הפרעות באנגליה. – כוחה של הלאומיות שלנו. – לתקנת היהדות
באנגליה – אותה אנגליה, שחוק-כניסת-הזרים עומד שם בכל תקפו, השנאה ליהודים לא פחותה מבכל המקומות והמונים מחוסרי-עבודה ומלאים התמרמרות בכלל לא יחסרו בה לעולם – היו, בימי השביתות האחרונות, בחמש ערים בחבל וילס, פרעות ביהודים האמידים המעטים הנמצאים שם. לא פוגרומים. לא: לא רק מסמרות לא נתקעו במוחות של ילדים, אלא אף גולגלות של גדולים כמעט שלא רוצצו. אלו היו רק מעשי שוד בהמון, פרעות. ההמון הפרוע השתובב, שדד, הראה את אינסטינקטיו, אבל בלי סדר, בלי כוונות מיוחדות, בלי אותה ההתמכרות הגדולה של החוליגאנים הרוסים, שהושקו יין-שרף ונסתדרדו להרג ולאבדון. ודבר זה נתן מקום לעתונותנו להתייחס לחזיון הזה באֳפנים שונים. רובם שׁל העתונים שלנו הוציאו מאוצרותיהם את צעקת-החמס הסטיריאוטיפית בהוספת: היתּכן! באנגליה הנאורה… כרעם-בגלגל ביום בהיר… מי פילל, מי מילל, שאנגליה, אשר אמרנו בצלה נחיה, תחקה מעשי רוסיה וכו' וכו', וכל נחמתם של העתונים מסוג זה היתה, שגם פה היתה יד אחרת באמצע, יד סוכני ממשלה אחרת, אותה ממשלה, ואנגליה, סוף-סוף, היא אנגליה! לא כן העתונים, שלב עובדיהם משום-מה טוב עליהם ושהפניוֹת שלהם הן לנחם תמיד. אלה ניחמו: במטותא, איזו פרעות? שעת חירום הייתה, ונהיו לבז ולמשיסה בתים וחנויות אחדים של יהודים… וכי לזה אפשר לקרוא פרעות אנטישמיות? הטוב טוב לנו לברוא את האנטישמיות במקום שאינה? והראיה: דעת-הקהל האנגלית היא על צדנו… העתונים הגדולים מתנצלים… יחס טוב בינינו ובין שכנינו-אורחינו… אלא שבמהומה לא הכירו בין אוהב לאויב… ובפרט שהיהודים מפקיעים את השער… ההמון היה מרוגז, ואלמלא היו יהודים בוילס, היה שודד גם בתי נוצרים (והרי באמת היה מעשה ושדדו חנויות נוצריות אחדות!), אלא עכשיו, כשיש יהודים – והיהודים הם עניים שנתעשרו, והם מפקיעים את השער, והם לצנינים בעין – הרי מובן מאליו, שהתנפלו עליהם… אבל אין מקום לצעקות…
וכאן הצעקות מתרבות עוד יותר מצד הצועקים: שקר הדבר! לא היו עבדיכם מפקיעי שערים מעולם! כנים אנו, היהודים האמידים, באנגליה ובשאר מקומות… וכאן מתחילה גם הסניגוריה על עם ישראל, הטענה, שרק פיכחותו וקמצנותו עשתה לו את החיל הזה, והקושיה העצומה על אנגליה הנאורה, שהיא-היא תחקה מעשי רוסיה – בתמיהה?! היכן היושר שלה?! – מתעצמת עוד יותר…
אנגליה העלובה! ממשלת אנגליה הצדיקה! מה רוצים ממנה? למה מביישים אותה? במה אשמה היא? למה ניתכה עליה החימה הלזו? הן כבר הורה אותו גברא רבא ואפיגראמיסט רבא – איזראיל זנגביל – שהפרעות הללו הרעו לאנגלים מאשר ליהודים. ממש, מאושרים הם היהודים לגבי האנגלים, ולבי-לבי, איפוא, לאנגליה האומללה הזאת! הרי עכשיו, כשיהיו שוב פרעות ביהודי-רוסיה והיא בוודאי, ברוב יָשׁרה, תחפוץ לשׁלוח את אניותיה מן השׁיטה החדשׁה להגן על הנדכאים, לא תוכל, כי יאמרו לה: “טול קורה מבין עיניך! גם בויילס שלך היו פוגרומים!” הגיעו בעצמכם: כמה צער בזה לממשלה אדירה כאנגליה!
