הוא אמה, וכובע צילינדרו אמה. וכשהוא מתהלך בחוץ, ואתה רואה אותו מרחוק, כמדומה אתה, שמתנועעת איזו תבנית כמין גימל עברית. הרגלים קטנות, מעוקבות, כפופות זו לימין וזו לשמאל, ועושות יחד צורה מעין סמ“ך; הגוף כמעט שאינו גוף כלל, שק של עור תפור על גלד עצמות דקות, דלות ומשופות. ההליכה היא מגוחכת מאד; יש בה טפיפה והצלפה של ילד עם זחילה ויגעות של זקן. מתוך שהראש הוא כפוף מעט, נראה גם כובע-הקנה הגבוה בשיפוע, מורד למטה, כאילו לא רצה לדחוק את רגלי השכינה, או מוסב הצדה באיזו פנטסיה “קונדסית”, שלא נודע, אם הוא הרישול ופיזור הנפש המצוי אצל הגאונים והעילויים, או הוא מדרכי האמנים, המשנים תמיד ממטבע שטבע העולם, ו”נוטים“, אפילו בבגדים, ל”צדי דרכים" – איך שיהיה, פנטסיה זו מוסיפה את הגיחוך של רושם תבנית קטנה, נעה, מזדעזעת, מקפצת זו, ואיננה מסתלקת אפילו על ידי המטה החזק, שאינש זעיר זה נשען עליו, המטה עם גולת הכותרת של שן לבנה, שאיננה משמשת שעשוע, אלא משענת פשוטה כמשמעה, והא ראיה, שהקומה כולה נכפפת לפעמים לצד אותו המטה, ותחיבותיו של המטה קודמות הן לצעדיו של האיש, כאילו סלל המטה את הדרך בשביל הפסיעות הכרוכות אחריו.

וכשנראית קומה זו והליכה זו – אומרים ההולנדים: “העט קלעענע יאדכע”, ואומרים זאת בחיבה ובפינוק, שיש בהם שמינית שבשמינית של הומור, אבל לא משהו של אירוניה. בניגון, בטעם ובהברה, אשר בהם מבטאים את המלים, אתה מרגיש את אותה הבטיחות, הפנימיות, והפשיטאיות אשר בהן אדם אומר: אדם זה הלא הוא “העט קלעענע יאדכע” ­­­­­– פשיטא! וכי יש ספק בדבר? “דאס קלעענע יאדכע” הוא שייך להולנד, להאאג, לסחיבינינגן, הוא שייך לאותו הרחוב של ה“קעניכין”, מן הנמנע הוא לשער, כי הולנד והאאג וסחיבינינגן יכולות להתקיים אפילו יום אחד בלעדיו. גם אי אפשר לצייר, שהאיש הזה לא יהיה קטן, אלא גדול, ולא “יאדכע”, אלא נוצרי, הוא צריך להיות יאדכע וקטן. כך ראתה אותו הולנד הנוכחית לפני הרבה שנים; כך ראו אותו האבות, כשהיו נערים קטנים.

ואם שואל אתה באכסניה באמשטרדם את השוער: אפשר שאתה יודע את מקום דירתו של אדם זה בהאאג, ומדבריך ניכר פקפוק, אז מרגיש השוער בעלבונו, ואומר: פשיטא! וכי מי זה לא ידע? שאל את התינוק בשוק והראך את מקום דירתו! שאל את העגלון, או את השוטר הראשון שיזדמן לך! וכי יש אדם שאיננו יודע את ה“קלעענע יאדכע”? אותו שתמונותיו נמצאות במוזיאום שלנו?… מרויח הוא לכל הפחות 45,000 חולדן לשנה. בעד אחת מתמונותיו, קטנה כזאת – והוא מראה לך כאצבע – נותנים האמריקנים הון-דעלמא! אני בעצמי ראיתי את האמריקנים ההם, ישבו פה במכפלה הראשונה, בכל המכפלה, והיו נוסעים בכל יום להאאג, באובטומובילין, והציר האמריקני היה מבקר אותם פה – ומשתפכת השיחה בתשעה קבין, עד שאתה אנוס להפסיקה הפסקת-חטף: ובכן, הלא אמצא את הדרך, ואתה נוסע מאכסניה של “דולון” לחצר המסילה.

או אם אתה בסחיבינינגן, לא במלואה של תקופה, כשהשיירות מצויות, אלא בתחילת התקופה, באמצע אייר, כשמתחיל האזוב הרך, הביישן, הפחדן, מנצנץ מבין האבנים והטיינין והסגלין הענותניות והמתחבאות מפיצות ריח מתוק, וכשהפרפרים הניזונים מריח הפרחים ומאור השמש מתחילים מרפרפים, והמיואות השחופות מעופפות, ועל החוף נראים אך לפעמים איזה דייגים מכיני רשתות מתקנים את סירותיהם הקטנות, והאכסניות עודן סגורות בתריסין, לפנים התריסין, והחנויות של צעצועים מבריקים עוד לא נפתחו, והאיצטבאות והקטלוזקין שעליהם מניחים את הסחורה בחוץ, והסוכות והאפדנים וכל דירות העראי עודם תל של קרשים ונראים כקוליסין וכתלים מטולטלים של במות התיאטראות ביום, אתה רואה את ה“יאדכע” הקטן טופף ומהדס על חול החוף, עולה ויורד במדרגות של השדרות הבנויות, וראשו ועיניו כלפי הים, וגדלו של הים מקטין עוד תבנית זוטרתא זו.

