בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 9 במאי 1944

כשהלכנו לבחירות לאסיפת־הנבחרים בשנים הקודמות היתה שאלת האוטונומיה של הישוב היהודי בארץ, סדריה ומוסדותיה – השאלה העיקרית. אין זו השאלה העיקרית עכשיו. אני בין אלה המחשיבים את כנסת־ישראל, גם בצוּרתה הלקוּיה ובחוּקתה הפגוּמה, כי כל מלחמה על עצמאות יהודית גם אם עצמאות זו לקוּיה יש בה חשיבוּת. אבל אנחנו עומדים עכשיו בשנת 1944. ושאלת תפקידו של הישוב בתקופה זו היא השאלה העיקרית העומדת לפנינו.

אין לזלזל בסידור השירותים הסוציאליים – הם חשוּבים מאוד דוקא עכשיו, כשאנחנו עומדים בפני עליה, על כל הקשיים שבה; והחינוך ודאי שהוא ענין חשוב. אלא שכרגע אנו חייבים לברר ולבדוק מה הם התפקידים שלהם נקרא הישוב, כי הישוב והכנסת אינם לגמרי היינו הך. בשלושה גילוּיים מתגלה הישוב, ויש להבחין בין שלושתם: א) הישוב הוא קודם־כל חלוץ העם היהודי ומשום כך יש לו תפקידים כאלה שאין לשום ישוב יהודי אחר בעולם, ושרק הוא יכול למלאותם; ב) הישוב הוא חלק של העם היודי, ועליו להיות שוּתף למעמדו ולמאמציו של העם היהודי כולו בתקופה זו; ג) הישוב הוא חטיבה אוטונומית, על צרכיה וסידוריה המיוחדים.

בשעה זו אין הענינים המיוחדים של הישוב, כאחד הישובים היהודיים, נודעת להם חשיבות יתירה ומכרעת. ערכו של הישוב בתוקפה זו הוא בהיותו חלוץ העם היהודי. כי במרכז חיינו עומדת מלחמת העם היודי על עתידו, ובמלחמה זו על הישוב למלא תפקיד ראשי ומכריע.

*

יש דברים שרק הישוב יכול לעשותם, והדבר העיקרי הנמצא בידי הישוב הוא הכשלת “הספר הלבן”; אינני אומר המלחמה ב“ספר הלבן”, כי מלחמה זו היא דברו של כל העם היהודי לתפוצותיו – באמריקה, באפריקה, באנגליה ובשאר חלקי אירופּה, זוהי מלחמה של כולם. אבל דבר הכשלת “הספר הלבן” – הוּא רק בידי הישוב. כי הישוב יכול להפר את המזימה להקים משטר “הספר הלבן” בארץ ולהפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית או למדינה דו־לאומית, לפי “הספר הלבן” (כי תכניתו של “הספר הלבן” היא הקמת מדינה דוּ־לאומית בארץ־ישראל). בכוחו של הישוב למנוע הקמת משטר כזה, ואם על אף הכל יעלה הנסיון להקימו – יש ביכלתו של הישוב להילחם בו עד רדתו.

כי משטר “הספר הלבן” עודנו עומד וקיים; עובדה שפרט אחד ממנו נתבדה לעת־עתה, והעליה היהודית לא נפסקה ב־31 למרס שנה זו, בהתאם לגזירות “הספר הלבן” – עובדה זו חשובה כשלעצמה, אך אין פירושה ש“הספר הלבן” בטל. ואם־כי אין להניח שתוך כדי מהלחמה תרצה הממשלה להגשים גם את הסעיף השלישי של “הספר הלבן”, יש להניח שהיא תרצה לעשות זאת כאשר תיגמר המלחמה, ואין לדעת מתי זו תיגמר. לקראת אפשרות כזאת אנו חייבים לגייס את הישוב, את העם היודי ואת דעת־הקהל בעולם. כשהישוב נקרא עכשיו לבחירות, הרי הדבר הראשון שאנו מצוּוים עיו הוא שבחירות אלו יהפכו לגיוס פוליטי, לריכוז כוחות כאלה בישוב, שיוכלו להתיַצב נגד כל נסיון להגשים את “הספר הלבן”.

