יַעֲקֹב וְהָאִינְדִיָּנִים / סְטִיבֶן וִינְסֶנְט בֶּנֵי / אברהם רגלסון
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
(הופיע ב" עתידות ", ירחון ז', 1949/1950)
הסיפור הזה נותן לנו הצצה בחיי היהודים בפילאדלפיה בראשית היווסד עיר קוויקרית זו, ששמה מתפרש “אהבת-אחים”; אף בחלק שהיה להם ליהודים בחדירה אל המערב הרחוק. כפי שנראה ממהלך הסיפור, היו אז היהודים הספרדים היחסנים שבקהילה, ויהודים גרמניים והולנדיים נחשבים פחותים-במעלה בעיניהם.
הריפובליקה של ארצות-הברית, העתידה להיוולד, מופיעה בסיפור כחזון בלתי-ברור, אך מורגש בלבבות מראש – ביחוד בלבותיהם של יהודים היודעים שעבוד מהו וערכו של חופש מהו.
ממשלת ארצות-הברית בחרה בסיפור זה – בין שאר דברי-ספרות – כחומר מקרא לחיילים בעת המלחמה האנטי-נאצית.
הסופר איננו יהודי, ומעניין לראות איך תפס לשונם ורוחם של יהודים. א.ר.
שׂיחתי היא על הימים הקדומים – יזכור אלהים ברחמיו כל אשר חיו אז – ועל האבות.
ובכן, אמריקה, הלא תבינו זאת, היתה אחרת בימים ההם. מקום נאה היה זה, אך לא הייתם מאמינים כי הוא הוא, אילו ראיתם אותו כיום. לא היו שם לא אוטובוסים, ולא רכבות, ולא מדינות, ולא פּרזידנטים, לא כלום!
לא היו שם אלא מתישבים ואינדיאנים, ויערות-בר מלוא כל הארץ, וחיות-בר אשר חיו ביערות-הבר. ציירו בנפשכם מקום אשר כזה! בימים אלה, אין אתם חושבים על כך כלל; אתם קוראים על כך בספרי לימוד, אבל מה זה שוה? ואני מטלפן אל בתי, בקאליפורניה, ותוך כדי שלושה רגעים, אני אומר “האלו, רוֹזי”, והרי רוֹזי, והיא מספרת לי על מזג-האויר, כאילו זהו מה שרציתי לדעת! אבל לא תמיד היו הדברים ככה. אני זוכר את ימי אני, ואף הם היו שונים. ובימי סבא של סבא, היו שונים עוד יותר.
סבּא של סבּא היה יעקב שטיין, והוא בא מעיר רדלסהיים שבגרמניה. אל פילאדלפיה בא, יתום בספינת מפרש, אך לא עם-הארץ היה. היה בו ריח תורה – הן למד בישיבה – ואפשר היה נעשה תלמיד חכם בין תלמידי חכמים. אבל כך יקרו המקרים בעולם רע זה. היתה מגפה, וקם ארכי-דוכס חדש – תמיד יקרה כך. אחרי-כן לא היה מרבה דיבורים על המאורעות ההם – הם הניחו לו את שיניו בפיו, ולא הרבּה לדבר על כך. לא היה צריך לדבר – בני הגולה אנחנו – אנו יודעים מה זה יום אפל כי יבוא.
ובכל זאת, הגיעו בנפשכם – צעיר בעל חלומות נאים ובן תורה, ולו פנים חיורים וכתפיים צרות, והנה הוא מוטל באותם הימים הקדומים בארץ כה חדשה. יפה התורה אשר בו, אבל היא לא מילאה את פיו. עליו לשאת חבילה על גבו ולחזר עמה מדלת לדלת. אין זו בושה; רבים וטובים התחילו על דרך זו. אבל אין זה דומה לביאוּרה של תורה. ובראשונה היה חולה-געגועים. היה יושב בחדרו בלילה, נר אחד על ידו, והיה קורא בדברי החכם קוהלת, עד שמרירותו של החכם היתה עולה בפיו. כשאני לעצמי, מובטחני כי קוהלת חכם גדול היה, ואולם אילו היתה לו אשה טובה, היה אדם יותר שמח. רב מדי היו מרבים להם נשים באותם הימים הקדמונים – וזה היה מבלבל את דעתם. אבל יעקב צעיר היה.
ואשר לארץ החדשה אשר בא אליה, בעיניו היתה מקום-גולה, רחבת-ידים ומבעיתה. שמח היה לצאת מן הספינה, ותו לא – כך בראשונה. וכשראה את האינדיאני הראשון, בעיניו ממש, ברחוב – הנה, זה היה יום! ואולם האינדיאני, בן-יישוב, קנה ממנו סרט צבעוני, בסיוע תנועות-ידיים, ואז הונח לו מפחדו. אף-על-פי-כן, פעמים נדמה לו, כי רצועות חבילתו מתחתכות לתוך עצם נשמתו, והוא התגעגע על ריח הישיבה, רחובותיה השקטים של רדלסהיים, וחזה-האווז הטעים שהיו נשי ישראל הכשרות מצפינות בשביל נערים תלמידי-חכמים. אך אי-אפשר לשוב – לעולם אי-אפשר לשוב.