זכית, ונכנסת לפני ולפנים ולא שמעת את התשובה: “יצא לחוץ”, או “הלך אל הקונצרט”, או “ישן מעט”, או “עובד כעת” אך: “הוא בבית. ואת מי יש לי רשות להודיע שמו”, ו“פרויליין קעללער” הגרמנית עם שערות כתומות-זהובות, שבלעדיה לא תשיג שם מאומה ובחסדה תשיג הכל, מושכת לך חסד – הרי אתה רואה לפניך אדם אחר לגמרי. יושב הוא על כסאו, ואתה רואה פנים ועינים שאין בהם לא קטנות ולא עקמומיות, אלא בהירות ורוך, רוממות וטהרה וגם פקחות לאין שיעור. זוג של עינים כשני גלגלים – שתי אספקלריות מאירות מבעד לזכוכית המשקפיים, נוצץ מהם איזה זוהר נפלא, זוהר של לבת נשמה שיש לה קרנים חמות ומתוקות, אור-הגנוז של רזין סתימין ומטמרין בסתרי הלב, וקורצים ורומזים, ומספרים לך דורות וקורות – עם העידון של מנוחה ועיפות, שהזיקנה המופלגת משרה על הריסין הארוכות ועל העפעפים ועל בבות העינים, שסקירותיהן מעדנות ומפנקות אותך בנעימה וחיבה של אב זקן. ואתה יושב ומסתכל בזקן זה, ושואל את עצמך: האמנם זה הוא הגמד הזערורי והכפוף שפגעת בו ברחוב? בשבתו – כשאתה רואה את הראש הנהדר, הלא הוד לו וכמעט גם גובה לו! ראש של אחד מרבנן קשישאי שלנו, פנים מאירים בחסד וברחמים, על השפתיים יש שמאדים עוד מעין ארגמן רענן, הלחיים קמוטות וכמושות אך מעט, או אין קמטיהם נראים, כי זקן שיבה עגול וקצוץ מכסה אותן. החוטם חוטם יהודי – לא כחרטום הינשוף, אף כפיפה כל-שהיא מעין הנשר, וממעל לו רקיע-מצח כעין הספיר עם תלמי קמטים מפיקים סדר וחשיבות, שאומרים לך: הרי לפניך איש פיקח ופיכח. זהיר ומתישב, ומקמטי המצח נמשכים שרטוטים קלים מאד, כמעט פורחים באויר, מן הרקות עד צדעי הפנים, ומצדעי הפנים עד זויות השפתים הגזורות בקצב-חן של אמן, ומסלסלות שם העוויה של בדיחה חריפה שמכרזת לך, בחשאי, כי פה ילין לפעמים גם הלצון החד והתוסס, הלצון של סתירה-סבא-עתיקה המצוי רק אצל זקני היהודים.

הנה לפניך טיפוס שלם בכל פרטי צביונו; ראה לא תראה כמצח זה, כעיניים האלה, כקוי הקמטים האלה בכל אומות העולם, ראה תראה יפים וגם צחים מאלה, אך כאלה לא תראה, מין בפני עצמו! הקדמונים קראו לו צלם אלהים. יהא – צלם-אלהים. בכל האופנים הרי זה דבר מיוחד, חותם קבוע, גושפנקא! המיוחד שבהם הוא העומק. הפנים האלה כלום הם פנים של איש יחיד? הם פנים של הגזע, חרותות וטבועות בהן כל קורות העם: האצילות והעוז מכבר, הטלטולים, הנדודים, ההכנעה והעבדות לגבי חוץ – אותן העששיות שתחת העינים, אותן הסקירות המתרוצצות, האורבות, הנוגות הכהות! – ההוד והחשיבות, הבטחון והודאיות הפנימית שבתוך הזיעזועים, המראים לך, כי לפנים מן הבהלה החיצונית, לפנים מן החיים והטרדות והתנאים היומיים המסואבים היו חיי בית חזקים כחומות בצורות וקבועים כגלגל חמה, והיו שדרות דלא כרעו במוֹדים לפני כל אלים, והיתה גם גבורה, לא כגבורת הבריונים בצחצוח חרבותיהם ורצחם איש את רעהו בעד סינור של ריבה ובעד שחוק הקוביה, אלא גבורה של מעלה ומסירת נפש בעד דבר עתיק ונאצל ונשגב מאד.

הרי זה אך המקום לחוכי-לו. כבר הודיעו לו שבאת, ועוד לא סיפק בידך לראות את הכל, אתה אך מרגיש, כי פה הכל ימש אמנות, ואתה שומע את קול צעדיו של הזקן ואת כיעכועו. הוא יורד במדרגות מהקומה העליונה, ובעוד רגע הוא עומד לפניך, ואם לא זר אתה לו, הוא פורש את זרועותיו ומקבל אותך בחיבה ושמח כתינוק. אח! מה טוב! אח, “דאס איסט שען פאן איהנען” כי לא שכחת את הזקן! מה תשב פה, באולם? קר ומשועמם! – בוא אלי! שם נעשן סיגריה – הלא מעשן אתה – ונשוחח מעט. אבל כלום אני רוצה להפריעך בעבודתך, מאיסטרו! – שטותים! “להפריעך”! מה יש כאן “להפריע”? עסק חשוב! אני מצייר מעט. אגב, אראך, מה שאני מצייר. דברים חשובים – פיו, פיו! מתעסק אתה בדברים חשובים יותר! האין זאת? לארץ ישראל! הלא רוצה אתה להביא את היהודים לארץ ישראל! הוי, דבר קשה מאד, אבל יפה! חי נפשי, יפה מאד! אילו לא הייתי זקן, כי עתה נסעתי לארץ ישראל. איך כתוב שם, ירושלים הבנויה… ששם עלו שבטים שבטי יה – האח, פסאַלם נפלא. שירה כזאת איננה בעולם, זה הוא דק-שבדק, זה הוא מודרני באמת, צמרמורת עוברת בכל הגו למשמע הצלילים העמוקים האלה… חפצתי לנסוע. כן, אני נוסע לפעמים; הלא הייתי זה לא כבר בברלין, בפאריס, אבל נסיעה רחוקה ובים – זה קשה מעט. את השקל הנני משלם. טוב, טוב, רעיון יפה, אפשר שיעזור מעט. ומה? המצב ברוסיה עודנו נורא כל כך? – באים אלי לפעמים אנשים רוסים מהגדולים שבהם. – איך הם עדינים ומנומסים! כמעט לא ייאמן! – מי היה פה? סלח לי, קשה לי לזכור את השמות הרוסים… אבל אמרתי להם כל אשר בלבי. אינם יודעים כלום, אומרים שאינם יודעים – בודאי מתביישים.

ואין אתה רוצה לזוז אלא להסתכל ולהסתכל בפנים האלה. כלום צריך הפה הזה לדבר? כשהוא יושב ומסך בשתי כפיו על מצחו, הלא כבר אתה יודע את טעם דבריו של זה. אחת היא במה הוא עוסק – צייר בהולנד, פרופיסור לחכמת הרפואה בברלין, או רב באישישוק, מזג אחד הוא, בנאמנות! – יהודי זקן! כשהיו צעירים היו נבדלים זה מזה, רצו – זה לכאן וזה לכאן, ואיש איש היה נושא ועוטה איזה קרום, איזה חיפוי, והנרתיקים האלה לא דמו זה לזה, ונראה שהאנשים אינם דומים זה לזה, אבל לעת זיקנה, – עילאה עבר תתאה, פרחו להן ההעויות המלאכותיות, המחוקות, החיצוניות, שאדם כופה את עצמו לסגלן לו, מתמזמז והולך כל מה שהוא מודבק דבק שטחי אל העור העליון, ונשאר אדם כמו שהוא, וכשהיהודי הולך אחרי טבעו, כשמסתלק ממנו מה שהוא לו מקרה וחוץ, לבוש ונימוס, – אז הוא יפה, ולפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים היהודים.