והדבר השני – הנובע מתוך זה והנחוץ לגוּפו של הישוב, הוא ענין חיזוּק כוחות־הבטחון. אף זה דבר שהישוב בלבד יוכל לעשותו. ולא משום שאין כוח יהודי באמריקה ובאנגליה – בכל מקום בו מצויים יהודים יש איזה כוח יהודי, אפילו בתימן; אבל כוח המסוגל לעמוד על משמר הבטחון של עניני העם כולו ועתידו, נמצא רק בארץ.

*

שמעתי דין־וחשבון מעַנין מפי מ. שרתוק על ביקורו באיטליה. במידה שאפשר לראות בטיפת־ים אחת את הים כולו, תבינו – לאחר שתשמעו את דברי שרתוק – מה זאת מדינה יהודית בשביל העם היהודי. באיטליה יש לנו עכשיו 12 “טיפּות” של המדינה היהודית בדמות 12 פלוגות צבאיות יהודיות, ומה רב ערכן בשביל רבבות היהודים, הנמצאים בצבאות בנות הברית, בשביל הפליטים היהודים ובשביל יהודי איטליה ובשביל הגויים שם! דבר כזה יכול לבוא רק מארץ־ישראל. יש דברים שהם נכסים לאומיים של כל העם והם נמצאים רק בארץ־ישראל: נכסים אלה הם הכוח היהודי המגובש והמגויס של הישוב לשירות העם כולו.

והדבר השלישי (אני מדבר כרגע על ענינים של הישוב כחלוץ העם היהודי, הפועל כחלק העם היהודי) – זה המאמץ הצבאי. המלחמה עוד לא נגמרה, וכשהמלחמה לא נגמרה בעולם היא לא נגמרה גם בשבילנו, ואנחנו חייבים להמשיך את מלחמתנו על חלקנו במאמץ הצבאי. מלחמתנו זו עוד לא נגמרה, לא יתכן שהיא תיגמר, והיא לא צריכה להיגמר. שני כוחות יעשו את מלחמת העם היהודי, ואחד מהם – נציגותו הציונית, אבל את המלחמה הזאת צריך לעשות גם הישוב. אנחנו צריכים לגייס את רצונו של הישוב עכשיו למלחמה על חלקנו במלחמה, על צבא יהודי, על חיזוק כוח זה שישנו.

הדבר הרביעי – ואף הוא נוגע לישוב כחלוץ העם – הם התפקידים העומדים לפנינו בתקופת־ המעבר, לא רק במובן הפוליטי, כי אם גם במובן ההתיישבותי והמשקי. עכשיו אנו במצב־ לחמה, ויש משק של מלחמה; כל החיים שלנו קשוּרים למלחמה, אין כמעט יהודי בארץ שחייו אינם יונקים באופן ישיר או בעקיפין מן המלחמה. המשק הכלכלי המלחמתי, הצבאי, האנגלי, הוא גורם יותר גדול עכשיו בכלכלת ארץ־ישראל מכל גורם אחר. זה לא ימָשך לעולם־ וָעד. יתכן שיחולו שינויים וזעזועים כלכליים, והם עלולים ליהפך לקטסטרופה פוליטית, אם בשעה שתחריף המלחמה שלנו על העליה – ויתכן מאוד שהיא תחריף, גם אם לא נרצה ולא נשׂישׂ לקראת החרָפה זאת – יהיה משבר גדול בארץ. ולא יהיה זה אסון כלכלי בלבד, אלא גם אסון פוליטי גדול, ולא רק במערכת חיי־ השעה, אלא במערכה ההיסטורית, שהיא תקבע את גורל הארץ לעשרות שנים. ויש לגייס את הישוב, את משק־ הפועלים, את המשק הכלכלי, שאנחנו בו גורם לא־ קטן, לקראת הזעזועים והשינוּיים האלה, לא רק כדי לנוכל לעמוד ולשמור על העמדות הקיימות אלא גם כדי שנתכונן לקראת הגדולות שאנחנו מצפים ונלחמים להן.