מכל מקום, הוא היה צעיר מנוּמס, עובד קשה. ולאחר זמן מועט שיחק לו מזלו – או כך נדמה לו בראשונה. הסחורה שבחבילתו, מיני סדקית, משמעון אֶטלזוֹן היה קונה אותה. יום אחד מצאו לאטלזון שהוא מדיין בדבר הלכה עם ידיד שלו, כי שמעון איש אדוק היה, ולו שם טוב בבית-הכנסת “מקוה ישראל”. סבא של סבא מתחילה עמד מן הצד מתוך צניעות שבו – הן בא רק למלא את שקו שנתרוקן, ושמעון היה המעביד שלו. ואולם לבסוף זע לבו בקרבו, כי שני האנשים כאחד היו טועים בפירושה של אותה הלכה, והוא העמידם על טעותם. דיבר משך חצי שעה, בעוד חבילתו על כתפיו, ומעולם לא נתפרשה הלכה בחריפות כזו, אפילו לא על ידי ר' שמואל הגדול, רב העדה. עד שלבסוף נכנע לפניו שמעון אטלזון, קרא לו דויד צעיר ונר-תורה, ולא עוד אלא שבו ביום קבע לו סיבּוב-רוכלים חדש, שרווחיו יותר מרובּים. ומה שנאה מכול, הוא הזמין את יעקב הצעיר אל ביתו, ושם סעד יעקב סעודה משובחת ראשונה שלו מאז בואו אל פילאדלפיה. אף נתן עינו בפעם הראשונה במרים אטלזוֹן, והיא הצעירה בבנות שמעון וחבצלת השרון.
אחרי-כן אוֹרוּ פני הדברים ליעקב, כי חסותם של החזקים היא כצור מעוז וכבאר מים חיים. אף-על-פי-כן, לא הכל התנהל כרצונו. כי בראשונה היה שמעון אטלזון מעטרהו כבוד ויקר, ורוב דגים ממולאים ויין צימוקים הוגשו לתלמיד-חכם הצעיר, אף כי היה רוכל. ואולם בעיני איש ישנו מבט המרמז ואומר: “המ –? חתן?” ויעקב לא זכה למבט שכזה. צנוע היה – לא ציפה שיזכה בנערה בּן-לילה, ואם גם ערוג ערג אליה. ואלם לאט לאט נתחוור לו מה מקומו בבית אטלזון – הרי הוא תלמיד חכם צעיר, שאפשר להתפאר בו בפני ידידיו של שמעון, אך תלמיד-חכם שאין תורתו נותנת מזון לפיו. הוא לא האשים את שמעון על כך, אך לא לזה נתכוון הוא. הוא התחיל מיתמה בלבו אם בכלל יצליח בעולם הזה, וזה לא טוב לשום אדם.
אף-על-פי-כן היה יכול לסבול כל זה, לרבות הייסורים והצער של אהבתו, אילולא מאיר קאפּלהויסט. אך זה אדם נגח! אינני מדבר רעה על שום אדם, אפילו לא על הדודה קוֹרה שלכם. רצונה, תזכה בכלי-הכסף של די גרוּט, אם לבה ימלאנה לעשות כך; מי שרובץ בתבן עם כלב, על כרחו יקום ופרעוֹשוֹנים על בשרו. ואולם זה מאיר קאפּלהוּיסט! בחור ענקי, אדום-פנים, מהולאנד, כתפיו כדלתות של אסם, ושערות אדומות על כפות ידיו! פה גדול לו לאכילה ושתייה ולסיפור מעשיות בשנוררים – והוא היה מסיח בקאפּלהוּיסטים בהוֹלאנד עד שהיית מדמה שהם עשויים זהב טהור. אומר העגור: “באמת אני מתייחס על טווסים, לפחות מצד אמי שלי”. ובכל זאת, אדם מצליח – אין להכחיש. הוא התחיל בחבילה שעל גבו, כמו סבּא של סבּא, ועכשיו היה עושה מסחר עם האינדיאנים, ויד אחת שלו, כמשפך, מעבירה כסף אל אגרוף של יד שניה. נדמה היה לו ליעקב שלעולם לא יוכל לבוא אל בית אטלזוֹן, בלי שיפגוש את מאיר וישמע על דבר אותם האינדיאנים. ודבר זה כרת את המלים מפיו של יעקב, והבעיר תבערה בלבו.
כי אך היה סבא של סבא מתחיל לדרוש מקרא או משל, מיד היה רואה את מאיר קאפלהויסט מסתכל בעלמה. וכשגמר יעקב את דרשתו, היתה קמה דממה, ומאיר קאפלהויסט היה מקבל על עצמו להודות לו, אבל תמיד היתה תודתו נשמעת בנעימה כזו, כאילו אמר: “התורה היא תורה, והנביאים הם נביאים, אבל עורות בּיבּר מעוּלות הן עורות בּיבּר מעוּלות, תלמיד-חכם זוטא שלי!” והלכה החדוה מתורתו של יעקב, והשמחה על הנערה – מלבּו. אז היה יושב בשתיקה, וחרון-אפו בוער בו, בשעה שמאיר מספּר מעשה רב באינדיאנים, כשהוא מטפּח בידיו על ברכיו. אחרי-כן היה מדייק לשאול את יעקב כמה מחטים וסיכּות מכר באותו יום, וכשהגיד לו יעקב, היה מחייך ואומר ברוב חלקת-לשון, כי כל ההתחלות קטנות הן, עד שלא היתה הנערה עצמה יכולה להתאפק מחיוך כל שהוא. אז, מתוך יאוש, היה יעקב מענה מוחו למצוא חומר-שיחה יותר מעניין. היה פותח במלחמות החשמונאים ובתפארת בית-המקדש. ואולם, תוך כדי ספּרו, היה מרגיש כי העניינים רחוקים מרחק רב, בעוד אשר מאיר, והאינדיאנים הארורים שלו, כאן הם, ועיני הנערה מאירות לדבריו.
לבסוף שם את נפשו בכפּו והלך אל שמעון אטלזון. הרבה אומץ-לב היה דרוש לו לכך, כי התחנך לשׂרוֹת עם מלים ולא עם אנשים. ואולם עכשיו נדמה לו כי בכל אשר ילך אין הוא שומע מאומה זולתי דיבורים על מאיר קאפּלהויסט ומסחריו עם האינדיאנים, עד שחישב להשתגע. על כן קם והלך אל חנותו של שמעון אטלזוֹן.
