מַעֲשֶׂה בִּשְׁלשָׁה אַחִים / אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

חייל רוסי צעיר בא אלינו בשבי. לבדו. האיש שעל המשמר הביא אותו. הוא ראה נקודה שחורה על השלג המבריק בלילה. הנקודה הלכה וקרבה, כשהגיעה אל גדר חוטי-הברזל, הרעים עליו איש-המשמר: מי אתה? – נודע, שהחייל רוסי הוא, הזוחל על השלג ורוצה לעבור אלינו.

השבוי היה יהודי.

הסתכלתי בפניו: צעיר כבן תשע-עשרה-עשרים שנה. פניו רכים, עצובים, חולניים ויפים. תמונת-רימבּרנד מצוירת בחָלָב ודם.

עוד לפני שהתחלתי לדבר אתו, פתח הוא:

– אדוני – אמר בקול רועד ומלא יאוש, – בבקשה – – אמרו נא לי: האם באו אליכם בשבי בימים האחרונים שני חיילים רוסיים, יהודים?

– איך? שנים בבית אחת חושב אתה?

– לא. לא בבת אחת; בזה אחר זה. ביום אחר יום. כך: בתחלת לילה, או באמצע האשמורה הראשונה.

לקבל שבויים לא היה אצלנו דבר יוצא מן הכלל. החורף היה אכזרי ומסגף והחיילים שבמערכה הרוסית הטחובה והמזוהמה באו כפעם בפעם מאליהם. שבויים הללו רקובים היו ממש.

האונטראופיציר הוציא פנקס קטן מתוך כיסו, הציץ בו ואמר:

– כן, בשבוע זה באו אלינו אנשים אחדים. ששה עשר איש. בסדר שכזה: ביום הראשון, אחד: רוסי; בשני: חמשה בבת אחת; גם כן כולם רוסיים, נוצרים. ביום השלישי: שנים, אחד יהודי ואחד גרוזי, מקאווקאז. ביום הרביעי: חמשה; מהם שלשה יהודים ושנים קוזאקים. ואתמול, ביום החמישי: שלושה, אחד מהם יהודי, אחד אוקרייני ואחד מהם איזה מין – – – אינני יודע ברור, השד יודע אותו, איזה מין ליטאי או מה, זה הכל.

החייל הצעיר, כמי שמתאפק מלבכות, ביקר רשות ושאל:

– אפשר יודעים אתם את שמות היהודים שבהם?

האונטראופיציר הדייקן ידע גם זאת:

– בבקשה, רשומים הם אצלי.

ומנה לו את שמותיהם.

– ואין ביניהם: סֵיגַל?

– סיגל? – סיגל? – לא.

השבוי הצעיר נאנח אנחה קשה ועמוקה. התאמץ להבליג על צערו, אלא שלא עלה בידו. אנחתו התפרצה לבכיה מרה.

אין לך דבר משונה הנכנס לתוך תוכה של הנפש, כמו בכייתו של איש-צבא. כולנו הסתכלנו בו בחמלה. לא הפרענו את השתפכות יגונו בדמעות. דמעות שבוי-המלחמה מפיגים קצת גם את צערנו, את צער “השובים”, הרואים בו באויב הנכנע את גורלם-שלהם העלוב; דמעות הללו שוטפים מעל נפשנו את הזוהמה המבריקה, את קדושת המלחמה ולרגע רואים אנו את עצמנו עין-בעין: בני-אדם אומללים, שיד מי-שהוא מתעללת בנו.

