץ, להחיות את ארצנו. לא אל “תקציבים” של בעלי רחמים מעבר לאוקינוס ישא עם התחיה את עיניו. זה הרוח אשר רחף על פני “ועידת המורים” בצאת השנה, ורוח כזה, אנו בטוחים, יעטוף גם את “אספת הנבחרים”. הם ממהרים להכאיב באבנים את החלקה הטובה של ביאות-כח בארצנו. עוד טרם התאספה האספה, הם מקדמים בחרפות את נבחרינו. יהמו – ויחדלו, הרוב המכריע של הנבחרים יכיר וידע את האחריות הגדולה של ביאות0כח לאומית ברגעים אלה, והמה לא יתנו לעשות את אולם האספה לבית חרושת לנאומים. מאת אספת הנבחרים תצא פקודה אל כל הישוב, אל איש איש מאתנו, כי יטה את שכמו את העבודה, כי רק זרועו ועמלו יושיעו לו, כי אין לנו סיסמא אחרת, מלבד העבודה, עבודת הבנין.
כף המאזנים של מספר תושבי הערים בארצנו בשנה החולפת עולה ויורדת, יורדת ועולה, ובאין בידינו מספרים נכונים אנו מוכרחים לגמור את מאזן השנה רק באומדנא. הכניסה אל הארץ, שיבת האנשים שהגלו מתוך הארץ בימי המלחמה, לא היתה רבה בשנת החשבון. רוב חדשי השנה היה איסור הכניסה בתקפו, וזקוקים היו לרחמים רבים ולהשתדלות מרובה גם לאלה, שהיו אזרחי הארץ, גם אלה שתועלתם לישובנו היא ודאית. רק בחודשים האחרונים התגבר זרם ההגירה, וגם זכינו לראות אניות, המביאות לארצנו מהגרים למאות. ואולם, לעומת אלה עזבו את הארץ במשך התקופה הזאת אנשים רבים, ומי יודע אם ומתי ישובו אליה. את הארץ יוצאים אנשים צעירים לבקש תורת מקצוע במרכזי המדע; עוזבים את ארצנו אנשים מלאים כח ומרץ, המבקשים מרחב לכשרונותיהם, אשר קצו בחייהם מפני חרושת השנוררות של חניכי הישיבות; עזבו את הארץ – “למו פצעי הלב ידוו, יזובו” – החיילים בני אמריקה ואנגליה, אשר עבדו בגדודים העבריים, ואשר רובם הגדול על-מנת-כן התנדבו אל הצבא העברי, כדי שיתאזרחו בארץ אבות. ואולם בכל זאת, אין ספק שמספר התושבים היהודים בערי ארצנו עלה בשנה זו – עדים לכך הם בתי הספר, שמספר תלמידיהם הולך ומתרבה. עד היא הדחקות בדירות למעון בכל הערים, המחירים הגדולים של שכר הדירות.
כי, מלבד תל-אביב, נשארו גם בשנת החשבון ערי ארצנו בתוך גבולותיהן הקודמים, לא הרחיבו את הערים, ולא הוסיפו בהן בנינים חדשים, והממשלה היתה מוכרחת גם בשנה זו לגזור על בעלי הבתים לבל יעלו את מחיר הדירות יותר מדי, וקבעה לתכלית זו נורמה ותקנות.
בירושלים, לא נבנה בשנה זו אף בית אחד, והשלג אשר ירד בחורף זה הרס בנינים רבים. עוד טרם הוחלטה תכנית העיר כמו שתבנה מחדש, ובעלי הבתים מפחדים לבנות פן יהיה עליהם להרוס את אשר יבנו, אם התכנית החדשה תדרוש את זאת, נוסדו אמנם חבורות ואגודות לבנינים, ויש גם שאיפה בקרב התושבים להתרחק מגבולות העיר הקיימת, למען יהיו המגרשים יותר גדולים בשטחם, ויבנו להם אנשים בית וגן ושכונות גנים. אבל כל זה – שאיפה לעתיד הקרוב, לכשתשקט הארץ ויפתח המשרד המשפטי לספרי האחוזה. בינתיים רבה הצפיפות, ומצב הבריאות בירושלים לא היה מזהיר. אמנם, גם “הדסה” וגם הבלדיה כמו משגיחה על התקונים הסניטריים להבראת העיר, ומסכומי “ועד הצירים” גם תעלות לשופכין נחפרו בשכונות שלנו המטונפות ביותר. אבל לאחר זה, מלאות ידי הרופאים עבודה ובתי החולים מלאים חולים. המים החיים, מי המעינות, שהביא הצבא הבריטי העירה לפני שנתיים, אינם מספיקים אפילו לחלק האזרחים, ולתוך בתים פרטיים אינם מעבירים אותם. נשארים איפוא בקדמותם הבורות החצובים, המכילים חידקים ויתושים, ואין מפלט מפני הקדחת.