“עייפתי מן המסחר הצר הזה בסיכות ומחטים”, אמר, ולא הוסיף.
שמעון אטלזוֹן הביט אליו בעין בוחנת. איש שואף-הון היה, אך גם בעל-רחמים.
“נו”, אמר, “מסחר קטן ונאה יש לך, והבריות מחבּבים אותך. אני עצמי התחלתי בפחות מזה. ומה עוד אתה חפץ”?
“אני חפץ הרבה יותר מזה”, אמר סבא של סבא נוּקשות. “חפץ אני שתהיה לי אשה ויהיה לי בית בזו הארץ החדשה. אבל במה אפרנס אשה? במחטים וסיכּות”?
“נו, כבר נעשה כזאת בעולם”, אמר שמעון אטלזון מתוך חיוך קל. “בחור טוב אתה, יעקב, ואנו מתעניינים בך. והנה, אם לנישואין כוונתך, ישנן כמה וכמה בתולות הגונות. אשר לוי, הנחתום, בת יש לו. אמת, היא פוזלת כל-שהוא, אבל לבה – זהב”. הוא שילב ידיו על חזהו וחייך.
“לא בבתו של אשר לוי אני מהרהר”, אמר יעקב, נפתע ונרתע. שמעון אטלזון ניענע בראשו ופניו לבשו רצינות.
“נו, יעקב”, אמר, “רואה אני מה שבלבך. כן, בחור טוב אתה, יעקב, ותלמיד-חכם – כּלי. אילו היה הדבר בּמכוֹרה הישנה, כי אז… איני אומר כלום על כך. ואולם פה, יש לי בת אחת שהיא נשואה לאחד מבית שֵׂיחַס, ועוד בת – לאחד מבית דה סילוה. הלא תראה, כי יש נפקא-מינה בדבר”. והוא חייך חיוכו של אדם שהוא מאוד מאוד מרוּצה מעולמו.
“ואילו הייתי אחד כגון מאיר קאפּלהוּיסט”? אמר יעקב במרירות.
“הנה – ובכן, זה קצת שונה”, אמר שמעון אטלזון בשׂוֹם-שכל. “כי מאיר עושה מסחר עם האינדיאנים. אמנם, קצת מגושם הוא, אבל הוא לא יהא נפטר מן העולם עד שהוא איש עשיר”.
“גם אני אעשה מסחר עם האינדיאנים”, אמר יעקב, והוא חרד.
שמעון אטלזון הסתכל בו כאילו יצא זה מדעתו. הוא הסתכל בכתפיו הצרות, ובידי תלמיד-חכם אשר לו.
“הנה, יעקב”, אמר בקול מפייס, “אל נא תהא שוטה. הנך תלמיד חכם ומלומד, ולא סוחר אינדיאני. אפשר היית מיטיב מכך בחנות. יכול אני לדבר אל אהרון קוֹפּראס. ואם במוקדם ואם במאוחר, נמצא לך בתולה נאה. אבל לעשות מסחר עם האינדיאנים – הנה, לכך דרוש אדם מסוג אחר. הנח את זה למאיר קאפּלהוּיסט”.
ובתך, זו חבצלת השרון? האם אניח גם אותה למאיר קאפּלהוּיסט?" קרא יעקב
שמעון אטלזון נראה באותו רגע כאדם שלא נוח ולא נעים לו.
“נו, יעקב”, אמר. "הרי אין זה בגמוּר ועשוּי, כמובן, אבל – "
“אצא כנגדו כצאת דויד נגד גלית הפלשתי”, אמר סבא של סבא בפראות. “אצא ואלך אל יערות הישימון. וישפוט האלהים מי הטוב בשנינו!”
אז השליך את חבילתו על הרצפה וצעד מתוך החנות. שמעון אטלזון קרא אחריו, אך הוא לא עמד בשל כך. אף לא היה עם לבבו ללכת ולבקש את הנערה. תחת זה, בעמדו ברחוב, התחיל מונה את הכסף שבידו. לא מרובה היה. אָמוֹר אמר לקנות סחורת ממכּרו משמעון אטלזון בהקפה, אבל עכשיו אין הוא יכול לעשות כן. הוא עמד באותו רחוב שטוּף שמש בפילאדלפיה, כאדם נטול-תקוה.
ובכל זאת היה איש קשה-עורף – עד כמה קשה-עורף עדיין לא ידע בעצמו. ואף-על-פי שהיה נטול-תקוה, מצא כי רגליו מוליכות אותו אל ביתו של רפאל סאנשז.
והנה, רפאל סאנשז היה יכול לקנות כפליים ככל רכושו של שמען אטלזון ולא היה נודע כי בא אל קרבו. ישיש יהיר היה זה, עיניו שחורות וחודרות, וזקנו לבן משלג. הוא שכן לבדד בביתו הגדול עם נכדתו, והבריות אמרו עליו שהוא למדן מופלג אלא שמידת גאווה בו, ולדידיה אין יהודי – יהודי אלא אם כן מתייחס על הגזע הספרדי הטהור.
יעקב היה רואה אותו בבית-הכנסת “מקוה ישראל”, ולעיני יעקב נצטייר בדמות נשר על כל הטוֹרפנוּת שבנשר. ואולם עכשיו, בשעת דוֹחקו, מצא עצמו דופק על דלתו של אותו האיש.
רפאל סאנשז בכבודו ובעצמו פתח לו. “ומה יש עמך למכירה היום, רוכל?” אמר, ונתן עין-בּוּז בּמעילו של יעקב, במקומות שהיו מהוּהים מלחץ רצועות החבילה.