הבוכה קינח את דמעותיו בשרוולו, אחר-כך התחיל מספר:

– "שלושה אחים היינו. ביחד, בפלוגה אחת. לא בזמן אחד נכנסנו את המערכה. הבכור שבנו היה כבר מזמן במלחמה. זה יותר משנה. ואחריו בשורה באנו אנחנו השנים. אני – כחודש ימים שהנני במערכה. על פי מקרה היינו כולנו בפלוגה אחת, המפקד שלנו הוא איש נורא. איש גס, בעל לב אכזרי; ועל לכולם שונא את היהודים שנאה איומה. הוא בא אלינו לפני שבועיים. המפקד שהיה לפניו, היה איש טוב לב. שני אחי זכו אצלו לאות גבורה. וזה שבא על מקומו פתאום, אינו סובל יהודים. בתחלה היה מסגף אותנו בסיגופים ויסורים שונים, שחכמה יתירה נחוצה כדי להמציאם. בעד כל תנועה, שלא מצאה חן בעיניו, היה כופת אותנו אל האילן שעל הגבעה הקטנה וכך היינו עומדים שם קשורים בין אלפי הכדורים השורקים מול פנינו מצד האויב בכל רגע ורגע. כמעט שיצאנו מן הדעת. לעמוד ולהסתכל פנים אל פנים בפני המות – בידים ורגלים כפותות. – – ובינתים היה הוא עומד בתוך החפירה, מסתכל בנו וצוחק בהנאה לכל תנועת-זוועה שלנו. – אחר-כך התחיל מגדף אותנו, שאנחנו שלושת האחים הננו הגורמים היחידים לכל התקלות ולכל נצחונותיו של האויב. סבלנו נוראות ושמנו יד לפה. – ובשבת שעברה עשה פתאום דבר יוצא מן הכלל אצלנו: הכניס את אחד מאחי אל תוך פלוגת-החלוץ. בפלוגה זו, ששליחותה חשובה כל-כך ושאינם שולחים בה אלא אנשים שאפשר לסמוך עליהם שלא יעברו אל האויב, בפלוגה זו עוד לא שלחו אצלנו יהודי. והוא שלח הפעם. לקח את אחי, רשם אותו בתור חלוץ וכך אמר לו: יהודי ארור, הווה יודע, שכבוד גדול אני עושה לך בזה, אני יודע, יודע אני, שכולכם נבזים אתם, אלא שרוצה אני להעמידך בנסיון. ובכן: היזהר! ואוי ואבוי לך, אם תלך בשבי! –

"ושלח אותו. הפלוגה הלכה ולאחר שעות אחדות באה חזרה והודיעה, שהיהודי סיגל ברח אל האוייב, אל מערכת ההונגארים. האופיציר קרא אותנו, את שני האחרים הנשארים, הכה אותנו במגלב על פנינו, ירק בפנינו ואמר: יהודים נבזים, כלבים בני כלבים! אחיכם הבוגד מסר את עצמו ביד האוייב ביחד עם הסודות שלנו. רוצה אני לקוות, שאתם סוף-סוף תבינו מעצמכם, שזה מעשה מכוער. ולפיכך הריני שולח אתכם עוד. היום שולח אני את השני שבכם. לך אתה – אָמר אל אחי – והיזהר בנפשך! אם לא תבוא חזרה, אנקר את עיני אחיך זה! –

"הפלוגה הלכה לה ולאחר שעה באה חזרה ושוב הודיעה: היהודי סיגל מסר את עצמו בשבי. האופיציר התקצף עד כדי חריקת-שינים, צעק, קלל, גידף והכה אותי עד כדי יציאת נשמה ממש, אחר כך לגם לגימת יין-שרוף ואמר: “שמע יהודי! גם השני שבכם מסר את עצמו בידי האויב. אני הנני ארך-אפים, בעל סבלנות יתירה. אני אשלח גם אותך. ואם גם אתה תברח, אז הוו יודעים יהודים, שאתלה את כולכם על חבל אחד, לעיני כל הגדוד!” – ושלח גם אותי. – לי היה כל הענין חשוד קצת. אני ידעתי את אחַי, זה כשנה ויותר שהם סובלים במערכה והיתה להם הזדמנות לא אחת, ויותר טובה מזו, לברוח אל האויב ולא עשו. להיפך, כל אחד מהם הצטיין בגבורתו, באמונתו ובדייקנותו. ועכשיו ילכו פתאום מעצמם בשבי? באופן כזה? בסכנה כזו? עכשיו, בשעה שאנחנו הנשארים, וכל היהודים שבפלוגה, הננו אחראים להם?!