לא בלבד שאנו חייבים לדאוג שהמשק שלנו לא יזועזע ולא יהָרס בשנות־ מעבר אלו, אלא שאנו מצוּוים לבנות גשר ממשק הישוב הקטן למשק המדינה היהודית.

אלה הם, לדעתי, ארבעת התפקידים העיקריים של הישוב כחלוץ העם. נעשו נסיונות, ואולי גם עכשיו יעָשו נסיונות, לגייס, את הישוב היהודי בניגוד לעם, כלומר בניגוד לתנועה הציונית המאורגנת. נסיונות אלה נעשו לא מתוך התכחשות לציונות, אלא מתוך חישוב תכסיסי של אלה אשר התנשאו להשתלט על הציונות ונכשלו, ולאחר הכשלון בתנועה הציונית ניסו לקבוע את זיקתו של הישוב לתנועה הציונית ולהפוך את הישוב למנוף במלחמה פנימית זו, ויתכן שגם עכשיו ינסו זאת, ונסיון זה יתלבש באיצטלה של עצמאות הישוב.

*

התנועה הציונית צריכה לעמוד נגד נסיון זה במלוא כוחה. עלינו לזכור באיזו שנה אנחנו חיים ומה תפקידי השעה הזאת. אין לישוב עצמו הכוח להקים את המדינה היהודית, זו תוכל לקום רק ע“י הכרעה בין־לאומית וע”י גיוּס כוחו המלא של העם היהודי בעולם. זאת היא מלחמת העם היהודי, אבל במלחמה זו יהיה לישוב חלק גדול. אנחנו חיים עכשיו בשנים שאינן כתיקונן. כל המסגרות מתערערות, ודוקא מסגרת אחת, - וזהו אחד הפלאים הגדולים – שפחות מהכל יש לה משען ושרשים והיא תלוּיה בנס גם בימים כתיקונם, דוקא זו עברה כבר את המבחן של שתי מלחמות עולמיות ונשארה קיימת – כוונתי למסגרת ההסתדרות הציונית. אמנם המלחמה פגעה בה קשה. קודם־כל פגעה בה מפני שחרבו מרכזי הציונות והושמדו מרכזי היהודים באירופה. יהדות פולין היתה משען של הציונות, והיא חרבה. נפגמו החיים הדמוקרטיים של ההסתדרות הציונית. ציבור הפועלים יכול אולי להתקיים גם כמה שנים בלי בחירות, הוַעד הלאומי – גם שלוש־עשרה שנה; בישוב מרוכז בארץ יכולים חברי ההסתדרות וחברי הכנסת להעריך את הנסיבות מדוע אין עושים בחירות, ונוסף לזה המגע הבלתי־אמצעי שלהן עם הציבור ועם העולים החדשים קיים ועומד. ההסתדרות היתה קיימת והיתה פועלת, אם־כי לא היו בחירות כמה שנים. הקשר לא נוּתק. אולי נתרופף באיזו מידה הקשר הפוֹרמלי, אבל היה קשר ממשי בין מוסדות ההסתדרות והציבור, כי הם חיים שניהם בארץ זו. לא כך המצב בהסתדרות הציונית; היא מפוזרת על פני כל העולם, חלקיה קרועים זה מזה, וכשחייה הדמוקרטיים אינם מתחדשים, כשלא נפגשים בקונגרס, וההנהלה אינה נבחרת מחדש, - הרי זה מערער. ואם עברו בכל־זאת יותר מארבע שנים, והוַעד הפועל הציוני עודנו קיים, וההנהלה פועלת – זה באמת נס.