ויפה הוא כל כך יוסף ישראל’ס הצייר! בחוץ – אתה יכול לעשות אותו דחליל, ולהפחיד בו את העוברים, בבית – אם תושיבהו בחדר ד' על ד' במבואות האפלות, יעשהו טרקלין וימלאהו יופי באור פניו, וכשהוא יושב בטרקלין – לא כל שכן. ויושב הוא בטרקלין! היכל כזה אין ונדרבליט ורוקפלר יכולים לקנות לעצמם, גם אם יפזרו את כל מיליארדיהם. יכולים לקנות תמונות של רפאל, פסילים של פידיאש, אובליסקין ממצרים, יכולים להעביר את הדברים מרשות לרשות, אבל אינם יכולים לקנותם קנין פנימי. נעשו שומרים של הדברים ההם אשר קנו, חבו בשמירתם – ולא יותר. ולא רק המיליארדרים, אך גם אלה, שיש להם יחוסים פנימיים אל חייהם ואל בתיהם, אינם יכולים להשתוות בדבר הזה עם כהן-היופי, עם הצייר. ביתו של הצייר הוא ביתו באמת. כקנו של העוף, כצפד-הפנינה של חית-המרגלית שבים. מהדר הוא את כתלי ביתו במעשי ידיו, או במעשי ידי אחרים, שנפשו ואמנותו מאורגות בהם. אך את שלד הבית בנה הבונה, כל השאר – הבשר והדם והנפש, אם אפשר להשתמש בתמונה זו – עושה לו הצייר בעצמו.

אתה נכנס לבית ההוא ברחוב הקעניכין, וברגע אחד אתה עומד מוקף ישראל’ס. אתה נכנס לתוך המצווה, כמו שאומרים על דבר מצוות סוכה. זה הוא מוזיאום ישראל’סי. אין בו מאותן התמונות הגדולות שעל ידיהן נשתבח ישראל’ס בכל העולם. אילו היו פה, לא היה ישראל’ס יכול לשכון ולחיות כך. בשביל שיוכל לחיות ולשכון כך, צריך היה למכור את התמונות למוזיאון, לסוחרי ציורים ולסתם אמריקנים, וחוץ מזה – הן אין צייר עושה תמונות להידור היכלו ולהזין בהן את עיניו, כמו שאין סופר כותב דברים בשביל שיקרא בהם בעצמו. אבל – זה הוא מקום עבודתו של האמן, פה צמצם לו את המקום שרוח הקודש צריכה לבוא ולשרות עליו, שממנו הוא יושב ומסתכל, בבדלחי אספקלריותיו, ופה הוא מודיע לנו, כיצד העולם מצטייר ומצטלם בזוג של עינים תחת הריסין הצחות והלבנות. הבית – בית אלוף ושוע הולנדי. כך דרים עשירי הארץ, בית אחד, תחתיים ושניים, והכל בו זך ונוצץ, ממורט ושקוף, בלי גרגר אבק. טובל באורה ומסודר בהקפדה ובשיעור מכוון, הקישוטים הנאים הקטנים של שיד דילפט וקטעי צעצועים דקים-שבדקים בצבעי ספירם ופטדתם וברקתם הקיימים, מוצגים על השולחנות ועל הטבלאות והעמודים והגזוזטרות של המעקה היוצא פגום בחלון הימני של הקומה התחתונה – הרי כל אלה סתם תכשיטים של כל דירה הולנדית נאה, ונותנים כבוד ל“פרויליין קעללער” וידה הדקה וטעמה הטוב. ורשמך הראשון הוא רושם של נחת, הרי יושב לו הזקן בתוך יופי והרווחה ותחת השגחה פרטית. אבל זה הוא רק המבוא, משם והלאה – בקומה התחתונה כבר אתה רואה תמונות משפחה: הגברת בפנים שונות, כשהיתה צעירה, כשהיתה אשה בנעוריה, כשהיתה בשנות ביניים, והולכת ומזקינה. אשתו של אמן! תמונה אחת בביאה וזר פרחים מיובשים – זכרון אבל. איננה עוד! ותמונות ילד אדמוני, עליז, דומה שהוא מקפץ כקיכלי, והולכות התמונות הלוך וגדול, והנער נער ועיניו נשואות למעלה, ירקיע, ישאף – הוגה ממש. ומסביב עוד ציורים גדולים ישנים, שלוים כפני מראה חלקה ומלוטשת, אותה מנוחה של ראשונים, שאין אנו רואים בחליפות וזיעזועי הברק של האמנות החדשה, ויפי נוף לחים, קודרים מעוננים, נוגים ועצובים ומלאים קסם חן, יפי נוף הולנדים.

והננו עולים במדרגות אל הקומה הראשונה. חפץ אני לעזור לסבא, אבל הוא איננו נותן אותי לסעדו. אני אומר לו: רוצה אני להיות משמש תלמיד חכם, והוא – זה הוא בודאי מן התלמוד. את התלמוד ידעתי אך מעט וכבר שכחתי את הכל, אבל את המקרא עודני זוכר היטב, זוכרני, שהפטרתי בפרשה שקוראים בה: הנני שולח לפניך מלאך – ומתחיל להעביר לפני את הסדרה, ומסלסל את השלשלת וצונף צנפה את הפזר. בעל קורא כדבעי למיהוי!