”ובטרם שעזבנו את המערכה ניגש אלי האופיציר, הסתכל בי ושתק. מעיניו היו נוצצים ברקים. רגעים אחדים התהלך אילך ואילך בשתיקה ואחר כך קמץ את אגרופו והטיח אותו בכל כחו בחטמי. – אני נפלתי על הקרקע. הוא בעט בי ואני קמתי, כשחטמי ופי זבים דם. הוא הוציא את ממחטתו בכיסו ונתן לי לקנח בה את הדם הנוזל. ואחר-כך אמר: “שמע יהודי, אני לא אמית אותך. אני הנני נוצרי. חס אני עליך, אלא שאני שולח גם אותך, את האחרון בבוגדים. ואם גם אתה תברח – אז האֵם הקדושה תרחם עליכם יהודים!” – ופנה אל הפלוגה ואמר: “אחים, אם רק הרגש תרגישו, שמכין הוא את עצמו לברוח – קרעו אותו כדג על מקומו באשר הוא שם!” –

"ואני, שכל הענין היה כבר ברור אצלי למדי, המתקתי על עצמי את הדין וחכיתי לסופי. הלכתי לכתחילה. –

"הלילה כבר החשיך; אלא שאפשר היה לראות במרחק פסיעות אחדות. בתחילה הלכנו בשורה-ברוחב, זה בצד זה, כדין. בשתיקה. הגענו עד לכעין גבעה לא גבוהה, שם עמדנו לרגליה, בזהירות. באותו רגע ניגש אלי מנהיג הפלוגה ולחש לי: “יהודי, אנחנו נשאר כאן ואתה תלך הלאה צעדים אחדים, בצד הגבעה, להרגיש, אם אין אורבים לנו. לך. והיזהר”.

"ובינתים, תוך כדי דיבורו, הבחנתי מקרוב איזו תלולית של אבנים ובצדה כעין גופות מתים. – במוחי עברה הארה נוראה: אַחַי! – לבי פסק מלדפוק לרגע, אחר-כך התחיל נוקף בי עד כדי שמיעת-אוזן ממש. אלא, שמחויב אני ללכת. הלכתי. פסיעותי הראשונות הלכתי ישר, בקומה זקופה, אחר-כך שכבתי פתאום על הקרקע וזחלתי. – – בינתים אני שומע קול קורא את שמי מאחרי. קמתי חיש על רגלי, שלא ידעו שזוחל אני ועניתי: כן-כן, אני הולך – ותיכף ומיד שוב שכבתי וזחלתי, ובאותו רגע והנה יריה כללית של כל הפלוגה בבת-אחת שרקה מעל ראשי! – השריקה הקפיאה בי דמי לרגע. היריה החטיאה. וכדי שיהיו סוברים, שעלה בידם, נאנקתי אנקת-גסיסה ונשתתקתי דום. ותיכף ומיד התחלתי זוחל הלאה כנחש, בזיגזאַג עד שהגעתי לתוך גומה. שם צמצמתי את עצמי וחכיתי. לאחר רגעים אחדים שמעתי צעדים בקרבתי – – הם מחפשים את גופי המת – – נשימתי נפסקה. אחר-כך שמעתי אחד אומר: הכלב הזה באמת ברח. היהודי הארור רימה אותנו! – –

"ושבו חזרה.

“ככה עברתי הנה במהירות”.

החייל הצעיר נשתתק. השפיל את עיניו, כבש את פניו בקרקע, נאנח אנחה עמוקה ונשך את שפתיו בבכיה.