“תלמיד חכם בן-תורה עומד למכירה”, אמר יעקב במרירות לבו, ואת דברו דיבר לא בלשון שלמד בארץ זו החדשה כי אם בעברית
הזקן הסתכל בו כדי רגע.
“הוכחתני על פני”, אמר, “שכן אתה שליט בלשון-הקודש. היכּנס-נא, אורח שלי”. ויעקב נגע במזוזה אשר על יד הדלת, ונכנס.
הם פרסו יחד פת-צהריים על שולחנו של רפאל סאנשז. זה היה עשוי עץ-תולענה אפל ונוצץ, והאור צלל לתוכו כאור-שמש הצולל לתוך שלולית. כמה חפצי-יקר היו באותו חדר, אבל יעקב לא היו לו עיניים לאלה. לאחר שסעדו ולאחר שבירכו את ברכת-המזון, פתח את לבו וידבר, ורפאל סאנשז הקשיב לו, וידו האחת מחליקה בזקנו. אחרי כּלות הצעיר את שיחו, דיבר הוא.
“ובכן, תלמיד-חכם”, אמר, ונעימת רוֹך בליגלוגו הקל, “עברת אוקינוס למען שתחיה ולא תמות, ואינך רואה ולא כלום חוץ מפניה של נערה”.
“האם לא עבד יעקב ברחל שבע שנים”? אמר סבא של סבא.
“שבע ועוד שבע”, אמר רפאל סאנשז בקול יבש, “אך זה היה בימים הברוכים ההם”. שוב החליק בזקנו. “האם ידעת על שום מה באתי לארץ זו?”
“לא”, אמר יעקב שטיין.
“לא לשם מסחר באתי”, אמר רפאל סאנשז. “ביתי היה מלוה ממון למלכים. מעט דגה, פרוות אחדות – לביתי מה הן? לא. על שום ההבטחה באתי – הבטחתו של פּאן – כי זו הארץ תהיה מעון ומקלט לא לגויים בלבד. והנה, יפה אנו יודעים מה ערכן של הבטחות נוצריות. אבל עד הנה קיימו אותה. האם רוקקים עליך ברחוב, תלמיד-חכם בן-תורה”?
“לא”, אמר יעקב, “מפעם לפעם יקראו לי יהודי, אבל הידידים 1, הגם שהם גויים, טוֹבי-לב המה”.
“לא כן בשאר ארצות-תבל”, אמר רפאל סאנשז, וחיוּכו נורא.
“לא”, אמר יעקב חרש, “לא כן”.
הזקן הניד ראשו. “כן, אדם לא ישכח זאת”, אמר. “אפשר לנגב את הרוק מעל הבגד, אך אין אדם שוכח זאת. אין אדם שוכח את הרודף ואף את הנרדף. על-כן יחשבוני מטורף בבית-הכנסת “מקוה ישראל” מדי דברי את אשר בלבי. כי, הבט-נא” – והוא הוציא מפת-ארץ ממגרה שבשולחן – “הנה כל מה שאנו יודעים מאלו המושבות, ופה ושם אנשינו מתחילים מבראשית, בתוך אויר חדש. אבל הנה כאן צרפת החדשה – אתה רואה אותה? – ובנהר הגדול יורדים הסוחרים הצרפתיים והאינדיאנים שלהם”.
“ובכן”? אמר יעקב בתמיהה.
“ובכן”? אמר רפאל סאנשז. “וכי עיור אתה? אינני שם אמוּן במלך צרפת – המלך אשר לפניו גירש את ההוּגינוֹטים, 2 ומי יודע מה יעשה זה? ואם הם מחזיקים בנהרות הגדולים נגדנו, לעולם לא נוכל אנחנו ללכת מערבה”.
“אנחנו”?, אמר יעקב כולו תמה.
“אנחנו”, אמר רפאל סאנשז. הוא טפח בידו על גבי המפה. “הוי, אין הם רואים זאת באירופה – אפילו לא הלורדים שלהם בפארלאמנט ושרי-מדינותם”, אמר. “סוברים הם כי מיכרה הוא זה, שינצלוהו כשם שהספרדים ניצלו את פּוֹטוֹסי. אבל לא מיכרה הוא זה. זהו דבר-מה שהוא מתחיל לחיות, ועדיין אין לו פנים ואין לו שם. ובגורלנו – להיות חלק מכל זה, זכוֹר תזכור את הדבר ביערות-הישימון, תלמיד-חכם בן-תורה שלי. אתה חושב שאתה הולך שמה למען פניה של נערה, וזה יאה ונאה. אבל אפשר תמצא שם את אשר לא פיללת למצוא.”
הפסיק בדברו, ומבט חדש ניצנץ בעיניו.
“רואה אתה, לעולם הסוחר הוא ראשון”, אמר. “לעולם הסוחר קודם למתיישב. הגויים ישכחו זאת, ואפשר גם כמה מבני עמנו. אבל יש לשלם בעד ארץ כנען – לשלם בדם וזיעה”.
ואז הגיד ליעקב את אשר בדעתו לעשות למענו, וישלחהו לשלום. ויעקב הלך הביתה אל חדרו, כשראשו מזמזם עליו על דרך מוזרה. כי לרגעים נדמה לו כי צדקו אנשי בית-הכנסת “מקוה ישראל” בחשבם את רפאל סאנשז מטורף למחצה. ולרגעים אחרים נדמה לו כי דברי הזקן הם מין צעיף אשר מאחוריו נעה וזעה איזו דמות עצומה, שאין לעמוד על צורתה. אבל, למעלה מכול, הירהר בלחיים הורוּדות של מרים אטלזון.