וחבל, שבשאלה זו לא נגעה עד עכשיו העתונות שלנו, הרי זה ענין לענות בו: האם יש עכשיו רשות לאנגליה להגן על יהודים מפני פוגרומים, או כבר אבדה לה זכותה זו, ובכל רצונה הגדול, ובכל רגשׁ-יָשׁרה התקיף, כבר לא תוכל ממשׁלת אנגליה האדירה להשתמש בה, אחרי שגם במדינתה היו פוגרומים?
מבלי להיכנס בשאלה שכבר נשאלה בבית-מדרשה של עתונותנו: אם גם פוגרומים בלי שפיכות-דם, כאלה שהיו באנגליה, שמם פוגרומים, הייתי אני, למשל, בנוגע לשאלה זו שהעמדתי אני ושעתונותנו עדיין לא טיפלה בה, מעמיד על דעתי ומתיר לה לאנגליה, למרות הכל, לשלוח את הצי האדיר שלה להגן על היהודים… שהרי הפרעות שהיו בארצה על היהודים, לדברי זנגביל, הרעו לה, רק לה…
אויה! בטרגדיה היותר גדולה אין מפלט מפני הגיחוך…
אנגליה אינה רוסיה. בזה כולא עלמא לא פליגי, זה מבין אפילו תינוק דלא חכים. כן, לעולם לא ידמו ולא ישוו הפרעות שהיו ושיהיו באנגליה לפוגרומים שהיו ושיהיו ברוסיה. ארץ-ארץ ותנאיה, ארץ-ארץ והפוליציה שלה, ארץ-ארץ והטמפראמנט של ההמונים שלה, ארץ-ארץ ויהודיה, ארץ-ארץ – ופוגרומיה. אפשר, למשל, לומר כמעט בבטחה, כי הפחדים מפני הפוגרומים ברוסיה אחר הריגת סטוליפין הביאו יותר נזק-ממון ונזק-גוף מהמאורעות המעשיים בויילס. ובכלל, מה שנוגע לאלה האחרונים, הן אין צורך לומר, שהממשלה האנגלית לא רק שלא סידרה אותם – האינטרסים שלה לא דרשו זאת ממנה – אלא שבלי ספק גם רגוז רגזה עליהם: ראשית, אי-נעימות, ושנית, אי-מנוחה: מכיון שניתנה רשות לברברים להשחית, גזירה היא, שמא לא יסתפקו במועט… בכלל, עוול הוא מצד עתוני אירופה ומצד עתונותנו, כשמזכירים לאגליה: הרי דומה את לרוסיה… לא, לא, אנגליה אינה רוסיה. גם רגש ההתמרמרות שבלבנו צריך שידע מעצור ולבלי לערבב מין בשאינו מינו… ברם, האם זהו העיקר? האם בזה הוא קוטב-הדבר? האם בהערכת בריטניה הגדולה אנו דנים? האם זה נוגע לנו? הן נוגע, נוגע לנו מצבנו, מצב-היהודים בעולם, שאלת-היהודים בעולם, ובזה, אם גם יש הבדל בתנאים החיצוניים שבין מדינה למדינה, אם גם השנאה ההכרחית אלינו מתגלית בכל מדינה ומדינה בצורה שונה קצת ובאפָנים מיוחדים, הנה בנוגע לעיקר, בנוגע לעיקר-השׁאלה, לעיקר-המצב, לעיר-האי-נורמאליות: אלמנט זר ומחוסר בסיס היסטורי בממלכה – בנוגע לזה אין אנגליה נבדלת משום מדינה, שהיהודים נמצאים שם, ואם תמצאו לומר: אפילו מרוסיה…
הפרעות באנגליה הנן גם בעיני עתונותנו, כמו בעיני העתונות האירופית הליבראלית, מקרה בלתי-נעים ובלתי-צפוי. בלתי-נעים – כן, בלתי-נעים; אבל מדוע גם בלתי-צפוי? האם אין חמס ושוד נעשה באירופה הנאורה? והאם לא מן הסדר הוא, שהמעשׂים הללו יֵעשׂו בראשׁ וראשׁונה באלה השנואים מכבר ביחוד, באלה הזרים מאז ומעולם, באלה שענייהם מתפרנסים מן הרוח ואמידותם של עשיריהם דוקרת את העין ביחוד – ביהודים?