– בבקשה – – – בבקשה – – פרצה בכייתו החשאית – בדקו-נא בכל זאת בפנקס שלכם – – אפשר – – בכל זאת טעיתם – – אפשר באו בשבי – – כן – לכל הפחות אחד מהם – – אוי לי – אוי, אמי – –

הרגענו אותו, נחמנוהו, נתנו לו קצת אלכוהול להרגיע אותו. הוא לא פסק מלבכות. ובכייתו הלכה ונעשתה לקינה, ליללה מנסרת ומכאיבה את העצבים.

ופתאום פנה אלינו בבקשה מוזרה:

– תנו לי בבקשה ללכת חזרה.

– איך זה? איך זה חזרה? – שאלתיו אני – הלא יודע אתה שזה אי-אפשר.

– לא אל המערכה. אל אַחַי. אל החללים.

– אי אפשר, ידידי. מכאן אין תשובה. כל החוזר מכאן דמו בראשו: מרגל הוא.

– אני לא ארגל. אני את החללים אביא הנה. לא יותר.

– אל תדבר שטויות. מכאן לא תשוב.

השבוי שתק. אחר-כך, כעבור רגעים מספר אמר:

– אני אשוב.

• בעברך את הגדר – דמך בראשך. במקומך תמות.

בצעיר תקע בי את עיניו האדומות והלחות ואמר בחשאי אבל בהחלט:

– אמות. ואף-על-פי-כן אלך.

ראיתי שמשוגע הוא לדבר; שצעיר זה אין לו מה לאבד עוד בחייו. ומבלי משים נזכרתי באמו האומללה, שם במקום שהוא.

– טיפש, – אמרתי לו – אחיך מתו. קשור אתה בנפשם: זה מובן. וגם זה מובן, שגופות החללים יקרות לך. מובן. אך אתה נשארת בחיים. ולך אם. נשאר לה בן יחיד. הרוצה אתה לאבד לה גם את בנה יחידה? –

– הם לא מתו – אמר בפשטות.

– איך לא מתו?

– הם לא מתו. חיים הם גם שניהם.

– הלא אתה בעצמך אמרת, שראית אותם מוטלים שם?

– כן, הם מוטלים, אבל לא מתים. שוכבים הם, כך, הם שוכבים, בזהירות, שלא ירגישו בהם, שהאופיציר לא ירגיש בהם, הם חיים.

– אתה או טיפש, או משוגע, או מרגל, ידידי.

בעיני הצעיר התנוצצו דמעות. פניו התעוותו, אך לא בכה. קם ואמר בעינים תועות, כמי שמדבר מעולם אחר:

– תנו לי מעט משקה.

נתתי לו.

הוא הודה לי ואמר בקול יבש:

– נו, חברים, נלך.

מסרתי אותו לשני אנשים, שיובילו אותו אל המפקדה.

הצעיר השתחוה לי והלך בלוית שני האנשים.

– התנהג ביושר – אמרתי לו – התנהג כדין ולא יארע לך דבר; לך בהצלחה! נפרדתי מעמו.

הוא לא ענה לי.

כבר עברה שנת חצות הלילה ואני שכבתי לישון.

בחוץ שרקה רוח-חורף צורבת – ואני נרדמתי.

פתאום שומע אני צעדים גסים ותכופים. וכרגע נפתחה הדלת ושני החיילים, שליוו את השבוי נכנסים בנשימה נחנקת, ובפנים נעווים מגמגמים.

– מה זאת?

– הוא ברח. אדוני הנאור – בבקשה – רחמים – לא בנו האשם. –

– מה?? ברח?! אומללים, מה עשיתם?

– אנחנו לא עשינו כלום, אנחנו ירינו בו, ירינו אחריו והוא ברח. אנחנו ירינו בו והוא נאנח אפילו אנחת-מות ואפשר שמת, כן, הוא מת, אבל הרחק.

– מי יאמין לכם זאת, אומללים? האדון שר האלף יאכל אתכם.

– אדוני הנאור, הננו נשבעים בשם – –

– הסו, אומללים!