יפו, יפו החדשה ובראשה תל-אביב, זוכרת את מאמר החכם: “שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור”, ואך נכבשה הארץ התחילו לבנות בנינים חדשים, מבלי לחכות “עד שישתנו הזמנים” ושמי הפוליטיקה יהיו טהורים והכסף בארץ-ישראל יהיה כאבנים, וחמרי בנין יהיו בזול. שם אין שאלת התכנית של העיר ותכנית תל-אביב ופרוריה קבועה ומסודרת וגם אין שאלת הטאבו, כי המגרשים נקנו עוד מלפני המלחמה. ביפו העיר גם כן בונים לאט ואך יבוא הפתרון לשאלת הנמל, יגשו לבנין באופן רחב, והשכונה כלה מרוצפות רחובותיה החדשים, וגם מאור חשמלי יהיה לה בקרוב.
בחיפה, הדוחק בדירות גדול מאד, הבריטים מציגים להם בעיר הזאת יד, אומרים לבנות את הנמל מיד, ומספר גדול פקידים חדשים מתישבים בעיר, והנה שבים גם הגרמנים שגלו בראשית הכבוש, והם יקחו להם את בתיהם ומשכנותיהם, ומקום לשבת אין. אך אחדים מבני חיפה יגשו לבנות בתים על מגרשיהם אצל הטכניקום, ועתה חושבים מחשבות לבנות עיר חדשה על הר הכרמל, אחרי שתהיה מסילת ברזל שרשרת בין העיר ובין ההר.
מתכוננת להבנות מחדש גם טבריה וכבר נערכה התכנית, ואחינו התאגדו לבנות שכונה חדשה ממעל למקום, שהעיר נמצאת עתה, וגם סכומי כסף הגונים, לפי הערך, שמורים אצל אגודה זו.
ואפילו לצפת ולחברון נהיו פנים יותר יפות מאשר קודם אם כי מספר התושבים היהודים בשתי הערים לא נתרבו בתקופת חשבוננו, ובחברון אולי עוד התקטן המספר, כי בשנה העברה לא היה במצבנו דבר, אשר יכה גלים בזרמי חיינו להתרחב ולהתפשט אפילו בערי המושב בארצנו.
כי מצבנו הפוליטי בארץ לא היה מזהיר כלל וכלל מראשית השנה. הנרגנים עושי הפוליטיקה, השתדלו עד כמה שידם היתה מגעת לעכר את המים הצבוריים ביחוד בערים. הפגנות נגדנו, אספות חשודות, עתונות אנטי יהודית, וכל זה נעשה בפומביות כזו שאנו מוכרחים היינו להאמין, כי באמת לא הכל “חד וחלק”, וכי השלטון המקומי נוטה חן וחסד לכל הנעשה נגדנו. למרות הקריאה “אל תגזימו”, לא אחרו המעשים הנוראים להוכיח כי פחדנו לא היה מוגזם. בדמשק התכוננה ממלכת סוריה, אשר שאפה בכל עוז לבלוע גם את “סוריה הדרומית”, את ארץ-ישראל, ולשפוך חמת דמשק עלינו ועל ארצנו. והקשרים בין דמשק ובין ערינו היו חזקים, והיחסים הפוליטיקנים מזה ובין השלטונים מזה היו ידידותיים, ואת צעדינו הצרו בכל אשר יכלו. “הבלדיה” בירושלים היתה צור ומעוז לכל שונאי ישראל, אל שפתנו התיחסו באיבה, וגולת הכותרת של כל היחס הזה היו הפרעות בירושלים, פרעות לכל משפטם וחוקתם, פרעות בימי בפסח, ואחריהם חפושים בועד הצירים ובדירתו הפרטית של המנהיג, מאסרים ומשפטים עם פסק הדין הידוע בסופו, אז נוכחנו כלנו, גם שתומי העין בקרבנו, כי יד השלטונים היתה בכל הנרגנות, שהתרקמה נגדנו ונגד זכויותינו ושאיפותינו פה בארץ.