למה אנו משחקים במחבואים? למה אין לנו העוז להביט ישר בעיני האמת? למה הכל, כל מה שנעשה אצלנו הוא “בלתי-צפוי” בשבילנו? מדוע אין אנחנו יודעים מעולם לקדם פני הרעות הבאות? הרי גם הפוגרומים הרוסים הבלתי-נעימים היו בלתי צפויים לנו. לנו עוד אלא אחרי אשר יבוא המקרה הבלתי-צפוי אין אנו יודעים אפילו לברר לעצמנו ולקרוא לו בשמו הנכון. וכי לא מצאו לנכון מדברני דאומתא בימים השחורים ההם להאפיל על אמת-המציאות? וכי הבינו, שאם גם באמת הייתה העובדה כשהיא לעצמה, הנה לא בה, לא ב“קונטר-ריבולוציה” הייתה אימת-הזבח, כי אם בזה, שכל מהלך-ההיסטוריה שלנו הוא כפוגרום ארוך אחד, בזה, שבכל מקום ומקום על כדור-הארץ אנו עלולים להיות קרבנות לפוגרומים – הכל, כמובן, על פי סדרי-המקום…
אם שקי-הממון באנגליה ובכל תפוצות-ישראל יראים להזכיר את המלה “אנטישמיות”, פן יבולע להם ממנה, כאילו בשמא ובמלה תליא מילתא, הנה העתונות של המוני-היהודים צריכה לדבר אמת: השנאה אלינו והפוגרומים עלינו הנם לא פרי-אגיטאציה, כי אם הכרח-הברזל של המציאות שלנו. בשום מקום אין אנו בטוחים.
אַל, איפוא, לנו להיות שאננים. עלינו להיות תמיד כאנשי-צבא בדרכם הקשה והמסוכנה: פועלים, מסודרים ונכונים!
ברם, אנחנו לא הא, ולא הא, ולא הא…
לכל מקצוע בחיינו שתפנה אליו לא תמצא את הפעולות הדרושות ולא תמצא את ההסתדרות הנחוצה… בהלה בעיני הנדידה, בהלה בעניני הכלכלה, בעלה בעניני החינוך, בהלה בעניני הספרות והתרבות…
“והלאומיות החדשה שלנו – כותב ה. ד. נומברג באחד מעליו ב”היינט" – שוב בהלה ופזיזות. היהודי רוצה, שיחניפו לאהבת-עצמו, שיאמרו לו, שהוא בטבע טוב ויפה, בעל-מוסר ובעל-רחמנות גדול, ובכוס לא יתן את עינו, וחיי-משפחתו מצויינים, בעוד שהגוי הוא רע שברעים. ואם תאמר: והרי הגויים בנו ושיכללו את העולם ויצרו את כל הקולטורה האירופית, את אמנותה ואת המדע שלה? – ארי אתה מחוייב להמשיך לו: אלא ששפינוזה היה יהודי, ויש אומרים גם שקספיר, והפילוסוף ברגסון מפאריז הוא יהודי, ושילדקריוט, אקטור “גרמני” גדול, משחק בניו-ירוק לפני יהודים, ודרמטורג פאריזי, מן המעולים, ברנשטיין שמו, יוצא לדוּאֶלים עם כל שונאי ישראל… ובאשר בכן? מה יצא מזה שנאמר כך? ומה אנו למדים מזה? מה אנו אומרים לעשות, על כן? לא כלום. לבהלה בזמן הזה יקראו לאומיות".
––––––––
ואף כל פי כל – אין להתיאש! עוד נשאר לנו לפליטה – “השילוח” – שם אין נפילה ברוח, שם עדיין דואגים ל“חובותינו כלפי ההמון העברי” ומחכימים מחוברת לחוברת.
“רב דתי אחד להקהילות האורטודוכסיות של עיר גדולה באמריקה”, ואבן-שיש שמו, יצא בראש החוברת האחרונה של “השילוח” לדאוג ל“תקנת היהדות”. הרב האורתודוכסי הזה, החושב, כי “תמיד עושה לו האדם את אלוהיו בצלם דמות עצמו הרוחנית”, מוצא, כי סידור-התפילה, שההמון היהודי מתפלל בו, אינו לפי מושגי האדם החדש, ולפיכך צריך לתקן את הסידור, להוציא את הביטויים המוגשמים והזרים כמו “ברוגז רחם תזכור”, “והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית”, להשמיט את כל ענין-הקרבנות וכיוצא בזה. “אמנם התפילות הללו הן לפי רוחו של ההמון, שאי-אפשר לו לצייר אלוהוּת מופשטת בתכלית ההפשטה, אבל הלא עוול גדול הוא להתנהג ברמאות ב”מילי דשמיא“. ואם ישיב המשיב, שההמון בין כך ובן כך אינו מבין את פירוש המלות, הרי יש להעיר על זה, שחובתנו היא ללמד את ההמון דעת הלשון העברית כדי שיבין את כוונת התפילות”.