הענין עורר בי דאגה גדולה. מה לעשות? יגיע הדבר לאזני שר האלף וימית אותם בכבודו ובעצמו. וגם אותי יענשו עונש קשה.

– הלא אדוני הנאור יודע, שמשוגע היה. אדוני הנאור שמע, מה שדיבר.

– כן, אני יודע, אך האדון שר האלף! מי זה יאמין לנו? – ועל אחת כמה וכמה, שגם אתם ידעתם את מזימתו לברוח. אנוס אני להודיע את הדבר לאדון שר האלף.

בעיני החיילים התנוצצו דמעות.

– מַרש, נבלים! התרעמתי עליהם – החוצה! אתם הנכם חיילים? חיילים הנותנים לשבוי לברוח בחזרה ואחר-כך מתעוותים בבכיה?! החוצה! –

החיילים הלכו להם, התלבטו ברגלים מתמוטטות ויצאו.

לא יכולתי לישון. האומללים הללו ישלמו בחייהם. מה לעשות? על-כל-פנים – – יש לי פנאי להודיע זאת למחר בבוקר. אך – – איך אעשה כזאת? – ואיך לא אעשה? – נורא.

עברתי אל מעונו של חברי האחד להימלך בו.

שום עצה טובה לא נמצאה. ישבנו והוגענו את מוחנו, איך להציל את האומללים.

פתאום נכנס חייל אחד ומודיע לי: שני החיילים ברחו אל האויב.

– מה?? ברחו?

– כן. עזבו את מקום המשמר וברחו.

כולנו הסתכלנו זה בזה: זאת היא נבלה לא נשמעה! ואפשר היה לשער סוף-סוף. הלא משפט-מות היה צפוי להם. אך בכל זאת: לברוח? חיל-המערכה יברח? –

מילא, אם ברחו – ברחו. מה לעשות? צריך להודיע לאדון שר האלף. למחרת בבוקר אודיע.

והלכתי אל מעוני. שכבתי ונרדמתי בקושי.

כעבור שעות אחדות – דופקים.

נכנס חייל אחד מאותם השנים שברחו:

– אדוני הנאור, אתכבד להודיע בהכנעה: הנה השבוי!

– מה? השבוי? תפשתם אותו?

– לא. הוא בא בעצמו. ביחד עם אֶחיו.

– הם חיים?

– לא. מתים. בבקשה לבוא.

לטפתי את החייל בחיבה נסתרה ויצאתי החוצה – ולפנַי תמונה מוזרה: השבוי הצעיר סיגל עומד ומנגב את זיעתו בנשימה כבדה – ולצדו על הקרקע שני חללים.

נגשתי אליו – והוא עומד דומם, מנגב את ליחת מצחו ואת פניו – **ומתחתיו שלולית גדולה של דם הולכת וגדלה. ** והוא עומד, עומד ומתחיל מתנועע הנה והנה ואחר-כך נופל מלוא קומתו על השלג –

– מה זאת? מה אתך סיגל?

סיגל הרים עלי את עיניו העששות, הגוססות ובבת-צחוק מאושר אמר:

– אין דבר, אחַי, ביחד נלך, הביתה, אל אמי. היא מחכה.

ועוד הפעם התעודד, קם וגהר על החללים, חיבק אותם בכוחותיו האחרונים, נשק להם וגמגם:

– אחי, ביחד נלך. הצלתי אתכם.

החישותי איש אחרי הרופא. הרופא בא וכשפתח את בגדי סיגל – נענע בראשו ביאוש: אין תקוה. לאחר אבוד דם רב כזה – אין הצלה.

וסיגל שוב פעם פרכס פרכוס נורא – ופרץ בצחוק פרוע ומאושר עד אין-קץ.

ולעינינו נפערו ששה פצעים פתוחים בחזהו של סיגל ובבטנו. הפצעים היו כבר חיוורים-כחולים. וטיפות-הדם האחרונות שתתו מקרבם.

סיגל מת – ועל פניו: – אושר של ילד, המתרפק בחיק אמו.