הרי אנחנו בעלייה של יוסף ישראל’ס. אפשר לכנוס בעליה זו לרווחים כמאתים איש. חלונות גבוהים נשקפים על פני האאג השקטה וכלילת היופי, לצדי הכתלים יריעות ושטיחים, ספסלים, הדומים, דרגשים, כסאות קלים קלועים וכסאות כבדים מחוטבים, והרבה הרבה מצעים, מכסות, מכסות, רדידים וילונים, תלויים משולבים, מופשלים, מושלחים בהתרשלות של חן, נטויות מקיר אל קיר, עושים מחיצה, מבוי, מועדים כנראה להיערך באופן זה, או באופן אחר, לפי צורך מלאכת הציור, כדי לשמש דיקורציה, נוי ומדרון וסביבה בשביל תמונות, ופזורים הלום והנה כלים, כמו בבית נכאת, צלוחיות, לגינים, גביעי פרחים, קנקנים ישנים משפוני טמוני רומי הקדמוניה, שבבי גזוזטרות וכותרות של עמודים, סגנון היוֹנים וסגנון הדוֹרים תמורות וכיפה, משורבבים למעלה וקלוטים למטה – ומוחלפת השיטה, בקיצור: תילי תילים של הכלים והחפצים השונים, אשר בגיזרתם ובתבניתם אנו רואים דור דור וטעמו, גלמים ופגרי דוממים – מפני שגם הדוממים הם חיים, כשהם משמשים תשמישם במקומם, ומחוץ למקומם ולתשמישם נראים כמתים, אך הצייר נותן בהם רוח חיים, כשהוא צר את קלסתרם ומצרפם ואוצל להם מאורו, וכאן ושם איזה כרך ישן, איזה ארג ורקם ישן, איזו חתיכה של מעשה גבלות ענוגה, או של תשבץ עמוק, דבר-מה בשביל מבין, מרגניתא!

ובאמצע העליה הגדולה כוננית לציור, ועל הכוננית הדף הגדול של בד, ועליו הסקיצה, החטף הראשון, ראש הפרק של צורת אשה, אך זרק הצייר על בדו את השרטוטים הראשונים; עדיין לא נתבסס ולא נסתיים שום דבר. מדהים אותי הרושם של כבוד. שפע של כבוד ונדיבות – אני אומר – שפוך על הפנים האלה, והוא מסרב: אל תסתכל! כלום יש כאן איזה דבר! הוא עושה תנועה של ביטול בידו, אבל רואה אני, שהוא עומד על יד התמונה ואיננו זז. זו היא אישתו של מעסדאג – הוא אומר לי, של מעסדאג בנו של רבי ומורי הראשון. אני שומע ונזכר שבביוגרפיה של ישראל’ס נאמר, כי ההולנדי מעסדאג המפורסם לשם גילה את כישרונו של ישראל’ס בילדותו.

אבל – אינני אוהב את הביוגרפיות ואת העצמות היבשות של “עובדות” רשומות בספרים. אוהב אני להוציא את הפסיכולוגיה ישר מן האדם החי, ממראהו, מתכונתו – “למשוך אותה בבלוריתה” מתוך הטבע הקיים והפועל, מתוך המסות וההתחלות של עבודת-בראשית עכורה, עצובה ורקומה. הרי לצד השמאלי של העליה עוד כוננית אחת, בססת קטנה, וגם עליה דף של בד, וכבר משך עליה הצייר במכחולו – וכבר מרפרף הרהור קדמאה של ציור ממינו המיוחד של ישראל’ס: ריבה דייגית בחוף הים בהולנד. מושכני ציור זה בחבלי כשפים. כמדומני שכבר ראיתי דוגמת זה בין ציוריך, –­­­ מאיסטרו – אני אומר, והוא משיב ב“הומור-דרהבא” שלו: כבר ציירתי כאלה מאה פעמים, ועדיין השוטים האמריקנים העשירים באים ודורשים, ואם כן –­­­ מושך אני את המכחול עוד הפעם, שינוי כל שהוא, קו-לקו, אותה ריבה בעצמה, אלא מהדורה מתוקנת מעט –­­­ ומשלמים. מה אתה רוצה? אם יש עשירים שוטים כאלה –­­­ למה לא אספיק להם?

והוא מושיבני בנקליט עמוק, עד שהנני כמעט שוקע בו, ויושב ממולי על הספה, ומושיט לי סיגרה, נוטל סיגרה גם הוא ומדליק, ומתחיל סח אותו הפיליטון הקליל באשכנזית שלו, אשכנזית מהדור העבר, מלאה עדנה ורוך, ממולחת בנאומים קלסיים, בהברה שיש בה הרבה מאותיות החך, השפעת הלשון ההולנדית החוככת, ועוד יותר מזה במבטא היהודי, גלגול ה“אידיש” של הולנד, ה“אידיש” הטיפוסית הרבה יותר מזו הפסקנית, העתונאית והפסיבדו-מדעית של עכשיו –­­­ ומתלוצץ על דבר עסק התמונות.

–­­­ את “בן העם הזקן” מכרתי לסוחר ציורים. זה היה כסלר! רצה בחצי חינם. לא אפרוחי! בשנים שעברו –­­­ יכול הייתי למכור בעד צביטת טבק, או לתת מתנת חינם. עכשיו, כשמשלמים –­­­ שלם דודי! “שקל וטרה עמי”. לא, אפרוחי, אין לי פנאי לפרקמטיה! הנח על השולחן כמה שאני דורש, הרצה, חביבי, ששת אלפים חולדען! התפתל, התעקם, ולבסוף הרצה. אחרי עבור איזה ירחים מכר וקיבל כפליים. והקונה השני, גם הוא סוחר תמונות עם “קליענטעלה” גדולה, מכר לאמריקה בעד 24,000 חולדען. כעת נותנים כפליים. אמרתי למכירנו, סוחר פלוני, קנה ושכרך יהיה טוב, תשתכר יותר מבשטרות. מקטני אמנה היה.

והוא מצחק מחציו: “הוקרה סחורה זו מאד!”

ושואל אני: מאיסטרו! היכן יכול אני לראות את כל תמונותיך? ראיתי מה שאפשר לראות פה ובאמשטרדם ובלונדון ובתערוכה הפאריסית, איה התמונות מכבר?

וחייך סבא: התמונות מכבר? היודע אתה, כמה ציירתי? היודע אני, כמה ציירתי? לך “וחפש את הרוח המנשבת בשדה”! ציירתי כל ימי –­­ בדינרים, בפרוטות, לארבע רוחות השמים, בחתימת שמי, בלי חתימת שמי, או מוסב שם אחר. היו דברים טובים, היו דברים רפויים וקלושים.