אילו היה בא לא רב דתי-אורתודוכסי, כי אם יהודי פשוט, שצרכי החיים הממשיים לנגד עיניו, והיה אומר שכל דיני כשר וטריפה, כמו שעטנז וגילוח-הזקן, עיגון וחליצה, אינם אלא עוֹל מיותר ונעדר-בינה על כתפי ההמון שלנו וצריך להסירם מחיינו, ודאי שהיה “השילוח” צווח ככרוכיא על זה הבא לחדש את ימי מלחמת התיקונים בדת, על זה האפיקורס היהודי, שׁנר-חֵלב מתוק לחיכו, על זה שׁאינו מבין, כי לא תחת עוֹל הדינים יכרע ההמון העברי וכו' וכו'. עכשיו כשהדברים נאמרו מפי רב ובנוגע לנדון שדאינו מעלה ואינו מוריד כלל, הואיל ובעל-המאמר מודה בעצמו, ש“מושגי האדם מאלוהיו ודרכי עבודת האלוהים שלו הולכים תמיד שלובי זרוע עם מצב-תרבותו” – ומה יצא, איפוא, מזה ש“חכמי ישראל וסופריו שבזמננו יחברו תפילות ופיוטים חדשים לפי טעמו של היהודי התרבותי בזמן הזה”, אם “התפילות שבסידורנו כיום הזה הנן לפי רוחו של ההמון”? ואיזה הבדל, בכלל, יש בין המתפלל לרוח-הזמן ובין מי שלפי מושגי האלוהות שלו אינו יכול להתפלל כלל? עכשיו מוצא עורך “השילוח”, שהענין הזה בדבר תיקון סידור-התפילה “ראוי לתשומת-לב מיוחדת” ושבעל-המאמר הוא “אחד מאותות-הזמן”.
כן, “אחד מאותו-הזמן” באמת ובתמים. רב אורתודוכסי פוסק שאלות איסור והיתר, מטריף ומכשיר כלי ומאכלי ההמון ומוצא שכך צריך להיות, שזהו לפי מושגי האדם החדש: בשר שנמלח פחות מכפי השיעור, כל אוכליו יאשמו… אותם האלוהים, שההמון היהודי עשה לו בצלם-דמות-תבניתו הרוחנית, רוצים, כפי הנראה, דוקא בכל הלכות-מליחה, אחת מהם לא תיעדר… על מה מצטער אותו רבי אמריקני? על שההמון היהודי בא לבית-התפילה וקורא לאלוהיו: “אל-נא באפך תוכיחני”… אמנם, אין המון זה מבין את אשר הוא אומר, אבל חובתנו הלא ללַמדו עברית, וכשׁיבין עברית, הרי יבין, שאין זה מן הנימוס “לאדם בעל-מוסר ובעל-מידות להתחנן לפני אלוהיו ולהרבות לו חונף וכבוד”… חייבים אנו, איפוא, לדאוג להמון, לחבר בשבילו תפילות חדשׁות, לרוח-הזמן…
עורך “השילוח” מדגיש: “האמונה – לא הדת במובנה המצומצם”. את הדת אנו מוחלים לכם, אף ש“היא(?) הגנה על אומתנו מפני הטמיעה במשך שני אלפי שנה”(!); ואולם “האמונה, שלפני שנים אחדות נדחתה בספרותנו מפני הלאומיות וששוב היא מתחילה לתפוס את המקום הראוי לה בתוך עם שיצר את כל שלוש הדתות של האנושיות המתוקנת” – עליה לא נוותר לכם, אפיקורסי ישראל! והרי לפניכם לראיה בעל-המאמר הנוכחי – “אחד מאותות-הזמן”. ואמנם נכון הוא: מעניין יהיה באמת לראות את פרצופו-תמונתו של הרב אבן-שיש, סופר “השילוח”, בחוברת-היובל העתידה לבוא עלינו לטובה עם מאתים וחמשים תמונות! מילתא זוטרתא" “אחד מאותות-הזמן”…
[“האחדות”, חשוון, תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.