אך ההנהלה אינה יכולה לעשות הכל. מחוץ לאנגליה ולדומיניוֹנים יש כרגע בעצם רק הסתדרות ציונית אחת בעלת־משקל – באמריקה; ובאמריקה שלטת דוקטרינה של מונרו: “ווי עס קריסטלעט זיך – יידלט זיך”: קיימים שם הרגלים אחרים, אף כי לעתים קשה לקבוע אם זו היא אשמת האנשים או אשמת הנסיבות. ואם־כי יש גם ערך להנהלה, הרי קיים גם מצב כזה שעמדת הקיבוצים בארצות השונות תלוּיה בעיקר בהדרכתה של ארץ־ישראל. העולם הציוני צופה לארץ־שראל ומקבל ממנה את הכיווּן שלו, את הכיווּן הציוני. משום כך היו כה גדולים הנזק והפשע שבהצבעה ההיא בוַעד הפועל של ההסתרות על הוראות למשלחת לקונגרס־הפועלים הבין לאומי.¹ חברים אלה לא הבינו כי הענין שהם מטפלים בו חרג מתוך המסגרת של היחסים הפנימיים שבין סיעות ומפלגות והוא פוגע בתנועה כולה. ואמנם התנועה כולה נזדעזעה. מפני שהתנועה הציונית חיה מפיה של ארץ־ישראל, והפרצוף הציוני של ארץ־ישראל יקבע במידה רבה את פרצופה של הציונות כולה. זה ענין שאינו נוגע לשוּם שירות של הוַעד הלאומי, לא לחינוך, לא לעבודה סוציאלית ולא למשהו אחר. זהו אחד הדברים המרכזיים הגלוּמים בבחירות אלוּ – גילוּי פרצופו הציוני של הישוב, והוא יקבע יותר מכל דבר אחר את פרצוף הציונות בארצות אחרות. ביחוד עכשיו נעשה דבר זה חשוב וקובע, כי יש המונים גדולים של התנועה הציונית אשר חושבים – אני בטח שבטעוּת – כי ענין הציונות אינו בשבילם, אלא בשביל מישהו אחר. כזאת היא לפי שעה הציונות באמריקה.

הציונות בפולין לא היתה תלוּיה כל־כך בפרצוף הציוני של ארץ־ישראל. בפולין היתה יכולה להיות נועה ציונית גם כאשר ארץ־ישראל היתה אנטי־ציונית, והיה זמן שארץ־ישראל היתה אנטי־ציונית, היתה אוגנדי סטית וטריטוריאלי סטית. פולין היתה גם אז ציונית, כי הציונות שם צמחה מצרכי העם היהודי בפולין; הם לא נזקקו לדעת יהודי ארץ־ישראל. ואילו היתה יהדות פולין קיימת עכשיו, וַדאי היתה באה תגובה אחרת לחרפה זו של הצבעת המיעוטים בוַעד הפועל של ההסתדרות. אבל יהדוּת זו אינה. אותם קיבוצי היהודים שהציונות הוא צורך עצמי שלהם, והם יודעים כי הציונות היא צורך עצמי יהודי שלהם, או שהושמדו או ששוּתקו עכשיו. באמריקה אין עדיין יודעים זאת, הציונות שלהם היא עדיין בחלקה ציונות פילנתרופית, בשביל מישהו אחר, ולא ציונות שיש להם צורך בה, והיא תלוּיה משום זה בכך מה שתאמר ארץ־ישראל.

ואילו היתה ארץ־ישראל נכנעת לאט־לאט למוֹדיפיקציה של “הספר הלבן” – והמתנגדים למדינה יהודית הריהם מסייעים לכך – היתה גם להם. אם בארץ־ישראל תהיה ציונות במאמינה בצורך, בהכרח ובאפשרות של פתרון ציוני לבעיה הכפולה של עם ישראל וארצו, והישוב ילחם על כך, אז גם הציונות בכל ארצות הגולה תהיה אחת. גילוי הפרצוף הציוני של הישוב הוא אחד הדברים הקובעים את כיווֹנה של התנועה הציונית בכל העולם.