הסקוטי מ’קאמפּבּל היה האיש אשר אתו אָרח יעקב לחברה במסע-מסחר ראשון שלו. אדם משונה היה מ’קאמפּבל, רשמי-פניו קשים ועיניו קרות וכחולות, אבל חזק היה וטוב-לב היה, ושתקן בכל עת – חוץ משעה שפתח לדרוש בעשרת שבטי ישראל הנידחים. היתה זאת הטפתו, כי הם הם האינדיאנים אשר מעבר להרים המערביים, ועל נושא זה היה מדבר עד בלי סוף.
אכן רוב שקלא-וטריא היה ביניהם. זה נהנה וזה נהנה. מ’קאמפּבּל היה מסתייע בפסוקיו של רבי אחד ששמו ג’ון קאלוין, וסבא של סבא היה עונה לו מן התלמוד ומן התורה, עד ש מ’קאמפבל כמעט ששוטט בדמעות על שתלמיד-חכם כזה, פה מפיק דבש, דינו לגיהינום-עולם. אף-על-פי-כן לא נהג עם סבא של סבא כמו עם אדם הנידון לגיהינום-עולם כי אם כמו עם סתם בן-אדם, ואף הוא סח על ערי-מקלט כמי שמסיח בדברים ממשיים, שכן היה גם עמו מן הנרדפים.
תחילה הניחו את העיר מאחריהם, אחר – את הקריות אשר מסביב, ועד מהרה היו בתוך ישימון-היערות. מוזר היה הדבר בעיני יעקב שטיין. בראשונה היה שוכב בלילות כשהוא ער וקשוּב, ולבו פעם בחזקה, וכל רישרוש שביער – אין זה כי אם צעד של אינדיאני פרא, וכל יללת ינשוף – אין זו כי אם ציוחת פראים הפותחים בהתקפה. אך לאט לאט חלף כל זה. הוא התחיל מסתכל כיצד זה האיש גדול-הגוף עובר בחשאי בתוך היער; והוא התחיל מחקה אותו. הוא התחיל לומד כמה דברים שאפילו תלמיד-חכם בהלכה, עם כל חכמתו, אינו יודע אותם – כיצד קושרים שק אל אוכּף, כיצד מבעירים אש מזרדים, ומה מראה עמוד-השחר ביער, והערב מה מראהו. הכול היה חדש בעיניו, ועתים חשב כי ימות מכל זה, כי גופו חלש מאוד. אך תמיד הילך הלאה.
כשראה אינדיאנים לראשונה – ביער, לא בעיר – נקשו ברכיו זו לזו. הנה עמדו לפניו כמו שחלם עליהם בחלומותיו, והוא הירהר בבת-השטן אָגרת בּת מחלת ופ“ח שדיים מרקדים שלה, כי מצובעים היו ולבושי עורות-חיה. אך לא יכול לתת לברכיו כי תהיינה נוקשות זו לזו בפני עכו”ם ובפני גוי, והפחד הראשון סר מעליו. אז מצא כי הללו הם אנשים כבדי-ראש, בתחילה מקיימי טקס ושותקים, ואחרי-כן, משנפסקה השתיקה, מלאי סקרנות. הם הכירו את מ’קאמפּבּל, אבל אותו לא הכירו, והם דנו בו ובבגדיו בגילוי לב, כדרך ילדים, עד שיעקב הרגיש עצמו עירום בפניהם, אף-על-פי-כן, לא פחד. אחד מהם הוֹרה באצבעו כלפי הילקוט הקטן שהיה קשור לצוארו של יעקב – זה התיק, בו נשא תפילין שלו לבטחון – אז אמר מ’קאמפּבל דבר, והיד החוּמה חיש צנחה לה, ובין האנשים קם זימזום של דיבורים.
אחרי-כן ביאר לו מ’קאמפּבּל כי גם אלה לובשים שקים קטנים של עור-צבי, ובהם מיני חפצים קדושים – והם, בראותם תיקוֹ, סברו כי אל-נכון אדם נכבד הוא. ויהי הדבר כפלא בעיניו. וכפלא רב-יתר בעיניו היה סעדוֹ אתם סעודת בשר-צבי על יד האש.
עולם ירוק ואפל זה היה העולם שלתוכו נפל – אפל בצלו של יער, ירוק בירקוּתו. דרכו נשׂרכו מסילות ושבילים שעדיין לא הגיעו לכלל כביש ודרך-המלך – עדיין לא היה בהם מריח ערי-אדם, כי אם ריח אחר, מראה אחר. יעקב השגיח היטב באלה השבילים, ועשה מפה מהם, כי זו אחת מן ההוראות אשר ניתנו לו מפי רפאל סאנשז. היתה זו, לדעתו, מלאכה רבה וקשה, אף בלתי-מועילה, אך כאשר הבטיח, כן עשה. וכאשר העמיקו ושקעו העמק ושקוֹע אל חביוני יער, והוא ראה נחלי-מנעמים וערוּצי-הר רחבים אשר אין שוכן בהם כי אם הצבי, באוּהו מחשבות מוזרות. נדמה לו כי אותה גרמניה, הארץ אשר עזב אותה, היא קטנה מאוד וצפופה מאוד; נדמה לו כי מעודו לא ידע כמה מרחב יש בעולם.
מפעם לפעם היה חולם לשעבר – חולם על שדות-שקט מסביב לרדלסהיים ועל הבתים אדומי-הלבנים שבפילאדלפיה, על הדגים הממולאים ועל יין-הצימוקים, על ניגונה של תורה ב“חדר”, ועל החלות הקלועות בשבתות-מנוחה, מתחת למפה הלבנה. אָז היו הדברים דומים עליו כקרובים במאוד-מאוד, אך כעבור רגע, שוב היו דומים כרחוקים מאוד. הן מאכלו – בשר-צבי בתוך יער, ושנתו – על יד אוּדי-אש בלילה החשׂוּף. אל-נכון, כן חנו ישראל במדבר. לא כזאת חשב, אך כן היה.