אך בראשית הקיץ כמו שאפנו מעט רוח. בסן-רימו היתה רוח אחרת מאשר נשבה בארץ ישראל. ושם גם החליטו לשום קץ לתעלולי ממלכת דמשק, ואשרו באופן רשמי את הצהרת בלפור, ונמנו וגמרו גם להדגיש את ההצהרה הזאת, בשום משרת בנציב בארץ ישראל על שכם יהודי, הנאמן לגדל התחיה העברית. עוד התהפכו השלטונות פה כחמר חתום, עוד נסו גם בימים האחרונים לאסור עלינו את הצומות ואת המחאות וגם שלחו יד בכתלנו המערבי “לתקנו”, - אבל הופיע הנציב סיר הרברט סמואל, ויגון ואנחה נסו מרחובותינו, נתחדשה קצת גם הבלדיה הירושלתית, ואליה נכנסו שני אנשים משלנו, אנשי צורה לאומית מסויימת; ואולם הענינים שם כקדם, ועוד גם היום ירגיש היהודי הנכנס אל הבלדיה, כי אין רגליו עומדות בעיר הראשה של עם היהודים. ועוד אותו הדבר נמשך גם בשאר משרדי השלטונים, אם כי מספר הגון של אחינו, כמובן, יודעי אנגלית כלם, קבלו משרות אצל הממשלה.
מיפו יצאה במשך השנה גם השארית של המשרד הא"י, כי דרישת מר אוסישקין ראש ועד הצירים היתה חזקה לרכז את כל נקודות העבודה המשרדית דוקא בירושלים. ואולם זה לא השפיע הרבה על ערכה של יפו, על חשיבותה של תל-אבי, השכונה הנאה צועדת קדימה אפילו במובן הפוליטי. יצירה לאומית בתל-אביב אינה מתבטלת, וגם השלטונים מתחשבים עמה, בירחים האחרונים מתגברת השאיפה לעשות את תל-אביב עיריה לבדה, חוץ לעיר יפו, ואל השפעת העיריה הזאת תכנסנה גם השכונות הקרובות אל תל-אביב, שרובן הגדול יהודים. עוד טרם נקבעה הצורה הנאותה לעיריה, עודם מבקשים את הדרכים החוקיים, שעל פיהם יקבלו תושבי תל-אביב ופרוריה הישנים והחדשים את זכויותיהם בהכנסות העיר יפו; ואולם כח היצירה של עסקני תל-אביב חדש עמהם, ותתענה השכונה היפה הזאת, מלאת כח עלומים, תחת ידה הקשה של יפו הישנה, האומרת כי היא הגבירה. ערכו הפוליטי של הצעד הזה יהיה לא קטן, כי זאת היא העיר הראשונה אשר בנתה התחיה הלאומית בארצנו.
בחיפה לא פסקו החכוכים בין הבלדיה ובין התושבים היהודים. הערבים-הנוצרים סכסכו תמיד בין היהודים ובין הממשלה, ואפילו בעזרת היהודים ותמיכתם הכספית, לאחר ההתנפלות על הנוצרים הערבים – בעטו באיבה. לשונאינו בחיפה יש גם עתון משלהם, השולח תמיד לשון אפעה ביהודים, מדבר משפטים עם השלטון הבריטי הנוטה כביכול חסד לנו, וגם חשד בממלכה הערבית בדמשק, כי היא מבכרת את בתי המסחר היהודים והציוניים על הסוחרים הערבים.
