מ“שְׁתֵּי אֲחָיוֹת” / יוסף חיים ברנר

שלד הסיפור הזה, עד כמה שאפשר לציינו במלים אחדות, זהו:

אדם אחד, בעל-נפש והוא מספר הסיפור כמדבר בעדו, נפגש באכסניה בוינה עם אדם תמוה, לבוש שחורים, שכבר נסע אתו פעם בצותא בעגלה, מבלי להכירו. שני האנשים התקרבו והתרועעו. שניהם שהו בוינה לרגלי עסקים בלתי-מוצלחים – ועל ידידותם, כמו על הליכותיהם, שרויה איזו עצבת עדינה. פעם ביום-ערפל הלכו לקונצרט, מבלי דעת מראש את תכניתו. המנגנות היו שתי אחיות, שהפליאו באמונתן. הבכירה היתה רצינית מאד, והצעירה – עוד ילדה כמעט; הבכירה ניגנה רוב כשרון, והצעירה – בבטחה ותום-ילדים. לבוש-השחורים היה, כהלום-רעם ובכה מרוב התרגשות. הוא גם קרא על עצמו: "הוי, אב אומלל!. והיתה בזה רמיזה רבה, אבל חברו המספר לא הרהיב בנפשו לנגוע באיזו שאלה בסוד שבדבר, אם יש סוד. בינתים חלה האיש, והמספר עשה בשבילו כל מה שידיד צריך ומוכשר לעשות. אחר כך נסע האיש התמוה והחולה – וסודו עמו. הוא נפרד מעל ידידו המספר ברוב רגש והבטיח לכתוב לו מאיטליה, כי שם ביתו. אבל עבר זמן רב, והמספר לא קיבל שום ידיעה מידידו זה. בינתים עברו על האיש, מסַפּר-הדברים, הרבה הרפתקאות, שהשפיעו על תכונתו, לעשותה יפה ביותר. ועל דרך-חייו – להתמכר לחקלאות, וכאשר הונח לו מכל דאגותיו החיצוניות מסביב, נסע לאיטליה, ושם, אחרי עמל רב, מצא את האיש, אשר כבר נסע ממקומו. האציל המספר חיפש את האיש החולה בכוונה להיטיב לו ולקחתו לאחוזתו. אבל הוא מצא אותו בריא ומאושר בקרב משפחתו, בפינה רחוקה מן הישוב, שהיתה עוד לפני שנים אחדות שוממה, והמשפחה הזאת, שירדה מנכסיה, התישבה בה והפכה אותה לעדן. ופה אנחנו מתוודעים למשפחה אצילית, שכולה מנהגי-חיים יפים, הליכות טהורות; שכל חייה – עבודת-אדמה, ספרות, ציור ומוסיקה. ביחוד מצטיינת בישובו של עולם ובבנין-החיים האחות הבכירה, אותה שניגנה בקונצרט ברוב כשרון; הצעירה, אותה הילדה התמימה מלפנים, גדולה עכשיו בעולם הצלילים המקסימים. לב המספר האציל הוגה בה, אבל זו נטתה בסתר לבה אחרי שכן בעל-אחוזה אחר, איש חרוץ וטוב-לב. האיש הזה בא ומבקש את ידה של הבכירה, הטובה בעיניו. אבל הבכירה, בדעתה, כי אחותה שואפת אליו, אל השכן הטוב, אינה מקבלת את הצעתו, לבלתי הכאיב את לב אחותה. לבסוף, אמנם, מצאה המנגנת הצעירה את אשרה בבית אהובה השכן, ועל הבכירה, מריה, הוגה המספר כך:

“למריה לא הגדתי כלום. איך יכולתי להגיד לה זאת? הנערה הזאת רגליה עמדו הכן על הארץ, אולם רוחה היה נישא לשמי-מעלה. את תמונתה חקקתי בלבי. אולם מה לה ולי? היא טובה וחביבה עלי, אולם למרות רצונה שמור בלבה זכר איש אחר”.

על זה מעיד שטיפטר, מחבר-הסיפור, ב“חתימה”:

“מעולם עוד לא היו שני אנשים אשר יתאימו אחד אל השני כמו הוא ומריה. ועל כן לא יעמוד בדיבורו. הוא יאָלץ לשוב ולבוא אל הבית העומד בערבה. מריה תהיה לו לאשה. הם יחיו יחדיו, עדת ילדים פורחים תעטרם, והם יאושרו באושר קיים ונכון יפה. – זה נכון כנכון-היום, כאשר יעלה השמש במזרח וישקע במערב, וכאשר יוסיף עוד לעלות ולשקוע הרבה ימים ושנים”.

                                                                                        ***

שטיפטר, הוא סופר אוסטרי. הטוֹן של סיפורו כולו אצילי, כולו בן מרום-אנשי-הרוח. הוא מתהלך מסביב ליצורי-דמיונו כמו על בהונות-רגליו. איזה אוויר של קדושה וטהרה מרחף על הכל. גם כשהוא מוסר לנו את היחוסים האידיליים שבין פועלי האחוזה הקטנה ובין בעליהם, יחוסים שאינם תמיד כן בחיי יום-יום. אין אנו מרגישים בזה כל נטיה מן האמת, מפני שרוח הסיפור כולו מכניס אותנו לעולם אחר, לעולם שכולו אנושיות עליונה.

[“מולדת”, תרע"ט; החתימה: ח. ב. צלאל]