מפעם לפעם היה מסתכל בידיו – הן נדמו לו נוּקשות יותר, ומאוד חוּמות, כאילו הידיים לא ידיו עוד. מפעם לפעם היה צופה בפני עצמו – כשתותו מים מנחל. זקן היה לו, אך לא זקן תלמיד-חכם – פרוּע היה זה הזקן, ושחור. יתר על כן – הוא היה מלובש בעורות בזמן הזה; מתחילה תמוה היה בעיניו שהוא לובש עורות, ואחרי-כן – לא תמוה.
והנה, במשך כל הימים האלה, מדי שכבו לישון בלילה, היה מהרהר במרים אטלזון. אך, מוזר הדבר, יותר שהשתדל להעלות את פניה במחשבותיו, יותר ניטשטשו לפניו פניה.
איבד את חשבון הזמנים – לא היו לו אלא המפה שלו, וסחר-החליפין, והנסיעה. ועכשיו נדמה לו כי הגיעה עת שובם, שכן היו חבילותיהם מלאות. דיבר על כך באזני מ’קאמפּבּל אך מ’קאמפּבּל הניד ראשו. היה אור בעיני הסקוטי בימים האלה – אור שסבא של סבא שלנו חשבהו זר. ולא עוד אלא ש מ’קאמפּבּל היה מאריך בתפילה בלילות, יש בקול רם מדי. כן באו אל גדות הנהר האדיר, החוּם והאדיר, והם ראוהו, ואת הארץ מעבר לו, כמראה הנוף אשר מעבר הירדן. ולארץ ההיא אין קץ – השתטח השתטחה עד אפסי שמים, ויעקב ראה זאת במו עיניו. מתחילה כמעט ירא, ואחרי כן לא ירא עוד.
שם נפל וחלה זה האיש החזק מ’קאמפּבּל, ושם מת ונקבר. יעקב קברהו על תל הנשקף מעל הנהר, והוא שם את פני הקבר מערבה. במחלה אשר מת בה שוב מילמל מ’קאמפּבּל על עשרת השבטים, והוא נשבע שהם מעבר לנהר, והנה הוא הולך אליהם. יעקב אימץ כל כוחו להחזיק בו שלא ילך – אילו היה זה בראשית הנסיעה, לא היה עוצר כוח לעשות זאת. ואז שב בדרך שבא בה, כי על כן ראה גם הוא ארץ-הבטחה, לא לזרעו בלבד, כי אם ללאומים העתידים להיולד.
אף-על-פי-כן, נלקח בשבי על ידי בני שבט שאבני, בעונה של קור מר, ואחרון-סוּסיו אז מת. בראשונה, כשהתחילו הפּגעים באים עליו בכה על אָבדן סוסיו ועורות הבּיבּר הטובים. אך כאשר שבוּהוּ השאבניים, לא בכה עוד; נדמה לו כי הוּא לא הוא כי אם איש אחר, אשר הוא עצמו לא הכירוֹ.
לא שת אל לבו כּשקשרוּהוּ אל המוקד וגיבּבו עצים מסביב לו, כי עדיין נדמה לו שכל זה נעשה לאיש אחר. בכל זאת התפלל, כּיאוּת, ונתן קולו בזמרה; למען ציון במדבר התפלל. יכול היה להריח את ריח ה“חדר” ולשמוע קולות אשר ידעם – ר' משה ור' נתן, ומבעד לאלה, על דרך מוזרה, – את קולו של רפאל סאנשז אשר בחידות ידבר. אז אפפהו העשן, והוא השתעל. ביקש מים לשתייה, ואף על פי שלא הבינו את דבריו, הכול מכירים את אותות-הצמא, והם הביאו לו קערה מלאה. בחשק שם את הקערה למוֹ שפתיו, וישת. אבל מה שבקערה רותח היה, ונחרך פיו. כּעס גדול כעס אז סבא של סבא שלנו, ובלא שמץ זעקה, הרים את הקערה בשתי ידיו וזרק אותה ישר בפני האיש אשר הגישה לו, ופני האיש נכווּ. קמו צעקה ומילמול בין השאבניים, ולאחר רגעים מועטים הרגיש כי מתירים את מוסרותיו, וידע כי יחיה.
זריקת הקערה בפני האיש, בשעה שהוא עודנו עומד במוקד, היא אשר הצילתהו, כי ישנו נימוס ביחס לדברים כאלה. אצל האינדיאנים אין שורפים איש משוגע; ובעיני השאבניים היתה זריקת הקערה ביד יעקב הוכחה שמשוגע הוא, כי איש שפוי בדעתו לא היה עושה זאת. למצער, כן בּוֹאַר הדבר לפניו לאחר מכּן, אך הוא מעולם לא ידע ברוּרוֹת אם לא שיחקו אתו משחק חתול-ועכבר, למען נסוֹתוֹ. הם גם היו מודאָגים בשל זמרו שיר-מוות שלו בלשון בלתי-ידועה, ובשל התפילין אשר הוציא מן התיק, וקשרן לראשו ולידו לקראת שעת מיתתו, כי הם סברו שהללו הם סגולה אדירה, ואין מתגרים בכמו אלה. מכל מקום, הם שיחררוהו, אף על פי שלא רצו להשיב לו את עורות-הבּיבּר שלו. כל אותו חורף בילה במשכנות השאבניים. יש נהגו בו מנהג עבד, יש נהגו בו מנהג אורח, אך לעולם היתה נפשו בכפּו. כי הוא היה מוזר בעיניהם, ולא יכלו לבוא לכלל דעה קבועה על אודותיו, אף כי האיש, אשר נכוו פניו, היתה לו דעה משלו – זאת ראה יעקב.