הערים טבריה וצפת נמצאו כל השנה תחת השפעת המאורעות הפוליטיים שבין צרפת וסוריה. המלחמות בין גדודי צרפת ובין הבדוים, שעלו לנו באבדן מטולה ונקודות ישוב אחרות וגם בקרבנות אדם, החרידו את הגליל, וכאשר, בראשית הקיץ, התגרו פרשי חורן מלחמה גם בצבא האנגלי בבית שאן ועל יד תחנת צמח שעל הכנרת, היתה צפויה סכנה גם לטבריה העיר. מצב רוח כזה אינו מעורר את המרץ ליצירה ולעבודה, וגם ביחס השלטונים ליהודים לא היה מן הבטחון המוחלט בשביל כל ישובנו. ידוע המשפט, ששפטו את רוצחי האכרים היהודים בנוסם על נפשם מפני פחד ההתנפלות ואשר אך בזמן האחרון שמו לב אל ערעורנו, והרוצחים קבלו את ענשם.
אמנם, מצבנו הפוליטי אנו בארץ הוטב בהרבה, לאחר סן-רמו והתחלת הגשמתה של ההחלטה על ידי הנציב, אבל אין זה יכול להפיע על המצב החמרי בארץ בכלל ובערים בפרט, והחיים הכלכליים בארץ הולכים ורעים בארצנו.
הצבא הבריטי, אשר מלא את הארץ בעשרת אלפיו ורוח חיים בא לרגליו בכל סחר הארץ, הולך הלוך והתמעט במשך השנה. מאות הפועלים, שמצאו את לחמם מתעשיה ביתית, ביחוד מכל מעשה עץ זית ומכל החרושת בכסף ובנחושת ובמעשי האומנות השונים הנמכרים ל “זכרון” מהארץ הקדושה ומירושלים – כל אלה אינם מוצאים קונים לפרי עבודתם. בתי המלאכה “בצלאל” והפועלים של הקבוצות השונות למעשה מקשה וחרושת בעץ ובנחושת, שלחו סחורותיהם על פני חוץ, ביחוד לאמריקה, אולי ימצאו שם שוקים. היחסים עם חו“ל אינם עוד כתקונם. אם כי חוזה השלום כמו נכתב ונחתם, והמלחמה נגמרה. המסחר עוד שומע ומקשיב את הד המלחמה, כי האכספורט והאימפורט בכל הארצות עודם נמצאים גם היום בתנאים של אי-שלום, שכר ההובלה באניות גדול עד מאד, ואין אחריות למקנה וממכר, אין אחריות לזמן ואפילו לשמירתה ולשלמותה של הסחורה. אין עבודה ואין בנין בארץ, ובאין אלה גם המסחר שבת וינפש. לרגלי התנאים האלה סבל גם האקספורט הקטן של ארצנו, והמסחר בתפוחי זהב הביא גרעון של מאה וחמישים אלף לי”מ לבעלי הפרדסים בסביבות יפו. ההובלה וחמרי החבישה והאריזה עלו לפעמים הרבה ממחיר הפרי, ובעל הרכוש לא קבל מאומה, ועוד הפסיד בעבודתו.
הסבות? ההפגנות הפוליטיות נגד היהודים מראשית השנה ובכל החדשים הרבים עד אחרי הפרעות באביב, מלאו את אויר הערים רוח זלעפות, אי-אמון הדדי בין התושבים ופחד תמיד מפני היום הבא, המבוכות בלתי הפוסקות במצרים הקרובה גם הן לא הוסיפו מנוחה ליושבי ארץ ישראל, לסחרה ואתננה. המאורעות בסוריה, הכרת פיזל למלך מבלי שאלת פי הממשלות, התגרות עם צרפת “בצל החרמון”, הפסקת הקשרים והיחסים בין בירות ובין דמשק וכל אי הבטחון ליוצא ולבא בחלק הגדול של ארצנו – אין התנאים האלה מוכשרים להתפתחותם של התנאים הכלכליים, הנשענים על המסחר ועל התעשיה, והפחיתו הבנקים את סכומי הקרדטים, כי מלאו מחסני הנמלים והחנויות סחורות למכביר, וקונים אין. הקרדיטים הוא המרגיש ביותר את כל התמורות והחליפות במצב הכלכלי, והחיים הולכים ונעשים קשים בארץ. היוקר של צרכי יוקר נפש מאמיר, וההכנסה פוחתת. ביחוד הורגש הדבר בירושלים, המקבלת חטה ובשר וצרכים רבים מעבר הירדן מזרחה. הפרעות ביהודי ירושלים בפסח והבלבולים הפוליטיים בכל המקומות, שעוד טרם נקבע בהחלט מי הוא השולט עליהם, אם הם לארץ ישראל או לסוריה – כל אלה הרעילו את הסביבה, וכמו חיץ נבנה בין ירושלים ובין עבר הירדן.