יש להבהיר עכשיו את שלושת הסימנים הגדולים של הציונות הנאמנה (בכל סימן יש לנו שותף, אבל איני יודע אם יש לנו שותפים בשלושת הסימנים יחד): א) הציונות בתור פתרון מלא וגמור של שאלת העם היהודי, כלומר מדינה יהודית כתביעה אקטוּאלית, תוך מלחמה נגד כל מורידי־דגל ומנמיכי הדגל, ונגד מזייפי הדגל מימין ומשמאל; ב) ציונות לוחמת. לא רק שאינה משלימה עם “הספר הלבן” – כי אין אף יהודי בעולם המסכים ל“ספר הלבן” וקשה למצוא גם גוי הגוּן בעולם שמסכים לו – אלא שמוכנה לעמוד נגדו במלוא היכולת עד הכשלתו הגמורה. “הספר הלבן” לא יתבטל מאליו אלא עם נעשה אותו לאַל בכוחנו והבתנגדותנו אנו. כל המניח שאנחנו חדלי האונים ואין לנו משקל – מערער את כל תקווֹת הציונות ואת האפשרות של פתרון ציוני לעם ולארץ; ו־ג) ציונות יוצרת. כי שני הסימנים הראשונים יכולי ם בנקל להסתלף, להזדייף, להפוך למליצה דקלרטיבית ריקה: מדינה יהודית בשני עברי הירדן ומלחמה נגד כל שוטר בריטי בארץ. זהו סילוף. מולדת אין כובשים, אלא יוצרים, גם שחרור העם הוא יצירה, ואין זה אַקט חד־פעמי, אלא אַקט יצירתי בלתי־פוסק.

*

ציונות מדינית לוחמת אינה מלה ריקה, אך כוונתה אינה למלחמה פראית נגד שוטר בארץ־ישראל. יש לנו מלחמה עם כל אלה השוללים את זכוּת העם היהודי לעצמאות כזו שיש לכל עם אחר, ושלילת זכותנו זו, שלילת הזכות של מדינה יהודית, - היא שלילת היסודות של הציונות.

מסביב למלחמה זו צריכים לארגן את הישוב ולגייס את כוחו. אין אנו מעונינים בבחירות לשם השגת רוב “ושלטון” – אנו מעונינים בגיוס ישוב בעל פרצוף, רצון וכוח ציוני, אשר יורה את הדרך לעם ויעמוד אתו במלחמתו על זכות לעצמאות ומולדת, אשר ימשיך על אף כל הקשיים לבנות וליצור ויהדוף אחור כל התנקשות וקיפוח ועלבון ואשר ישמש מנוף להגשמה ציונית.

עם כל החשיבות שיש לשירותים בכנסת־ישראל ולדבר כנסת־ישראל עצמה – אין זה עומד כרגע במרכז הענינים. במרכז עומדת מלחמת העם היהודי על קיוּמו, על עתידו בארץ, על הגשמת המדינה היהודית. עלינו לראות בבחירות אמצעי בשביל גיוס פוליטי של הישוב לשם מתן אזהרה מחודשת לממשלה, שבישוב מתארגן ומתקיים כוח אשר בכל האמצעים ישׂים לאַל את “הספר הלבן”. על ידי גיוס הישוב להחזקת כוחות־הבטחון שלו נתגלתה אפשרות גדולה.

*

בישוב גלומות אפשרויות אדירות שרק מקצתן הגיעו לכלל מימוּש. נעשו גדולות בשטח הגיוס הצבאי – ובערך שלושים אלף התנדבו לשירותים השונים; אולם רבו המשתמטים, ואנו רחוקים עדיין מקצה יכלתה וצרכיה של התגייסותנו. נאספו אמצעים לא־מעטים לצרכי התגייסות והצלה. – בהשוָאה לכל ישוב יהודי אחר אנו עומדים אולי במקום הראשון, אבל אין זה מספיק. יש התנדבות – גם בגוף וגם ברכוש – בישוב, אבל אינה מספיקה, אינה כללית, אינה שוָה לכולם. מפעל־ההצלה דורש הרחבה, מפעל־הגיוס דורש המרצה, מפעל־הבטחון דורש הגברה, מפעל־ההתישבות – בכפר ובעיר, ביבשה ובים – דורש התמדה וגידול; ועל הכל: דריכות ותכונה לקראת הבאות.

הישוב כחלק של העם היהודי, כחלוף העם ושליחו, המשמש דוּגמא ומופת לעם בתפוצות וממלא בארץ את התפקיד המיוחד רק לו במערכה המדינית ובהגשמת הציונות – זהו העיקר העומד לפנינו בבחירות אלו.