אך מדי התרכּך החורף מזעפּו, ומדי התבּרך צידם יתר על מה שהוּקרה לידם בּעוֹנוֹת אחרות, סברו כי בזכותו כל זה, ובזכות התפילין הקדושות שלו; ומקץ החורף ההוא דיבר אליהם בהלכות מסחר, אף כי מתוך היסוס בתחילה. הה, סבא של סבא שלנו, מנוחתו עדן, מה רבּו צרותיו! אך לא הכל צרה, כי הנה למד הרבה חכמת-יער מן השאבניים, אף התחיל מדבר בלשונם.
ובכל זאת לא שם אֵמון גמור בהם; וכבוא האביב, והוא יכול לנסוע, ברח לו. לא עוד היה תלמיד-חכם; איש-ציד היה. הוא השתדל לחשב מה יום הוא זה על פי הלוח. אך כלום לא יכול להעלות בדעתו אלא את ירח-הדבורה וירח-הגרגר. אף-על-פי-כן, מדי חשבו על חג ומועד ניסה לשמור אותם, ולעולם התפלל על ציון. ואולם לא כהרהרו בציון אז, הרהרו בה כיום; לשעבר היה רואה אותה בדמיונו כעיר לבנה היושבת על תִלה, ועכשיו נצטיירה לפניו כנוף עצום ופתוח, מוכן לקבל לאומים. לא יכול היה לומר על שום מה נשתנתה מחשבתו, אבל היה בה השינוי.
לא אספר הכול, כי מי יודע הכול? לא אספר על כּן-המסחר, מצאוֹ עזוב, ומאה וארבעים “לוּאים” צרפתיים בּפוּנדת האיש המת. לא אספר על הנער המבוגר-למחצה, מ’קגילווריי, שנזדמן לו על אפסי הישוב – הנער שהיה עתיד להיות שותפו בימים יבואו – ואיך הם שבו ועשו מסחר עם השאבניים, ורכשו להם עורות-בּיבּר לרוב. רק זאת תסוּפּר, כי אמת היא.
ימים רבים עברו מאז נתן מחשבה כל-שהיא למאיר קאפּלהוּיסט – האיש הגדול ההוֹדפן, שיש לו שערות אדומות על גבי ידיו – ואולם עכשיו שמו פניהם חזרה אל פילאדלפיה, הוא ומ’קגילווריי, סוסי-מעמסה שלהם ועורות-בּיבּר שלהם; וכשהתחילו השבילים להיות נהירים לו, שבו ועלו על לבו הירהורים משכּבר. יתר על כן, מפעם לפעם היה שומע, בפאתי הישימוֹן, על סוחר אדום-שׂער. על כן, כפגשו את האיש עצמו, פחות משלושים מיל מלאנקאסטר, לא הופתע כלל.
והנה, מאיר קאפּלהוּיסט תמיד היה נראה גבר גדול בעיני סבא של סבא שלנו. אבל הוא לא נראה גבר כל כך גדול כשזימן אותם המקרה בישימון יחד, וזה התמיה את יעקב מאוד. אך תמהונו של מאיר קאפּלהוּיסט עלה על שלו, כי הסתכל בסבא של סבא ארוכּות-ארוכּות, כמתקשה בחידה, עד שקרא: “הלא זהו אותו תלמיד-חכם קטן!” וטפח בידו על בּרכּוֹ. אז בּירכוּ איש את אחיו לשלום באדיבות, ומאיר קאפּלהוּיסט שתה יי"ש לכבוד הפגישה, אך יעקב לא שתה כלום. כי במשך כל שעת דבּרם יכול היה לראות את עיני מאיר קאפּלהוּיסט, והן נעוצות בתאוותנות בצרורות עורות הבּיבּר שלו, והדבר לא מצא חן בעיניו. אף לא נשאו חן בעיניו שלושת האינדיאנים “המתוּרבּתים” אשר נסעו יחד עם מאיר קאפּלהוּיסט. ואף-על-פי שיעקב איש-שלום היה, החזיק את ידו על נשקו, וכן עשה גם הנער, מ’קגילווריי.
מאיר קאפּלהוּיסט עז חשקו שהם יסעו הלאה בצוותא חדא, ואולם יעקב מיאן, כי, כפי שאמרתי, לא היה מבטו של האיש אדום-השער לחן לפניו. על כן אמר, כי דרך אחרת לו, והניח את הדברים בכך.
“והחדשות שיש לך משמעון אטלזוֹן ומשפחתו – אל נכון טובות הן, כי ידעתי שאתה מקוֹרב להם”, אמר יעקב בטרם נפרדו איש מעל חברו.
“מקוֹרב להם”? אמר מאיר קאפּלהוּיסט, ומראהו – רעם קודר. אז כּפה עצמו לצחוק צחוק גדול. “הוי, אינני רואה אותם עוד”, אמר. “העבריין הזקן הבטיח את בתו לשאר של בית שׂיחס, ירוֹק, זה אך הגיע, אך עשיר, כך אומרים. אך האמת אגיד לך – דומני, תלמיד-חכם, טוב לנו שנפטרנו מן העניין. היא תמיד היתה קצת רזה מכפי טעמי”, והוא צחק מגוּשמוֹת.
היא היתה חבצלת השרון ושושנת העמקים", אמר יעקב דרך כבוד, ובכל זאת, בלא המכאוב שציפּה לו לשמע חדשה כזו, אף כי היא שחיזקה החלטתו כי בשום אופן לא יסע יחד עם מאיר קאפּלהוּיסט. ובזאת נפרדו איש מרעהו, ומאיר קאפּלהוּיסט הלך לדרכו. ויעקב נטה אל שביל המסתעף מן הדרך – שביל שמ’קגילווריי ידעו – וטוב לו שעשה כך. כי, בהגיעו ללאנקאסטר, היתה שם חדשה על רציחתו של סוחר בידי האינדיאנים אשר נסעו אתו; וכאשר שאל יעקב לפרטים, הביא לפניו משהו יבש, על גבי חישוק-ערבה. יעקב הביט על הדבר וראה כי השערות שבו אדומות הן.
