דברי חז“ל הידועים: “למוד גדול שמביא לידי מעשה” (ב“ק י”ז ועוד) נתפרשו על-ידי איזו מן האחרונים, שגדול אותו הלמוד המביא לידי מעשה. אם באמת היתה כונת חז”ל כך – איני יודע, אבל אינו מוטל בספק, שאך אותו העיון המביא למעשה, יש לו ערך וחשיבות, היינו עיון הנוסד על ידיעת הנסיון ועולם המעשה, עיון המורה לנו דרך במעשינו, אך עיון מחשבי בלבד, הנוסד רק על הגיונות שכליים, חששות שונות, מבלי אשר ישים המעיין את לבו למעשי יום-יום, אין להשען עליו. דרכי החיים סבוכים מאד, תלוים הם תמיד במקרים שונים, בתנאים שאי-אפשר לראותם מראש, ואין לך אדם אשר בדָרכו על מפתן חיי המעשה יוכל למצוא לו דרכים בטוחים, הקרובים לשכר ורחוקים לגמרי מכל הפסד. אלה הסמוכים על שלחן הוריהם ולא ידעו כלל את הנסיון, יכולים הם להתפלסף על תורת המעשה כאות נפשם, אבל מכיון שהוכרח אדם לרדת בעצמו להמלחמה הנוראה המכונה בשם “מלחמת הקיום”, אי-אפשר לו לבחור אך בגשרים של ברזל שאינם בעולם, ואנוס הוא לעשות מעשהו לשכר או להפסד, כי סוף-סוף אין דרך בטוחה בחיים. זהו שאמרו חכמים: מן הזהירות – שלא להזהר יותר מדאי, וכל מי שאינו נכון להפסיד לא ישתכר לעולם.

כמדומה לי, שאם היה אחד-העם משים לב להאמת המעשית הפשוטה הזו לא היה מביא לנו את ה“אמת מארץ-ישראל” (“המליץ” 174–176), שהבהילה לב רבים שלא ירדו לעומקה של הלכה והרפתה את ידיהם על בלי מה. הנבהלים ההם אינם יודעים, כי ה' אחד-העם עם כל חבתו לציון, עם כל חכמתו שקנה ועם שכלו הזך, הוא איש מעולם העיון לבד, אבל במלחמת-הקיום צריכים בני-אדם לבקש להם פרנסה ומזון שלא על-ידי “גשרים של ברזל”. במאמרו “אמת מארץ-ישראל” הנ"ל הוא מודיע להקוראים, כי הישוב בארץ-הקדש אינו בטוח לא מצד הממשלה ולא מצד האמצעיים שנלקחו לו, כמו הכרמים והאגודות. דברים אלה בכללם ידועים כמעט לכל חובבי-ציון, הבקיאים בעניני הישוב, אך מעולם לא נבהלו מכל אלה, בדעתם, כי אין לך דבר של פרנסה בעולם שיהיה מוקף “שושנים” בלי כל חוחים, שאין להמסחר והעבודה “גשר של ברזל”, “כי לא לאיש הולך ¹והכין את צעדו” ללכת דוקא בדרך בטוחה מכל מכשולים. “אמת מארץ ישראל”! ומה אם נכתוב “אמת מאודיסה”. “אמת מברדיטשוב”, “אמת מווילנה”, “אמת מווארשוי”, “אמת מתחום מושב היהודים”, "אמת מכל מקום ", הלא תסמר שערת בשרנו למקרא האמתיות ההן!… שביתת המסחר, מאות אנשים מחזיקים בכנף איזה מסחר קטן, רעב, קור, מחלות מדכאות בשר ורוח, אויר מחניק בדירות צפופות, פשיטת הרגל לנושים על כל מדרך כף רגל, וצרות שאין הפה יכול לדבר ולא האזן לשמוע… אך האמת העיונית היא אמת לעצמה, והאמת המעשית – אמת לעצמה, וכל החפץ ללכת בדרך המעשה על-פי הוראת האמת העיונית לא יצלח.