הרי זו כמו ליצנות, וביוגרפיה שלמה יש כאן, שלמה יותר מכל אותן הביוגרפיות המקולסות והתובעניות. זהו כל עיקרו של ישראל’ס, כולו מחאה כנגד האומרים: כשרון מופיע הופעה אחת פתאום בלי הכנה, או –­­­ איננו כלום. סליחה, רבותינו! שלשים שנה צייר ישראל’ס לימין ולשמאל, ולא הכירוהו. אמרו, שאין בו רוח היצירה, שאין לו הסתכלות צרופה ומזוקקה, שאין לו מקצוע אחר אשר בו ישלוט כמלך, שהוא מתפוצץ ומתפרד לרסיסים… בילה בהמשך העבודה הארוכה את כל חבריו ואת כל מבקריו, ורק אחרי אשר עברו שלשים, ארבעים שנה, הכירו שהוא גאון.

ועוד מחאה אחת, מחאה כנגד הסדרנים. אוּמנות מיוחדת יש לסדרנים, והיא דומה לאומנותם של הרוקחים. נוטלים את האמן ותולים בו שלט: זהו ישן, או זהו חדש, זהו צייר לכאורה, או, אימפרסיוני, בסקירה של הרף-עין, וזהו צייר של סוד ולחש, סמליי, ואם מוצאים הם אמן, שאי אפשר להם לחבשו ולארזו ולהניחו בקופסה ולכתוב עליה שם מיוחד, הם אומרים: זה הוא בן-תערובות. צריכים לאמור דבר-מה, אבל עומדים לנוכח איש כישראל’ס נבוכים. מה טיבו? חדש או ישן? חק תוכות, או מרפרף? אינם מוצאים לו מידה. אינם מוצאים בשביל שהכשרון האמתי מתפרץ מן הגדרים האלה.

יושב אני ותוהה בעליה זו בין הציורים והצורות. רוצה אני לתפוס את תכונתו של בעל-שם זה שמשביע את המכחול ואת הצבעים, ומנער, פשוט, מתוך שרווליו, חתיכות של מעשי בראשית. פס-של-רקיע. דומה, צבעים פשוטים, מעט תכלת ומעט אפור, וכהאי גוונא אין איש יכול לצייר. באמנות זו אין מלאכה, יש רק נפש מרגשת. אלה אדי התכלת וטליתי הצללים, המלאים קסם זר וכהה, רוך ונשמה ושירה, אלה הדייגים ההולכים בתוך ערפל זך ודק, הים הזה, ים מלא סתרים, הים של סודות, המבריק בחשכה והמפיץ קרני הוד בלי גירוי עצבים – אין אלה לא דייגים-סתם ולא ים-סתם, אלא הדייגים והים, כמו שהם משתקפים בבבות-העינים המיוחדות הקבועות בראש סבא זה. כך הוא רואה; זאת היא שייכותו הטבעית, היצירית אל הטבע, כן הוא מבין במראות.

והולך הסבא כמעט יום יום אל הים, וכמה אוהב הוא לדבר על דבר הים! הרי חושבים הבריות, כי ים אחד הוא, ואני רואה בו בכל יום חידושים. צריך לחתור תחת כסא הכבוד של הטבע! גיתה היה אומר: “כשתנתח את הטבע לנתחיו על ידי השכל, לעולם נשאר בו איזה דבר, שאין השכל יכול לנתחו”. את הדבר הזה מחפשת האמנות. העבודה, שאין אני רואה דבר חדש בכרך המזדעזע, אבל על פני הים רואה אני בבוקר – ים חדש. אין האורות והניצוצות של היום כאורות והניצוצות של אתמול.

ובפעם אחרת – והנני בביתו של לואי איזראעל’ס, בן אחיו של הזקן, העתונאי ועורך-הדין הנודע, ואנו עומדים לפני תמונה קטנה תלויה שם על הקיר: תמונה מחיי הדייגים ההולנדים. אב ובתו הולכים. לא יותר. דומה אני, שהם הולכים זה איזה שעות ואינם מדברים כלום. חוזרים מאיזו עבודה אל הכפר. על ראשיהם פרושים השמים ההולנדים, לשני צידי הדרכים החול התלול, מרחוק נשקפת רצועת ספיר של הים. אין התמונה הזאת מספרת לנו שום מעשה, הרי זה כאבר מן החי – אבל זה האויר הדק והכהה והכחלחל-פורתא, זה הרקיע המביט בחסד וברחמים על העולם, זה החול-בעלמא, שהוא חלק מן הטבע ההולנדי וזה הספיר השקט של הים – כמה כל זה צנוע ועניו, כמה כל זה פשוט ורך, כמה כל זה מצטרף יחד בהרמוניה של תפילה ושירה לבורא העולם וכמה שייכים לכל זה אותם שני בני אדם שהולכים בלי דיבורים, כמו שהעשב צומח, כמו שהים הומה.

ועלו הסיגרות בעשן, ו“פרויליין” מזמינה לרדת מטה, ואנו יורדים אל אולם הסעודה, והולך סבא אל המזנון ומוציא משם לגין יינא עתיקא ומכבד אותי בכוס: אפשר שתטעם; אני אינני מהמבינים הגדולים, אבל שולח אלי המלך אדוארד מגתו. רוצה להנותני. טעם! המבינים משבחים.

ומתוך המלך אדוארד אנו באים לשוחח “מלכיות”.

– ­אמרו, שוילהלם קיסר לא רצה שהאקדמיה הברלינית תבחר בך לחבר. האמת הדבר?

– ­שטותים! אינני יודע. חבר, לא חבר, אקדמיה! מאקס ליברמן הוא צייר, כך צריך לצייר. גם סאלאמאנס דז'. סאלאמאנס, הלא ראית אותו בלונדון. זהו סגנון אחר, אבל אמן גדול. מלונדון שלחו לי דיפלום ודיפלום. שטותים!

– ­ואומרים – אני חוזר לראש – שוילהלם מתערב בהלכות אמנות.

ובדחה דעתו של סבא, ואומר: אינני יודע זאת בבירור, אבל כנראה, כן. מה שייך לומר “מתערב”? אפשר כאן “להתערב”? דן לפי הבנתו. רק דבר אחד משונה. אותם הפסילים בשדרות הנצחון, הנסיכים, האבות, הלבנבנים, שורה מכאן ושורה מכאן… כסרדיוטים – חושב הוא, שטעונים כביסה. איננו יודע, שצורות כאלה טוב שהן מזקינות. אין צריך למרוק אותן תמיד.

והוא מצחק צחוק של תינוק. כמעט קשה להאמין, שלתינוק הזה כבר מלאו שבע ושמונים שנה.