קפאון כללי שורר גם ביפו, בכבדות הולכים ונבנים עשרות הבתים החדשים, והעבודה אינה מספיקה בפרט למספר הגדול של העולים, הנוספים בכל שבוע. יבול המושבות סביבות יפו לא הביא ברכה רבה, אחרי שתפוחי הזהב לא הכניסו כלום. את השקדים הכה הברד, ואך הכרמים נתנו פרים בשפע. אבל מחירי היין ירדו בשוק העולמי, בגלל החוק נגד השכרון באמריקה, והוצאות התוצרת של היין נתרבו בארצנו. הנמל היפואי שאינו מסודר באופן טכני והסערות התדירות השורות בים יפו, מעלים את מחירי הסחורה הנכנסות והיוצאות; המסלה בין יפו ובין תחנת לוד נשארה צרה במדתה בכל השנה, והמשלוח מיפו לירושלים ולמצרים דורש הוצאות נוספות. ואם השנים כתקונן והפרנסה מצויה ושכר העובד נמצא על נקלה אזי נושא הקונה הצרכן בעול כל ההוצאות היתרות האלה. אבל השנה החולפת לא היתה מן המתוקנות, ונוספו כל התנאים הקשים להצר ולהעיק על תושבי הערים ולהכביד עליהם את עול החיים.
ואחינו למודים מלחמת החיים, משתדלים להקל מעליהם את המועקה בכל אשר יוכלו. ביפו ובירושלים וגם בחיפה ובטבריה נעשו נסיונות של קואופרטיבים של: סופרי סת"ם, סנדלריה, נגריה, שרברב, סתות אבנים, בתי-דפוס של העתונים “הארץ” ו “דאר היום”, חלבנים וביפו גם שם יש קואופרטיבים כמו אלה בתוספת מאפיה ואומנות. נוסדו קבוצות לקבלנות בסלילת דרכים ולמלא עבודות צבוריות שונות, בניני בתים, תפירת בגדים, ציד דגים. בתנועת הקואופרטיבים תומכות ההסתדרויות השונות, ולא רק השמאליות. גם אורגני ההסתדרות הלאומית שלנו מכירים את ערך העזרה העצמית של צבורנו פה בארץ. אמנם נסיון “המזמין” עוד לא הצליח, והקואופרטיב הגדול לצרכנים “המשביר” עומד וקיים עוד מתקופת המלחמה, כי עליו להרויח ולא להפסיד. אבל ערכו הכלכלי של “המשביר” גדול מאד, ברכזו סביבו הרבה מאות צרכנים, שהוא מספק להם כל מיני סחורה. וסניפים אחדים לו בנקודות ישוב חשובות. והוא סוף-סוף יעמוד על טעותו, ויראה ברכה רבה, כמו שהצליח חזיון אחר של עזרה עצמית בארצנו, - הקופות להלואה וחסכון. לאגודות אלה כבר יש בארצנו כאלפים חבר, המשתמשים במוסדות קרדיט פעוט לצרכיהם, וכמעט הם מפרנסים את הקופות בפקדונותיהם ובחסכונותיהם. נמצאו מקרב צבורנו אנשים, המקריבים לעבודה זו, לכל סוגי עזרה עצמית את נסיונותיהם ואת ידיעותיהם, והקואופרטיבים, בתמונה זו או אחרת, מצליחים, ונותנים אותותיהם, כי הם אשר יצאו ואשר יבואו לפני הצבור בהלחמו את מלחמת קיומו עם המקרים בעתיד הקרוב, אשר אליו אנו מקוים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.