כבר אמרתי כי הידיעות שהביא ה' אחד-העם, כמו על-דבר הקושי מצד הממשלה, חסרון שוקים למכירת היין לעת-עתה, חסרון הדרכים וכו‘, ידועות הן מכבר להבקיאים שבחובבי-ציון. על כן אין את נפשי להתוכח עם ה’ אחד-העם בזה וכל-שכן להכחיש אותן. אך מוצא אני לנחוץ להוסיף מה שהשמיט הוא. כבר אמרתי בשנה שעברה באחד ממאמרי, כי החיים מלאים תמיד צללים ואור, וה“אמת מארץ-ישראל” (מאמר ראשון) הראתה לנו אך את הצללים ולא את האור. גם עתה הודיע לנו ה' אחד-העם אך את המכשולים מצד ממשלת תוגרמה, בעוד שידוע לנו כי להמקבלים עול מלכות תוגרמה (אשר זהו באמת רצון ממשלת תוגרמה, למען תנצל מדין-ודברים תמיד עם קונסלי אירופה) אין הממשלה מנחת שום מכשולים. האמנם אומרים, כי יותר טוב הוא לתושבי תוגרמה להיות חוסים בצל הקונסלים מהיות עבדי הממשלה; נניח כי כן הוא, אך הלא יש כשלשים מיליון משועבדי תוגרמה ולמה לא יהיו שלשים מיליון ועוד איזו אלפים? ולמה יהיו אחינו כיוצאים מן הכלל? וכי הדעת סובלת, שהאיש המתנחל על האדמה באיזו מדינה, היינו המשתקע בארץ הוא ובניו, יהיה משועבד הוא ובניו למדינה אחרת? הלא ידענו כי כל אחינו הספרדים והרבה מן הקולוניסטים הם עבדי ממשלת תוגרמה, ומעולם לא שמענו כי בשביל כך הורע גורלם באיזה ענין.

ה' אחד-העם מיעץ, ליסד אגודה גדולה ועשירה לישוב הארץ תחת חסות אנגליה, אבל אין זה אלא דברי תימה. עצה כזו טובה היא לעשרה או לעשרים אנשים, אבל לישוב הארץ כראוי הוא דבר שאי-אפשר, כי שום ממשלה לא תתרצה לתנאים כאלה. מלבד זה עלינו לדעת, כי לא הרי אנגליה של שיטת הטאָרים, כמו ביקונספילד וסאליסבורי, כהרי אנגליה של שיטת הוויגהים, כמו גלאדסטון וחבריו, אלה אשר קרעו את מצרים מעל תוגרמה, ואשר ממשלת תוגרמה יראה אותם…

ה' אחד-העם אומר, כי הועד הפאריזי, העוסק במכירת קרקעות בארץ-הקדש, אינו דואג להצבת הגבולים, בנין הבתים וכיוצא בזה, ודבר זה לא בפירוש איתמר, אלא מכללא, שהרי הועד לא הודיע מאומה מזה, או כדברי ה' אחד-העם: “כן לפחות נראה מן המודעה שהדפיס הועד במכתבי-העת”. לא אוכל להבטיח כי הועד ידאג לכל אלה, אבל לא אוכל גם-כן לחשוב כי הועד, שעומדים בראשו אנשי-שם וגדולי המעלה כהרב הכולל מצרפת, היודעים גם-כן את כל המכשולים בהצבת הגבולים ובבניני הבתים, – כי הועד הזה, שאין לו עם זה שום פניה מסחרית, ורק לשם תועלת אחינו כונתו, יוביל את הסומכים עליו בדרך חלקלקות ויהיה גרמא בנזקים להמתנחלים על ידו. אם יוביל הועד את הקונים למטרתם על-ידי קבלת מרות תוגרמה, או על-ידי דרכים אחרים ברשיון הממשלה – איני יודע, בכל אופן כדאי הוא לסמוך עליו. אם הועד לא הודיע כזאת בהמודעה – אין בכך כלום, כי מה לו להודיע פרטים? כן לא הודיע מחיר האדמה, מספר החברים הדרוש להיות בכל אגודה של בונים וכיוצא בזה, כי דברים כאלה מקומם במכתבים פרטיים, והעיקר היה רק להודיע, שיש מרכז לפנות אליו.