לא יבין את יוסף ישראל’ס מי שאיננו יודע את הולנד. הנה מדינתא זוטרתא כקוצו של יו"ד. כמעט שנכנסת אליה, וכבר אתה ברוטרדם. כל הארץ – תעלות וגשרים, תעלות וגשרים. כל מין הולנד זה הוא ההפך מן המבול. כאשר רצה רבונו של עולם לייסר את בני האדם בעוונם, הביא מבול על העולם – וההולנדים הפכו ים ליבשה, ממש קריעת ים סוף. אתה נוסע ומסתכל בעד חלון העגלה. לימין ולשמאל המישור הירקרק הצומח עשב, ועל כל צעד עוברים בו פלגים יבלי מים. הנוף – עמק השוה ושפל, והתעלות – פלאי פלאים! השם הנאה להם ביותר הוא “אמות המים”.

והאילנות – רובם צפצפות קטנות, נמוכות, עם בלוריות וציציות-ראש מעוגלות למעלה, כמטאטאים הפוכים, וזוקפים ומתנשאים מעל הבנינים הקטנים, בתי חרושת הרבים בארובות עשנם, ועוד הפעם תעלות ותעלות, כל הארץ – זיווג נפלא של מים ויבשה, כל חלקת השדה – אי מבותר לבתרים, מפוצל לפצלות ערוגות!

וגנות ושדות ועמקים משובצים, טבולים, לפותים במים, ואין דבר זולתי נד וסכר, נד וסכר.

הנה מתוחה אמת המים כפתילה לבנה, ועל שפתה – אילן קטן אצֶל אילן קטן, ערבות צעירות ורכות נטועות על שטח משתרע מילין, מילין.

וגשרים קטנים, ונדים קטנים, ונטיעות קטנות רועדות על טַפחות של יבשה בין מים למים.

על כל ארץ זו צריך לברך – “שהכל”.

ומין שדות! קופסאות קופסאות, כל מיני צבעים, מאה פעמים יותר מאשר על לוח שחוק האישקוקי.

ואין אתה רואה אף אורן אחד, בכבדות מתמשכת מן הקרקע הלח צמרת של עץ האלמון; בכוח וביסורים היא מגעת עד חצי קומתה.

עפ"י רוב צומחות שרביטיות – כמו לתינוקות.

ומעל לכל שלולית של מים מעופפות יונים לבנות, וקיטור הרכבת זוחל וגוחן בשפלה על פני האדמה הרטובה.

ומראה האדם והבהמה טוב מאד. ניכר, שהשפע נוזל בכל הצינורות.

וחוץ מהריחיים של מים, יש ריחיים של רוח רבים מאד – ריחיים של רוח מקולטרים ומעודנים, תבנית גלגלות-סוכר, עוטים מעטה תבן, עם כנפים קלות…

ואין הר, אך סוללה ונד – גבעות שתללו בני אדם, ימים שחפרו בני אדם. קרעו מתוך הים רצועות של יבשה, ויעזקון, ויזרעו עליהן זרע, וירטיבון, וישקון.

דומה, שהנך בתוך רשת של תעלות.

אילו פרחת על פני ארץ זו כעוף הפורח, אזי עשה בך מראה ארץ זו רושם של ארץ שהתפוררה לפירורים קטנים, ועוד רגע – והתפרקה כולה.

הנהר איננו נראה שם כנהר: מתהפך הוא לנחלים קטנים, או לתעלות, פעמים רחבות, פעמים צרות. ולעולם חודרות לתוך היבשה, גוזרות אותה לגזרים, ואת הגזרים למרובעים קטנים, ואת המרובעים הקטנים – לצלעות, לקווים, כמעט לנקודות. אי אפשר לך להיפטר מן הרגש, שהאדמה הזאת תתפרד ותיהרס. אך לא! יד האדם נטויה על כל שעל של השטיח הירוק הזה, ונאבקת עם יסודי הטבע העזים. הכוחות הכבירים, אעפ"י שנכבשו, לא נכנעו ואורבים ומייחלים לשעת הכושר, להתיר את חרצובותיהם. המים הולכים הלוך וחתור תחת הסכר, רגע אחרי רגע. כל שטף מים באשכנז, שנים שלשה ימים של חום בשוויץ מגביהים את מעלת מי הרינוס, ועודף המים שוטף לתחתית ארץ הולנד. ואז כל סדק שנעשה בסוללה יכול להיות לפרץ נבעה אשר דרך בו יפרצו המים במעמקים, והרסו משפחות למאות ממעמדן וכילו את כל רכושן.

הפחד הזה חידד את הזריזות, והוא קבע את חותמו על כל תכונות נפש העם. הוא גם שכלל בו את החוש המיוחד לסדר ולנקיות, לדקות וליופי.

הטבע הזה, החיים האלה והאמנות של ההולנדים – דא חדא. לכן נעשתה האמנות דקה ומעודנת בתכלית העידון.

והנה אנחנו בעירו של יוסף ישראל’ס – בהאאג.

מים – לפי הערך לא הרבה. אך שלש ארבע תעלות עוברות בעיר; איזו מהרחובות בחלק הישן של העיר יהמו מרוב אדם. שאר הרחובות עוטי דומייה, כמנזר עזוב. העיר היא כישנה. תרדמה נחה על כרך זה של העשירים והשבעים – הס ונוח ונקי ברחובות ובפרדסים; בני אדם מתהלכים בכבדות ובעצלות. שקוע בתרדמה גם ה“בינענהאף”, הארמון הישן של הגראפים ההולנדיים, כעת מקום מועד המחוקקים. זה הוא בנין ישן מימי המאה השלש עשרה, חשוב מאד במראהו; הבנין הזה הוא קודש הקדשים של ארץ המולדת. רוגרס קרא לו בהתלהבותו: “המקום הקדוש ביותר בכל אירופה”.

יש גם לנו איזה יחסים אל המקום הזה. שם נלחם עם חפשי עם העריצים הספרדים, שהיו כובשים את הולנד, אחר אשר כבשו את המאורים ואת היהודים. שם היה מרכז המלחמה.