“כן, פשטו קרקפלו, אבל אנחנו השגנו את זה בחזרה”, אמר איש-הספר מתוך שביעת-רצון. “זה היה פּרוף למלבושו של השד האדום, כאשר תפשנוהו. היינו צריכים לקבור את זה, אבל מאחר שכבר קברנו את הגוויה, לא נדמה הדבר כמעשׂי. סברתי, אפשר אקח את זה לפילאדלפיה, באחד הימים – זה היה עושה רושם על המושל. הנה, אם אתה הולך לשם, אולי תואיל – סוף סוף, הן זהו המקום אשר בא משם. יהיה זה מעין מזכרת לאנשי ביתו”.
“וזה – קרוב היה להיות שלי – אילו נסעתי אתו יחד”, אמר יעקב. הוא הביט על הדבר שנית, ולזרא היתה לו המחשבה שיגע בו. ואולם, טוב שידעו בני העיר על מה שנעשה לאנשים בישימון-היער, ושידעו את מחיר הדמים. “אקחנו”, אמר.
יעקב עמד לפני דלתו של רפאל סאנשז, בפילאדלפיה. הוא דפק על הדלת בפרקי אצבעותיו, והזקן בכבודו ועצמו הציץ עליו.
“ומה שיג לך אתי, איש-סְפָר”? אמר הזקן, בהביטו בו ממושכות.
“מחיר-דמים בעד ארץ”, אמר יעקב שטיין. הוא לא הרים את קולו, אך היתה בּו נעימה שלא היתה שם בדפקו אז לראשונה על דלתו של רפאל סאנשז. הזקן הביט אליו בעין פקוחה ופּיכּחת. “היכּנס, בני”, אמר לבסוף, ויעקב נגע במזוזה שעל הדלת ונכנס.
הוא עבר דרך האוּלמות כאדם המהלך בחלום. לבסוף היה ישוּב אצל שולחן התולענה האפל. כלום לא נשתנה בחדר – הוא השתומם מאוד על ששום דבר לא נשתנה.
“ומה ראית, בני”? אמר רפאל סאנשז.
“ראיתי את ארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש”, אמר יעקב, תלמיד-חכם כמאז. “הבאתי ענבים מאשכּול, אף דברים שהם מורא לעיניים”, קרא, וכקראו כך, הרגיש כי בכי עולה בגרונו. הוא חינק וכבש אותו. “אף ישנם י”ח צרורות עור-בּיבּר מעולה במחסן, ונער ששמו מ’קגילווריי – גוי, אך מהימן מאוד", אמר. “הבּיבּר הוא טוב מאוד, והנער הוא תחת חסוּתי. ומ’קאמפּבּל מת אצל הנהר הגדול, אבל הוא ראה את הארץ. ודומני כי מנוחתו שלום. המפה אינה עשויה כמיטב רצוני, ואולם היא מראה מקומות חדשים. עלינו לסחור עם השאבניים. יש להקים שלושה כּני-מסחר – סימנתי אותם במפּה – ולימים, עוד. ומעבר הנהר הגדול ישנה אדמה המשתרעת עד סוף העולם. שם שוכב ידידי מ’קאמפּבּל, ופניו נוטים מערבה. אך מה תועלת בדיבּור? הן לא תבין”.
הוא הניח את ידיו על זרועותיו, כי החדר היה מאוד שקט ושליו, והוא היה עייף מאוד. רפאל סאנשז הקיף את השולחן, ונגע בכתפו של הצעיר.
“ולא אמרתי לך, בני, כי משהו יותר מפניה של נערה יימצא בישימון”? אמר.
“פניה של נערה”? אמר יעקב. “הרי היא עומדת להינשא, ואני מקווה שתהיה מאושרת, כי חבצלת השרון היתה. אך מה הם תארי פני נערות לעומת זה”?
והוא השליך משהו על השולחן. הדבר קירקש יבשוֹת על גבי השולחן, כּעוֹר נחש מרוך; אך השערות שבו – אדומות.
“זה היה מאיר קאפּלהוּיסט”, אמר יעקב, וקולו כקול תינוק, “והוא היה איש חזק. ואני אינני חזק, רק איש הסֵפר אני. אך ראיתי מה שראיתי. ועלינו לומר קדיש אחריו”.
“כן, כן”, אמר רפאל סאנשז. “ככה יעָשה. אני אדאג לזה”.
“אבל אינך מבין”, אמר יעקב "אכלתי בשר-צבי בישימון-היער, ושכחתי מה חודש ומה שנה. עבד הייתי לעובדי האלילים, ואחזתי את קרקפל אויבי בּמו ידי. שוב לא אהיה אותו האיש.
“הוי, תהיה אותו האיש”, אמר סאנשז. “ואולי גם תלמיד-חכם לא גרוע משהיית. ואולם זאת היא ארץ חדשה”.
“היא צריכה להיות בשביל הכול”, אמר יעקב. “כי גם ידידי מ’קאמפּבּל מת, והוא היה גוי”.
“הבה נקווה”, אמר רפאל סאנשז, ושוב נגע בו בכתפו. אז נשא יעקב את ראשו וראה כי האור נסתלק, והערב פרושׂ עליו. עוד הוא מביט ונכדת רפאל סאנשז נכנסה להדליק את נרות השבת. יעקב חזה אותה, והנה היא יונה, ועיניה יונים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.