לא אאריך על-דבר נטיעת הגפנים, אם טובה היא אם לא, כי אין זה תנאי קבוע בהלכות הישוב, ואחת היא אם יטעו גפנים או זיתים וכל מיני פירות שבעולם, והכל מודים, שהלחם הוא העיקר. אם עד כה הרבו בגפנים – אין זה אלא מפני קוצר-דעת אחינו בכלל בדרכי מסחריהם, לחקות תמיד מעשי חבריהם, ובשעה שראובן רואה ששמעון יש לו פרנסה מחנות של מרכולת, הרי הוא פותח לו בצדו חנות כזאת, מבלי לחקור שמא על-ידי התחרות לא ימצאו שניהם פרנסתם. אבל בכל זאת, לדעתי, יאושו של ה' אחד-העם בענין הגפנים הוא קודם זמנו. התרחבות מסחר ידוע גורם על-פי-רוב לחפש שוקים חדשים, וקרוב מאד, כי כאשר ירבו הגפנים ועמם היקבים בארץ-הקדש, ימצאו גם שוקים הרבה להיין. אכפיל דברי, כי אין גשרים של ברזל לדרכי המסחר, והכל לפי רוב המעשה. לעת-עתה יש אך קבלן אחד ליינות הקולוניות, והוא הנדיב, ובעד הקולוניות אין עוד יקבים. אחרי שאנו יודעים שהנהגות הנדיב בעניני הישוב גבוהות הן מאתנו ולא לנו להדמות אליו, אין לנו גם-כן יסוד לומר, שאם יהיו לנו עוד יקבים וסוחרי יין גדולים בארץ-הקדש יכבד עליהם למצוא שוקים רבים ושונים לסחורת ידם. הנה, למשל, מעיר סמירנא מביאים בכל שנה לאודיסה בחדש יולי ענבים ממין הנקרא “ריזאק” במספר אלפי פוד, ומחיר כל פוד הוא מחמשה-עשר רו“כ עד שהוא פוחת והולך עד שמנה רו”כ. הענבים האלה מובאים בכלי-נצרים מעשי טריעסט על-ידי היונים מסמירנה ונמכרים להיונים באודיסה, ומשם הם מתפשטים עד פטרבורג ומוסקבה ועד ווארשה. קרוב מאד, כי גם בארץ-הקדש יצלח הדבר לנטוע גפנים אשר ישאו ענבים מוצקים, שאפשר יהיה להביאם לחים לרוסיה ולעשות בהם סחורה, כמו שעושים היונים מסמירנא. אכפיל דברי, כי בכל אופן אין הגפנים עיקר בעבודת-האדמה ובהלכות הישוב.

כללו של דבר: ה' אחד-העם חפץ שיבואו בני-ישראל לארץ-הקדש על גשר של ברזל, אבל זהו דבר שאי-אפשר לא רק בארץ-הקדש, כי גם בכל מקום. “נחשון קפץ לתוך הים”, וכן עושים כל אלה, המוכרחים לבקש להם פרנסה ומסחר בכל מקום שהם, מבלי לחשוב חשבונות רבים. מודה אני, כי יותר טוב היה אילו היה כל אחד בוחר לעצמו דרך בטוחה, אבל זהו דבר שאי-אפשר. אילו היה לאדם ארח בטוח בחייו, לא היתה מלחמת-הקיום מעולם, וכל ענין צפוי לשכר ולהפסד וגלגל חוזר בעולם. אם היו מאמרי ה' אחד-העם נדפסים בשנת תרמ"א, כי אז לא היתה לנו עד עתה אפילו קולוניה אחת. עתה, שהיתה האמת העיונית נעדרת, רבים באו למטרתם ושאריתם סוף-סוף יבואו אל המנוחה. אם תמיד נבקש חשבונות רבים – לא נרחיק ללכת. אילו היו שואלים אותנו לפני צאתנו לאויר העולם, אם חפצים אנו להיות יהודים, והיו מגלים לנו גם כן עם זה את “האמת מארצות ישראל”, קרוב מאד שהיינו עונים בשלילה, ועתה, שלא הודיעו לנו חשבונות רבים ונולדנו יהודים, חביבה עלינו יהדותנו כחיינו, וכל קרבן לא נחשוך בעדה. יבואו אנשי-המעשה, אם כחם וכספם אתם, לארץ-הקדש, יקפצו לתוך הים כנחשון, וכמו שעשו עד כה בכל דבר מסחריהם, אחרי-כן לא יחשכו כל עמל בעד הצלחתם – וסוף-סוף יבואו למטרתם.

בסוף מאמרו יתאונן ה' אחד-העם על בני-הגבורים אשר הקריבו למות נפשם בעד ארצם ולאומיותם, היושבים עתה על מצבת קבורת כבודם וספרים בידיהם… אך הטובו מאמרים כהמאמר “אמת מארץ-ישראל” מספרים? או אולי יש בכח מאמרים כאלה לערות רוח-גבורה על החלשים? האם גם “אבותינו הגבורים אשר הקריבו למות נפשם בעד ארצם ולאומיותם” חשבו גם-כן חשבונות רבים? האם אמרו איש לרעהו: ארי בחוץ, שחל ברחובות!

אולי הפריזו הם על המדה בלעגם לכל סכנה, מדוע נפריז אנחנו על המדה להרבות חששות ופחדים במקום שאין פחד!

עלינו רק לעצור בעד עניינו שלא יסעו לארץ-הקדש בתקוות כוזבות, עלינו לעצור בעד העשירים לבלי יבואו בדברים עם סרסורים ומפקיעי שערים. אך אלה אשר כספם וכחם אתם ויעשו מעשיהם על-ידי הועד הפאריזי, ילכו בכחם זה ואלהי ציון יהיה בעזרם.