וה“מוריצהויז”, ביתו של הנסיך מוריץ, הוא כעת גלריה של תמונות. אם רצונך לראות “ישראל’סים” אתה צריך לבוא הלום. עוגבים ישנים ותמונות מפוארות – אלה הם דברים של חובה לכל עיר הולנדית. ברוטירדם, בהארלס, בליידין, וגם בערים קטנות מהן יש יציע כזה, פתוח חינם לכל העם, ובכל יציע יש על כל פנים שתים שלש יריעות מהנבחר שבמכחולים. מובן, שהאאג צריכה ליטול חלק בראש. הבית, לפי מראהו החיצון, איננו גדול, תבניתו כמעט מרובעת, והוא מכיל את מבחר יצירי האמנות ההולנדית. דומייה, אף כי כחמישים איש נמצאים באולם: איזו כפריים שמני הפנים המשוזפים, איזו נשים הולנדיות לבושות בגדיהן הלאומיים, כמו שאנו רואים אותן על התמונות; ועל הקירות – תמצית החיים ההולנדיים. המראות אשר ראית בעד חלון העגלה, המחזות אשר התבוננת אליהם מעל גשרי רוטירדם, הפנים אשר פגשת ברחוב – אסופים מכל המקומות וערוכים ותלויים פה. למראה תמונות התעלות והגשרים והפנים הטובים ושעשועי העם ומחולותיו בבתי המשתה, עולה הרעיון בלבי, שאין להבין ושאין להוקיר את פועלי המכחול ההולנדי בלתי אם במקומו בארץ מולדתו, אחרי אשר כבר שבעה העין מראות את העמקים ואת הריחיים-של-רוח ואת הפרות ואחרי אשר כבר התרגלה העין אל השמש ההולנדית המעולפת כמו בצעיף ערפל קל ואל משחק-הצבעים הלח על פני העמק. תוכן התמונות צמח מתוך הקרקע העצמי, כמו שחבצלות המים מנשאות את גביעיהן מעל למים אשר בנהרות פה.

ומרגיש אתה למראה יצירי האמנות ההולנדית חום נעים – אולי רק מפני שראית את הארץ, שהם העתקותיו וקלסתר פניו, ותבין, כמה צריך היה האמן להרגשה, למען תאר בדיוק כזה ובאהבה כזאת את פרטי החיים הפשוטים והיומיים. אין שם על היריעה שום כוונה מיוחדת. ריחיים-של-רוח פשוטים, תמונת פני אשה אכרית, ציור נוף עם בהמות רועות עליו, מחול עליז בבית המשתה, לכל היותר – גוף ערום ובריא – זהו התוכן השכיח. האמן נותן עיניו אך במעשים בכל יום ובבריות של כל יום. לפנים חשבתי, כשראיתי תמונות כאלה, שהן כמו שכותב קארלייל במקום אחד: “אבוס שמציגים אותו בתור מזבח”, ושהן עשויות לפנק את העשיר המפוטם, לגרות את תאבוננו. לא כן עתה. אחרי אשר ידעתי את הולנד, מעוררת בי הגלריה את זכר המראות שהעין ראתה, והמראות האלה מתבססים על יסוד הטבע החי והמת, האדם והבהמה, העבר וההווה, בקיצור: החיים כמו שהם!

ככה יכול לצייר אך אמן אוהב את ארצו ואת טבעה, את העם היושב בה ואת מנהגיו, המרגיש בכל תנועת ידו, כי מה שהוא מצייר כעת, אבותיו ואבות אבותיו נלחמו בשביל זה, קרוע קרעו מיד הטבע, הצל הצילו משטף מים רבים, והוא בעצמו נכון הנהו למסור את נפשו כל כך. אני הולך שם מאולם לאולם ומשלים את רשמי נפשי מישיבתי זה פעמים אחדות עידן ועידנים בהולנד, והנה – התמונה המפוארת: "השור " של פאול פאָטטער. זה הוא בלי ספק הנעלה והנפלא בכל יצירי האמנות ההולנדית. נפוליון הראשון גזל את התמונה הזאת ויובילנה לפאריס, ורק אחרי נפול הקיסר-הכובש הושבה התמונה להולנד. אין אני מתפלא על הגזילה – אילו יכולתי הייתי גוזלה גם אני בעד המוזיאום של “בצלאל” בירושלים. הענין פשוט, התוכן – מורגל, אבל כל פרט ופרט פועל פעולה עצומה על כל מי ששהה אפילו רק שעה אחת בימיו בכפר הולנדי. אילן ואצלו כבשים אחדים, רועה, פרה רובצת ושור, אותו השור, שעל שמו נקראה תמונה זו, שהיא מעשי ידי צייר צעיר מאד. מרחוק, בקצה האופק, אחו שקצהו הולך ונמוג בערפל, עדרים רועים, וממעל – השמים ההולנדיים. אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה, שהבהמות האלה, המצוירות על התמונה, הן חיות, ובעוד רגע תגעינה. – ויש שם “לקח הניתוח”, זו התמונה המפורסמת בכל העולם של רמברנדט, ויש תמונות גדולות וקטנות של ישראל’ס הנחשב כעת בכל ארץ הולנד כרמברנדט החדש.

ועוד הפעם – אי אפשר להבין את ישראל’ס, אם לא נבין את האמנות ההולנדית.

יש באמנות זו, ביחוד אצל רמברנדט, תמונות של חיים קיבוציים. תמונות כאלה אנו מוצאים עפ"י רוב בין ההולנדיים, וראשיתן כבר נראתה בהוד נפלא במאה השבע עשרה – מדוע? בנקל נמצא את טעם הדבר, כשנדמה את האמנות ההולנדית אל האיטלקית המהודרת ממנה והכבירה ממנה לימים. האמנות האיטלקית התחילה בגוף האדם. תביעתה הראשית היתה הרגשת החזיון הבודד, הגוף הערום. ואם הוצגו גופות רבים, יש גם שהיתה איזו פעולה, איזו תנועה משותפת של כולם יחד, אבל כל גוף היה חשוב לעצמו, והעיקר היה סוף סוף הגוף. כן היה הדבר אפילו אצל הויניציאנים. הם היו חסרים עוד את האמצעים הנחוצים לתאור טיפוס -של -פעולה, צרור מסובך של בריות שאפשר להכירם, שהם, למשל, אכרים מתאבקים, או חיילים נחים מעבודתם ויושבים לפני האח המבוערת, או איזו קטטה או איזה מאורע ביתי. לכל החזיונות מעין אלה יש צורה וצביון ומטבע מיוחד להם, ומובן הדבר, כי מפני ריבוי-האכרים והתנועה אי אפשר להציגם בדרך הפלסטיקה, כלומר, הבלטת כל פרט ופרט מהגוף הבודד ושימת דבר זה לעיקר, כי אם בדרך הציור. לדבר הזה נסתגלה יותר האמנות ההולנדית שהתחילה מתחילתה לחבר ולצרף ולמצוא את האמצעים לתאור תנועה.

ככה היו הציורים הקיבוציים מונחים כמעט בטבעה של האמנות ההולנדית.

ואם חושב אתה שהשינוי הדק הזה נוגע אך אל הלכות ציור ומסור רק למומחים לעמוד על בוריו, טעות היא בידך! בתוך השינוי הזה אתה מוצא סיבה קולטורית גדולה וכללית, אשר כל מי שיש לו אף ידיעה מועטת בהוויות העולם צריך להתבונן אליה ומתוך התבוננות זאת יבין גם את פעולת יהדותו של ישראל’ס.

אצל ישראל’ס אין אתה מוצא תמונות קיבוציות. הפזרן הנורא הזה אשר צייר כל ימיו תמונות לאלפים לא צייר אף תמונה קיבוצית אחת.

כששאלתיו על ככה, אמר לי: אין הקיבוץ הזה מושך את לבי. אוהב אני את השמים, את הים, את האדם הבודד, איזו בני אדם בהצטרפותם, ולא את האוכלוסין.

בחקירות יתרות לא נכנס. אך פעם אחת אמר לי, כלאחר יד: הריפורמציה הנוצרית הולידה את הנטייה לתמונות קיבוציות.

בפתגם הקצר הזה אמר יותר משיכולים חוקרי האמנות לבאר בפרקים ארוכים. הריפורמציה היטתה את רוח הנוצרים הריפורמיים כלפי דברים של חול. בין הקתולים שלטה הכנסיה, בין הפרוטסטנטים החל הבית לשלוט; הקתולים היו משועבדים לממשלת ההון הפולחני מדויק-הנוסח, והפרוטסטנטים התחילו נוטים אחרי הטבעיות החזקה והפשוטה. לפעולת ההשפעה הכללית הזאת נזקקו גם נפשות האמנים, ועל הנטייה אל הדברים היומיים והפשוטים, לא להכניס חולין, כי אם לעשות את החולין לעזרה, נוספה גם הנטייה הציירנית, שהיא מבקשת לה תמיד, לפי טבעה ותכונתה, חזיונות שאין הפלסטיקה רגילה אצלם. הבילוי, המתפרד בדמות דל זקן לבוש קרעים איננו ענין לפלסטיקה, אבל הוא ענין וחביב לציור, כן גם ענין לציור הוא מקום דירתו של אדם, הנוף והמון בריות בתנועה.

ואופן הציור ההולנדי הוא גם כן דבר מחויב לפי טבע הארץ ההיא – הרגשה מקרוב. ההולנדי הוא איש הבית, והאיטלקי איש הרחוב. הרחוב עושה מרחק בין הרואה והעצם הנראה, הבית – מקרבם וסומכם זה אל זה. מכאן ההרגשה הדקה; מכאן אותו המשי בעל אלף קמטים, אותן אדרות שער בגווניהן הדקים מן הדקים, אותו הרוך המעודן של כפות ידי הנשים והספיר השקוף של הבדולח המלוטש.

איזה קרני הוד לקח לו אישנו ישראל’ס מכל אלה? האמנות היהודית של ישראל’ס איננה ניכרת במה שקיבל מאחרים, כי אם במה שלא קיבל. הוא לא קיבל את ההתרפקות על החומר לפרטיו ולפרטי פרטיו, מפני שהיהודי הוא בעל-מחשבה רוחני, ורוחניותו זו מעכבת את ההסתכלות היתרה בדברים שאין בהם רוח חיים, ומסגלת לראות בכל דבר את התוכן ואת הנשמה, אפילו בים, בנוף, ומה גם בדירתו של אדם. הוא לא קיבל את ציורי ההמונים, מפני שלא היו לו ולאבותיו עסק עם ההמונים, ואבותיו לא עמדו בחצר ה“בינענהוף” ולא גייסו שם חיילות. כן גם לא קיבל את ההדר והנוי השופע של רמברנדט. הוא קיבל אך מה שהוא מלבב ופנימי ונפשיי וגם ערפלי. הערפל של הגלות התמזג עם הערפל של הולנד, ויהיו לענן אחד, לענן זך, צף ונמוג, מלא לחש, אנחות וצללים.

וצריך אני להגיד, כי כך הראה רק לי, ואולי עוד לאחרים. הזקן בעצמו כופר בעיקר זה. כאשר נסיתי דבר אליו על אודות האמנות היהודית, ירה אלי סקירה מלאה מחאה לוהטת: אין אמנות עברית ואמנות לא-עברית, יש רק אמנות בכלל. יש שאני מצייר ענינים עבריים, ויש שאני מצייר ענינים לא-עבריים.

– מאיסטרו – אני אומר – לא בענינים עסקינן, אלא באופן הציור!

והוא: אופן הציור! אופן הציור! איזה אופן הציור יש ליהודים לחוד ולגויים לחוד? האם יש ים יהודי וים גויי?

ורואה אני, כי יכול לא אוכל לזקן זה, ואני מניח את כלי זיני, ומשיאו לענין ציירים יהודים שונים. את רובם אינו יודע. “אטו אפשר להכיר היום את כולם, ואני איש זקן!”

על אודות אחד הציירים הוא אומר לי כך: “צורות בני אדם שהוא מצייר הן מדויקות בתכלית הדיוק: כל עורק, כל גיד, כל וריד, כל עצב, כל שרטוט וכל קו, ככתוב בספרי הניתוח, אבל – אין בני אדם כאלה בעולם. אלה שבעולם אינם מדויקים כל כך!”

על אודות צייר אחד הוא אומר: “כן! זה הוא… אילוסטרטור גדול, טוב לעתונים המצוירים”.

בכל זאת את רוב הציירים היהודים הוא משבח: “כן, יודעים לצייר! מדוע לא ידעו היהודים לצייר? הלא בצלאל היה ראש האמנים העברים”, – ופותח בפרשת בצלאל – עם טעמי הקריאה בהברה ובניגון של יהודי גרונינגן.

וכשאני מזכיר את השם רמברנדט, הוא מתרגש ומתלהב: “כן, כן, רמברנדט זה היה…” ואיננו מסיים את דבריו. נראה, שתוקפת אותו הרגשה חזקה.

וזוכר אני את משק’ה רמב“ם, שהיה מבטל את כל הגאונים כקליפת השום, וכששאלנוהו: “ובכן מי היה גאון?” הלך ונטל את ידיו וחזר ואמר בהתרגשות: “הרמב”ם!”.

הרמב"ם של ישראל’ס הוא – רמברנדט.